כתב עתירה (תקנה 5 לתקנות (סדרי דין))

1. כללי
תקנה 5 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"5. כתב עתירה (תיקון: התשע"ה)
(א) עתירה תיפתח במסירת כתב עתירה לבית-המשפט.
(ב) בכתב העתירה יכללו כל אלה:
(1) שם העותר, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך-דינו ומענו;
(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין, ועניינו של כל אחד מהמשיבים בנושא העתירה;
(3) תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם;
(3א) פירוט מקור הסמכות העניינית והמקומית של בית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה, לרבות הוראות החיקוק המסמיך שלפיו התקבלה החלטת הרשות שנגדה הוגשה העתירה, והפרט שבתוספת הראשונה לחוק שלפיו מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעניין זה;
(4) העניין של העותר בנושא העתירה;
(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה;
(6) נעשתה פניה מוקדמת בכתב לרשות - יצורפו העתקים של ההתכתבות לעניין זה; לא נעשתה פניה מוקדמת - הנימוקים להגשת העתירה בלא פניה מוקדמת;
(7) פירוט הסעד שמבקש העותר.
(ג) כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו.
(ד) לכתב העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין."

תקנה 5(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי עתירה תיפתח ב"מסירה" של כתב העתירה לבית-המשפט.

תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) למעשה קובעת את הפרטים שעל העותר "לגלות" לבית-המשפט כגון: שם העותר, פרטים אודות המשיבים לעתירה, תיאור ההחלטה עליה עותרים, פירוט מקור הסמכות העניינית והמקומית, פירוט הנימוקים שבעובדה ובחוק ופירוט הסעד המבוקש על-ידי העותר. עמידה בתנאי תקנה זו, תעניק לבית-המשפט מידע רב הנוגע לעתירה ותקל עליו במתן החלטתו. ובשים-לב, כי אי-עמידה בתנאי תקנה זו, כפי שנראה להלן, תביא למחיקתה של העתירה.

תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי על העותר לצרף לעתירתו תצהיר תומך. בתצהיר זה, על העותר להפריד בין עובדות שהן בידיעתו האישית לבין עובדות הידועות לו לפי מיטב ידעתו ואמונתו ולגביהן יציין העותר את מקור ידיעתו ואמונתו.

תקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי על העותר לצרף לעתירתו העתק צילומי, ככל שניתן, הנוגע להחלטה נושא העתירה לרבות העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

2. הפרטים שיכללו בעתירה - תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין)
בעתירות העוסקות בהרחקת העותר מן הארץ, אנו סבורים כי על העותר לפרט את העניינים הבאים: שם העותר, ללא שיבושים; מספר הדרכון; מועד הכניסה לארץ; סוג האשרה ותוקפה; אם שהה העותר בארץ לאחר תום תקופת האשרה יש לבאר מדוע עשה כן ומהי העילה המשפטית למניעת הרחקתו מן הארץ {ב- עמ"ה 430/03 גבריאלא קריסטינה אורקא נ' שר הפנים, תק-מח 2003(1), 1221 (2003) קבע בית-המשפט כי את העילה כנגד ההרחקה יש לפרט בעתירה ואין להשאירה בעלמא}. עוד יש לפרט, כמצוות תקנה 5(ב)(3) לתקנות (סדרי דין) את התאריך והשעה שבהם נמסר צו ההרחקה לעותר. כמו-כן, אנו סבורים כי על העותר לפרט גם את מועד הטיסה המשוער, אם הוא ידוע, והן האם מתנהלים או התנהלו הליכים אחרים בבתי-משפט אחרים.

ב- בש"א (מחוזי יר') 668/09 {הילאלא רבחי שתאיי נ' שר הפנים, תק-מח 2009(2), 10849, 10850 (2009)} קיבלה כב' השופטת יהודית צור את טענת המשיב לפיה העתירה שהוגשה לבי-המשפט איננה עומדת בהוראות תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) בהיותה בלתי-מפורטת ונעדרת תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות שהועלו בה. אי-עמידה בהוראות התקנה כאמור הביאה למחיקתה של העתירה.

ב- בש"א (מחוזי יר') 873/08 {עודה סמיר נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2008(4), 6102 (2008)} מחקה כב' השופטת יהודית צור את העתירה שהוגשה לה מחמת העובדה כי העותר, חרף ההזדמנות שניתנה לו, לא תיקן את עתירתן כדבעי ולא פירט בעתירתן כפי שנדרש בתקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) כגון: מהם הסעדים המבוקשים בה; לא ברורה השתלשלות העניינים העובדתית; מה היו החלטות הרשות בעניינם של העותרים; מהם הפניות העדכניות ובכלל שהגישו העותרים אל הרשות בעניינם; מהן העילות להתערבותו של בית-המשפט בהחלטת הרשות.

בעקבות אי-קיום ההזדמנות שניתנה לעותר, הגישה המדינה בקשה לסילוק העתירה על-הסף בנימוק כי העותר לא כיבד את החלטת בית-המשפט ולא המציא עתירה מתוקנת. בית-המשפט נתן הזדמנות נוספת תוך שהוא קובע כי בהיעדר תגובה ו/או התייחסות, תימחק העתירה. העותר לא הגיש תגובתו לבקשת המדינה למחיקת העתירה ומשכך לא נותר בידי בית-המשפט, אלא, למחוק את העתירה.

ב- בש"א (מחוזי חי') 2546/07 {שון לוי נ' המועצה האיזורית זבולון, תק-מח 2007(4) 7043 (2007)} המבקשים מבקשים להצטרף כעותרים כנגד המשיבים. בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט א' קיסרי מסתמך על תקנה 5(ב)(4) לתקנות (סדרי דין). מן הבקשה ברור כי למבקשים אין עניין בעתירה שהגישו העותרים, שהרי גם אם יזכו עותרים אלה בעתירתם לא תצמח מכך כל תועלת למבקשים.

ב- בש"א (מינהליים יר') 2913/07 {קונקס תחבורה לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, אגף התחבורה הציבורית, תק-מח 2008(1), 8012, 8020 (2008)} כב' השופט משה סובל לא מצא לנכון להתיר לעותרת להעלות את אותן טענות חדשות ולהגיש את חוות-הדעת.

באותה פרשה נקבע כי עותר התוקף החלטה מינהלית, לא כל שכן החלטה שעניינה מכרז, מחוייב לכלול בעתירתו את כל הטענות המצויות בפיו נגד ההחלטה, ואין הוא רשאי להעלות טענות חדשות בדבר פגמים נוספים בהחלטה, אותן יכול היה להעלות מלכתחילה, רק לאחר קבלת התגובות לעתירה, וזאת במסווה של תגובה לאותן תגובות.

כב' השופט משה סובל הדגיש בהחלטתו כי תקנה 5(ב)(5) לתקנות (סדרי דין), מחייבת לכלול בכתב העתירה את "פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה". כל נימוקי העובדה והחוק המיועדים לקעקע את ההחלטה המינהלית חייבים להופיע בכתב העתירה.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 1149/05 {עומר אחמד בדארנה נ' מועצה מקומית "עראבה", תק-מח 2005(2), 7792, 7804 (2005)} קבע כב' השופט ר' ג'רג'ורה כדלקמן: "אשר לבקשת העותרים לאסור על המשיבים לנהל תעמולה "בניגוד לתקנות" במטרה לשכנע הורים לרשום את ילדיהם בגני הילדים של המועצה, הרי דין העתירה לסעד זה להידחות מאחר ובא-כוח העותרים לא פירט בכתב העתירה את הוראות התקנות הרלוונטיות, בניגוד לחובתו לפי תקנה 5(ב)(5) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לפיה חובה על העותרת לפרט בכתב העתירה את הנימוקים שבעובדה ובחוק עליהם מתבסס כתב העתירה ובנוסף, כפי שכבר ציינתי, לא צירף אף "כרוז תעמולה" כטענתו לביסוס הטענה בדבר קיומה של תעמולה אסורה".

ב- עת"מ (חי') 20277-03-15 {חברת קיר-הד בעמ ואחרים נ' מינהל מקרקעי ישראל/אגף תכנון ופי, תק-מח 2015(1), 31591 (2015)} נקבע מפי כב' השופט אלקיים כי, על עותק העתירה שנסרק למערכת נט-המשפט על-ידי העותרים להיות חתום, יש לצרף אליו תצהיר ופרטים מזהים של העותרים, ובנסיבות המקרה דנן גם פירוט בדבר מקור סמכותו העניינית של בית-משפט דנן לדון בעתירה.

בית-המשפט הפנה את העותרים לתקנה 5(ב)(3א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), לפיה חובה לכלול בכתב העתירה, פירוט מקור הסמכות העניינית והמקומית של בית-המשפט לדון בעתירה, לרבות הוראות החיקוק לפיה התקבלה החלטת הרשות שנגדה הוגשה העתירה, וכן הפרט שבתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים שלפיו מוסמך בית-המשפט לדון בעניין הנדון.

בית-המשפט הורה לעותרים במקרה דנן, כי יבהירו מהו מקור סמכותו העניינית של בית-המשפט דנן לדון בעתירה וכן הורה להם לצרף תצהיר, פרטי העותרים וייפוי-כוח במידה ולא צורפו.

ב- עת"מ (חי') 17236-02-15 {Ten חברה לדלק בעמ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2015(1), 18078 (2015)} נפסק כי, בהתאם לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, בית-המשפט יידון בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, סמכותו זו של בית-המשפט שונה לחלוטין מסמכותו של בית-משפט אזרחי ובית-המשפט הגבוה לצדק.

כפי שהוזכרה לעיל, גם בפסק-הדין דנן צויינה תקנה 5 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), שלפיה יש לפרט בכתב העתירה את תיאור ההחלטה, המועד בו התפרסמה, או המועד בו קיבלה העותר לידו, או שנודע לו עליה {לפי המוקדם}.

בכתב העתירה במקרה דנן, לא פורטה במפורש ההחלטה שעליה מוגשת העתירה, ולא פורט מתי פורסמה, או קיבלה העותרת, או נודע לה עליה.

דובר במקרה דנן על הודעות שומה לפי חוקי עזר שהעותרת סבורה כי דינם בטלות.

בית-המשפט קבע כי המדובר בארבע החלטות שונות, שלכל אחת מהן מועד שונה לפיו היתה העותרת זכאית להגיש עתירה.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי, העותרת תפרט מהי ההחלטה שעליה מוגשת העתירה, ומתי פורסמה או קיבלה אותה או נודע לה עליה, לפי המוקדם, שאם לא כן יימחקה.

3. צירוף תצהיר - תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין)
תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי התצהיר יהיה "ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". התצהיר יצורף לעתירה לשם תמיכה בעובדות שנפרסו בעתירה.

אין כל פגם בעצם הכללת "עובדות מפי השמועה" בתצהיר, ובלבד שיצויין בתצהיר מקור הידיעה והאמונה לעובדות אלו. ב- עע"מ (מינהליים) 3493/06 {עמי אלראי נ' קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ, תק-על 2007(2), 2062, 2068 (2007)} קבע כב' השופט ע' פוגלמן כי "עיון בתצהיר מטעם קרן הגמלאות מעלה כי התצהיר נערך כדין, והוגש בהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 25.09.05. התצהיר כולל הפרדה בין העובדות שהן בידיעה אישית ובין העובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר; התצהיר כולל (בשונה מן הנטען על-ידי המערערים) הפניה למקור הידיעה של המצהיר לגבי עובדות שאינן בידיעתו האישית".

ב- עת"מ (מינהליים יר') 8617/08 {מאיר רחמן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2008(4), 7072, 7078 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי מאחר שעתירה איננה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, בניגוד למתחייב מתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין), ממילא אין לגרסה שהועלתה בה לראשונה כל ערך הוכחתי.

ב- בג"צ 2148/94 {גלברט אמנון, עורך-דין נ' כבוד נשיא בית-המשפט העליון ויו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3), 573, 605-606 (1994)} נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"2. ראשית, לא פעם מאפשרים אנו לעותר, אשר לא הניח את מלוא התשתית העובדתית, להשלים את שהחסיר. איננו מקפידים על קוצו של יוד. לנגד עיננו עומדים דבריו של הנשיא הראשון של בית-משפט זה (הנשיא זמורה) אשר הדגיש במשפט פלילי כי ראוי וחשוב הוא "שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא ועונשו, ואין נשארים עומדים בפרוזדור ודנים על כתב האשמה בלבד אם הוא שלם, או אם הוא פגום, או אם הוא בטל" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א 5, 19). ואם כך הוא במשפט פלילי (ובפגם שנפל בכתב האישום המוגש על-ידי השלטון) על אחת כמה וכמה שכך הוא במשפט מינהלי (ובפגם שנפל בעתירה של אדם פרטי). עותר שנכשל ומבקש דחיית-מה על-מנת לתקן את עתירתו, מן הראוי להיענות לבקשתו.

נוקטים אנו בגישה זו - וזהו טעמי השני לגישתי כי יש להיעתר לבקשת האורכה של העותרים - שכן לנגד עינינו עומד עיקר תפקידנו: הכרעה בסכסוך לגופו, על-מנת לקבוע (אגב ההכרעה בסכסוך) את הדין. חשובות הן הדרישות הדיוניות, אך לעולם אין לשכוח כי באות הן לשרת את המשפט המהותי. כך הוא בדרך-כלל. כך הוא בוודאי בבית-המשפט הגבוה לצדק. תפקידנו הוא להכריע בסכסוך המינהלי, ואגב כך להבטיח את שלטון החוק (ראה בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 441, 462 (1988). בית-משפט זה מהווה - בלשונו של כב' השופט ברנזון - "המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות לאזרח בריבו עם השלטון" (בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ"ד כד(1), 337 (1970). לשם הבטחת תפקידו של בית-המשפט כמבטיח את שלטון החוק בשלטון, עליו לנקוט בגישה "נדיבה", לא פורמליסטית, ולא פדנטית. כמובן, אם עתירה חסרה את העיקר, ואם אין בה תשתית עובדתית וראייתית המבססת "סכסוך", מן הראוי לדחותה (תוך הטלת הוצאות על העותרים). הוא הדין אם העותר נהג ברשלנות או בזלזול בהכנת העתירה, ואין עניין ציבורי מיוחד בשיפור התשתית העובדתית לצורך הכרעה על-ידי בית-המשפט. לא זה הוא המקרה שלפנינו. רוב רובה של התשתית העובדתית מונחת בפנינו, ומאפשרת לנו - כפי שפסק-דינו של חברי, השופט זמיר, לגוף העניין מלמד - להכריע בסכסוך לגופו. כמובן, הפרטים החסרים חשובים הם. אך העותרים עברו את הסף המינימאלי המצדיק מתן אורכה, ואינו מצדיק דחייה ללא בירור ענייני."
{ראה גם עת"מ (מחוזי ת"א) 1491/06 לאה ברוך ו- 23 אח' העותרים בעת"מ 1491/06 נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז מרכז, תק-מח 2007(1), 3363, 3370 (2007)}

ב- עת"מ (מינהליים יר') 758/06 {עיישה חאלד נ' שר הפנים, תק-מח 2006(4), 527, 528 (2006)} קבע כב' השופט משה סובל כי מאחר וטענות העותרים ראויות להישמע, אין מקום לדחות את העתירה על-הסף. בנוסף, ועל-מנת שיהיה ניתן לדון בעתירה לגופה, נדרשים העותרים לצרף לה תצהיר כמתחייב מתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין).

ב- עת"מ (מחוזי חי') 1058/05 {חיים קליאוט בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, תק-מח 2005(4), 613, 619 (2005)} קבעה כב' השופטת שושנה שטמר כי "העותרת לא טענה ואף לא הוכיחה כי בנסיבות העניין קיים פסול בהחלטת הוועדה המקומית לגופם של הנימוקים לעמדתה שאין לה הכרח להיזקק לאישור הולנת"ע. העתירה אינה מתייחסת למאפייני תחנת התדלוק הספציפית שמבקשים גרושקוביץ ופז להקים. טענות עובדתיות לעניין זה, ככל שהועלו (ר' למשל בסעיף 15 לעתירה), לא נתמכו בתצהיר, וזאת בניגוד לתקנה 5(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000".
ב- עע"מ (מינהליים) 1166/05 {דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2005(2), 1437, 1441 (2005)} קבע כב' השופט י' עדיאל כי "תצהירו של מנכ"ל המערערת, התולה את מקור ידיעתו ואמונתו בעניין זה ב"מסמכים שנמסרו לעיוני", אינו עומד בדרישותיה של תקנה 5 הנ"ל. גם אם אניח שניתן היה לקבל בעניין זה תצהיר שאינו מבוסס על ידע אישי של המצהיר, היה על האחרון, למצער, לפרט את מקור הידיעה שעליו הוא מבסס "מיטב ידיעתו" ולשכנע את בית-המשפט כי מדובר במקור מידע מהימן. שהרי פסילת הצעתן של המשיבות למכרז, ובעקבות כך פסילת החלטתה של ועדת המכרזים, אינה עניין של מה בכך, והיא אינה יכולה להתבסס על טענות סתמיות המבוססות על מסמכים עלומים, שטיבם, זהות כותביהם ומידת מהימנותם לא הובררו. בהצהרה סתמית מעין זו אין משום גילוי מקור המידע כנדרש בתקנות. בנסיבות אלה, לא עלה בידי המערערת להוכיח טענתה לגבי היעדר קיבולת אחסון מספקת בממגורות שהופעלו על-ידי המשיבות".

ב- עת"מ (מינהליים יר') 1222/04 {אפינגר גיל נ' רשות הרישוי, תק-מח 2005(2), 1544, 1548 (2005)} קבע כב' השופט דוד חשין כי "כטענת העותר, דבריו של מר בוריה במזכר ובכתב התשובה, מהווים עדות שמיעה. הבאת הדברים תוך ציון מקורם ב"בעלי תפקידים בצה"ל שבמסגרתם הוא (העותר) מילא תפקידים שונים, שלהם זיקה להדרכת נהגים" לא עומדת בדרישת תקנה 5(ג) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. התקנה מאפשרת אמנם (כמו התקנות בבג"צ) להצהיר גם על נכונותן של עובדות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר (להבדיל מידיעתו האישית), אך זאת בתנאי ש"יציין את מקור ידיעתו ואמונתו" (וראו גם תקנה 10(ג)). לא כך נעשה בעניינו. בכתב התשובה חסרים נתונים מהותיים - זהות האנשים עימם שוחח מר בוריה במסגרת שתי שיחות הטלפון שקיים (עמ' 5 לפרוטוקול), מועד הפניה אליהם, ורישומים מן השיחות שנערכו בזמן אמת. בהתייחסה לבקשה ליתן פרטים נוספים (בש"א 1079/05), הודתה המשיבה כי אין בידיה חוות-דעת צה"ליות וגם לא פרוטוקולים הנוגעים להחלטות בעניינו של העותר (עמ' 5 לפרוטוקול)".

ב- עת"מ (מחוזי חי') 2237/04 {סאלח מורשד סלים נ' המועצה המקומית אעבלין, תק-מח 2004(3), 1523, 1525 (2004)} קבע כב' השופט שפירא רון כי דין העתירה להידחות שכן, "העתירה אינה נתמכת בידיעה על עובדות. למעשה מבקש העותר סעד מבלי שיש לו ידיעה של ממש כי נעשים מעשים אסורים, ובמסגרת העתירה הוא מבקש כי המועצה תעמיד לרשותו את ספרי חשבונותיה כדי שיוכל להוכיח את טענותיו. עתירה אינה אמורה להוות מכשיר בידי העותר למסע דיג כדי לאפשר לו לדלות טענות כנגד הרשות המקומית. ניתן ללמוד על היעדר הידיעה על עובדות מנוסח התצהירים שצורפו לעתירה. העותר טוען כי עובדי חינוך אינם מקבלים שכר ואולם לא הובא תצהיר ולו של עובד אחד כי שכרו לא שולם לו. את תצהירו המשלים המפרט העברות כספים לגורמים שונים מבסס העותר על "מקור מוסמך" לא מזוהה. מדובר אם כן על תצהיר המבוסס על שמועה כאשר מקור השמועה אינו ידוע... תצהיר מסוג זה, המציין את מקור הידיעה/אמונה ב'מקור מוסמך' בלתי-מזוהה, אינו מקיים את הדרישות מתצהיר ולא ניתן לראותו כראיה. מכאן שלמעשה אין העתירה נתמכת בתצהיר כנדרש".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 1107/06 {הית'ר מקדונלד בורשה נ' משרד הפנים, תק-מח 2006(3), 12740, 12741 (2006)} נדונה השאלה האם התצהיר שצורף לעתירה צורף כפי שדורשת תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין). בית-המשפט קבע כי העותרים לא קיימו את הוראת התקנה. בית-המשפט קבע כי מעיון בתצהיר שצורף לעתירה עולה כי אין באותו התצהיר אישור של עורך-דין, בדרך שהדין קובע כי ייעשה. ב"אישור עורך-הדין" נאמר:

"אנוכי, עורך-דין..., מאשר, כי ביום 22.08.06 לאחר שזיהיתי ככל האפשר טלפונית את מר חריסתו ברשה... ולאחר שהזהרתיו כי עליו להצהיר.... חתם הנ"ל על הצהרתו שלעיל, ואישר את נכונותה לאחר שתורגמה לו לערבית, והעביר לי אותה בחזרה באמצעות הפקס."

בית-המשפט קבע במקרה דנן:

"7. ובכן ראשית נזכיר את סעיף 15 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וזה קובע כך:

'(א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב-ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף-קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה:
...
(4) עורך-דין; '

8. מדברים אלה עולה דרישה כפולה של זיהוי: ראשית, על מקבל התצהיר לזהות את נותן התצהיר, על-מנת שיזהירוֹ בטרם יתן את הצהרתו. שנית, על מקבל התצהיר לוודא, כי נותן התצהיר, משמע מי שחותם עליו, הוא אכן מי שהוזהר על ידו קודם לכן.
להבחנה זו, שדרך-כלל היא בבחינת מובן מאליו (כשהתצהיר נחתם כשמקבל ונותן התצהיר עומדים/יושבים זה מול זה), אנו נדרשים, על שום שבמקרה שלפנינו בחר עורך-הדין לקיים את דרישת הדין על-ידי שיחת טלפון עם העותר, וכך 'זיהה' אותו 'ככל האפשר' בטרם הוזהר, והחתימה על התצהיר לא נעשתה לנגד עיניו של עורך-הדין, שהרי המסמך נשלח אליו באמצעות פקסימיליה. שתי דרישות הזיהוי אינן מתקיימות, איפוא, בענייננו: הזיהוי הקולי בשיחת הטלפון לא די היה בו כדי לזהות את נותן התצהיר בטרם הוזהר; וזיהוי החתימה של נותן התצהיר באמצעות פקס אין בו די כדי לענות על הדרישה, שמקבל התצהיר יוכל לאמר בודאות, כי מי שחתם על התצהיר הוא מי שהוזהר על ידו קודם לכן.

9. בכך לא אמרנו, כי דרישת סעיף 15 לפקודת הראיות אינה יכולה להיענות אלא כשמקבל התצהיר ונותן התצהיר מצויים זה מול זה ובקרבה פיזית ביניהם. האזהרה והחתימה, כשהמזהיר והמוזהר יושבים זה מול זה, היא אמנם דרך המלך. אלא שיכול, ודרישת הזיהוי תתקיים תוך שימוש באמצעים שמעמידה לנו הטכנולוגיה, כאלה שיש בהם כדי לשכנע את מקבל התצהיר (ואחר-כך - את מי שהתצהיר יוגש לפניו, כגון בית-המשפט), וברמת ודאות גבוהה, כי המצהיר הוא אמנם מי שהוזהר בידי המזהיר, והוא שנתן את התצהיר (משמע חתם עליו) ולא אדם אחר. דרישה זו של זיהוי עשויה להתקיים, למשל, בדו-שיח אור-קולי, משמע כזה, שהמזהיר והמוזהר רואים זה את זה על גבי מרקע כלשהו, וכמובן שומעים זה את זה. דרישת הזיהוי הנובעת מהוראת סעיף 15 לפקודת הראיות אינה מתקיימת, מכל מקום, כאשר המזהיר איננו רואה את המוזהר כי אם שומע את קולו (בטלפון) של מי שהוא סבור כי הוא קולו של המוזהר, ואיננו רואה מיהו החותם על התצהיר (שנשלח אליו בפקס, כבמקרה שלפנינו). (השוו נא לדברים שנאמרו ב- ע"א (מחוזי ת"א) 1995/97 דוידוב נ' ממן, תק-מח 99(2), 127, 129 (1999): "בסעיף לא נאמר כי המצהיר ונותן האזהרה חייבים להימצא בקירבה פיזית. מטרת האזהרה והקשר להוראות דיני עונשין מחייבים את המסקנה שלא ניתן לאשר תצהיר על סמך אזהרה בטלפון ומשלוח המסמך בפקסמיליה.")

10. על החשיבות שבעמידה על הדרישות שמעמיד הדין על הדרך לקבלת התצהיר, ובתוך כך על החשיבות שבדרישת הזיהוי הכפולה (זיהוי המזהיר וזיהוי חתימתו), עמד בית-המשפט העליון ב- בג"צ 202/81 טביב נ' שר הביטחון, פ"ד לו(2), 622, 625 (1981) לאמור:

'לא בכדי דורש המחוקק אימות חתימות המצהירים על תצהיר, שהרי, אם לא חתם המצהיר, אין ערך לתצהיר, ואין מקום לכל הליך משפטי או אחר המבוסס עליו. תצהיר אינו אלא ניסוח בכתב של גירסתו של אדם לגבי עובדות, העשויות להיות שנויות במחלוקת, למען שכל אדם אחר, כולל כל תאגיד ורשות מינהלית וכל ערכאה שיפוטית, יוכל לפעול על פיו, מבלי לשמוע את הדברים במפורש יוצאים מפי המצהיר. האחריות לתוכן הדברים היא על המצהיר, האחריות לזהותו של המצהיר, דהיינו, לכך שאמנם האדם המתואר כמצהיר הוא שחתם על הדברים, היא על מי שמאשר את זהות החותם. אולם, אין המדובר בזיהוי בלבד אלא גם במתן אזהרה למצהיר, שאם לא יאמר את האמת צפוי הוא לעונש. לא קיבל המצהיר אזהרה כזו ולא אמר אמת, ודבריו גרמו לתקלה, יכול הוא לאחר-מכן לטעון, כי אינו בר-עונשין, מפני שלא הוזהר כחוק. אחריות כבדה זו למתן אזהרה למצהיר, הכוללת, כמובן, אחריות לזיהויו, הטיל המחוקק (סעיף 15(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971) על נושאי משרות שיפוטיות, על היועץ המשפטי לממשלה ובכירי הפרקליטים בשירות המדינה ועל ראשי רשויות מקומיות ועל עורכי-הדין.'

11. דברים כלליים שאמרנו עד כה ביחס לכל תצהיר מקבלים ביטוי מפורש יותר כשהדברים צריכים לתצהיר שיש לצרף בתמיכה לעתירה מינהלית. תקנה 5(ג) לתקנות מורה לנו:

'כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת...'

טופס 2 לתוספת לתקנות כולל נוסח של התצהיר המדובר, ובסופו אישור של מקבל התצהיר, וזהו נוסחו:

'אישור
אני החתום מטה ................, עורך-דין, מאשר בזה כי ביום ............. הופיע בפני ..................... המוכר לי אישית/שזיהיתיו על-פי תעודת זהות מס' .................. ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת כולה ואת האמת בלבד, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר נכונות הצהרתו דלעיל וחתם עליה בפני.'
הרישא שבאישור זה דורשת, כי המצהיר יופיע בפני המזהיר. מילים אלה משמען התייצבות חזותית (ויזואלית) של המצהיר בפני המזהיר, לשם הזיהוי. והזיהוי - זה צריך להיעשות מתוך היכרות אישית, משמע היכרות חזותית ולא קולית-טלפונית, או על-ידי תעודת זהות, וגם כאן אנו מדברים על זיהוי חזותי ולא אחר. על כך יש להוסיף את הסיפא שבאישור הנ"ל שבטופס 2, הדורשת, כי המצהיר יחתום על ההצהרה בפני עורך-הדין, וגם לכך משמעות חזותית, שאינה יכולה להיענות על-ידי זיהוי חתימה של המצהיר מתוך עיון במסמך שנשלח בפקסימיליה, כפי שנעשה בענייננו. במקרה שלפנינו איננו יודעים, ברמת הודאות הצריכה לעניין, כי העותר הוא אמנם מי שהוזהר בידי עורך-הדין, משום שבין השניים לא נתקיימה אלא שיחה טלפונית, ואיננו יודעים, כי העותר הוא אמנם מי שחתם על ההצהרה.

12. מן המקובץ אנו מגיעים לכך, כי העתירה לא לוותה בתצהיר, אף כי נפרסו בה עובדות רבות, וכולן צריכות על-מנת לבסס את העתירה. משנשמט הבסיס העובדתי לעתירה - אין לה עוד תקומה, ולכן יש לדחותה."

ב- עע"מ 3493/06 {עמי אלראי ואח' נ' קרן הגימלאות של חברה אגד בעמ ואח', תק-על 2007(2), 2062 (16.05.2007) נקבע:

"תקנה 5(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים קובעת כי התצהיר יהיה "ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". המסקנה היא (בשונה מן הנטען על-ידי המערערים) כי אין פגם בעצם הכללת "עובדות מפי השמועה" בתצהיר, ובלבד שיצויין מקור הידיעה והאמונה לעובדות אלו."

ב- עת"מ (חי') 50653-03-15 {יורה קוזיאשוילי נ' עיריית קרית אתא, תק-מח 2015(1), 38902 (2015)} מפנה בית-המשפט לתקנה 5(ב)(3א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), לפיה, יש לפרט מהו מקור הסמכות העניינית והמקומית של בית- המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה, לרבות מהי הוראות החיקוק שלפיה התקבלה החלטת הרשות שנגדה הוגשה העתירה, וכן מהו הפרט שבתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים שלפיו מוסמך בית-המשפט לדון בעתירה.

בעתירה דנן, נידונה שאלת הסמכות והפורום הדן בפסיקת פיצויים במסגרת העתירה המינהלית, וכן המושג "משיב פורמאלי" בעתירה מינהלית.

בית-המשפט קבע, בהפנו את העותרים לתקנה 5(ב)(3א) הנ"ל, כי הוא אינו מכיר על-פי סדרי הדין את המושג משיב פורמלי, ומעצם צירוף העותרים לעתירה התייחס אליהם כמשיבים לכל דבר ועניין.

בנוסף ציין בית-המשפט כי לא מוכרת לו גם הדרך הקבועה בחוק לפסיקת פיצויים בעתירה מינהלית, והורה לעותרים להודיע לבית-המשפט מהו מקור הסמכות לסעד הפיצויים המבוקש על ידם.

ב- עת"מ (חי') 30888-01-14 {קולחי משגב בע"מ ואח' נ' סטאר גלאס בע"מ ואח', תק-מח 2015(1), 34641 (2015)} נדונה עתירה של המשיבות {להלן יקראו:"המבקשות"}, להורות על ביטול חיובן בהיטל מים וביוב בשל הקמת מבנה תעשיה על קרקע שחכרו מרשות מקרקעי ישראל באזור התעשיה תרודיון.

נטען כי המבקשות לא מימנו את מערכות הביוב המים, ותשתיות אלו בוצעו במימון המדינה.

העותרות טענו כי המבקשות לא הפרידו בתצהיריהן לגבי כל אחת מן העובדות מהו המקור למיטב הידיעה והאמונה וכי רוב העתירה מבוססת על עובדות אשר ידועות למשיבות ממיטב הידיעה ו/או האמונה ולא מידיעה אישית.

כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר קבעה כי מעיון בסעיפים הרלוונטים לעתירה, ניתן לראות כי עיקרי העתירה אינם מאומתים בידיעה האישית.

בתמיכה לעתירה, צורף מכתב ראש המועצה משגב אל משרד המסחר והתעשיה מיום 05.01.94 בו הוא מאשר כי עבודות הפיתוח באזור התעשיה תרדיון בוצעו מתקציב המדינה .

במכתב הנ"ל נרשם כי יזמים שיגישו בקשה להיתר בניה באזור התעשיה יהיו פטורים באופן מלא מאגרת פיתוח, ויחויבו באגרות בניה, תשלום חיבור לשעון המים והיטל ביוב בשיעור שיהיה קבוע במועד הגשת הבקשה להיתר על-ידי היזם.

כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר קבעה כי, די במסמך שצורף כמפורט לעיל כדי להראות שהמבקשות הסתמכו לכאורה על חומר כתוב שיש בו כדי לשרת את טענתן או חלק מהן.

זאת ועוד, השאלה האם עבודות הביוב והמים התבצעו מתקציב המבקשות או שמא מתקציב המדינה הינה עובדה המצויה בעיקרה בידיעת העותרות.

לפיכך, נקבע כי די בכך שהמבקשות יפנו לעובדה לכאורית במקרה זה, כדי שיעבור הנטל לעותרות להפריך את הטענה בתצהירן, זאת מהטעם שהמידע הרלוונטי מצוי תחת שליטתן.

צויינה העובדה כי, במקרה דנן לעיריה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכות הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בהן, היא המתחזקת את המערכת והיא זו שאחראית להפעלתן הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליהן.

בית-המשפט קבע כי הכלל הנ"ל מעביר את נטל הבאת הראיות על המדינה ועליה לעורר ספק בלב בית-המשפט באשר לקיומו או אי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתה הייחודית.

זאת ועוד נקבע כי, ל"ידיעה מיוחדת" השלכה גם במישור האזרחי באופן בו היא "מכבידה" על היודע ו"מקלה" עם היריב.

נקבע כי, ככלל תובע אשר נדרש להוכיח עובדה המצויה ב"ידיעה מיוחדת" של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית; והוא הדין בנתבע הנדרש להוכיח עובדה המצויה בידיעה מיוחדת של התובע.

לבסוף נקבע כי, מחיקת עתירה על-הסף הינה צעד קיצוני שיש לעשות בו שימוש רק במקרים חריגים. סילוקו של הליך על-הסף הוא השמור, ככלל, למקרים מובהקים, קיצוניים ויוצאי דופן.

4. צירוף העתק צילומי - תקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין)
ב- בש"א (מינהליים יר') 604/09 {אחמד קרש נ' משרד התחבורה, אגף הרישוי, תק-מח 2009(2), 5213, 5214 (2009)} כב' השופט משה סובל לא מצא לנכון ליתן צו ביניים המורה להשיב לעותר את רישיון הנהיגה שניטל ממנו.

העותר צירף לעתירתו תדפיס הנקודות ממנו עולה כי החלטת רשות הרישוי בדבר הטלת אמצעי התיקון לפי תקנה 549(ג) ניתנה ביום 29.01.08, היינו לפני שנה ו- 4 חודשים. בעניין זה טען העותר כי החלטה זו לא הובאה לידיעתו והיא התקבלה ללא שהתאפשר לו להשמיע את טענותיו בפני הרשות.

כב' השופט משה סובל דחה טענה זו של העותר מן הסיבה כי העותר נמנע מלצרף לעתירה העתק מאותה החלטה, אותו יכול היה להשיג כשם שהשיג ביום 26.04.09 את תדפיס הנקודות. עוד נקבע, כי אילו היתה ההחלטה מצורפת, כמתחייב בין-היתר מתקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין), ניתן היה לבחון האם קיימת בה התייחסות לשאלת יידוע העותר.

ב- בר"מ 863/07 {אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל-פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 1510, 1514 (2007)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי לעניות דעתה "אין לקבל את הטענה שהעלתה המבקשת לפיה צירוף מלוא המסמכים לרבות ההצעה במלואה בתיק מוצגים יביא ל"סירבול" העתירה; נהפוך-הוא. הדבר יסייע בפריסת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בבקשה, אף אם מדובר בהליך ביניים".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כתב עתירה (תקנה 5 לתקנות (סדרי דין))