botox
הספריה המשפטית
הנוטריונים (דין, הלכה ומעשה)

הפרקים שבספר:

עבירות משמעת - סעיף 34 לחוק הנוטריונים

1. כללי
סעיף 34 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע כי:

"34. עבירות משמעת
נוטריון אשם בעבירת משמעת אם:
(1) עבר על כללי האתיקה המקצועית כפי שנקבעו בפרק ה';
(2) לא קיים את המוטל עליו לפי הוראות חוק זה והתקנות שהותקנו לפיו או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור;
(3) עשה במילוי תפקידיו כנוטריון פעולה שלא היה מוסמך לה בחיקוק;
(4) נתן אישור שידע או היה חייב לדעת שהוא כוזב;
(5) גבה או דרש בעד שירותיו שכר שהוא למעלה מן הקבוע מכוחו של חוק זה, או גבה או דרש, ללא טעם מספיק, שכר שהוא למטה מן הקבוע מכוחו של חוק זה;
(6) הורשע, בישראל או מחוצה לה, בעבירה שיש בה משום קלון."



2. תחולת דיני ההתיישנות על עבירה משמעתית על-פי חוק הנוטריונים ותקנותיו
ב- על"ע 18/84 {עו"ד פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1), 353 (1990)} המערער, עורך-דין במקצועו, הורשע בפלילים בעבירות של גניבה בידי מורשה וזיוף בנסיבות מחמירות בשל נטילת כספי יורשים בשנת 1972. בעקבות ההרשעה הפלילית נפתחו נגד המערער בשנת 1983 הליכים משמעתיים לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 {להלן: "חוק לשכת עורכי-הדין"}, ובסיומם גזר עליו בית-הדין הארצי עונש הרחקה מחברות בלשכה לתקופה של 4 שנים.

המערער טען, בין היתר, להתיישנות העבירה המשמעתית.

לאחר עיון בטענות המערער בא בית-משפט למסקנה שאין דיני ההתיישנות חלים לעניין עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי-הדין. ושני טעמים בדבר. הטעם האחד - השמטת מוסד התיישנות לעניין העבירות המשמעתיות האמורות יש בו משום הסדר שלילי, בבחינת דבר המחוקק שלא החיל את דיני ההתיישנות על עבירות אלה, אין בהשמטה זו משום לאקונה, ואין בית-המשפט רשאי, ואף אינו יכול, לחדש, בדרך החקיקה השיפוטית, את מוסד התיישנות העבירות המשמעתיות לפי החוק. הטעם האחר - לגופו-של-עניין, אין להחיל את מוסד ההתיישנות על עבירות משמעתיות אלה מבחינת טיבן ואופיין.

עיון בחוקים אחרים הקובעים עבירות משמעתיות "מקצועיות" יש בו כדי ללמד שהיעדר הוראות התיישנות בעבירות אלו אין מקורו בהשמטה מקרית. עבירות משמעתיות "מקצועיות" מצויות בחוקים שונים. דרך משל, סעיף 25 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972; סעיף 34 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976; סעיף 12 לחוק רואי החשבון, התשט"ו-1955; סעיף 41 לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976; סעיף 16 לחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח-1958; סעיף 13 לחוק שמאי מקרקעין, התשכ"ב-1962; בכל החוקים האמורים לא נקבעו הוראות התיישנות כל שהן.

לעומת עבירות המשמעת בחוקים "המקצועיים" הנ"ל, מצויות עבירות משמעת אשר לגביהן נקבעו הוראות התיישנות; דרך משל, סעיף 170 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955; סעיף 53 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1977; סעיף 64 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963.

נשאלת השאלה מה בין החוקים הראשונים לחוקים האחרונים? דומה כי עיקר ההבחנה בין שתי קבוצות עבירות המשמעת האמורות היא באשר למטרה של השיפוט המשמעתי שבכל אחת מהן. עבירות המשמעת בחוקים הראשונים עניינן שמירת רמתו, יחודו וכבודו של המקצוע עליו נמנים האנשים אליהם מופנה החוק, וההגנה על הציבור מפני אלה ששוב אינם ראויים לשמש באותו מקצוע.

בחוקים אלה מטרתו ותפקידו העיקרי של השיפוט המשמעתי הוא - "לשמור על רמתו, על מעמדו ועל כבודו של מקצוע עריכת-הדין ולהגן על הציבור מפני עורכי-דין, אשר הוכיחו בהתנהגותם, כי אין הם ראויים לאמון שניתן לממלאי תפקיד זה, ואשר בפועלם כעורכי-דין הם מהווים סיכון לציבור" {על"ע 1/85 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב יפו נ' אריה בן חרוץ, פ"ד לט(4), 365 (1985); על"ע 4/83 פנחס מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב, פ"ד לט(1), 75 (1985)}.

