דינו של ממרה צו הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של בתי-המשפט בארץ

סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט קובע לאמור:

"(1) מי שהאשימוהו בהמראה ואי-אפשר למצוא אותו בתוך תחומי שיפוטו של כל בית-משפט בישראל, רשאי בית-המשפט ליתן צו המטיל קנס או מאסר ככל אשר ימצא לצודק, או לצוות שיינתן כתב-ירידה לנכסיו, ואותו כתב-ירידה לנכסים ישעבד את נכסי המקרקעים שלו באותו אופן ובאותו שיעור מכל הבחינות כדין צו ירידה לנכסים במשפט אזרחי.
(2) כתב-ירידה לנכסים יהא ערוך אל שני אנשים או אל יותר משניים שיתמנו לכך על-ידי בית-המשפט, ובו יצטוו ויורשו לרדת לכל נכסי המקרקעים של האדם שניתן נגדו הכתב, ולגבות וליטול ולקבל לרשותם לא רק את דמי-השכירות והרווחים של מקרקעין האסורים, אלא גם את סחורותיו, כליו ומטלטליו, ולעכבם ולהחזיקם בידם בתורת עיקול, עד שיופיע לפני בית-המשפט ויסיר מעליו את אשמת הבזיון, או עד שבית-המשפט יצווה אחרת: רשאי בית-המשפט לצוות לשלם מתוך ההכנסות המתקבלות מאותם הנכסים שירדו אליהם, את כל ההוצאות הכרוכות בהוצאה לפועל של הירידה לנכסים, לרבות אותו השכר ההוגן לאנשים שנתמנו להוציא לפועל את הירידה לנכסים, ככל אשר ימצא בית-המשפט לנכון לפסוק."

סעיף 7 לפקודה עניינו במי שהמרה צו של בית-משפט ונמצא מחוץ לתחומי השיפוט של מדינת ישראל. הסעיף דן בשלושה אמצעי כפיה, מביניהם יש לנקוט את החמור פחות. ב-בשג"צ 488/88[130], הורה בית-משפט כי על המשיבה להחזיר לישראל את הקטין יובל, בנם של המבקש והמשיבה, תוך 60 יום. משעברה תקופה זו והמשיבה לא מילאה אחר הצו האמור, פנה המבקש לבית-משפט זה, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, לכפות בקנס על המשיבה את ביצוע הצו האמור. בית-משפט זה כבר קבע, כי "המשיבה הוציאה את הילד מהארץ ללא הסכמת האב, לא מפורשת ולא מכללא, והדבר אף נעשה במסווה של הונאה. בכך הוציאה המשיבה את הילד ממשמורתו החוקית של העותר במעשה חטיפה, ובית-המשפט לא ייתן ידו לכך". אשר-על-כן הורה בית-המשפט על המשיבה להחזיר את יובל לישראל.

לטענת המשיבה, לשם הטלת קנס על המסרב למלא צו של בית-המשפט, להבדיל ממתן צו של ירידה לנכסיו של הממרה, צריך שיתקיים האמור בסעיף 6(2) לפקודת בזיון בית-המשפט, ובענייננו, לא נתקיימו תנאים אלה לגבי המשיבה, הנמצאת מחוץ לישראל.

נפסק כי בטענת המשיבה אין ממש. סעיף 6 דן בממרה הנמצא בישראל, וסעיף 7 עניינו בממרה שנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל, בו לא מצויה ההגבלה האמורה שבסעיף 6(2) הנ"ל, ולפיו ניתן להשית קנס על הממרה גם כאשר לא ניתן להביאו לבית-המשפט. סעיף 7(1) לפקודה מעמיד לרשות בית-המשפט שלושה אמצעי כפיה: הטלת קנס או מאסר או מתן צו תפיסת נכסים. אילו היו למשיבה נכסים בישראל, מן הראוי היה לצוות על ירידה לנכסיה. מטרתו של הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט היא להביא לידי קיומו של צו בית-המשפט, והסנקציות שבפקודה מטרתן לכפות ביצוע הצו וצופות הן "פני העתיד". מאחר שאין למשיבה נכסים בישראל, מחובת בית-המשפט לנקוט אמצעים אחרים שהמחוקק העמיד לרשותו כדי למנוע בזיון בית-המשפט על-ידי הפרת הוראותיו. בעל הדין שזכה בדינו זכאי לכך, ובית-המשפט שמצווה לשמור על כבודו מחוייב בכך.

לא רק תפיסת רכושו של נתבע עשויה לשמש אחת מדרכי הביצוע של צו בית-משפט, אלא בית-המשפט גם מוסמך להטיל עונש של קנס או של מאסר על הנתבע. מכאן יוצא, שהמחוקק לא ראה את הטלת העונש על תושב-חוץ כאמצעי-נפל, אפילו אין לנתבע רכוש בארץ. אם יחפוץ נתבע כזה לבוא ארצה, הן כעולה הן כתייר, הרי העובדה שקיים נגדו כאן צו המטיל עליו עונש תרתיע אותו מלהמרות את פי בית-המשפט, ותכפה אותו, הגם בעקיפין, לציית. ומאחר שבמקרה דנן אין אפשרות של ירידה לנכסים, מן הראוי לנקוט אחת משתי הדרכים האחרות שהעמיד המחוקק לרשות בית-המשפט. ומשבאים אנו לבחור באחת משתי דרכים אלה, מן הראוי שתהא זו הדרך של השתת קנס, שהיא פחות חמורה במהותה ובאופיה.

ב- ע"פ 58/86[131] נקבע כי לבית-המשפט שיקול-דעת על-פי הנסיבות באם יש להטיל על ממרה צו הנמצא בחו"ל או לנקוט בסקציות אחרות הקבועות בסעיף 7 הנ"ל.

ביום 3.9.84 הוציא בית-המשפט המחוזי בירושלים צו, לפיו נאסר על המערער לשווק מכשירי רדיו או מקלטי רדיו בצרוף רשמי קול הנושאים את הסמן "ROADSTAR" תוך ציון המלה "יפן", אלא אם מדובר במכשירים מתוצרת המשיבות או מי מהן. המשיבות פנו לבית-המשפט המחוזי בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט בטענה שהמערער הפר את הצו בתאריך מסויים בחדש יוני 1985. ומאחר והמערער יצא את הארץ ולא נתן למצוא אותו בתוך תחום שיפוטו של כל בית-משפט בישראל, בקשו, על-פי סעיף 7 של הפקודה, לצוות על ירידה לנכסיו. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערער אכן הפר את הצו. לא היתה זו הפרה ראשונה. עוד קודם לכן נקבע בבקשה אחרת שהוגשה על-פי הפקודה, כי המערער הפר את הצו "הפרה גסה וחמורה ובריש גלי" וכי הוא עשה כן "בגלוי ובמצח נחושה". באותו עניין צויין בהחלטה כי בנסיבות שהוכחו צריכה הכפיה להתבטא בקנס גבוה מאד ובמאסר. היו אלה המשיבות שביקשו לא לצוות על מאסרו של המערער ולהטיל רק את הקנס המירבי לפי הפקודה. רק בשל בקשתן זו, וכדי לא להיות קיצוני יותר מהן, הסתפק בית-המשפט בהטלת קנס. בצו שבו נדונה ההפרה השניה, מיוני 1985, שהוא נשוא הערעור שבפנינו, סבר בית-המשפט קמא כי בנסיבות הנדונות, האמצעי של ירידה לנכסי המערער הוא אמצעי דרסטי וחריף יתר על המידה, בייחוד כשמדובר בצו "לא תעשה" שתקופתו אינה מוגבלת. תוך התייחסות להפרה הקודמת שצויינה לעיל, הוחלט לצוות על מאסרו של המערער לחודשיים ימים וכן להטיל עליו קנס של 3,000,000 שקלים ולחייבו בהוצאות. מכאן הערעור, שנסב על שאלת אמצעי הכפיה שעליהם ציוה בית-המשפט המחוזי.

נפסק כי אם אמנם הפסיק המערער כל פעילות עסקית בישראל – אין עוד צורך וטעם במאסר כסנקציה הצופה הפרת הצו בעתיד. ואם לא הפסיק והוא ממשיך לעסוק, ממקום מושבו בחו"ל, בהפצה בישראל של המכשירים שעליהם חל הצו – העובדה שלא הפר את הצו הפרה נוספת מאז יוני 1985 מעידה על כך כי המאסר הינו אמצעי מרחיק לכת מהנדרש בנסיבות העניין. מטעם זה נראה כי יש אכן מקום לערעור בכל הנוגע למאסר. דומה, שמאסר על תנאי יהיה האמצעי ההולם בנסיבות המקרה. על-כן הוחלט להמיר את המאסר במאסר על תנאי לחודשיים ימים. התנאי הוא הפרת הצו מיום 3.9.84 תוך תקופה של שנתיים מהיום. הקנס והחיוב בהוצאות שהוטלו בצו נשוא הערעור יישארו בעינם.

מהותו של סעיף 7 מאפשרת את נקיטתם של אמצעי אכיפה משולבים כלפי ממרה השוהה בחו"ל. בפרט כאשר מדובר במי שהמרה צו ובדרכי התחכמות ורמיה מבזה הצו ומתחמק ממילויו. ב- בש"א 214/89,[132] נדון מקרה של "תרגילי התחמקות" כנדון. העובדות כאן היו כלהלן.

אביהם המנוח של המבקש (תושב בלגיה) ושל המשיב (תושב ישראל) הוריש להם ממון, נכסים וזכויות, בארץ ובחוץ-לארץ, ששוויים הנוכחי הכולל עולה על שלושים מיליון דולר. בין השניים פרצו סכסוכים על חלקיהם בירושת הענק, ובהסכמה נמסרה ההכרעה בסכסוכים אלה לבוררות זבל"א. אחרי התדיינות לא קצרה הוציאו הבוררים, בשלבים אך פה-אחד, פסק-בוררות, לפיו הוטלו על המבקש חיובים שונים כלפי המשיב. פסק-הבוררות אושר על-ידי בית-המשפט. המבקש לא קיים את חיוביו על-פי פסק-הבוררות, ואף יזם ונקט פעולות שונות, שמטרתן הנראית לעין היא להכשיל את מאמצי המשיב לממש כנגדו חיובים שונים, שנקבעו בפסק-הבוררות. על רקע זה הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בקשה, בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט (להלן: הפקודה), בה ביקש לכוף את המבקש לציית לצווי עשה, המכוונים כנגדו ושנכללו בפסק-הבוררות. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיב בשלושה ציוויים: ראשית, הורה על מאסרו של המבקש והחזקתו במאסר עד להפסקתן ולביטולן על ידו של כל הפעולות המבזות שנקט וקיום חיוביו על-פי הפסק; שנית, ציווה כי כל עוד לא נאסר, ועד לביצוע מאסרו, יהיה המבקש חייב בתשלום קנס בסך 5,000 ש"ח לכל יום שבו ממשיך הוא בפעולות המבזות ונמנע מקיום חיוביו על-פי הפסק; ושלישית, הורה על ירידה לכל נכסי מקרקעין של המבקש בישראל, בהתאם לסעיף 7(2) לפקודה. זוהי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין האמור עד לגמר הדיון בערעור, שבדעת המבקש, כנטען, להגיש לבית-משפט זה בימים הקרובים.

בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי מקומן של כל הטענות והמענות, ביחס לכוחו של המבקש להעביר למשיב זכויות בחברות שונות, היה במסגרת הדיון בבוררות ובהליך לביטול פסק-הבוררות, אשר כלל חיובים מפורשים, שהוטלו על המבקש באופן אישי, להעברת זכויות בחברות אלו. המבקש הינו בעל שליטה מוחלטת באותן חברות נשוא הסכם הבוררות, ובידו הכוח להפעילן כרצונו. היה, איפוא, בידי המבקש להפעיל את החברות, כראוי, לשם קיום חיוביו על-פי פסק-הבוררות. במקום זאת נוקט הוא יוזמה להפעלתן בדרכים המיועדות לאפשר לו להתחמק מקיום חיוביו. מה, איפוא, סיכוייו להישמע, בערעור, בטענה, כאילו המניעה לקיום חיוביו נובעת מפעולותיהן של חברות שהינן, כביכול, צדדים שלישיים בו ?!

עוד יצויין, כי בעצם העובדה, שמאמציו של המבקש להכשיל את ביצוע הפסק באו לכלל ביטוי בייזום פניות, מצד חברות שבשליטתו, לבית-משפט בבלגיה, אין כדי לנקות את פעולותיו מאופיין המבזה. הפניה לבית-משפט נוכרי, בבקשת סעד ביחס לעניין שהדיון בו תלוי ועומד, או שהוכרע בו, בבית-משפט בישראל, לא בכל הנסיבות הריהי מותרת. כך, למשל, כשהפניה לבית-המשפט הזר מכוונת להכשיל הליך המתנהל כדין בישראל, מוסמך בית-המשפט בישראל לאסור אותה בצו מניעה.

בצוותו לרדת לנכסי מקרקעין של המבקש, לא מיצה בית-המשפט את סמכותו, ולכן היה מוסמך לכוף על המבקש ציות לפסק-גם באמצעים אחרים המנויים בפקודה, מאסר או קנס. ביחס לממרה שסעיף 7 לפקודה חל עליו (קרי: היושב בחוץ-לארץ) אין מוגבלת סמכותו של בית-המשפט לנקיטת אחת מדרכי הכפיה האמורות בסעיף – "ליתן צו המטיל קנס או מאסר ככל אשר ימצא לצודק, או לצוות שיינתן כתב ירידה לנכסיו". המדובר, אמנם, בדרכי כפיה חלופות, אך בית-המשפט מוסמך לשקול את נקיטתן במקביל, או נקיטת האחת מהן, על-פי צרכיו ונסיבותיו של כל מקרה נתון.

אחד הוא עניין של סמכות ואחד הוא עניין השימוש בה, הנתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט לפי נסיבותיו של המקרה המיוחד הבא לפניו. יש שהממרה הינו בעל נכסי מקרקעין בישראל, ששוויים עולה על שווי חיוביו, ודי בירידה לנכסיו כדי לכפותו לציית לפסק-הדין ולמלא את חיוביו, ואז ממילא אין מתעורר צורך בנקיטת אמצעי כפיה נוספים. לא כזה הוא המקרה הנדון. נכסי המקרקעין של המבקש בישראל כבר עוקלו על-ידי המשיב בהליכי הוצאה לפועל שונים, לשם גביית חיובים כספיים שאף מקורם בפסק-הבוררות. בנסיבות אלו החליט השופט קמא לקבל את עתירת המשיב, שלא להסתפק במתן צו ירידה לאותם נכסים מעוקלים, אלא להוסיף עליו אמצעי כפיה נוספים. במה יהיה בידי המבקש לתקוף, בערעור, את צדקת ההחלטה הזאת?!

גם לטענתו השלישית של המבקש, שהקנס שהוטל עליו כבד מנשוא, ולפיכך מן הראוי לעכב, למצער, את ביצועו של החיוב הזה, אין לשעות. שלושה טעמים לכך: ראשית, שיעורו של הקנס שנקבע הביא בחשבון את מידת ההנאה הכלכלית שמפיק המבקש מהמריית ציוויי פסק-הבוררות והנאמדת במליוני דולרים; והרי זה שיקול ראוי בהחלט. שנית, לנוכח העובדה שהמבקש נמנע מלבוא לישראל, מחשש שייאסר, ולנוכח העובדה שנכסי המקרקעין שלו בישראל כבר עוקלו להבטחת חיובים כספיים, נראה שהקנס, אשר הושת עליו, הוא אמצעי הכפיה האפקטיבי העיקרי שניתן לתלות בו תקוות מעשיות. אם יעוכב תשלום הקנס, המצטבר והולך, יתמעט עד למאוד הסיכוי שהמבקש ייאלץ, בעתיד הנראה לעין, למלא את חיוביו. ושלישית: אין כל ממש בטענה, שאי-עיכובו של ביצוע הקנס עלול להרתיע את המבקש מפני ניצול זכותו לערער על פסק-הדין. הלוא גם אילו נעניינו לבקשה, ועיכבנו את ביצוע הקנס עד להכרעה בערעור, לא היה בכך כדי לפטור את המבקש מתשלום מלוא הקנס עד ליום ההכרעה, אם יידחה ערעורו; והמבקש איננו נטול אמצעים לתשלום הקנס, כל עוד הינו מתחמק, הן מקיום החיובים והן מן המאסר (שאף בו יש כדי להפסיק את מירוץ ההצטברות של הקנס). ומאידך, אם יערער המבקש על פסק-הדין, וערעורו יתקבל – לפחות במובן זה שהקנס יבוטל או יופחת – יוחזר לו כל מה ששילם מעבר למה שיימצא, בסופו של ההליך, חייב לשלם. הבקשה נדחית.

ב- בש"פ 500/89[133] נקבע כי יש לעכב את ביצוען של סנקציות מכוח סעיף 7 עד להכרעת ערכאת הערעור. בעניין זה נדונה בקשה לעיכוב ביצוען של סנקציות שהוטלו על המבקשים על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לרבות צווי מאסר שהוטלו על המבקשים 2 ו- 3, בשל בזיון בית-המשפט במסגרת משפט אזרחי המתנהל בין הצדדים. עיכוב הביצוע מתבקש עד למתן פסק-דינו של בית-משפט זה בערעור שהוגש על החלטת בית-המשפט המחוזי בנדון. השאלה העומדת לדיון בערעור היא, אם צו להעברת צ'קים מסויימים לידי גורם פלוני כולל גם צו להעברת הערך הכספי של אותם צ'קים, כך שאי-מסירת התמורה הכספית מהווה הפרת הצו של בית-המשפט גם באם יסתבר, כי אותם צ'קים לא היו יותר בידי הצד הנוגע בדבר בעת מתן הצו.

נפסק כי מן הראוי, מבחינת השיקול של מאזן הנוחות, כי החלת הסנקציות האמורות תעוכב עד למתן החלטת בית-משפט זה בשאלה העיקרונית. אין ספק, כי הכנסת המערערים למאסר תהווה נזק חמור ובלתי-הפיך, ותפגע בתחושת הצדק למקרה ויתברר כי ערעורם בדין יסודו. אשר על-כן יש לקבל את הבקשה ולעכב את ביצוע הסנקציות האמורות עד למתן פסק-הדין בערעור הנ"ל.

סעיפים 6 ו- 7 לפקודה אינם תלויים זה בזה. בעוד שסעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט דורש את הזמנת הממרה בטרם ייקנס או יאסר, הרי סעיף 7 אינו מכיל, מטבעם של דברים, דרישה כזו, שכן תחולתו הינה רק כאשר לא ניתן לאתר את הממרה והינו בחו"ל.

ב- ע"א 534/73[134] נדון המקרה בו בעלי-הדין היו נשואים זה לזה ובשנת 1968 התגרשו זה מזה בבית-הדין הרבני. לפי הסכם הגירושין שביניהם נשארו ילדיהם הקטינים אצל האם (המערערת), ואילו לאב (המשיב) ניתנה הזכות לבקרם. היו מריבות בין בעלי-הדין בדבר הביקורים, והאב פנה לבית-המשפט המחוזי ולבקשת שניהם נתן הלה ביום 6.2.71 פסק-דין, שבו נתן תוקף להסכם שנעשה ביניהם בדבר הביקורים. באותה שנה נתן בית-המשפט המחוזי צו נוסף, שלפיו יבלו הילדים את מחציתה הראשונה של הפגרה אצל האב. לאחר מכן חזרו לאם וזו יצאה עמם לחו"ל ומאז לא חזרו ואין האב יודע את מקום הימצאם. לטענתו, הוציאה האם את הילדים מהארץ בלי ידיעתו והסכמתו ובכך – ובהעדרה מן הארץ ובהעלימה ממנו את ילדיו – מפרה היא את צו בית-המשפט וממרה את פיו. על-כן פנה לבית-המשפט המחוזי וביום 11.11.71 קיבל צו אקס פרטה שעל האם להחזיר את הילדים אליו, וביום 7.12.71 נעשה הצו סופי. בתיק אחר שבין בעלי-הדין הופיעה אחותה של האם כבאת-כוחה, אך משנתן הרשם צו למסור לאחות את הצווים הנ"ל, סירבה לקבלם. בנסיבות אלו הגיש האב לבית-המשפט המחוזי המרצה ובה ביקש צו ירידה לנכס לפי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט. האם היתה מיוצגת ובא-כוחה טען בפתח הדיון מספר טענות טרומיות שנדחו בעיקרן. מכאן הערעור.

נפסק כי הסעיפים 6 ו- 7, לפי פשוטם, אינם תלויים זה בזה. סעיף 6 דורש את הזמנת האדם בטרם ייקנס או ייאסר, ואילו סעיף 7, להבדיל, אינו כולל דרישה כזאת, שכן תחולתו מוגבלת למקרה שבו אין אפשרות למצוא את האדם המואשם בהמראת צו בית-המשפט. כפי שבצדק אמר השופט המלומד, הפירוש שהציע האם היה עושה את הסעיף 7 פלסתר, ומה גם שהאב ביקש למסור את הצו מיום 7.12.71 לידי האם דרך אחותה, וזו סירבה לקבלו ובא-כוח האם עשה כל מאמץ לטעון ולשכנע אותנו שאי-אפשר לעשות כאן מסירה, שיהא בה כדי לצאת ידי חובה עם הסעיף 6. בכך הוא עצמו הפריך את טענתו. מכל מקום, הצו המופר נשלח לאחותה של האם ויש להניח שהגיע גם לידיעתה.

לגבי טענת הסמכות, אילו עוררה אותה האם שעה שפנה האב בשנת 1971 לבית-המשפט המחוזי, נראה שהיתה זו טענה טובה ונכונה, אך לא זו בלבד שהיא לא עוררה את הטענה אלא אף הצטרפה לבקשת האב לאשר את ההסכם שבין הצדדים ולתת לו תוקף של פסק-דין. בכך היא מושתקת ומנועה מלעורר עכשיו את הטענה שכל מה שעשה בית-המשפט עשה בלי סמכות ושצוויו כאין וכאפס הם. כל הערעור מופרך מעיקרו וחבל רק שהשופט המלומד נתן למערערת רשות לערער ועל-ידי כך נדחה המשך העניין כמעט לשנה. ספק אם יחזיר הצו המבוקש למשיב את ילדיו, אך לפחות יהא בו כדי לתבוע את עלבון בית-המשפט.

כב' השופט קיסטר אגב אורחא קבע כי בכל הנוגע לפירושו של סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, דרך ביצועם של פסקי-דין בעזרת לחץ המופעל על-ידי בית-המשפט על המסרב לקיים אותם ידועה במשפט האנגלי כהליכים של בזיון בית-המשפט (contempt of court) היינו, רואים את המסרב כמבזה את בית-המשפט, וקונסים אותו בממון ואף חובשים אותו במאסר עד שיכבד את צווי בית-המשפט. יצויין, כי אצלנו פחת בזמן האחרון הצורך לשימוש בדרך זו בשל הוראות חוק ההוצאה-לפועל, התשכ"ז-1967, ובמיוחד סעיף 63 לאותו חוק, וכן בשל הוראת סעיף 5 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. אחת הדרכים לכפות על החייב לקיים את פסק-הדין, הינה תפיסת נכסי החייב עד שיציית לדין. השימוש בדרך זו בא בעיקר בסכסוכים המתגלעים בין בני-הזוג. כאשר בא המחוקק המנדטורי לקבוע את ההליכים לביצוע פסקי-דין לפי פקודת בזיון בית-המשפט, קבע את סעיף 6 לגבי מקרים שניתן להביא את הנתבע לפני בית-המשפט, ואת סעיף 7 ייחד למקרים בהם אין למצוא את הנתבע בשטח-השיפוט של בתי-המשפט בארץ. בסעיף זה ישנן שתי חלופות. האחת, הטלת קנס או מאסר, והשניה היא צו תפיסת נכסים (sequestration). טבעי הדבר, שכאשר המדובר באדם שאין ידו של בית-המשפט יכולה להשיגו כדי להביאו לפניו, אין לדרוש שינהגו באותה דרך הנדרשת בסעיף 6 (היינו, שיש צורך שיבוא הנתבע לפני בית-המשפט) כי אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם. אין איפוא כל ממש בטענת המערערת, שיש לנסות תחילה להביא את הנתבע לפי סעיף 6, כאשר ברור שהדבר הוא בלתי-אפשרי. שני הסעיפים מצביעים על שתי דרכים נפרדות זו מזו. סעיף 6 נוהג רק במקרה שניתן להביאו לפני בית-המשפט, ולהחזיקו במעצר עד שיציית לפסק-הדין ואילו תפיסת הנכסים מהווה דרך אחרת של לחץ על הנתבע, עד שיאמר "רוצה אני" ויקיים את פסק-הדין.

