ממעשה פשיטת רגל ועד להכרזתו של החייב כפושט רגל
הפרקים שבספר:
- מבוא
- מיהו חייב
- התראת פשיטת רגל
- תכנה של התראת פשיטת רגל
- מעשה פשיטת רגל
- סמכות למתן צו כינוס
- עילות לבקשת נושה
- בקשת נושה מובטח
- אין פשיטת רגל בחברה או באגודה שיתופית
- אימות והמצאה
- ראיות נחוצות
- זכות להעיד את החייב
- חקירת תוקף החוב ותמורתו
- עילות לדחיית הבקשה
- דחייה או עיכוב בגלל ערעור
- עיכוב הליכים מחמת הכחשה
- בקשת חייב
- צו כינוס נכסים לבקשת חייב
- מועד הדיון בבקשת פשיטת הרגל
- תשלומים עתיים ומגבלות על החייב
- חקירה על-ידי הכונס הרשמי וחובת מסירת מידע ומסמכים
- חוות-דעת הכונס הרשמי
- החלטת בית-המשפט בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל
- אין חזרה מבקשה שהוגשה - אלא ברשות בית-המשפט
- פשרה או הסדר לפני צו כינוס
- פעולת צו כינוס ועיכוב הליכים
- כונס זמני
- עיכוב הליכים
- צו זמני לבקשת חייב
- מנהל מיוחד
- פרסום צו כינוס ואסיפת נושים
- דו"ח לאחר מתן צו כינוס
- אסיפת נושים ראשונה
- בקשה לחקירה פומבית וחקירתו של החייב
- פשרה או הסדר אחרי צו כינוס
- צו הכרזה על פשיטת רגל
- הגבלות על פושט רגל
- הנאמן על-פי פקודת פשיטת הרגל
- מינוי ועדת ביקורת וסמכויותיה של הוועדה על-פי פקודת פשיטת הרגל
- פשרה או הסדר לאחר הכרזה; אישורו של בית-המשפט והסמכות לבטל ההכרזה
- פיקוח על החייב ועל נכסיו
- הפטר בפשיטת רגל
מיהו חייב
סעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:"2. מיהו חייב
(א) חייב, לעניין פקודה זו, הוא אדם בן שמונה עשרה שנה ומעלה, ללא הבדל אזרחות ובין שמקום מושבו בישראל ובין שלא בישראל, אשר בזמן שהוא עשה, או שנעשה לו, מעשה פשיטת רגל נתקיימה בו אחת מאלה:
(1) הוא עצמו היה בישראל;
(2) היה גר כרגיל בישראל או היה לו בה מקום מגורים;
(3) ניהל עסקים בישראל, בעצמו או על ידי מורשה או מנהל;
(4) היה חבר בחבר-בני-אדם או בשותפות שניהלו עסקים בישראל.
(ב) אף מי שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים יכול שיהיה בגדר חייב אם נתקיימו בו שאר התנאים לכך האמורים בסעיף-קטן (א) ואם לדעת בית-המשפט סביר הוא שהנושים נשאו ונתנו עמו כאילו מלאו לו שמונה עשרה שנים."
סעיף 2(א) לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל" או "הפקודה") מונה, למעשה, 4 חלופות לקביעת השאלה מיהו "חייב. על-פי סעיף הנ"ל, "חייב" הוא מי שהיה בישראל בעת שעשה מעשה פשיטת רגל או שהוא גר כרגיל בישראל או שיש לו בה מקום מגורים או שניהל עסקים בישראל בעצמו או על-ידי מורשה או היה חבר בחבר בני אדם או בשותפות שניהלו עסקים בישראל {פש"ר 32/94 כונס הנכסים הרשמי מפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' האחים עופר נכסים (1957) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ת"א (מחוזי ת"א) 219/92 בינוי ופיתוח א"י, רמת-קדרון נ' משה, תק-מח 93(2), 232, 233 (1993)}.
כפי שעולה מסעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל, נחוצים שני תנאים לשם נקיטת הליך של פשיטת רגל. האחד, קיומו של "חייב". השני, "מעשה פשיטת רגל" כאמור בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל. על שני אלה להתקיים בעת ובעונה אחת.