כך הוא הדבר ביחס למקצוע עריכת-הדין וכך הוא באשר לבעלי המקצועות האחרים האמורים לעיל. לעומת-זאת, השיפוט המשמעתי על עבירות המשמעת האחרות, אלו המכוונות לאנשים העובדים בשירות המדינה או ברשות מרשויותיה {כגון רשויות מקומיות, משטרה, צבא וכיו"ב גופים שלטוניים}, מטרתו, בראש וראשונה, לשמור על מראיתה ותדמיתה של הרשות ועל שמה הטוב {עש"מ 8/79 פלוני נ' עיריית תל אביב, פ"ד לד(1), 785 (1979)}, לקיים את אמון הציבור בפעולתה התקינה של הרשות, ביושרה ובכנות מניעיה {עש"מ 9/79 יונתן לוי נ' עיריית תל אביב, פ"ד לד(1), 528 (1979)}, ולהבטיח את פעולתם הסדירה של גופים בעלי מבנה הררכי, שבהם המשמעת והציות הם חלק מהותי מאופן תפקודם {עש"מ 3/75 אלפונסו דבוש נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד ל(1), 231 (1975)}.

הבחנה זו יש בה כדי להסביר את מגמתו של המחוקק, שלא לקבוע הוראות התיישנות בעבירות משמעתיות "מקצועיות", אך כן לקבוע הוראות התיישנות בעבירות המשמעתיות האחרות. הרקע האמור לסוג העבירות המשמעתיות שאינן מקצועיות, יש בו כדי להסביר את העובדה שתקופת ההתיישנות הקבועה בעבירות אלה היא קצרה יחסית, וזאת על שום שהמשמעת נשכרת בדרך-כלל מצעדים הננקטים תוך זמן קצר יחסית אחרי אירוע עבירת המשמעת, ועם חלוף הזמן מעבר למידה הראויה הופכת התגובה המשמעתית למעשה מיותר או לעיתים, אף לבעלת תוצאות הפוכות מאלו אשר להן מקווים {עש"מ 5/85 מדינת ישראל נ' ג'ון מגדלני, פ"ד לט(3), 334 (1985)}.

הסבר זה יפה הוא כאשר המטרה היא שמירה על תדמיתה ושמה הטוב של הרשות הציבורית, שאזי התגובה צריך ותבוא בסמוך לאחר הפגיעה. אך הסבר זה אינו יפה לעניין עבירות משמעתיות מקצועיות, שלגביהן חלוף העיתים אין בו כדי להפוך עורך-דין שסרח או רופא שסרח להיות ראוי לשמש במקצוע עריכת-הדין או הרפואה {ראה על"ע 4/79 יצחק דוד, עורך-דין נ' בית-הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לד(1), 153 (1979)}, גם אם הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה המשמעתית רב וארוך הוא.

משנמנע, איפוא, המחוקק במחשבה תחילה לקבוע הוראות התיישנות בחוק לשכת עורכי-הדין, ניתן לראות בכך את רצונו המפורש, ושתיקתו יש לראותה כשלילת מוסד ההתיישנות בתחום העבירות המשמעתיות שבחוק לשכת עורכי-הדין.

בנוסף יש מקום להבחנה נוספת בתוך כל אחת משתי הקבוצות. אולם, כל מה שבא בית-משפט לומר בהליך זה, הוא מתן הסבר אפשרי למצב המשפטי האמור שלפיו אין תחולה לדיני ההתיישנות בעבירות המשמעתיות המקצועיות.

קבלת טענת המערער, היינו החלת דיני ההתיישנות על העבירות המשמעתיות שבחוק לשכת עורכי-הדין, בעיות וקשיים מרובים רובצים לפתחה. מוסד ההתיישנות מורכב ומסובך הוא, ודורש הסדרים מיוחדים מרובים, אשר שונים הם מנושא לנושא ומחוק לחוק. החלת דיני ההתיישנות על עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי-הדין, מחייבת קביעת הסדרים נורמטיביים מרובים, לא רק לעניין אורך תקופת ההתיישנות לגבי סוגי עבירות משמעתיות שונות, אלא גם לעניין חישוב תחילת תקופת ההתיישנות, דרכי חישובה, הפסקת מירוץ תקופת ההתיישנות וכיוצא באלה הוראות מהוראות שונות.