ירידה לנכסי הממרה שמצויה בחו"ל, יש בה כדי להפיח תקווה שהממרה תגיע ארצה, דבר שיאפשר קיומו של בירור משפטי.

ב- בשג"צ 1790/93, בג"צ 1157/93[135] נדונה עתירה שעניינה חטיפתו של קטין אל מחוץ לישראל על-ידי אמו, היא המשיבה, החליט בג"צ ביום 17.3.93 כי
"... משהסתבר לנו כי אזרחותם ומקום מושבם של העותר, של המשיבה ושל הקטין הם בישראל, וכי המשיבה הוציאה את הקטין שלא כדין מישראל, אנו מורים כי הצו על תנאי שיצא מבית-משפט זה יהיה לצו מוחלט, ואנו מצווים על המשיבה להחזיר את הקטין לישראל, לידי העותר, על אתר וללא דחיה". המשיבה לא קיימה, עד כה, את הצו. לפיכך עותר המבקש ליתן צו ירידה לנכסיה של המשיבה בישראל לפי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט. המשיבה עצמה לא נתייצבה לדיון שנקבע. לטענת המבקש, שנתמכה בתצהיר, הקשר היחידי שעדיין יש לה למשיבה עם הארץ הם נכסיה, וקיים חשש ממשי שהיא תנסה להבריחם בדרך כלשהי לחו"ל. מתן צו כאמור, ימנע הברחת הנכסים ויכול שיהווה גורם יעיל להשבת המשיבה, ואולי אף הקטין, ארצה, כך שהמבקש יוכל לממש זכויותיו ביחס לקטין.

בית-המשפט פסק לעניין חיוב בקיום צו כי מטרתו של הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט היא להביא לידי קיומו של צו בית-המשפט, והסנקציות שבפקודה מטרתן לכפות ביצוע הצו וצופות הן 'פני העתיד'. ירידה לנכסי המשיבה יש בה אולי כדי להפיח תקווה שהמשיבה תגיע ארצה, דבר שיאפשר קיומו של בירור משפטי בדבר המשמורת על הקטין. תפיסת הנכסים מהווה דרך של לחץ על הנתבע, עד שיאמר 'רוצה אני' ויקיים את פסק-הדין.

הוא הדין בענייננו. כעולה מתצהירו של המבקש, מקום יש לתקווה כי צו ירידה לנכסי המשיבה יאלץ את המשיבה לציית לצו בית-המשפט, המורה לה להשיב את הקטין ארצה. העותר, שזכה בדינו, זכאי לכך. אשר על-כן, ניתן בזה צו ירידה לנכסי המשיבה בארץ. לשם כך, ממונים עורכי-הדין באי-כוח המבקש, כמורשים לעכב ולהחזיק בידם, לשם עיקול – כאמור בסעיף 7(2) לפקודת בזיון בית-המשפט – את המיטלטלין הנמצאים בדירה בה מחזיק כעת המבקש, היינו הדירה ברמת גן, וכן את המיטלטלין הנמצאים במחסן ובחצרים של אותו הבית, לרבות חפצי ריהוט, חפצי אמנות, ציורים, דברי קישוט, מכוניתה הפרטית, וכל חפץ אחר הנמצא במקום. עורכי-הדין ימציאו לבית-המשפט את רשימת המיטלטלין שעוכבו על ידם כאמור תוך 15 ימים. כן תומצא ערבות עצמית, להנחת דעתו של כבוד הרשם, להבטחת כל נזק שעשוי להיגרם בשל העיקול. עורכי-הדין ימציאו ערבות עצמית כאמור, ביחד ולחוד, בגובה של 10,000 ש"ח, והמבקש ימציא אף הוא ערבות עצמית בגובה של 10,000 ש"ח. המצאת הערבות היא תנאי לתוקפו של צו הירידה לנכסים.

מקבץ ההלכות הבא יבהיר מספר אספקטים יישומיים של הדרך בה נבחנה חלותו של סעיף 7.
א. סעיף 7 קובע אמצעי ביזוי כשהנתבע הסרבן נמצא מחוץ לתחום השיפוט

ע"א 334/57, המ' 380/57 יוסף חכמוב ואח' נ' יוסף שמידט ו2- אח', פ"ד יב(1) 59.

נפסק מפי כב' השופט זוסמן ז"ל בעמ' 70:

"…זה מביא אותי לשאלה מה הם אמצעי הביצוע העומדים לרשות בית-המשפט כשהנתבע-הסרבן נמצא מחוץ לתחום השיפוט? על-כך עונה סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט וזה לשונו:
'מי שהאשימוהו בהמראה ואי-אפשר למצוא אותו בתוך תחומי שיפוטו של כל בית-משפט בישראל, יכול בית-המשפט ליתן צו המטיל קנס או מאסר ככל אשר ימצא לצודק, או לצוות שיינתן כתב-ירידה לנכסיו, ואותו כתב-ירידה לנכסים ישעבד את נכסי המקרקעים שלו באותו אופן ובאותו שיעור מכל הבחינות כדין צו-ירידה לנכסים במשפט אזרחי'.
נמצאנו למדים שלא רק תפיסת רכושו של אותו נתבע עשויה לשמש אחת מדרכי הביצוע של צו בית-המשפט, אלא בית-המשפט גם מוסמך להטיל עונש של קנס או של מאסר על הנתבע.
מכאן יוצא, שהמחוקק המקומי לא ראה את הטלת העונש על תושב-חוץ כאמצעי-נפל, אפילו אין לנתבע רכוש בארץ. אינני צריך להאריך את הדיבור כדי להבהיר באילו דרכים תבוצע הטלת העונש במקרה כזה; די לי להצביע על-כך, שאם יחפוץ נתבע כזה לבוא ארצה, הן כעולה הן כתייר, הרי העובדה שקיים נגדו כאן צו המטיל עליו עונש תרתיע אותו מלהמרות את פי בית-המשפט, ותכפה אותו, הגם בעקיפין, לציית.
הערתי על הדברים האלה, כיוון שסבור אני, כי בשלב הנוכחי, לפני גביית העדויות, מן הנמנע לקבוע מה שלא קבע השופט, והוא: שצו מניעה לא יוכל להינתן מחוסר אפשרות הביצוע. כוחותיו של בית-המשפט לגבי נתבע היושב בחוץ-לארץ בתוקף סעיף 7 הנ"ל ראויים, מכל מקום, לעיון נוסף."

ב. הפעלת אמצעי הכפיה של צו תפיסת נכסים, במקרה של דירה כנכס יחיד

המ' 90/76 שולמית ליפובסקי נ' גדעון ליפובסקי, פ"ד ל(2) 586.

במקרה זה ביום 18.11.75 עשה בית-משפט זה צו מוחלט, שלפיו על המשיב, גדעון ליפובסקי, למסור את הילד מיכה ליפובסקי לידי אמו המבקשת, שולמית ליפובסקי. עד כה לא קיים המשיב את הצו, ולפי הודעה של משטרת ישראל העלתה חקירתה שהוא עזב את הארץ, כנראה יום אחד אחרי מתן הצו, וכמוהו עזב באותו יום גם הילד מיכה את הארץ תחת שם אחר בליווי אדם נוסף. מאז אין יודעים את מקום הימצאם של המשיב והילד, ובכל מקרה, אין למצאם בישראל, כלומר בתוך תחומי השיפוט של כל בית-משפט בישראל. לפיכך, הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית לפי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, בה היא מבקשת להטיל קנס על המשיב ולתת צו-ירידה לנכסיו. המשיב טען כי אין טעם לנהל את הדיון הזה בארץ, מאחר וההליכים בין המבקשת והמשיב התחילו בארצות-הברית וכיום אף אחד מהם אינו בארץ; וכי בנסיבות המקרה לא יהיה זה צודק לתת צו ירידה לנכסיו, שכן הדירה שמדובר בה, אף שהיא רשומה על-שם הבן, נרכשה בעמל כפיו של האב וניתנה לו במתנה ללא תמורה. על-כן הירידה לנכס זה פירושה למעשה לקיחת נכס מהאב.

בית-המשפט קבע כי אין ממש בטענות המשיב. מדובר בהליך ביחס להחזקת ילדם של בני-הזוג שנתקיים בארץ, לאחר שהמשיב חטפו מהאם בארצות-הברית ובא עמו ארצה ללא ידיעתה ובלי הסכמתה. כאן נצטווה המשיב להחזיר את הילד לרשות המבקשת ואת הצו הזה הוא ממרה ובכך מבזה הוא את בית-המשפט הזה. עליו איפוא לשאת בתוצאה כאן בארץ. יתר-על-כן, איש, ואפילו אביו, אינו יודע את מקום הימצאו הנוכחי של המשיב, ומסתבר שכשם שנמלט מן הארץ על-מנת להשתמט ממילוי הצו של בית-משפט זה, כך לא חזר לארה"ב ששם ביצע את מעשה החטיפה של הילד, והוא צפוי לעונש על מעשה זה.

אשר לטענה ביחס לדירה, אין זה מתפקידו של בית-המשפט לחקור כיצד הגיעה למשיב. עובדה היא שהיא רשומה על שמו והוא בעליה, וזהו אמצעי הכפיה היחידי האפקטיבי העומד כיום לרשות בית-המשפט להניע את המשיב לחזור בו מסרבנותו ומהמרייתו את צו בית-המשפט. במקרה דנן, מעמיד סעיף 7(1) לפקודה לרשות בית-המשפט שלושה אמצעי כפיה: הטלת קנס או מאסר או מתן צו תפיסת נכסים. בסיפא של סעיף 7(1) נאמר שתפיסת נכסים במקרה כזה מהווה שיעבוד של נכסי המקרקעין של הממרה באותו אופן ובאותו שיעור מכל הבחינות כדין צו תפיסת נכסים במשפט אזרחי, וברישא של סעיף 7(2) מוזכרת במפורט הסמכות של מקבלי הנכסים לגבות וליטול ולקבל לרשותם את דמי-השכירות והרווחים של המקרקעין התפוסים על-ידם. כמו-כן, בסיפא של סעיף 7(2) נאמר, שבית-המשפט רשאי לצוות שמתוך ההכנסות המתקבלות מהנכסים התפוסים, ישולמו כל ההוצאות הכרוכות בהוצאה-לפועל של קבלת הנכסים, לרבות שכרם של מקבלי הנכסים. במקרה דנן, באין רכוש אחר למשיב, מהיכן יילקחו הכספים הדרושים לביצוע הצו הזה שלנו, אם לא מהשכרת הדירה וגביית דמי-שכירות, ואם יהיה צורך בכך אף ממכירת הדירה? אשר-על-כן, ניתן בזה צו-ירידה לנכסי המשיב בארץ, כולל הדירה הנ"ל הרשומה על שמו, למקבלי הנכסים תהיה הסמכות כאמור בסעיף 7(2) לפקודה, והם רשאים להשכיר את הדירה, וברשות מיוחדת מבית-משפט זה אף למכרה, כדי לכסות את ההוצאות הכרוכות בתפקידם זה, לרבות תשלום שכרם שלהם כפי שייקבע על-ידי בית-משפט זה.

ג. ערעור על החלטת בזיון בית-הדין שניתנה בגדר סמכותו של בית-הדין הרבני האיזורי, יופנה לבית-הדין הרבני הגדול

בש"פ 6004/92 משה מרשל סטיבן דיוויס נ' מדינת ישראל, תק-על 93(1) 29.

לפי סעיף 7 לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז-1956, לבית-דין רבני, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על-פי סעיפים 6 ו- 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, בשנויים המחוייבים. הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו מכוח סעיף-קטן (א) של סעיף 7 הנ"ל תינתן מייד לנשיא בית-המשפט העליון. הנשיא או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון, אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה. בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה החליט ביום 10.11.92 המערער, דיויס משה, לא ציית לצו בית-הדין מיום 1.11.92 ולא החזיר את בתו רבקה לידי אמה, כפי שציווה בית-הדין. ביום 22.11.92 הוסיף והחליט בית-הדין כי על האב להחזיר מיידית את הילדה רבקה דיויס לאמא דיויס שירה ברכסים, וכן, שאם האב דיויס משה לא יחזיר את הילדה רבקה כאמור לעיל, בית-הדין יחייבו בתשלום 1,000 ש"ח ליום לקופת המדינה עקב בזיון בית-הדין החל מיום שני כ"ז בחשון תשנ"ג. המבקש מבקש כעת כי בית-המשפט יראה את החלטות בית-הדין כהחלטות שניתנו ללא סמכות ויבטל את כל הקנס. כן ביקש לראות ההחלטה כבטלה מן הטעם שהיא הועברה לידי נשיא בית-המשפט העליון רק כחודש אחרי הינתנה.

נפסק כי עמדתו העקרונית של המבקש איננה מקובלת. בית-הדין הרבני פעל במסגרת סמכותו, ואם סבר המבקש כי קמה לו עילת ערעור, עליו להפנות ערעורו לבית-הדין הרבני הגדול. הטענה כי בית-הדין אינו מקיים דיונים בקצב הנראה למבקש, או כי לא נשמע עד מומחה שביקש השמעתו, או כי ההחלטה אינה מביאה בחשבון את טובת הבת הקטינה, כל אלה טענות שמקומן בערעור לגופו. אולם, חובה לציית לצו בית-הדין שניתן כדין, ובית-הדין לא יוכל למלא תפקידו הסטטוטורי אם לא יקיימו את הוראותיו ואת הצווים שיוצאים מלפניו כדין. כדי לאפשר למבקש לתקן המעוות, מוחלט כי הקנסות שהצטברו עד יום, 20.1.93, ועד מועד זה בלבד יתבטלו; אולם על המבקש לקיים את הצו של בית-הדין על אתר, ואם לא יעשה כן ירוץ הקנס ויצטבר מיום 20.1.93 ואילך כפי שציווה בית-הדין, ולא תהיה עוד הפחתה.

[130] בשג"צ 488/88 ד"ר אלי מיכאל דואר נ' פולה דואר, פ"ד מב(4) 453.
[131] ע"פ 58/86 אסי ריין נ' FUJI ELECTRONICS MFG., פ"ד מב(1) 86.
[132] בש"א 214/89 משה ישראל גלצר נ' יצחק גלצר, פ"ד מג(2) 89.

[133] בש"פ 500/89 חברת "נשר" סוכנות לביטוח ואח' נ' מר מיכאל הלמן ואח', תק-על 89
(2) 477.
[134] ע"א 534/73 תמר טננהולץ (כהן) נ' אלברט כהן, פ"ד כח(2) 490.

[135] בשג"צ 1790/93, בג"צ 1157/93 פלוני נ' פלונית, תק-על 93(2) 324.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דינו של ממרה צו הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של בתי-המשפט בארץ