המונח "ניהול עסקים", הקבוע בסעיף 2(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, יתפרש על דרך ההרחבה. לעניין זה נדגיש כשבאים לפרש מונחים בפקודת פשיטת הרגל, יש לזכור בראש ובראשונה את המטרה הגלומה בה והיא איסוף נכסיו של אדם שאין ביכולתו לפרוע את חובותיו, לממש את הנכסים ולחלק את הכספים לפי סדרי קדימה שנקבעו בפקודת פשיטת הרגל.
כל מטרתו של סעיף 2(א)(4) לפקודת פשיטת הרגל להבהיר כי אדם שהינו חבר בחבר בני אדם הפועל בארץ נתון לסמכות בית-המשפט הישראלי, ככל שבענייני פשיטת רגל עסקינן {פש"ר (מחוזי ת"א) 1537/01 מקומונים בשרון תעשיות בע"מ נ' יואל אלראי, תק-מח 2002(1), 216, 218 (2002)}.
סעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל אינו מבחין בין ערב לחייב, והעיקר הוא קיומו של חיוב ושייעשה בחייב "מעשה פשיטת רגל". יחד-עם-זאת, ייתכן כי דווקא היעדר הבחנה בסעיף בין השניים ושימוש במינוח "חייב" בלבד מעיד כי יש מקום לשוני יישומי - כעניין של דרגה - בין ערב לחייב, וכי ההתייחסות אל כל אחד מהשניים כאשר בקשר לירידה לנכסיו האישיים, צריכה להיות, במקרים "רגילים" של ערבות, שונה במידה מסויימת, כמו גם התנאים המקדימים לצורך פתיחה בהליך מסוג זה. הדבר עשוי להיות נתון לשיקול-דעת.
סעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל אינו מבחין בין הערב לבין החייב העיקרי לצורך פירוש המונח "חייב" כהגדרתו בסעיף הנ"ל, אולם אין הדבר אומר שהשניים תופסים בדיוק את אותו מקום נורמטיבי בכל נקודה על פני ציר הזמן.
ישנה חפיפה בין השניים, אך אין זהות. ניתן להעניק ביטוי להבחנה האמורה על-ידי הגדרת החייב והערב כ"חייב עיקרי" ו"חייב משני". רוצה לומר, שאף אם הערב מוגדר כ"חייב", אין זה אומר שיש להתעלם ממעמדו כערב בבואנו לבחון את התנהגותו בעין המפקחת של פקודת פשיטת הרגל.
ב- ע"א 2975/09 {בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חיים דראל, תק-על 2010(4), 2948, 2956 (2010)} עלתה סוגיה זו ואולם נקבע כי אין צורך להידרש לשאלה, כיוון שמדובר בזהות כמעט מלאה בין החייב לערב, שכן המשיב חתם על ערבות אישית בלתי-מוגבלת לחברה משפחתית בבעלותו, הוא היה צד למשא ומתן מול הבנק בשם החברה, ונהיר היה לו כשמש, בשלב המשא והמתן, כי הוא עצמו עתיד להיות חייב בחובותיה.
ב- ע"א 397/87 {יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מד(2), 397 (1989)} טען המשיב כי המערער "ניהל עסקים בישראל" מכוח מתן ערבויות אישיות לכיסוי חובות החברות.
כב' השופט מ' שמגר קבע כי אכן נראה לו כי אין לשלול, עקרונית, את האפשרות כי מתן ערבויות ייחשב בנסיבות מסויימות לניהול עסק כמשמעו בסעיף 2(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל ואולם, לא הוכח כי פעילות זו עלתה במקרה דנן כדי "עסק" לגבי המערער.
עוד נקבע, כי המערער פעל בישראל כמנהל חברות אשר היו בשליטתו. ככזה יש לראותו כמי שניהל עסקים בישראל. זיקה זו מתקיימת אף בעיתוי של שלושת החודשים בטרם הגשת הבקשה לפשיטת רגל, שכן יש לראות את ניהול העסקים כהולך ונמשך כל עוד לא פרע חובותיו.
אף הזיקה המנויה בסעיף 2(א)(4) לפקודת פשיטת הרגל התקיימה במערער. בית-משפט קמא לא התייחס, אומנם, לחלופה זו באופן מפורש, אולם קבע, כממצא עובדתי, שהמערער הוא בעל מניות בחברות שונות בישראל. אשר-על-כן, התקיימה בו אף הזיקה האמורה.
מן האמור עולה, אם כן, כי המערער הינו בגדר "חייב" כמשמעו בסעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל.