צו עשה וצו מניעה

ב- ע"פ 6/50[230] אנו מוצאים את תחילת בחינת החלת הלכות הבזיון על אכיפת צו מניעה. כאן בוטלה החלטת בית-משפט, לא לפני שנותח אופיו המשפטי של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, אשר בחרה בדרך של העמדה לדין על-פי החוק הפלילי כאמצעי אכיפה. בכך בעצם עירבבה הערכאה הנמוכה את סוגי ה"בזיון" באורח שגוי תוך שניסתה לאמץ באורח שגוי את המשפט האנגלי. בית-המשפט קבע כי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט הוא הקובע את סמכות בתי-המשפט לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על-ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

נאמר מפי כב' הנשיא אולשן, בעמ' 461:

"3. בהשתמשו בסעיף 6(1) הלך, כנראה, השופט המלומד בעקבות הנוהג בבתי-המשפט באנגליה.
לפי החוק האנגלי ישנם שני סוגים של "בזיון בית-משפט":
(א) "בזיון (בית-משפט) פלילי" – במקרים של פגיעה בהשלטת הצדק – על-ידי הפרעות, על-ידי דיבור או מעשים.
(ב) "בזיון בית-משפט הנוגע בנוהל', שרגילים לכנותו גם בשם בזיון (בית-המשפט) אזרחי – במקרים של אי-ציות לצווים, אי-ציות שבעקבותיו באה פגיעה בזכויות הזולת.

בזיון בית-המשפט מהסוג הראשון הוא 'עוון' (misdemeanour) שהעבריין עלול להיתבע עליו לפי כתב-האשמה, כעל כל עבירה אחרת...
יש, איפוא, הבדל בין הטלת עונש עבור המריית פי בית-המשפט ובין נקיטת אמצעי כפיה כדי לכוף ציות לצו. אלא שבאנגליה הבדל זה אינו חשוב, מפני שבשני המקרים מטפלים בתי-המשפט תוך שימוש ב'כוחות הטבועים בסמכותם', ומפני ששם, בהעדר קודיפיקציה לא מתעוררת השאלה לפי איזה סעיף, או לפי איזה חוק, יש לנהוג בסוגים השונים של בזיון בית-המשפט; שם ישתמש בית-המשפט בכוחו לפי מסיבותיו של המקרה המובא לפניו.
4. מתעוררת, איפוא, השאלה האם, לאור סעיף 6(1) בפקודת בזיון בית-המשפט, יכולים בתי-המשפט בארץ לנהוג כמו בתי-המשפט באנגליה? האם מותר להשתמש בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, גם כשהטלת הקנס, או המאסר, נדרשת לא לשם השגת ביצוע הצו על-ידי הצד שהפר אותו, אלא לשם הטלת עונש גרידא? אני סבור שהתשובה היא שלילית ואלה הם הנימוקים שהניעוני למסקנה זו:
(א) סעיף 6(1) אינו מדבר על הקנס, או המאסר, כעל עונש, שמטילים בעד עבירה פלילית, כי אם אמצעי הבא לכוף על צד כלשהו ציות לצו בית-המשפט, כלומר בחינת 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'.
(ב) סעיף 8 מפקודת בזיון בית-המשפט אינו קובע באופן, בפשטות, שיש זכות ערעור על גזר-דין הניתן בהתאם לסעיף 6(1), אלא מעניק זכות ערעור 'לפי התנאים של ערעור על גזר-דין פלילי כלומר, שרק לצורכי ערעור דומה החלטה לפי סעיף 6(1) המטילה קנס או מאסר, ולגזר דין פלילי. המילה 'penalty' בסעיף 8 אינה משנה את הדבר. כוונתה להחלטה המטילה את הקנס, או המאסר כדי לכוף ציות לצו, ועדיין אין בה עוד משום הוכחה, שהכוונה בסעיף 6(1) היא לעונש שמטילים בעד עבירה פלילית. כך, למשל, בפקודת הבולים משתמש המחוקק באותה המילה (penalty) בהטילו קנס על אדם שלא הדביק די בולים, כדרוש לפי החוק, למרות שמעשה זה אינו כלול בסעיף 81 המונה את העבירות הפליליות הנעשות בקשר להוראות פקודת הבולים, זאת עוד. בפקודת בזיון בית-המשפט, המקורית, משנת 1924 בסעיף 5, שהעניק בשעתו זכות ערעור גם על החלטות בתי-המשפט לפי סעיפים אחרים של אותה הפקודה, הובלט במתכוון ההבדל בין סעיף 4 (בפקודה 1929 סעיף 6(1)) ובין יתר הסעיפים. ביחס להחלטות לפי הסעיפים האחרים, נאמר: 'ערעור על ההרשעה ועל גזר הדין', ואילו ביחס להחלטה לפי סעיף 4 נאמר: 'ערעור על פסק-הדין'.
(ג) מתוך פקודת בזיון בית-המשפט נראה, שהמחוקק לא התכוון להשאיר לשיקול-דעתו של השופט את מקסימום העונש שמותר להטיל על עבריין. בסעיף 3 נקבע עונש מקסימלי, קנס 5 ל"י, או מאסר חודש ימים; בסעיף 4 – קנס 100 ל"י, או שנת מאסר או שניהם יחד; בסעיף 5 – חודש מאסר. ואילו בסעיף 6(1) לא נקבע כל מקסימום. מסתבר, איפוא, כי המחוקק לא התכוון שסעיף זה ישמש בסיס לעונש על מעשה פלילי.
(ד) ב- 1936, כאשר הוחקה פקודת החוק הפלילי היתה נגד עיני המחוקק פקודת בזיון בית-המשפט. יש, איפוא, מקום להניח, שלו היתה כלולה בסעיף 6(1), לפקודת בזיון בית-המשפט גם הטלת 'עונש' בעד המריית פי בית-המשפט, לא היה מכניס לפקודת החוק הפלילי את הסעיף 143, על-פיו כל ממרה צו, הניתן על-ידי בית-משפט, אשם בעוון וצפוי לשנתיים מאסר.
(ה) בסעיף 143 לפקודת החוק הפלילי נקבעה כעבירה של המריית צו הניתן על-ידי בית-משפט וגם המריית צו הניתן 'על-ידי כל פקיד או כל אדם המשמש בעל תפקיד אחר... והמורשה כהלכה לשמש בתפקיד זה'.
ונקבע לעבירה זו עונש עד שנתיים מאסר. סעיף זה מטיל שני סייגים והם: אלא אם (א) נקבע בפירוש איזה עונש אחר או (ב) נקבע אופן אחר לנהוג על-פיו כלפי העבריין בשל המריה כזאת', אפשר, שגם בסייגים אלה טמון רמז על משמעו של סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט. לא נראה לי, שסייג א' יכול להתייחס לסעיף 6(1), מפני שלא מדובר בו במפורש על הטלת עונש, וקשה לראות במתן כוח לבתי-המשפט לכוף ציות לצוויהם 'קביעה מפורשת של עונש אחר'. לסעיף 6(1) יכול להתייחס סייג ב', בסייג ב' לא נאמר 'אופן אחר להטלת עונש בעד העבירה', אלא נאמר 'אופן אחר לנהוג על-פיו כלפי העבריין'. 'אופן אחר' הווה אומר: דרך אחרת לטפל במעשה המהווה את העבירה הזאת, היינו במקום הטלת עונש על המריית פי בית-המשפט באה כפיית הציות לצו.
(ו) ולבסוף בסעיף 6(1) המקורי לא מדובר על בתי-משפט בדרך-כלל אלא על בתי-משפט מסויימים. פקודת בזיון בית-המשפט בצורתה הנוכחית הוחקה בשנת 1929. אז עמד בתקפו החוק הפלילי העותומני, שבכלל לא הכיל כל סעיף שלפיו אפשר היה להעניש על אי-ציות לצו שניתן על-ידי בית-משפט. היתכן, שהמחוקק התכוון בסעיף 6(1) להעניק רק לבתי-משפט מסויימים את הכוח להעניש על אי-ציות לצוויהם? אמנם, אז עוד טרם הוענק הכוח לשופטי השלום להוציא צווי-מניעה, אבל הם יכלו להוציא צווים אחרים. הייתכן שתועלת הציבור לא הצריכה הטלת עונש גם על אי-ציות לצו הניתן על-ידי שופט שלום? אין זאת אלא שמטרת הסעיף 6(1) היתה הדאגה לציות לצו, ולא להטלת עונש על עבירה. רק ב- 1936, בסעיף 143 לפקודת החוק הפלילי הוטל עונש על אי-ציות לצו הניתן על-ידי כל בית-משפט שהוא. אשר לדאגה לביצוע צווים היוצאים משופטי השלום, מכיוון שלא היה להם הכוח להוציא צווי מניעה, לא ייחסו לה חשיבות, והא ראיה שבשנת 1947, כאשר הוענק לשופטי השלום הכוח להוציא צווי מניעה (פקודה מספר 45/47 תוספת 1 עמ' 678) תוקן גם סעיף 6(1), על-ידי הכללת בתי-משפט השלום בתוכו (פקודת תיקון בזיון בתי-המשפט מספר 50 תוספת 1 מ1947- עמ' 296).
5. במשפט ע"פ 2/47, 14 פל"ר עמ' 348, שבו הוטל קנס של 5000 לא"י, נטענה הטענה על סמך סעיף 41 לפקודת החוק הפלילי, שמכיוון שבסעיף 6(1), לפקודת בזיון בית-המשפט לא נקבע סכום הקנס, הרי המקסימום הוא 200 ל"י, ובית-המשפט אמר:
'סעיף 6 מפקודת בזיון בית-המשפט הוחק למטרת כפית-ציות על-ידי הטלת קנס. אין מטרת הסעיף להטיל עונש בעד עבירה פלילית אליה מתכוון סעיף 41 לפקודת החוק הפלילי, אלא להעניק את הסמכות להטיל קנס שיהיה בכוחו לכוף ציות.'
6. מתוך החלטת השופט המלומד, נשוא הערעור שלפנינו, נראה לי כי לשם כפיית ציות לצו המניעה הוא הוציא צו נגד הפולשים, ואילו על המערער הוא הטיל עונש כעל עבירה פלילית; ואשר להוראתו, שאם המערער יבחר במאסר, הוא יוכל, לאחר שיירצה שליש ממאסרו, לפנות בבקשה להקטין את העונש ושבית-המשפט יביא בחשבון את מאמציו להשיב על תיקונו את העוול שעשה, נראה לי שהיא מכוונת רק להמריץ את המערער להקל מעל הפולשים – שחוייבו בביצוע הצו – על-ידי החזרת הכסף, אם באמת קיבל מהם.
גם השופט המלומד אומר, בפסקה 6 שבהחלטתו, 'מטרתו (של הסעד המבוקש – הטלת קנס או מאסר) היא לא להעניש, אלא, על-ידי הטלת עונש לכוף את הציות לצו מסויים שניתן במשפט אזרחי'; ואילו בפסקה 11 הוא אומר: 'לנוכח בזיון גלוי ומחוצף שכזה אין תרופה אלא להטיל על המשיב מספר 1 עונש מתאים'.
ייתכן שלשם הענשת המערער על המריית פי בית-המשפט, אפשר להסתמך על סעיף 143 מפקודת החוק הפלילי, אולם השימוש בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, ובפרוצדורה הקבועה בו למטרה זו, אינו בהתאם לחוק.
הנני סבור שיש לבטל את החלטת השופט המלומד מתאריך 16.12.49 בנוגע למערער."
גם כב' השופט דונקבלום המנוח מסכים אמנם מתוך היסוס-מה לדעתו של השופט אולשן והוא אומר:

"הנני מסכים מתוך היסוס-מה למסקנה שהגיע אליה חברי השופט אולשן וברצוני להוסיף כמה הערות.
הבעיה העומדת לפנינו, היא פירוש סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט. השאלה היא, אם סעיף זה חל גם במקרה שהנאשם עשה מה שעשה בניגוד לצו בית-המשפט בלי שיהיה ביכולתו לתקן את המצב, או, במילים אחרות, אם סעיף זה בא אך ורק לכוף על אדם מילוי פסק-דין על-ידי קנס או מאסר, באופן שאין מקום לאמצעי כפיה כאלה, אם הפעולה שנעשתה על-ידי הנאשם אינה ניתנת לתיקון על-ידו או אם בסעיף זה יש גם אלמנט של עונש ויש להטילו על אדם שהמרה את פקודת בית-המשפט, אף-על-פי שאין בידו לתקן את המצב, מפני העיקרון של 'למען ישמעו וייראו.'
ההבדל בין בזיון פלילי של בית-משפט ובין בזיון שאין בו אלא משום אי-ציות בלבד לצו שניתן על-ידי בית-משפט בדיון אזרחי, ידוע למשפט האנגלי מקדמת דנא. בדברו על הסוג השני של דיון בדבר בזיון בית-המשפט אומר לורד לינדלי במשפט Seaword v. Peterson 2ch. 655, 656 (1891), כי נוקטים בצעדים נגד האיש נגדו יצא פסק-דין, במטרה לבצע את צו בית-המשפט לטובת האיש, אשר לזכותו ניתן פסק-הדין. האיש המעוניין בביצוע הצו מבצע אותו לטובתו הוא; במקרים מהסוג הראשון מעוניין בית-המשפט, שלא להרשות למישהו לזלזל בכבודו.
באופן יותר ברור מגדיר את אופיו של סוג זה, היינו בזיון אזרחי של בית-המשפט, לורד אטקינסון (Atkinson) בפסק-דין בעניין סקוט נגד סקוט, 417, A. C. 1913. בעמ' 456 אומר לורד אטקינסון, לאחר הזכירו פסקי-דין שונים, שעליהם הסתמכו באי-כוח בעלי הדין:
'נשמעת הטענה, כי פסקי-דין אלה מראים, שאי-ציות לצו בית-משפט, כשהוא לעצמו, יש בו משום פשע, היינו בזיון פלילי של בית-משפט. אך – לרוע מזלה של טענה זו – יש בהם (היינו בפסקי-דין אלה) יותר מזה. הם מראים, לדעתי, בעליל, כי אם ניתן צו מניעה... המצווה על איש להימנע מעשות דבר ידוע והלה – תוך כדי הפרת צו המניעה – עושה את הדבר במתכוון, אין הוא אשם באיזה פשע שהוא, אלא בבזיון אזרחי בלבד של בית-משפט.'
הפעולות המהוות את הסוג הראשון של בזיון הן פעולות בעלות אופי שונה לגמרי כגון, ניסיון להשפיע על עדים, לאיים עליהם, התערבות בפעולות בית-המשפט המפריעות בדיון, מעשי הפרעה, צעקות ומהומות בבית-המשפט וכדומה. (ראה למשל את פסק-דינו של לורד שאו בעניין סקוט נגד סקוט, עמ' 482 שם; וכן פסק-דינו של לורד אטקינסון עמ' 455, שם.
אפשר, בקיצור, להבחין בין שני סוגים אלה ולומר, כי לסוג הראשון שייכים מעשים שיש בהם משום הפרעה לעבודת בית-המשפט או העלולים להשפיע על הדיונים בבית-המשפט, בו-בזמן שמעשים שאינם מהווים אלא אי-ציות לצו שניתן לטובת מישהו בדיון אזרחי, שייכים לסוג השני.
המחוקק הארץ ישראלי מצא לנכון להסדיר את שאלת בזיון בית-המשפט בדרך לגיסלטיבית. הסעיפים הראשונים – היינו הסעיפים 3, 4, ו-5 – דנים במעשים השייכים לסוג הראשון, בו בזמן, שהסעיף 6 מאותה הפקודה מדבר רק על אי-ציות, שיש להוציאו לפועל לטובת הצד המעוניין, נכון, כי יש – כפי שנאמר בכמה פסקי-דין באנגליה – מומנט פלילי גם בהטלת עונש על אי-ציות לצו בדיון אזרחי, (ראה למשל את פסק-דינו של השופט ריגבי (Rigby), במשפט, שכבר נזכר לעיל, היינו Peterson Sceaward v. (שם עמ' 558); ראה הלסבורי כרך 7, עמ' 24), אבל לגבי השאלה העומדת לפנינו מחוייבים אנחנו להסתמך, בעיקר על הוראות סעיף 6(1).
מהפקודה שלנו ומהפירוש הנכון, שיש לתת לביטויים בהם השתמש המחוקק, זה לשונו של הסעיף:
'6(1) בית-המשפט העליון, בית-המשפט לפשעים חמורים. בית-משפט מיוחד, שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה של פלשתינה (א"י), 1922, בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט לקרקעות, תהא להם הסמכות לכוף אדם, בקנס או במאסר, לציית לכל צו, שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.'
סעיף זה בא, איפוא, להטיל קנס על בן-אדם או לצוות על מאסרו, כדי להכריחו לבצע צו בית-המשפט ואם אותו האדם עשה מעשה שאין ביכולתו לתקנו, הרי לפי הפירוש של אותו הסעיף שוב אין לאסרו ולהטיל עליו קנס, שכן אין לכוף עליו מעשה שאין ביכולתו לעשותו. ייתכן והתוצאה מפירוש זה איננה רצויה ביותר. לפנינו הוראה בדבר מאסר וקנסות, והוראה כזאת יש לפרשה מתוך צמצום ולא מתוך הרחבה.
הצדדים לא הביאו בפנינו שום תקדימים, לא מקומיים ולא אנגליים, הדנים באופן ישיר בשאלה הדומה למקרה שלפנינו. אף לא עלה בידי למצוא תקדימים כאלה. ברצוני רק לציין, כי טענה דומה לטענה שלפנינו נטענה לפני יותר ממאה שנה במשפט Wellesley v. The Duke of Beaufort (1831) 39 E. . אלא שטענה זו – ונדמה כי בצדק – נטענה בנימוק הפוך, היינו כי במקרה שאדם בניגוד לצו בית-המשפט עשה מעשה, שאין בידו לתקנו, צריך העונש להיות חמור יותר. בעניין Newbery משנת 1835 (111 E. R. 725, 727 נידון הנאשם בעד בזיון בית-המשפט אף-על-פי שהצו שלא קויים על-ידו היה צו אזרחי, ואף על-פי שבזמן שבית-המשפט העניש אותו, לא היה באפשרותו למלא את הצו שניתן קודם לכן. בא-כוח הנאשם טען טענה דומה לזו שלפנינו. מענישים, אמר בא-כוחו של הנאשם, כדי לבצע במהירות פעולה שמישהו מחוייב לעשותה על-פי החוק. הנאשם הוכרז בינתיים כפושט-רגל, ולא היה באפשרותו לעשות מה שהוטל עליו. פסק-הדין ניתן נגד הנאשם מטעמים אחרים; הנאשם היה עורך-דין ופעולותיו היוו מעשה רמאות ואין פסק-דין זה יכול לשמש, איפוא, תקדים לעניין שלפנינו. מעניין רק, כי בזמן הוויכוח שאל הלורד דנמן, זקן השופטים בתמיהה – אם רוצים לומר, כי הנאשם, בשעה שנדרש לעשות מה שהוטל עליו, לא היה ביכולתו למלא את הדרישה, מכיוון שעל-ידי מעשיו, הוא שלל מעצמו את היכולת לכך? בפסק-הדין In re Davis 1883 (21) Q. B. 286 (238) מזכיר השופט אגב אורחא, כי מענישים בשל בזיון בית-המשפט על עבירה של צו בית-המשפט, אף-על-פי שהמעשה המהווה את העבירה איננו ניתן לתיקון. על כל פנים כדי שנאמר לעיל, אף-על-פי שהשאלה נתעוררה בכמה דיונים לא מצאתי החלטה ישירה עליה, אבל נראה, שהטענה הנ"ל לא היתה יכולה להיות טענה מספיקה לזכוי הנאשם לפי הפרקטיקה האנגלית.
לפנינו חוק, אשר אף-על-פי שהוא מבוסס על הפרקטיקה שנשתרשה באנגליה במשך דורות, יש לפרשו בראש ובראשונה לפי הפירוש שיש לתת לו בהתאם לתכנו המילולי, ומטעם זה חושבני, שלפי הניסוח של סעיף 6(1) נאלצים אנו להסיק כי הוראות סעיף זה – אינן חלות על המקרה שלפנינו. נדמה לי, כי יש צורך בתיקון סעיף זה, כך שיהיה ברור, כי העובר על הצו של בית-המשפט, שניתן בתום דיון במשפט אזרחי, ייענש על-פי דרישת הצד המעוניין, אשר לטובתו ניתן הצו, בלי להשתמש בסעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936.
בהזדמנות זו כדאי גם להזכיר, כי לפי החוק האנגלי, אם אדם התחייב בבית-המשפט לעשות או להימנע מעשות פעולה מסויימת ובית-המשפט בהסתמכו על התחייבות כזאת, אישר פעולות מסויימות, הרי הפרת התחייבות זו מהווה בזיון בית-המשפט. הוראה דומה חסרה בחוק שלנו, ורצוי היה למלא את החסר.
יש לי ספקות ביחס למה שאמר חברי השופט אולשן בדבר היקפו של הסעיף 143 מפקודת החוק הפלילי. לא ברור לי, אם אדם, בעברו על צו מניעה שניתן במשפט אזרחי, אשם במעשה פלילי בניגוד לסעיף זה. בפסק-הדין שנזכר לעיל, סקוט נ' סקוט, אומר השופט לורד שאו (שם, עמ' 486):
'הפרת צו על-ידי צד שנגדו הוא ניתן, תוך כדי דיון אזרחי, הוא דבר שכיח מאד. משפטים בדבר הפרת צו מניעה נדונים כל יום. אבל לא שמעתי מימי, כי משפטים כאלה יהיו נתונים לדיון לא לפני שופטים אזרחיים כמשפט או עניין אזרחי.'
אף זו היא שאלה שאין צורך לדון בה כעת.
סבורני, איפוא, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין של בית-המשפט של מטה."

העקרונות שלאורם יפעיל בית-המשפט את הסמכות הקנויה לו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט בענייני צוו מניעה הינם:[231]

א. משציווה בית-המשפט על אדם לעשות מעשה או להימנע מעשותו, ואותו אדם לא ציית לצו או הפר אותו, כופה עליו בית-המשפט קיום הצו, על-ידי שיטיל עליו קנס או מאסר, כאמור בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט ובלבד שמתקיימים שני תנאים והם:

האחד: שאפשר עוד על-ידי הטלת מאסר או קנס לכפות עליו את קיום הצו ולא נוצר בינתיים מצב שהצו לא ניתן עוד לביצוע.

השני: שאינן מצויות דרכי סעד אחרות בידי הצד הנפגע, כגון: הליכי הוצאה לפועל רגילים; אין להיזקק להליכי בזיון בית-המשפט לשם מתן סעד אזרחי, כשקיימת דרך אחרת לעשות צדק.

ב. בהתקיים שני התנאים האחרונים, זכותו של הצד הנפגע היא לקבל סעד מבית-המשפט על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, ואין בית-המשפט רשאי להשיב פניו ריקם רק כאשר הוא מוכן למחול על בזיונו. כיוון שכך הרי בהליך אזרחי מובהק הכתוב מדבר.[232]

כאשר הממרה של צו עשה אינו בארץ ואין באפשרותו של בית-משפט לכוף אותו לקיים צו שנתן על-ידו, רשאי בית-המשפט, מלבד הטלת עונש על בזיון בית-המשפט, להורות כי המעשה אשר נצטווה המשיב לעשות ייעשה על-ידי אדם אחר על חשבון המשיב.[233]

ב- ע"א 24/78[234] עמד בית-המשפט על השימוש שיש לעשות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט באכיפת ביצועו של צו מניעה. בית-המשפט קבע כי:

א. סמכות בית-המשפט לכוף ציות לצו מניעה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט מיועדת לטובתו של הנפגע ובאה לסייע לו בביצוע הצו בו זכה.

ב. ההפעלה של שיקול-הדעת על-פי סעיף 6 הנ"ל מטרתה לדאוג כי הצו יקויים בעתיד ולא להעניש את הממרה על אירועי העבר.

ג. על-מנת להבטיח ציות לצו המניעה מוסמך בית-המשפט להטיל מאסר או קנס או "על תנאי".

וכדברי כב' השופט אשר בעמ' 103-104:

"נראה לי שהשופט המלומד טעה בכל אחת משתי החלטותיו הנ"ל. משהוכח על-ידי תצהיר המערערת, שמצא לו תמיכה, לפחות חלקית, בדברי המשיב עצמו, כי הוא לא ציית לצו האיסור שהוצא על-ידי בית-המשפט, היתה המערערת זכאית לקבל נגדו צו הכופה עליו בקנס או במאסר לקיים את הצו. אין ספק בכך שבית-המשפט מוסמך לתת צו אכיפה שכזה נגד מפר צו האיסור למרות שבקשת המערערת מתבססת על ההפרות שאירעו בעבר. מתן צו אכיפה המופנה כלפי העתיד אינו מהווה ענישה כפי שסבר השופט המלומד; ב- המ' 816/69 מוחמד עכווי נ' רביע קיאל, פ"ד כד(1) 318 (1) בעמ' 320. אומר בעניין זה השופט זוסמן (כתוארו דאז):
'אכן הלכתו של בית-משפט זה היא, כי סעיף 6 הנ"ל 'צופה פני העתיד'. כלשונו של השופט חשין בעמ' 468 (ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' צבי אנג'ל פ"ד ד(1) 459) … לאמור, אין בית-המשפט מטיל קנס או מאסר על אדם בגלל מה שעשה בעבר, כי אם כדי לכפות עליו ציות בעתיד לצו. אך יושם לב כי נוקטים אמצעי כפיה, על-פי סעיף 6 הנ"ל, לא רק כדי לכוף אדם לציית לצו עשה, אלא גם לצו 'האוסר לעשות כל מעשה'. מכאן, שסעיף 6 הנ"ל אינו מוגבל לאכיפת צו עשה ואין לצמצם את השימוש בו למקרה שאדם נמנע מלעשות דבר שנצטווה לעשותו. גם מקום שנאסר על אדם 'לעשות כל מעשה', היינו מקום שיצא נגד אדם צו לא תעשה, בית-המשפט רשאי לאכוף ציות האמור בסעיף 6 לפקודה הנ"ל.'
ב- ע"א 88/71 אפרים צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350, נאמר על-ידי השופט י' כהן (בעמ' 354):

'ההליכים לפי סעיף 6 מכוונים בראש ובראשונה לכפות ציות לצו בית-המשפט ויסוד הענישה שבהם גם הוא מכוון להשגת אותה מטרה. בסעיף 6(1) הסמיך המחוקק את בתי-המשפט: 'לכוף אדם, בקנס או במאסר, לציית לכל צו שניתן על-ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה'. בהוראה זו אין כל איסור, לא מפורש ולא משתמע, להטיל קנס המכוון לעתיד, כל עוד המטרה של אותו קנס היא זו של כפית ציות לצו.' (ההדגשות אינן במקור)
(ראה גם ברוח דומה ע"א 422/77 בתיה בן-ארי נ' שרה שפירא, פ"ד לב(2) 309).
לפיכך מוסמך היה בית-משפט קמא להטיל על המשיב קנס או מאסר כדי להבטיח ציות לצו האיסור שיצא נגדו, ולסברתו האחרת של השופט המלומד לא היה יסוד…"
כב' השופט ברק מרחיב הדיבור על הנושא הנ"ל ואומר, בעמ' 105-106:

"מסכים אני לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט אשר. כנגד המשיב הוצא צו מניעה, האוסר עליו למכור או להפיץ אבקת כביסה תחת השם "טיב". המשיב המרה ביודעין את הצו. הצו עדיין עומד בתוקפו, והוא ניתן להמריה על-ידי המשיב בעתיד. בנסיבות אלה קמה סמכותו של בית-המשפט, על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, לכוף על המשיב הממרה לציית לצו על-ידי מאסר או קנס. סמכות זו אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות שבשיקול-דעת. השימוש בשיקול-הדעת חייב להיעשות במסגרת המטרות שלשמן הוענקה הסמכות. לענייננו, מטרות אלה אינן כוללות בחובן תביעת עלבונו של בית-המשפט שצו מצוויו הומרה (ע"א 228/63 רפאל עזוז נ' יוסף עזר, פ"ד יז(4) 2541, 2550), או הענשתו של הממרה בשל התנהגותו בעבר, (ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד(1) 460 (2)), או פיצוי הנפגע על הנזק שהמריית הצו בעבר גרמה לו. המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 6 היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו. הסמכות האמורה המיועדת, איפוא, לטובתו של הנפגע באשר היא באה לסייע לו בביצוע הצו בו הוא זכה. שיקול-הדעת השיפוטי חייב להיות מכוון להשגתה של מטרה זו. (ההדגשות אינן במקור)
בית-המשפט קמא קבע בפסק-דינו, כי 'אין בית-משפט מוסמך להטיל עונש על הפרת הצו בעבר כאשר המשיב מופיע ומודיע לו שלא יפר את הצו בעתיד'. לעניין זה ברצוני להעיר שלוש הערות:
ראשית, הצהרתו של המשיב הממרה כי יקיים את הצו בעתיד, אינה נוגעת לסמכותו של בית-המשפט, אלא מהווה אחד השיקולים שיש לשקול אותם בקביעת עמדה אם לעשות שימוש בסמכות קיימת. בכך נבדלת הצהרה סובייקטיבית, כאמור, ממצב דברים בו באופן אובייקטיבי אין אפשרות לקיים או להמרות הצו בעתיד, אם משום שהוא בוטל (ע"פ 43/50 ניסן זלצמן ואח' נ' המועצה המקומית נס ציונה, פ"ד ד 671), אם משום שבין הגשת בקשה לאכיפה לשמיעתה הוא כבר קויים (ע"פ 6/50 (2) הנזכר בעמ' 469) ואם משום שנוצר מצב דברים שבו שוב אין אפשרות לקיים את הצו בעתיד ואף אין להחזיר את המצב לקדמותו (המ' 816/69 מחמד עלי עכווי נ' רביע מחמוד ואק קיאל, פ"ד כד(1) 318, 320). הצהרה סובייקטיבית של הממרה כי יקיים את הצו בעתיד אינה משפיעה על סמכותו של בית-המשפט, אלא היא עשויה להשפיע על שיקול-דעתו. מצב דברים אובייקטיבי של אי-אפשרות – נורמטיבית או פיזית – לקיום הצו משפיע על הסמכות עצמה.
שנית, בעשותו שימוש בסמכותו, אין בית-המשפט מעניש את הממרה על התנהגותו בעבר, אלא כופה עליו לקיים את הצו בעתיד. ההמריה בעבר ואפשרות ההמריה בעתיד מעמידות את סמכותו של בית-המשפט להשתמש בשיקול-דעתו, אך מטרת הפעלתו של שיקול-הדעת להעניש את הממרה על אירועי העבר, אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד (ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813).
שלישית, נראה לי כי במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט לא יהיה זה ראוי אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, רק משום שהממרה מצהיר כי הוא לא ימרה את הצו בעתיד. הצהרה, כאמור, עשויה להיות נימוק ראוי – בעיקר לעניין צו עשה שהומרה בעבר – לדחות את הדיון בבקשה לתקופת מה, כדי לאפשר למצהיר לקיים את הבטחתו. הרי לא להעניש את הממרה אנו באים אלא להביא לקיום הצו, ואם הדבר ניתן להיעשות תוך תקופה קצרה בלי להטיל על הממרה את הכתם של מבזה צווי בית-המשפט מן הראוי לעשות כן. אך לדעתי, לא יהיה זה נכון, פרט למקרים מיוחדים, לדחות את הבקשה מכל וכל, אך ורק בשל הצהרתו של הממרה כי לא יפר את הצו בעתיד. כפי שראינו, מטרתה של הסמכות הקבועה בסעיף 6 לחוק אינה לתת סיפוק לרגש העלבון שבית-משפט נפגע בו על שצו מצוויו הומרה – רגש שניתן אולי לרצותו על-ידי הצהרה, כאמור. 'אין בית-המשפט רשאי להשיב פנים ריקם רק באשר מוכן הוא למחול על כבודו' (ע"א 228/63 (5) הנזכר, בעמ' 2550). מטרתה של הוראת סעיף 6 היא לסייע לנפגע בקיום עתידי של הצו שניתן לזכותו (ע"א 422/77 (א) בעמ' 316). דחיית הבקשה רק משום הצהרתו של הממרה אינה עולה, בדרך-כלל, בקנה אחד עם הגשמת מטרה זו. היא מטילה על הנפגע את הנטל לשוב ולפנות לבית-המשפט בעתיד, אם הממרה לא יעמוד בהבטחתו. מה צידוק יש בהטלת נטל זה על הנפגע? ומה יעשה הנפגע, אם בדיון העתידי יחזור הממרה ויצהיר כי יעמוד בהבטחתו? היכן יושם הגבול לדחיות חוזרות ונשנות? האם רצוי הוא להתנות את השימוש בשיקול-הדעת בהתרשמותו הסובייקטיבית של השופט מרצינות הצהרותיו של הממרה? כשלעצמי, נראה לי שאם הומרה צו בעבר, והוא ניתן להמריה על-ידי הממרה בעתיד, מן הראוי הוא, בדרך-כלל, שבית-משפט יעשה שימוש בשיקול-דעתו, ויכוף את קיום הצו על הממרה ולא ידחה את הבקשה רק משום הבטחתו של הממרה כי יקיים את הצו בעתיד.
יחד עם זאת, הצהרתו האמורה של הממרה עשויה להשפיע על סוג הסעד שיוענק על-ידי בית-המשפט, כידוע רשאי בית-המשפט להטיל מאסר או קנס "בפועל" או "על-תנאי", במקרה הראשון הכפיה פועלת מייד והיא תופסק לגבי העתיד אם יוכח שהצו קויים. במקרה שני הכפיה מוטלת באופן נורמטיבי בלבד, ובית-המשפט יפעיל אותה הלכה למעשה, בהליך עתידי, אם יוכח שהצו טרם קויים. מקום שהממרה מצהיר על כוונתו לקיים את הצו, והדבר נראה מוצדק על רקע שאר נסיבות המקרה, רשאי בית-המשפט להעדיף את הכפיה "המותנית" על-פני הכפיה "בפועל"."
תקדים חשוב נקבע ב- ע"א 371/78[235], אשר בו ניתן להעמיד לדין בגין בזיון בית-משפט "אזרחי" על אי-קיום צו מניעה גם צדדים זרים אשר צו המניעה אינו מכוון כלפיהם אולם במעשיהם הביאו לכך וביודעין שצו המניעה יופר על-ידי החייב כלפיו הוצא צו מניעה.

הסמכות על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט אין עניינה ענישתו של המפר את הצו אלא מטרתו הקניית סמכות לבית-משפט לכפות על הצד המפר את הציות לצו. צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות.

ב- ע"פ 281/80[236] נקבע מפי כב' השופט שמגר, בעמ' 559-560:

"הננו סבורים כי בית-המשפט המחוזי הנכבד שגה בסוברו כי הוא נעדר סמכות לדון בעניין בשל כך שכבר טיפל בו בעבר במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. הסמכות המוקנית לפי סעיף 6 האמור אין עניינה ענישתו של מי שהפר צו של בית-המשפט בשל הפרות שאירעו בעבר, אלא מטרתו היא הקניית סמכות לבית-המשפט לדון בבקשתו של צד שטוען כי הצד השני לא ציית לצו של בית-המשפט וזאת כדי שבית-המשפט יכפה על הצד המפר את הציות (ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל (1)). פניו של הצו הניתן במסגרת הסמכויות המוקנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6 הן לעתיד והוא בא לקבוע סנקציה אשר האיום העולה ממנה יהיה בו כדי להניא את הצד המפר מהמשך פועלו הפסול. תכליתו של הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר.
זאת ועוד, צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות. הווה אומר, לא רק שנתונה הרשות לפנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6, למרות שבית-המשפט כבר פסק-בעניין לגופו וגמר כאילו את מלאכתו, אלא גם החלטה לפי סעיף 6, כשלעצמה, אין בה כדי לשלול מבית-המשפט את הסמכות לשוב ולדון בהפרת הצו במסגרת אותן סמכויות המוקנות לו לפי סעיף 6 (פרופ' א' הרנון, בזיון בית-המשפט, עמ' 281). מחד גיסא, יכול מי שהוטלה עליו הסנקציה לחזור ולפנות לבית-המשפט כדי לנסות ולהוכיח כי אין עוד מקום להמשך הכפיה (בהקשר זה, ראה נא גם סעיף-קטן 6(4) לפקודה הנ"ל) ומאידך גיסא, הקנס או המאסר שהוטלו לפי סעיף 6, אין בהם כשלעצמם כדי למנוע מן הצד הרואה עצמו נפגע, העלאתה של בקשה חוזרת לבית-המשפט כדי שישקול פעם נוספת את אמצעי הכפיה שפניהם לעתיד. אגב, הוא הדין גם כאשר בית-המשפט סירב בעבר להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 6. עניינו של סעיף 6 הוא קיומו של הצו שניתן על-ידי בית-המשפט מעיקרו, ואם מתברר כי האמצעים שננקטו בעבר לוקים בחוסר יעילות, רשאי בית-המשפט לחזור ולדון בעניין ואין הוא מנוע מלעשות כן, כביכול, בשל מעשה בית-דין או טעם דומה, כפי שסבר בית-משפט קמא.
נושאים אלו נדונו בין היתר גם בדברי חברי הנכבד, השופט ברק, ב- ע"א 24/78 ויטקו בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 107 וב- ע"א 88/71 צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350, 357 מול האות ב', שבו הוזכרה סמכות הדיון החוזר מפורשות.
לאור האמור לעיל הננו סבורים כי יש לבטל את החלטתו של בית-משפט קמא ככל שהיא נוגעת למשיבה הראשונה ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא כדי שידון בבקשה לגופה. בבואו לעשות כן מן הראוי שבית-המשפט ייתן דעתו לשאלה אם אכן הוכחה הפרה נמשכת המחייבת, כטענת המערערת, קביעת אמצעי כפיה שפניהם לעתיד, אשר יעילותם רבה יותר. כן נכון יהיה אם בית-המשפט ייתן דעתו לשאלה אם חוסר היעילות בכפית הציות לצו נובע, כטענת המשיבים, מן העובדה שהמדינה טרם גבתה את שהוטל בעבר לפי סעיף 6 או שמא טמון חוסר היעילות בנסיבות החדשות שנוצרו אחרי הדיון הקודם בבקשה לפי סעיף 6, לרבות אלה הנובעות משינוי ערכו של הכסף. אין בכך כמובן כדי למצות את השאלות שיעלו לפני בית-המשפט כאשר ישוב וידון בעניין במסגרת הסמכויות הקנויות לו, כאמור.
אשר על-כן הוחלט לקבל את הערעור, לבטל החלטתו של בית-משפט קמא ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה."
במקרים מסויימים יכול בית-המשפט להעניק גם לנתבע שלא הגיש תביעה שכנגד סעד ביניים בצורת צו מניעה זמני.

כדברי כב' השופט זוסמן, ב- ע"א 425/69[237], עמ' 387-388:

"... אומר מר כהן, שבעניין זה לא הגישו המערערים תביעה שכנגד, ואולם אין הוא חולק על-כך שבית-המשפט רשאי לתת לנתבע סעד זמני נגד התובע גם בלא שתוגש תביעה שכנגד, ובלבד שהנסיבות מצדיקות את הדבר. אמור מעתה: לא הגשתה של תביעה שכנגד, אלא סמכותו של בית-המשפט המחוזי להיזקק לתביעה שכנגד, אילו הוגשה, היא הנותנת."
מטרת הפעלתו של שיקול-הדעת על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט באכיפת קיום החלטה המעניקה צו מניעה אינה הענשת הממרה אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד.

ב- ע"פ 423/88[238] נפסק-מפי כב' השופט בך, בעמ' 127-132:

"1. ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ש' פינקלמן) מיום 15.6.88 (ב- המ' 25620/87 ו- 629/88 במסגרת ת"א 3/82), בה נקבע, כי המערער הפר צו מניעה שניתן נגדו ביום 1.1.82, ב- המ' 3/82 (ב- ת"א 3/82 הנ"ל), והוטלו עליו, על-פי הוראות סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה), חודשיים מאסר על תנאי למשך שנתיים על-מנת לכוף ציות לצו בעתיד. כן חוייב המערער בתשלום הוצאות המשיב ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה.
2. בצו המניעה משנת 1982, נושא התדיינות זו, נאסר על המערער, שהינו צלם במקצועו, 'שימוש כלשהו בסימן המסחר גארו – GARO'. כאמור, נקבע בהחלטה של בית-המשפט המחוזי, שצו מניעה זה הופר על-ידי המערער בשנים 1987-1988.
3. בערעורו לפנינו על ההחלטה האמורה של בית-המשפט המחוזי העלה המערער שתי טענות עיקריות:
א. לא הוכח לפני בית-המשפט קמא, שהמערער ביצע מעשה כלשהו, שהיתה בו משום הפרה של צו המניעה. לכל היותר מצביעות הראיות על שימוש בכינוי GARO במסמכים שגורמים שלישיים שיגרו אל המערער, ועל-כך לא היתה למערער שליטה.
ב. לחלופין: אפילו הוכח, שבמקרה זה או אחר הפר המערער את צו המניעה, הרי ניתן היה אולי להעמיד לדין בשל כך בעבירה של הפרת הוראה חוקית מאת בית-המשפט, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אך לא היה מקום לנקיטת הסנקציה הכופה ציות לצו בעתיד על-פי סעיף 6(1) לפקודה.
עם תחילת הדיון בערעור לפנינו, העלינו לפני באי-כוח הצדדים נקודה משפטית נוספת, אשר לדעתנו מתעוררת בעניין ההחלטה הנדונה, וביקשנו את התייחסות הצדדים לגביה. המדובר בשאלה, האם, בהחליטו להפעיל כנגד המערער סנקציה על-פי סעיף 6(1) לפקודה, מוסמך היה בית-המשפט להטיל על המערער מאסר על תנאי.
נדון בכל אחת מהנקודות הנ"ל, על-פי סידרן.
4. לא מצאתי פגם במסקנת השופט המחוזי, שאכן הוכח לפניו שהמערער לא ציית לצו המניעה הנדון.
אמנם נכון הדבר, שאי-הציות צריך להתבטא במעשה או במחדל של הנילון עצמו. העובדה שגורם שלישי, חיצוני, התייחס אל המערער, בעל-פה או בכתב, בכינוי GARO, היא כשלעצמה עדיין אינה מהווה אי-ציות לצו המניעה מצד המערער. אלא שישנם מקרים, והמקרה שלפנינו נראה כשייך לקטגוריה זו, בהם לא יוכל האדם הנוגע בדבר למלא אחרי צו המניעה על-ידי התנהגות פאסיבית גרידא, ונדרשת נקיטה בצעדים מעשיים מסויימים מצידו.
הוכח בהליך דנן, שהמערער, שהוא כאמור צלם, ידע כי צילומיו מתפרסמים בין היתר, על-ידי מפיצים קבועים, כגון העיתונים 'ג'רוזלם פוסט' ו'אל-פג'ר' וחברות הוצאה לאור. קיום צו המניעה, היינו שלא לעשות שימוש כלשהו בסימן המסחר GARO, חייב במקרה זה לפחות פניה מצד המערער אל אותם מפיצים מרכזיים בבקשה להימנע בעתיד מפרסום השם GARO ליד הצילומים של המערער, המתפרסמים על-ידי אותם מפיצים.
דבר זה לא נעשה על-ידי המערער, וכתוצאה מזה הופר האיסור נושא צו המניעה, כאשר נשאל על-כך בעת מתן עדותו, השיב:
'לא דיברתי אף מילה עם הספקים והלקוחות שלי לגבי שימוש בשם גארו. לא אמרתי אסור ולא אמרתי מותר. לא אמרתי דבר.'
לא זו בלבד, אלא שהמערער הודה, שמיד לאחר מתן צו המניעה האמור פנה למשרד הפנים וביקש להוסיף בתעודת הזהות שלו את השם 'גארו'.
בנסיבות אלה אין מקום להתערבותנו בקביעת בית-המשפט קמא, שאכן לא קויים צו המניעה על-ידי המערער.
5. כמו-כן צדק השופט קמא בקביעתו, שניתן היה להיזקק במקרה זה לפרוצדורה ולסנקציה על-פי סעיף 6(1) לפקודה.
אמנם נכון הדבר, שמטרת הפעלתו של שיקול הדעת על-פי סעיף 6(1) הנ"ל אינה להעניש את הממרה על אירועי העבר (דבר אשר ניתן להיעשות על-ידי הגשת אישום לפי סעיף 287 לחוק העונשין), אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד. ראה בעניין זה, בין היתר: ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101 (1), בעמ' 103; המ' 816/69 מוחמד עכווי נ' רביע קיאל, פ"ד כד(1) 318, (2), בעמ' 320; ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' פנחס בן-צבי, פ"ד לח(1) 136 (3).
אולם משמצאנו, כי אי-הציות מצד המערער לצו המניעה מתבטא במקרה זה בעיקר במחדל, היינו בהימנעותו מלהזהיר את מפיצי צילומיו המוכרים והידועים לו לבל יצמידו לאותם צילומים את השם GARO, הרי זוהי הפרה נמשכת, ומתאפשרת איפוא הפעלת סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 6(1) לפקודה, על-מנת לאכוף ציות לצו המניעה לגבי העתיד.
6. לעומת זאת הגעתי למסקנה, אחרי שמיעת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים ובדיקת הוראות החוק הרלוואנטיות, כי אכן לא היה השופט המחוזי מוסמך להטיל על המערער במסגרת זו מאסר על תנאי.
הקנס או המאסר, שבית-משפט רשאי להטילם על אדם המסרב לציית לצו מניעה שניתן כנגדו, הינם סנקציה מיוחדת במינה. בסעיף 6(1) לפקודה, אשר על-פיו הוטלה אותה סנקציה, נאמר, כי בתי-המשפט, על סוגיהם השונים ועל דרגותיהם'... תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה'.
משמע, כי אין המדובר בהטלת עונש על אדם לאחר שהוא נמצא אשם בעבירה פלילית זו או אחרת, כי אם בכפיית אותו אדם, על-ידי הטלת קנס עליו או כליאתו במאסר, לבצע מעשה מסויים שצווה לעשותו או להימנע מלעשות מעשה שעשייתו נאסרה עליו.
ואילו דרך ההענשה, שאף היא מיוחדת במינה, המכונה 'מאסר על תנאי', מקומה בסעיף 52 לחוק העונשין, אשר סעיפי המשנה (א) ו-(ב) בו זו לשונם:
'52. (א) הטיל בית-המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי.
(ב) מי שנידון למאסר על תנאי לא ישא את עונשו אלא אם עבר – תוך תקופה שנקבעה בגזר דינו ושלא תפחת משנה ולא תעלה על שלוש שנים (להלן: תקופת התנאי) – אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין והורשע בשל עבירה כזאת (להלן: עבירה נוספת) תוך תקופת התנאי או לאחריה.'
עינינו הרואות, כי הסנקציה של מאסר על תנאי, הינה חלק אינטגרלי של חוק העונשין, וניתן להשית עונש זה על אדם שהורשע בדין בעבירה פלילית בה הואשם לפני בית-משפט מוסמך. הפעלת אותו מאסר על תנאי מתאפשרת, רק אם אותו אדם עובר, תוך תקופה שצויינה בגזר הדין, עבירה נוספת מהסוג, שאף הוא צויין בגזר הדין, ונמצא אשם אף בה.
לא ניתן, לדעתי, בדרך של היקש או בדרך אחרת, לאמץ את הפרוצדורה הספציפית של הטלת מאסר על תנאי והפעלתו לגבי הסנקציה השונה של כפיית הציות לצו על-פי סעיף 6(1) לפקודה, אשר איננה מהווה הטלת עונש בגין ביצוע עבירה פלילית.
ער אני לכך, כי בעבר נעשה שימוש במאסר על תנאי בקשר להטלת סנקציה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט (ראה ע"פ 58/86 אסי ריין נ' פוג'י, פ"ד מב
(1) 86 (4), בעמ' 88), אך שאלת הסמכות כנראה לא הועלתה ולא לובנה שם, ואין בהחלטה ההיא כדי להשפיע על מסקנתי בעניין סוגיה זו.
הכפיה מצד בית-המשפט יכולה להיות בדרך של כליאתו של הסרבן במאסר, אך המוסד המיוחד של מאסר על תנאי הינו זר להליך זה.
יצויין גם, שאם מחליט בית-המשפט לאכוף על הסרבן את הציות לצו של בית-המשפט על-ידי מאסר, הרי יוכל הנוגע בדבר להשתחרר בכל עת מאותו מאסר על-ידי שיחזור בו מסירובו למלא אחרי הצו. זאת – להבדיל ממאסר על תנאי על-פי חוק העונשין, המופעל עקב הפרת התנאי שנקבע בו.
שינוי במצב משפטי זה יוכל להתהוות רק בדרך של חקיקה, ולא תיתכן השתלה מלאכותית של אותה סנקציה לתוך סעיף 6 לפקודה בדרך של "יצירה שיפוטית".
7. אם בכל זאת רוצה בית-המשפט להביא לתוצאה הדומה להטלת מאסר על תנאי, הרי הדרך היחידה הפתוחה לפניו היא במתן החלטה, בה ייאמרו דברים ברוח זו:
'הוכח לפני שהנילון לא ציין לצו בית-המשפט. על-פי סעיף 6(1) לפקודה רשאי אני, על-כן, לכפות עליו, במאסר, ציות לצו. החלטתי הפעם, על-פי שיקול-דעתי, שלא להפעיל עדיין את הסנקציה שבסמכותי להטילה. אולם הנני מתרה בזה בנילון, שאם תובא לפני תלונה נוספת בדבר אי-ציות נמשך לצו בית-המשפט בעתיד, ואם יוכח לפני שהתלונה מבוססת, אזי עשוי אני להחליט לכפות עליו את הציות לצו על-ידי מאסר.'
כך יש, לדעתי, גם להבין את פסק-הדין שניתן בבית-משפט זה ב- ע"פ 545/75 נשר תורס ושרות מוניות בע"מ ואח' נ' מוניות הדר לוד, פ"ד ל(1) 684 (5), עליו הסתמך בא-כוח המשיב. גם זה היה מקרה בו הוגשה בקשה לאכוף ציות לצו מניעה על-ידי קנס או מאסר. בית-המשפט המחוזי הסתפק במתן צו אזהרה, לפיו הוטל אמנם על הנילונות קנס של 5,000 ל"י, אך צויין, שם בעמ' 685, ש'הקנס לא ישולם אלא אם ייווכח בית-המשפט שהיו הפרות נוספות של הצו'. בית-המשפט העליון, בפסק-דינו הקצר, אישר החלטה זו בהדגישו, כי הוא רואה בה משום אזהרת המערערות בלבד.
בא-כוח המשיב מנסה ללמוד מפסק-דין זה, שבית-המשפט רשאי, במסגרת הפעלת סמכותו לפי סעיף 6(1) לפקודה, לדחות את הטלת הסנקציה ולהתנותה בהפרה נוספת של צו המניעה על-ידי הנילון, ואם יכול בית-המשפט להתנות הטלת קנס בביצוע הפרה נוספת, משמע שמוסמך הוא גם להטיל מאסר על תנאי על הנילון.
עמדה זו אינה מקובלת עלי, ואם אכן זהו הפירוש של פסק-הדין ב- ע"פ 545/75 (5), הרי הייתי מסתייג ממנו.
יצויין בהקשר זה, כי עונש של "קנס על תנאי" אינו מוכר אפילו בחוק העונשין.
כאמור, יכול בית-המשפט להתרות בנילון ולהזהירו, שהמשך אי-הציות לצו עלול להביא להטלת קנס או מאסר עליו. אך הטלת סנקציה זו לא תנבע אוטומטית מהפרה עתידה נוספת, אלא חייבת היא להישאר בשיקול-דעתו של בית-המשפט, אם וכאשר תוגש לפניו בקשה נוספת מצד הנפגע מהפרת הצו.
8. ניתן לסכם את עמדתי בערעור זה כך:
א. יש לקבל את הערעור במובן זה, שעלינו לבטל את המאסר על תנאי שהוטל על המערער; זאת מהטעם הבלעדי, שלא היה השופט קמא מוסמך להטיל מאסר על תנאי במסגרת הפעלת שיקול-דעתו על-פי סעיף 6(1) לפקודה.
ב. עם זאת, רשאי היה בית-המשפט להגיע אל המסקנה, כי המערער לא מילא אחרי צו המניעה, וכי ניתן לכפות עליו את הציות לצו באמצעות אחת הסנקציות המנויות בסעיף 6(1) הנ"ל. לכן גם לא הייתי מבטל את הצו בדבר הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין שנעשה נגד המערער.
ג. אם תוגש לבית-המשפט המחוזי בעתיד בקשה נוספת נגד המערער על-פי הפקודה, יוכל בית-המשפט להיזקק לה ולבחון אותה על-פי הכללים שנקבעו לעיל.
ד. לא הייתי עושה צו להוצאות בקשר לדיון בערעור זה."

שאלת אכיפת צו מניעה בהסכמה בהליכי בזיון בית-המשפט נדונה ב- רע"א 4231/90[239] בו המבקשת עתרה לבית-המשפט המחוזי כנגד המשיבים למתן צו מניעה זמני. במסגרת עתירה זאת ניתן צו בהסכמה, שאסר על המשיבים להעתיק פיתוח טכנולוגי מסויים, שתואר בתביעה, ולעשות בו שימוש, לפי הנתונים שהיו ביום ניתוק הקשר שבין הצדדים. המבקשת טענה, שהמשיבים מפירים את הצו, והגישה בקשה לאכיפתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הבקשה נדחתה. מכאן הבקשה לרשות ערעור.

בית-המשפט דחה הבקשה וקבע, בעמ' 618-619:

"1. בגדר בקשה למתן צו מניעה זמני, שעל נתינתו עתרה המבקשת כנגד המשיבים, ניתן ביום 3.7.89 צו בהסכמה, 'שעל-פיו המשיבים וכל אחד מהם לא יעתיקו ולא יעשו שימוש בפיתוח טכנולוגי ששימש כמכשיר מקדים להדלקת אור בלם אחורי כפי שתואר בתביעה, לפי הנתונים שהיו ביום ניתוק הקשר בין הצדדים'. המבקשת טענה, שהמשיבים מפירים את הצו, והגישה בקשה לאכיפתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הבקשה נדחתה, ומכאן בקשת הרשות לערער שלפני.
2. המחלוקת המרכזית בין בעלי-הדין בבית-המשפט המחוזי וגם לפני סבה סביב השאלה, מהי משמעותו של הדיבור "פיתוח טכנולוגי". לעניין זה הובאו לפני בית-המשפט קמא חוות-דעת של מומחים, כשבעלי-הדין מביאים את לחמם מקרוב ומרחוק כדי להאיר מושג זה ולפרשו; בתום הדיון סבר השופט המלומד, 'שהצדדים נטלו מונח מבלי שטרחו להסכים על משמעותו ואף בלי שליבנו לעצמם מהו' (עמ' 5 להחלטה). עם זאת נטה בית-המשפט המחוזי לחשוב, לעניין אחד המרכיבים של פיתוח טכנולוגי לפי גרסת המבקשת, שאין מדובר ב'עניין' זהה (עמ' 7); לבסוף כתב השופט המלומד בהחלטתו, שעקב חוסר בהירותו של הצו אין זה מן הראוי שהוא יעשה שימוש בשיקול-דעתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט ויאכפהו.
3. קראתי את טענותיהם היסודיות של הפרקליטים, המשתרעות בסך הכל על פני 75 עמודים (30 עמודים למבקשת, 45 – למשיבים), ונחה דעתי, שאין מקום למתן רשות לערער מן הטעם הבא: הלכה פסוקה היא, כי אין לאכוף צו, שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות: ע"א 128/59 שרגהיים ואח' נ' אוניברסיטה בר-אילן, פ"ד יג 1448; כמו שכתב בית-משפט זה מפי השופט ח' כהן ב- ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 612:
'גם לנו נראה שבדרך-כלל אין בית-משפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונות בעלי הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר המעשה, משמעות שלא היתה בו על-פניו. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט כידוע מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו – ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכל להבין) את משמעותו.'
אמת נכון הדבר, שלדברים אלה הוצב סייג ב'אותם המקרים (הנדירים) אשר בהם מדבר צו בית-המשפט בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות, ובפרט המקרים אשר בהם מכוון צו בית-המשפט לבעל מקצוע שיעשה עשיה מקצועית, אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר' (שם); אך, במקרה דנן, לא שוכנע השופט המלומד, כאמור שהמדובר במונח חד-משמעי השגור בפי המומחים, וטענותיה של המבקשת לא שכנעוני, שיש צידוק למתן רשות לערער על ממצא זה.
4. הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על-פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתרה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי-הדין, לפיכך – כך נראה לי – דין הבקשה להידחות.
לפנים מן הדרוש, איני שולל את האפשרות, שהמבקשת תעתור לבית-המשפט המוסמך בתובענה נפרדת לפרש את ההסכם שקיבל תוקף של צו, כשם שניתן לתקן טעות בהסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין: ע"א 476/80 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד לה(3) 548. ופסק-דין המפרש את ההחלטה יכול להיחשב שווה ערך לאותה "החלטה משלימה" (supplementary order), שנזכרה בפסק-דינו של השופט Luxmoore בפרשת: Iberian Trust Lim. V. Fonders Trust and Ivestment Co. Lim (1932), at 400 (4).

הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיב 1 שכר-טרחת עורך-דין 6,000 ש"ח ולמשיבים 2 ו3- שכר-טרחת עורך-דין 6,000 ₪."
הפרתו של צו מניעה ואכיפתו נדונו אף ב- המ' (ת"א) 1761/97[240].

נפסק מפי כב' השופטת אלשייך:

"…דומני שזהו המקום לחזור ולאבחן בין תפקידו ומעמדו של מפרק 'סתם' לבין מפרק-מפעיל. תפקידו של זה האחרון הוא לנסות ולהפעיל את החברה על דרך של מתן סיכוי להמשך פעילותה. מטרתו היא לנסות ולנהל את עסקיה ולהביא להבראתם. זוהי המטרה שלשמה ניתן צו הקפאת ההליכים שבמסגרתו ותחת כנפיו חוסה המפרק-המפעיל.
התנהגות המשיבות, או ליתר דיוק המשיבה 1, היא ללא כל ספק סיכול מטרת הפחת רוח חיים בחברה. זהו ניסיון, אולי לגיטימי מבחינה עסקית של המשיבה מס' 1, לנסות ולמצוא חברה אחרת שתשלם דמים רבים יותר כדמי-שימוש. אמרתי 'אולי לגיטימי' באשר היא מנועה מלעשות כן ולאור שנקבע לעיל ויקבע להלן.
טוען המפרק, כי לו ניתנה לו ארכה סבירה לתשלום החוב, היה מסדיר את העניין תוך ימים אחדים, זאת לאחר פניה לבית-המשפט וקבלת אישור כמתחייב מהליך הפירוק בו נמצאת החברה.
עמידתן של המשיבות, על קיום דווקני של ההסכם מהווה לטענת המפרק-המפעיל חוסר תום-לב. במיוחד נוכח העובדה, כי חברה מתחרה, לחברה שבפירוק, פועלת בהתמדה על-מנת לפגוע בחברת נור, ולצורך כך אף מציעה דמי-שימוש גבוהים פי כמה מדמי השימוש אותם משלמת המבקשת.
זה המקום לציין כי המפרק הזמני דואג לענייני החברה, ואף עומד בתזרים המזומנים. יותר מכך, לגבי המועד שעד 31.5.97 אין חוב. קיימת מחלוקת לגבי החוב לשנת 1996.
11. תום-הלב בסעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג-1973 מקיים חובה לקיים חוזה בתום-לב.
סעיף 39:
'בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה.'
ב- ע"א 765/90 סד"מ שיטות בניה מתוחכמות נ' רוקח, פ"ד מו(4) 20, אשר התעוררה שאלה משפטית דומה בנסיבות למקרה שבפני. קבלן ניסה להפסיק את עבודת הבניה מאחר והמזמין (המשיב) איחר בתשלום חובו.
בית-המשפט העליון קבע כי האיחור בתשלום החוב ותקופת האיחור היו:
'זעומים וזניחים יחסית לשאר חיוביהם של המשיבים, חיובים אשר נפרעו במלואם.'
לפיכך קבע בית-המשפט העליון כי ניסיון הקבלן להיתלות באופן דווקני בזכותו החוזית על-מנת להפסיק את החוזה מהווה התנהגות בחוסר תום-לב.
פרופ' גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים מהדורה שניה, תשנ"ה, מציינת כי עמידה דווקנית על זכות לעיתים תחשב כנוגדת את עיקרון תום-הלב.
כך בעמ' 63 לספרה:
'צד לחוזה העומד בדווקנות על זכויותיו החוזיות עלול להיחשב כפועל בחוסר תום-לב.
ברוח זו פסק-בית-המשפט העליון במקרה שבו סרב צד לחוזה לקבל תשלום כעבור יום מן המועד שנקבע.'
יוסף כהן בספרו דיני חברות חלק שלישי, מהדורת (מאי 1994) בעמ' 393:
'עם כניסתה של החברה להליכי פירוק מושעים למעשה מועדי הביצוע בהסכם, ונוצר מצב חדש, המחייב את החברה לבצע את ההסכמים כנהוג בעסקאות הקודמות שביצעה, תוך זמן סביר, או לחילופין להודיע על ביטולם. זמן סביר לעניין זה הוא לדעתנו פרק הזמן הדרוש למפרק, בהתחשב באופיו המיוחד של ההסכם ובנסיבותיה המיוחדות של החברה, להכריע אם ביצוע ההסכם ייטיב עם החברה או יכביד עליה.'
מהו 'פרק הזמן' עליו מדבר המחבר. על-מנת לפרש מונח זה סמוך ככל האפשר לסביבתו הטבעית, נפנה לעיון בפקודת החברות. עיון ואפילו שטחי בפקודה יביא אותנו לכלל מסקנה שבשום מקרה לא מדובר בפרק זמן בן ימים בודדים, כמעט שעות.
נראה כי בענייננו נחפזו המשיבות עד מאד ובנסיבות אליהן נקלעה החברה, מן הראוי היה ליתן למפרק ארכה נוספת לקיום חיובי ההסכם.
לא זאת אלא זאת; המשיבות ידעו, כאמור, שהמפרק-המפעיל רוצה בהסכם, ומוכן לשלם את החוב, אלא שהמשיבות 'קפצו' על ההזדמנות, שנפלה בחלקם לבטל את ההסכם עם המבקשת, ולהתקשר בחוזה רווחי יותר עם חברה אחרת, מתחרה, מתחום הפרסום. חברה שיש לה אינטרס ב'הוצאתה מהשוק' של המבקשת.
מן הראוי לציין כי מכל המתחרות בחברה שבפירוק, רק חברה אחת היא זו שמיהרה להתקשר בהסכם עם המשיבות על זכות הפרסום בשלטי המבקשת, ומנסה ללא הרף לגרום לביטול הסכמי הזיכיון של המבקשת, ולהיכנס לנעליה תוך תשלום דמי-שימוש גבוהים בהרבה מהקבועים בהסכמיה של המבקשת.
לעניין זה ולסיכום, יפים דבריו של כב' השופט חיים כהן ב- ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 821:
'זכות הנובעת מחוזה – אף זכות הביטול במשמע; ואם נעשה שימוש בזכות לבטל חוזה שלא בתום-לב, כי אז יהיה הביטול בלתי-צודק, כמשמעות דיבור זו, בסעיף 7(ב) לחוק התרופות. ואימתי נפגם תום-הלב בביטול חוזה, כשמבטלו יודע שהמפר רוצה בכל ליבו לקיים את החוזה, שהפרתו לא נבעה מרצונו שלא לקיימו אלא מסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן, ושהוא מוכן ומזומן לעשות ככל שביכולתו להביא את ההפרה על תיקונה ולשפות את הנפגע מכל נזק אפשרי. כפי שהעיד המשיב מס' 1, לא רצו המשיבים לשמוע כל הצעה אשר כזאת מפי המערערים: אם כי ידעו המשיבים היטב את מצבם של המערערים עמדו על ליטרת הבשר וקפצו על המציאה שנזדמנה להם משמים לבטל את החוזה.'
אין בליבי ספק, כי המפרק אכן רצה להביא את ההפרה על תיקונה תוך שיפוי המשיבות על כל נזק אפשרי, המשיבות ידעו זאת היטב. אלא שעל שולחנן הונחה הצעה, 'ליטרת בשר', כהגדרת השופט כהן, בסכום כמעט כפול מדמי-השימוש הקבועים בהסכם עם המבקשת. כל זאת תוך ניצול ההשקעה הגבוהה שהושקעה על-ידי המבקשת בבניית התשתית, ואשר אמורה היתה להתחלק על פני כל תקופת ההסכם, קרי, 5 שנים לפחות. יש בכך משום עשיית עושר ולא במשפט.
עמידתן הדווקנית של המשיבות על ביטול ההסכם, תוך התעלמות מביצוע התשלומים השוטפים שנפרעו במלואם והנובעים מההתחייבויות על-פי ההסכם, מהווה התנהגות בדרך שבוודאי אינה מקובלת ונגועה בחוסר תום-לב.
העובדה כי הודעת הביטול נשלחה בזמן בו עומד להגנת החברה צו הקפאת הליכים אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה משנקבע כי ההסכם בוטל שלא כדין.
12. יכול ויבוא מי שיטען כי הרציו של החלטה זו, עומד בסתירה לרציו של החלטה אחרת שניתנה על-ידי ביום 5.6.97, בעניין הום-מארט, המ' 2415/97 והמ' 6483/97.
באותו עניין, קבעתי כי אחת הנושות של חברת הום-מארט, חברת אלקנית בע"מ, רשאית היתה להודיע על ביטול חוזה ללא נטילת רשות בית-המשפט, ואפילו עמד אותה עת צו הקפאת הליכים, על-פי סעיף 233 לפקודת החברות, בתוקפו.
אני מוצאת לאבחן, את המקרים זה מזה, כדי שלא ייראה, כביכול, כי דברי עומדים בסתירה אלה לאלה.
א. במקרה של הום-מארט דובר בהעברת זכויות על-פי החוזה לחברה שלישית, שהיא אמורה היתה להיות המשקיע בהסדר נושים. לא כך הוא המקרה שבפנינו.
במקרה הנוכחי מדובר בביטול חוזה ובכריתת חוזה חדש עם חברה אחרת, על בסיס עסקי-תחרותי בלבד.
ב. במקרה של הום-מארט כללו הצדדים בהסכם התייחסות למקרה בו החברה תיכנס לקשיים, כולל צפיה של הצדדים מצב של הקפאת הליכים. הצדדים הסכימו כי במקרה כזה תוכל חברה אלקנית להודיע על ביטול החוזה, וכך אמנם, ובדין, עשתה.
לא כך הוא המקרה שבפנינו. בחוזה שבין הצדדים הנוכחיים אין כל התייחסות דומה.
ג. זאת וגם זאת – אבחנה נוספת אותה יש לעשות; במקרה הנוכחי, המפרק המפעיל שילם את דמי השכירות לגבי התקופה השוטפת, קרי, מאז ניתן צו הקפאת ההליכים ואילך.
במקרה של הום-מארט לא שולמו דמי-השכירות לחברת אלקנית, המשכירה, בתקופת קיומו של צו הקפאת ההליכים.
עינינו הרואות כי לא בכל מצב ולא בכל דרך ניתן להודיע על ביטול חוזים והסכמים במהלך תקופתו של צו הקפאת הליכים, על-פי סעיף 233 לפקודת החברות. כל מקרה ובחינת נסיבותיו לחוד.
13. מנכ"ל המשיבה, מר משה אביב, היה עד, בעדותו, לעובדה כי נתקבלו תשלומים בגין דמי-שימוש, מאת המבקשת, בתקופת קיומו של צו הקפאת ההליכים. אין מחלוקת, שדמי-השימוש נתקבלו מידיו של המפרק המפעיל.
אלא שמר משה אביב בחר לזקוף את התשלומים בגין דמי-שימוש אלה, על חשבון חובות העבר, ולא על חשבון דמי השימוש השוטפים במהלך תקופת ההקפאה, ובלשונו הוא אומר: 'אין דבר כזה בחוזה שכירות שבעבר אני חייב ובהווה אני בסדר'.
על פניו, נראים הדברים כצודקים. אלא ששונה המצב כאשר כנגד החברה קיים ועומד צו הקפאת הליכים ומונה לה מפרק מפעיל.
תוצאה כזו עשויה בנוסף, למצב השונה לכשעצמו בתקופת הקפאת ההליכים, גם להתפרש כהעדפת נושים, שהרי תשלום חוב לנושה בגין תקופה שבטרם הפירוק, יש בו משום העדפת נושים.
תשלום חוב 'ישן' שנוצר טרם מינויו של המפרק-המפעיל, יש לגבות על דרך של הגשת תביעת חוב למפרק, דבר שיעשו גם יתר הנושים.
מכל האמור לעיל, אני קובעת כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין.
14. הפרת צו מניעה.
המפרק בסעיף 4 לבקשתו שבהמ' 1446/97:
'אחרי מסירת הצו, במהלך שעות אחר-הצהרים, במהלך הלילה ובמהלך בוקר יום השישי, נעשו עבודות בשלטי החוצות שבבעלות המבקש – פגיעה בהם והזזתם – הכל כמפורט בתמונות שצולמו בזמנים האמורים – מצ"ב ומסומנות באות 'א'.'
הצו כאמור ניתן ביום 22.5.97 בסביבות השעה 15:00 על-פי אישור המסירה הנזכר בסעיף 7 לבקשתי זו, נתקבל האישור במשרדי בא-כוח המשיבות בשעה 15:45.
מר דן רון, מנהל בחברה המבקשת, בחקירתו הנגדית לבא-כוח המשיבות, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 29.5.97:
'אני צילמתי את התמונות... את התמונות צילמתי בשעות הבוקר. אני לא יודע מתי צו המניעה ניתן ולכן אני לא יודע אם צילמתי לפני או אחרי.'
וממשיך בעמ' 12:
'אין תמונות שצולמו אחר הצהרים ביום ה-22 לחודש.'
אומר בזהירות, כי האמור בסעיף 4 לבקשת המפרק-המפעיל אינו מדוייק כלל ועיקר.
גם אם עולות שאלות, ספקות ותמיהות רבות לעניין דרך קיומו של הצו והפרתו, הרי שלא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הצו אכן הופר ובמתכוון על-ידי המשיבות. הוכח כי לאחר הסרת שלטי המבקשת על-ידי המשיבות, ניתנה הוראה מאוחרת יותר להתקנתם מחדש, זאת עם קבלת צו מבית-המשפט.
חייבת אני לומר כי דרך קיומו של הצו על-ידי המשיבה והמועדים בהם הוסרו השלטים והותקנו מחדש, אינם נקיים מספקות בעיני.
עם זאת, עסקינן בפקודת בזיון בית-משפט ועול ההוכחה על הטוען לביזוי צו של בית-המשפט כבד הוא. על מבקש כזה להיכבד, לפרט ולהוכיח טענותיו בעובדות משכנעות, בבחינת דבר דיבור על אופניו. בית-המשפט כאשר הוא דן בסוגיה של בזיון בית-משפט צריך להזהיר עצמו חזור והזהר. זאת יש לזכור; מדובר בעובדות אשר הוכחתן עלולה להביא את המפר לבית-הסוהר.
כאמור, עול הוכחה זה לא הרימה המבקשת.
חיזוק לכך, ניתן ללמוד מדברי העד מר בן-חמו בחקירתו הנגדית על-ידי המפרק בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.97:
'אני מצהיר שאני הורדתי אותם ב- 22.5. ביום חמישי בשעה 3 ורפיד הרכיב אותם חזרה.'
עדותו לא נסתרה.
מן העדויות עולה כי בעת קבלת הצו במשרדי בא-כוח המשיבות לא היו כלל שלטים תלויים באתר.
זאת גם ניתן ללמוד מדברי העד דן רון שבשלב מסויים ביום 22.5.97 החומה היתה ריקה משלטים לחלוטין.
מכל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המפרק לפי פקודת בזיון בית-המשפט מהטעמים שפורטו לעיל.
14. בשולי הדברים אינני יכולה שלא להתפלא על עמדת בא-כוח הכנ"ר, עורך-דין גב' פלפל שנכחה כל עת הדיון שנמשך שעות אחדות וכלל חקירות של מצהירים.
בתום הדיון הודיעה עורך-דין פלפל בשם הכנ"ר כי:
'אנו מצטערים שאין אנו יכולים לתת את תגובתנו המשפטית מאחר ולא צורפנו כצד. ידענו שיש היום דיון בצו בזיון בית-משפט, הרי מדובר בסוגיה משפטית ולכנ"ר בטרם בוצעו חקירות, אין מה להוסיף בשלב זה.'
כסבורה הייתי שכאשר בא-כוח הכנ"ר מוזמן לעניין בקשה לבזיון בית-משפט, מן הראוי שנציגו ידע במה דברים אמורים. קרי, על בזיון איזה צו מדובר, ואיזו עמדה ינקוט בעת הדיון. זאת לזכור; בא-כוח הכנ"ר מוזמן, כמו בדיונים קודמים בתיק זה, לדיונים המתקיימים בבית-המשפט בנושא בקשות להקפאות הליכים, ובהליכי הביניים. לא תמיד מצורף בא-כוח הכנ"ר, על-ידי הצדדים כצד, והופעתו בדיונים היא לעיתים קרובות ביוזמת בית-המשפט.

יותר מכך, דומני שגם הכנ"ר לא צורף כצד לדיון ונציגתו היתה נוכחת בעת הדיון, שכאמור נמשך שעות אחדות, יכולה היתה לבדוק את הנושא ולנקוט עמדה משפטית. בא-כוח הכנ"ר איננו מוזמן לדיונים רק לצורך הצגת עובדות או ביצוע חקירות. כונס הנכסים הרשמי משמש בהליכים מסוג זה כקצין בית-המשפט ובין יתר חובותיו עומדת גם זו, לסייע לבית-המשפט במציאת הפתרונות המשפטיים הנכונים.
15. סוף דבר
א. כפי שקבעתי בסעיף 12 לעיל, החוזה בוטל שלא כדין.
ב. אם המפרק סבור שנגרמו נזקים לחברה המצדיקים פיצוי כספי, עליו להגיש בקשה למתן הוראות לבית-המשפט, כדי שבית-המשפט יוכל לשקול אם להתיר הגשת תביעה שכזו, אם לאו.
ג. המשיבות תשלמנה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ צמוד מהיום ועד ליום התשלום בפועל."

בבקשה לאכוף אדם לקיים צו מניעה שניתן על-ידי בית-משפט, ככתבו וכלשונו, יש לדקדק במסירת צו המניעה לאדם, כמצוות תקנות סדר הדין כלשונן. מסירה שלא נעשתה כדין עלולה לפגום בסיכוייו של צד לקבלת סעד על-פי פקודת בזיון בית-משפט. ב- המ' (עפ') 794/97[241] נדונה בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט לאכוף את המשיב, בקנס או במאסר, לציית לצו מניעה זמני האוסר על המשיב לבצע עבודות הכשרה או בניה או להמשיך בביצוע בניה או עבודות בניין מכל סוג בחלקה מסויימת. הטענה היא כי למרות פסק-הדין המשיך המשיב בעבודות הבניה.

המשיב טען כי צו המניעה הגיע לידיו אחרי שכבר עבר לגור בבית החדש נשוא צו המניעה. עוד טען כי הצו לא הומצא לו כדין, שכן הצו נמסר לאיש שהגדיר עצמו כדודו של המשיב, שאינו גר עמו באותו בית מגורים ולכן המסירה אינה כשרה.

כמו-כן נטען כי הואיל וההליכים על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט הינם הליכים פליליים הרי שעל בית-המשפט להשתכנע, מעבר לכל ספק סביר, שהמשיב הפר את צו בית-המשפט ואל לו לבית-המשפט לאכוף את ביצוע הצו אם לא הוכח, מעבר לכל ספק, כי הצו הופר.

בית-המשפט קבע כדלקמן:

"בבקשה לאכוף את המשיב לקיים את צו המניעה שניתן על-ידי בית-המשפט, ככתבו וכלשוֹנו, יש לדקדק במסירת צו המניעה למשיב, כמצוות תקנות סדר הדין כלשונן. לדידי אין לקבל את טענת המבקש כי יש ללמוד מהחתימה על התצהיר התומך בבקשה לביטול צו המניעה ביום 19.3.97 כמלמד על כך שצו המניעה נמסר לתעודתו לפני אותו יום ומכאן כי הצו הופר בכך שהמשיב סיים את בית-ונכנס לגור בו ביום 31.3.97.
שונה היה הדבר אילו הודה המשיב כי אכן קיבל את צו המניעה במועד קודם להשלמת המבנה והכשרתו למגוריו ביום 31.3.97.
יפים לכאן דבריו של כב' השופט בך ב- ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, לפיהם:
'הייתי מוכן לקבוע כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה במועד הנכון וגם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחת ישירות או נסיבתיות אחרות ושלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות.'
דברים אלה אינם עומדים בפני עצמם הואיל שבהמשכם נאמר בעמ' 334:

'כך למשל במקרה שבפנינו לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית-המשפט, שההודעה הגיעה אליו מספר שבועות או לפחות יותר משבעה ימים לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודאה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף אם בהעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל הייתי רואה הודאה כזו כמחייבת את המערער בדיוק שניתן להסתפק בהוצאות המערער בדבר קבלת ההודעה מבית-המשפט לצורך הוכחת עצם המסירה…'
המשיב שבפנינו לא הודה כי צו מניעה הומצא לו בטרם השלים את בניית המיוחס לו כהפרתו של צו המניעה, ובטרם נכנס להתגורר בבית.
המשיב אף טען כי התאריך שבתצהיר איננו אלא טעות.
משום כך לא הורם הנטל להוכיח כי המסירה נעשתה כדין."

[230] ע"פ 6/50 לויט נ' אנג'ל, פ"ד ד(1) 459.
[231] ע"א 228/63 רפאל עזוז נ' יוסף עזר, פ"ד יז 2541.
[232] מדובר בפסיקה טרם התיקון לסעיף 6.
[233] המ' 19/50, פ"מ ה 105.
[234] ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101.
[235] ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232. ראה גם ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337.
[236] ע"פ 281/80 למלסטרייך נ' בר רם, פ"ד לד(4) 557.
[237] ע"א 425/69 פוטרמילק נ' פלד, פ"ד כג(2) 385. וראה בעניין זה ע"א (ת"א) 5345/79 געש נ' פרץ, פ"מ תש"ם(א) 327, 330-331.
[238] ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126.
[239] רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש ואח', פ"ד מה(1) 617.
[240] המ' (ת"א) 1761/97 נור פרסום חוצות נ' אביב ושות' חברה קבלנית לעבודות ציבוריות ואח', תק-מח 97(2) 469.
[241] המ' (עפ') 794/97, ת"א (עפ') 541/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' זיאד חמזה זועבי, תק-של 98(3) 389.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו עשה וצו מניעה