botox
הספריה המשפטית
הנוטריונים (דין, הלכה ומעשה)

הפרקים שבספר:

אימות חתימת נוטריון - סעיף 45 לחוק הנוטריונים

סעיף 45 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 קובע כי:

"45. הסמכות לאמת (תיקון התשמ"ט)
(א) חתימתו של נוטריון, בתוקף תפקידו לפי חוק זה והתקנות על פיו, על גבי מסמך הנועד לשימוש מחוץ לישראל, תאומת, על-פי בקשת מעוניין, בידי רשם בית-משפט שלום או עובד מדינה שמונו לכך בידי שר המשפטים.
(ב) (בוטל)."

ב- ת"ק (קר') 2960-07-13 {רוסלן שרייטמן נ' דמיטרי פולין, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.13)} התובע התכוון לערוך את נישואיו באוקראינה, ועל-כן פנה לנתבע - עורך-דין ונוטריון במקצועו, לאחר שמצא את שמו באינטרנט, כדי שיטפל עבורו בכל המסמכים הדרושים לשם כך. התובע השאיר את המסמכים אצל הנתבע, וכעבור זמן נטלם ונסע לאוקראינה, שם התברר לו שחסרה חותמת "אפוסטיל של משרד החוץ" על תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, לכן לא הצליח לערוך את הנישואין, וכתוצאה מכך נגרמו לו הוצאות ונזקים אותם הוא תובע.

התובע טוען כי הנתבע התרשל בביצוע הפעולות שלשמן פנה אליו ועל-כן, מוטלת עליו החובה לפצותו. התובע הוסיף וטען כי הוא ניסה להשיג אישור מנציגות ישראל באוקראינה, לאחר שפנה לנתבע ושוחח עימו, אך שם נאמר לו כי הדבר כרוך בהמתנה של כחודש ימים.

הנתבע מאשר כי התובע פנה למשרדו, נפגש עם מתמחה, הפקיד מסמכים וביקש לתרגמם לשפה הרוסית, לאשר את תרגומם ולדאוג לקבל "אפוסטיל". הנתבע טוען כי הפעולות שנתבקשו ובגינן שולם שכר, נעשו. אשר לאישור ממשרד החוץ, לטענת הנתבע, אישור כזה לא נדרש, ולכן לא היה עליו לטפל בקבלתו.

תחילה, כדי להבין את שורש המחלוקת ולשים את טענות הצדדים בהקשרן הנכון, הביא בית-המשפט את ההיבטים הקשורים לאימות המסמכים ולסוגי התעודות השונים.

הובהר כי מסמכים רשמיים המונפקים על-ידי רשויות המדינה, כגון תעודות נישואין, אישורים ממשרד הפנים וכו', הינן תעודות ציבוריות {ראו סעיף 29 לפקודת הראיות}. על-מנת שיוכר תוקפם של מסמכים ותעודות ציבוריים במדינה אחרת מזו שבה הוצאו, יש צורך במתן גושפנקא שתאפשר הכרה בהם.

לעיתים נדרש לאמת את התעודות הציבוריות או לאמת נכונות תרגומם, הדבר נעשה באמצעות נוטריון על-פי חוק הנוטריונים - שם קבועה סמכות הנוטריון לאימות מסמכים. האישור הנוטריוני שניתן בהתאם לחוק הנוטריונים, אף הוא תעודה ציבורית כאמור בסעיף 29 לפקודת הראיות, שטעון אימות ככל שיש כוונה לעשות בו שימוש - כמו גם במסמכים שבא לאשרם - מחוץ לישראל.

נשאלת שאלה כיצד יש איפוא לאמת את המסמך, לרבות האישור הנוטריוני כדי שיהא ניתן להשתמש בו מחוץ לישראל? לכך קיימות שתי אפשרויות, הדבר תלוי במדינה בה ייעשה שימוש במסמכים.

ביום 05.10.96 נחתמה האמנה הקרויה "אמנת האג לביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים" {להלן: "אמנת האג"} שישראל צד לה. ליישום וביצוע אמנת האג הותקנו תקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז-1977 {להלן: "התקנות"}. תקנה 3 לתקנות קובעת כי "לגבי מסמך ציבורי שנערך או שהוצא במדינת האמנה ושהאמנה חלה עליו יכול שתבוא תעודה לפי האמנה במקום אימותו".

זאת ועוד, תקנה 5(א) לתקנות קובעת כי: "משרד החוץ, רשם בית-משפט שלום או עובד המדינה שמונו בידי שר המשפטים לפי סעיף 45 לחוק הנוטריונים, יהיו, כל אחד מהם, רשות מוסמכת להוציא בישראל תעודות לפי האמנה".

על-פי האמור, אישור נוטריוני על מסמכים המיועדים לשימוש במדינה שאימצה את האמנה, יש לאשר בתעודה על-פי אמנת האג, אישור זה מכונה "אפוסטיל", ויש בכוחו לגרום לכך שמדינה החברה באמנה תכיר בתוקף המסמכים ויהיה ניתן לעשות בהם שימוש רשמי שם. אפוסטיל, הוא אישור הניתן על-פי התקנות, ומיועד לשימוש במדינות שחברות באמנת האג. שירות זה ניתן בין היתר בבתי-המשפט השונים. עלות אישור אפוסטיל כיום - 34 שקלים, זאת על-פי הפרסום באתר בתי-המשפט:
elyon1.court.gov.il/heb/info/apostil.htm.

אמנת האג נודעה לגשר על שיטות המשפט השונות וכללי הראיות הנהוגים במדינות העולם, ולהקל על השימוש במסמכים רשמיים הנערכים ביתר מדינות תבל, על-ידי מתן אישור פשוט ונגיש. ערב חתימת האמנה היה הליך זה מסורבל והאמנה איפוא, באה לפשטו.

לגבי מסמכים המיועדים לשימוש במדינה שאינה חברה באמנה, האישור הנוטריוני שניתן לגביהם הוא בהתאם לסעיף 45(א) לחוק הנוטריונים, על-פי סעיף זה ניתנת תעודה הטעונה אישור משרד החוץ, ואף נדרש אישור הנציגות הקונסולרית של המדינה בה מיועד השימוש במסמך. ראו בין היתר ההסברים באתר משרד האינטרנט של משרד החוץ. אישור הניתן עבור השימוש במסמכים במדינה שאינה חברה באמנת האג, אינו מכונה "אפוסטיל", אלא המדובר באישור קונסולרי. רק תעודה הניתנת לפי אמנת האג, מכונה "אפוסטיל".

מעמד בית-משפט על מהותו של ה"אפוסטיל" שב לבחון את המקרה.

בפרשה דנן, לא הובאו בפני בית-משפט נתונים על-ידי הצדדים אם אוקראינה אימצה את אמנת האג. על-פי אתר משרד החוץ אוקראינה הצטרפה לאמנה, לכן, לא ברור מדוע נדרש אישור משרד החוץ, משאין הדבר נדרש להכרעה, בית-משפט לא יתעכב על-כך.

הבסיס לפיו יש לדון את התביעה נגזר מהיקף השירות הנדרש מן הנתבע ועליו סוכם, משאלה זו נגזרת שאלת משנה: מה אופי השירות שסוכם? האם כטענת התובע, הגיע לנתבע כדי להתייעץ עמו בבירור הפרוצדורה הנדרשת לעריכת נישואין באוקראינה ותוך כדי כך טיפל הנתבע בתרגום המסמכים ובקבלת אפוסטיל? או שהתובע הגיע לשם קבלת שירות של תרגום ואישור נוטריוני ואישור אפוסטיל?

הטענה שהועלתה בכתב התביעה, העמידה את גרסת התובע בצל של חוסר מהימנות המקשה על קבלת יתר טענותיו העובדתיות. התובע טען שם כי הוא הגיע לנתבע לאחר שמצא את פרטיו באינטרנט, וכי בפרסום "הנתבע הציג את עצמו כמומחה בהכנת כל המסכמים הדרושים כדי להתחתן באוקראינה". התובע לא צירף את אותו פרסום לו הוא טוען ובמהלך הדיון טען כי אין ברשותו את הפרסום. מנגד, הנתבע אישר כי הוא פרסם את פרטיו באינטרנט והציג תיעוד מהפרסום שבו לא צויינו הדברים שנטענו על-ידי הנתבע. מכאן, קצרה הדרך לדחות את טענות התובע: דרך הילוכו של התובע בטיעונו האמור הוא נדבך מהותי בהצגת גרסתו, ודחיית טיעון עובדתי זה, משפיעה על גורל התביעה.

מכלול הנתונים שהובאו מטה את הכף לקבלת גרסת הנתבע. התובע ביקש לשוות לפנייתו אל הנתבע אופי של ייעוץ ו"בירור פרטים" ובטיעון זה נמצא קושי כאמור. גם התיאור בדיון שנערך בפני בית-משפט זה - השונה מהתיאור שבכתב התביעה - מלמד כי פניית התובע לנתבע לא היתה לשם התייעצות, אלא כדי לבצע פעולות טכניות של תרגום ואישור נוטריוני ואפוסטיל.

בכתב התביעה טען התובע כי "אחרי שיחה קצרה בטלפון הגעתי למשרד הנתבע כדי לברר את כל הפרטים. הנתבע הציג את עצמו כמומחה לענייני נישואים באוקראינה והבטיח שיסדיר לי את כל המסמכים הדרושים על-פי חוק, כדי לאפשר לי להתחתן באוקראינה". ברם, בדיון בפני בית-משפט זה, התברר כי התובע כלל לא נפגש עם הנתבע אם כי עם אדם אחר שהיה במשרד {לטענת הנתבע המדובר במתמחה שלו} ומפגש זה לא כלל ייעוץ או בירור פרטים. כך תיאר התובע את הפגישה: "הגעתי למשרד הנתבע, יש לו עוד עורך-דין אחד שטיפל בי ואמר שאין בעיה, לקח את המסמכים ושיעשו את התרגום. אחרי זמן התקשר שהכל מוכן ושאבוא לקחת את זה. באתי לקחת את זה. ראיתי שהכל היה על החותמת. לא ידעתי איך זה צריך להיות".

באשר לכך, קבע בית-משפט, כי אין לקבל את טענת הנתבע ממנה משתמע כי הפניה למתמחה יש בה כדי להשיל מעליו את אחריותו. האחריות המלאה לנעשה במשרדו של התובע, מוטלת עליו.

אף מתיאורו של התובע עצמו עולה כי הוא לא ידע כי יש צורך באישור ממשרד החוץ. סביר להניח כי אם הוא ידע על-כך, לא היה נוסע לאוקראינה כשאין ברשותו את מלוא המסמכים הנדרשים לעריכת הנישואין. מכאן, ניתן לקבוע כי התובע כלל לא דרש שירות זה מן הנתבע וטענתו שהוא ביקש מהנתבע לטפל במכלול העניין נועדה כדי להסיר ממנו את האחריות בגין התקלה שארעה.

יחד-עם-זאת, גם השכר ששולם מלמד כי השירות שנדרש ושסוכם בין התובע לבין הנתבע היה אימות תרגום המסמכים וקבלת אפוסטיל וכי זה לא כלל טיפול בקבלת אישור ממשרד החוץ. התובע טען כי הוא שילם לנתבע סך של 1,000 שקלים. בהחלטתי מיום 26.12.13 איפשר בית-משפט לנתבע להמציא את החשבונית שהוא הנפיק, החשבונית הוגשה וממנה עולה כי היא הוצאה על סך של 1096 שקלים ובה נרשם "אפוסטיל X 4 136" ו- "תרגום נוטריוני X 4".

מהחשבונית עולה כי בגין שירותי אימות התרגום גבה הנתבע סך של 960 שקלים כולל מע"מ, דהיינו; סך של 204 שקלים עבור כל אישור - סכום התואם את הסכום שנקבע בתקנות הנוטריונים (שכר שירותים) (תיקון), התשע"א- 2011.

קשה להלום טענתו של התובע כי היה על הנתבע לסור למשרד החוץ ולטפל בהשגת האישור, גם בשים-לב לשכר ששולם, שכן הובהר לעיל כי השכר מכסה בדיוק את השירות שניתן ולא מעבר לכך.

המסקנה איפוא, כי פנייתו של התובע לנתבע לא כללה, כטענתו, ייעוץ ובירור פרטים אלא ביצוע פעולה של אישור תרגום וקבלת אפוסטיל, ואלה ניתנו על-ידי הנתבע. אם פנייתו של התובע לנתבע היתה לקבלת שירות ממוקד וספציפי ולא כללה יעוץ והכנת כל המסכמים הנדרשים לעריכת הנישואין כטענתו, ואם השירות לא כלל קבלת אישור משרד החוץ, דומה כי אין להטיל אחריות כלשהי על הנתבע למחדל שנוצר.

זאת ועוד, נטען כי הפעולה של קבלת אישור משרד החוץ, הנה פעולה טכנית שאינה דורשת מומחיות וידע מקצועי. כל שצריך לעשות הוא לכתת רגליים למשרד החוץ, להמתין בתור ולקבל את האישור המיוחל. העובדה שפעולה זו אינה ייחודית לנוטריון או לעורך-דין, מהווה אישוש נוסף למסקנת בית-משפט.

אשר-על-כן, בית-משפט החליט לדחות את התביעה ולחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות בסך של 250 שקלים, תוך 30 ימים מיום מתן פסק-הדין, שאם-לא-כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל.