דיני משפחה

מערכת הציוויים וההחלטות החולשת על מכלול דיני המשפחה מצאה את הכלי של אכיפת החלטות באמצעות פקודת בזיון בית-משפט כאמצעי יעיל ולעיתים היחידי אשר באמצעותו ניתן לאכוף צו או החלטה. החלטה המקנה מזונות לאישה הינה ברת-אכיפה באמצעות מערכת ההוצאה לפועל. ככזו קיימות הוראות שונות במסגרת חוקי ההוצאה לפועל הדנים באכיפת החלטה כזו. אולם החלטות כגון אלה המחייבות בן זוג בעשיית מעשה או בציווי כלשהו. הדרך היחידה הינה אמצעי האכיפה השונים, בין אלה שבסמכות בתי-הדין הרבניים והן אלה של בתי-המשפט האזרחיים הכלליים, הינה באמצעות הוראות פקודת בזיון בית-משפט. זו הדרך היחידה המשמשת את הצדדים באכיפת החלטות שונות הקשורות למערכת היחסים בין בני משפחה. במקרה של דרישה להחזרת קטין נקבע כי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, מעמיד לרשות הצד הדורש קיום החלטה שלושה אמצעי כפיה. ב- בשג"צ 488/88[247] קבע בית-המשפט כי יש לנקוט באמצעי החמור פחות במהותו.

בעניין זה בית-משפט זה הורה כי על המשיבה להחזיר לישראל את הקטין יובל, בנם של המבקש והמשיבה, תוך 60 יום. משעברה תקופה זו והמשיבה לא מילאה אחר הצו האמור, פנה המבקש לבית-משפט זה, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, לכפות בקנס על המשיבה את ביצוע הצו האמור. בית-משפט זה כבר קבע, כי "…המשיבה הוציאה את הילד מהארץ ללא הסכמת האב, לא מפורשת ולא מכללא, והדבר אף נעשה במסווה של הונאה. בכך הוציאה המשיבה את הילד ממשמורתו החוקית של העותר במעשה חטיפה, ובית-המשפט לא ייתן ידו לכך". אשר-על-כן הורה בית-המשפט על המשיבה להחזיר את יובל לישראל.

לטענת המשיבה, לשם הטלת קנס על המסרב למלא צו של בית-המשפט, להבדיל ממתן צו של ירידה לנכסיו של הממרה, צריך שיתקיים האמור בסעיף 6(2) לפקודת בזיון בית-המשפט, ובענייננו, לא נתקיימו תנאים אלה לגבי המשיבה, הנמצאת מחוץ לישראל.

נפסק כי בטענת המשיבה אין ממש. סעיף 6 דן בממרה הנמצא בישראל, וסעיף 7 עניינו בממרה שנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל, בו לא מצויה ההגבלה האמורה שבסעיף 6(2) הנ"ל, ולפיו ניתן להשית קנס על הממרה גם כאשר לא ניתן להביאו לבית-המשפט. סעיף 7(1) לפקודה מעמיד לרשות בית-המשפט שלושה אמצעי כפיה: הטלת קנס או מאסר או מתן צו תפיסת נכסים. אילו היו למשיבה נכסים בישראל, מן הראוי היה לצוות על ירידה לנכסיה. מטרתו של הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט היא להביא לידי קיומו של צו בית-המשפט, והסנקציות שבפקודה מטרתן לכפות ביצוע הצו וצופות הן "פני העתיד". מאחר שאין למשיבה נכסים בישראל, מחובת בית-המשפט לנקוט אמצעים אחרים שהמחוקק העמיד לרשותו כדי למנוע בזיון בית-המשפט על-ידי הפרת הוראותיו. בעל הדין שזכה בדינו זכאי לכך, ובית-המשפט שמצווה לשמור על כבודו מחוייב בכך.

לא רק תפיסת רכושו של נתבע עשויה לשמש אחת מדרכי הביצוע של צו-בית-משפט, אלא בית-המשפט גם מוסמך להטיל עונש של קנס או של מאסר על הנתבע. מכאן יוצא כי המחוקק לא ראה את הטלת העונש על תושב-חוץ כאמצעי-נפל, אפילו אין לנתבע רכוש בארץ. אם יחפוץ נתבע כזה לבוא ארצה, הן כעולה הן כתייר, הרי העובדה שקיים נגדו כאן צו המטיל עליו עונש תרתיע אותו מלהמרות את פי בית-המשפט, ותכפה אותו, הגם בעקיפין, לציית. ומאחר שבמקרה דנן אין אפשרות של ירידה לנכסים, מן הראוי לנקוט אחת משתי הדרכים האחרות שהעמיד המחוקק לרשות בית-המשפט. ומשבאים אנו לבחור באחת משתי דרכים אלה, מן הראוי שתהא זו הדרך של השתת קנס, שהיא פחות חמורה במהותה ובאופיה.

ב- ע"פ 3829/90[248] דובר בהסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק-דין והדרך לאכיפת הוראה בדבר ביקורי ילדים. העובדות כאן היו כדלקמן:

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בשנת 1981. בשנת 1983 נולדה להם בת. ביום 12. 6. 87 נחתם ביניהם הסכם גירושין (להלן: "ההסכם הראשון"), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין. סעיף 4 לאותו הסכם קבע הסדר בנוגע לילדה, אשר על-פיו תהיה בחזקת המערערת. בנוגע להסדרי הראיה נקבע לאמור: "הבעל רשאי לקחת את הילדה ללינה בביתו באחד מימות החול בכל שבוע, בכל שבת שניה ובמחצית חופשות החגים וחופשות הלימודים. כן רשאי הבעל להתראות עם הילדה בכל עת מחוץ לבית האישה ללא הגבלת זמן, אך לא אחרי השעה 19:00, הכל על-פי תאום מוקדם עם האישה". בעקבות תביעה למזונות שהגישה המערערת, נחתם בין הצדדים הסכם גירושין נוסף (להלן: "ההסכם השני"), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין גם הוא. בסעיף 4 לאותו הסכם נקבעו הסדרי ראיית הילדה לאחר הגירושין, ונקבע כי "סעיף זה ייכנס לתוקפו מייד עם סידור הגט בין הצדדים. עד לסידור הגט יעמוד בתוקפו ההסדר כיום". ביום 29.4.90 הגיש המשיב במסגרת תיק מ"א 933/89 בקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט אשר זו לשונה: "בית-המשפט מתבקש לכפות על המשיבה באמצעות מאסר ו/או קנס ו/או שתי הסנקציות כאחת, לציית לאמור בפסק-הדין מיום 5.6.89, ולקבוע כי המבקש זכאי לקחת את בתו לביקורים כמצויין…". אשר לבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט קבעה השופטת קמא בהחלטתה, כי מוכנה היא להניח שהמערערת לא הבינה נכונה את המצב המשפטי שנוצר, ועל-כן אין היא פוסקת נגדה על-פי אותה פקודה; כן החליטה לתת תוקף לאותה הסכמה מיום 5.10.88, המופיעה על טופס "גיליון הטיפול" שנזכר בדיון שלפניה, ובעקבות זאת הורתה על סדרי ראיה חדשים של הילדה, אותם פירטה בשולי החלטתה. על כך הערעור.

בית-המשפט פסק כי השופטת קמא חרגה ממסגרת הדיון שנועד להתקיים בפניה לאור הבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. אכן, בבקשה שהגיש המשיב על-פי הפקודה מבקש הוא שיאכפו על המערערת את פסק-הדין שאישר את ההסכם השני. השופטת המלומדת בהחלטתה מתעלמת מן העובדה שנתבקשה להורות על אכיפת פסק-הדין שעניינו ההסכם השני, וכל דיונה מתמקד באותו הסדר מיום 5.10.88 אשר כל כולו אוזכר בדיון בפניה כבדרך אגב בלבד. אין חולק על כך כי "גיליון הטיפול" – בו גלום ההסדר – כשלעצמו איננו בר-אכיפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. סעיף 6 לפקודה זו מונה רשימה של הגופים המוסמכים להפעיל את הסעיף. גופים אלה, ואלה בלבד, הם גם הגופים אשר כלפי הוראותיהם ייעשה שימוש בפקודה הנ"ל. ואכן, את החלטת השופטת אין לפרש כאילו באה להורות על אכיפת אותו הסכם כשהוא לעצמו, שאז היה הדבר מוטעה. בדיון שהתנהל בפני השופטת המלומדת לא נטענו טענות באשר למעמדו של אותו הסכם, שעה שקודם לו ולאחריו נקבעו הסכמים אחרים אשר זכו לאישור בית-המשפט, וקיבלו תוקף של פסק-דין.

גם בהחלטתה של השופטת המלומדת יש דיון אך ורק בהסדר הנ"ל כשהוא לעצמו, ואין כל התייחסות לשאלת תוקפו בין שאר נתוניו של מקרה זה. עולה לכן, כי השופטת המלומדת חרגה ממסגרת הדיון שעוצבה על-ידי הבקשה שהוגשה בפניה – בכך שבמקום לדון בבקשה לגופה, דנה בעניינים אשר מחוצה לה. אשר על-כן, הערעור על ההחלטה מתקבל.

דרך לאילוץ צד ממרה לקיום החלטת בית-משפט הינה ירידה לנכסי הממרה המצויה בחו"ל. זאת מתוך הנחה שיהיה בכך כדי להפיח תקווה שהממרה תגיע ארצה, דבר שיאפשר קיומו של בירור משפטי. ב- בשג"צ 1790/93[249] נדונה שאלת הוצאת קטין שלא כדין מן הארץ. עובדות המקרה היו כלהלן:

בעתירה ב- בג"צ 1157/93 שעניינה חטיפתו של קטין אל מחוץ לישראל על-ידי אמו, היא המשיבה, החליט בג"צ ביום 17.3.93 כי "…משהסתבר לנו כי אזרחותם ומקום מושבם של העותר, של המשיבה ושל הקטין הם בישראל, וכי המשיבה הוציאה את הקטין שלא כדין מישראל, אנו מורים כי הצו על תנאי שיצא מבית-משפט זה יהיה לצו מוחלט, ואנו מצווים על המשיבה להחזיר את הקטין לישראל, לידי העותר, על אתר וללא דחיה". המשיבה לא קיימה, עד כה, את הצו. לפיכך עותר המבקש ליתן צו ירידה לנכסיה של המשיבה בישראל לפי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט. המשיבה עצמה לא התייצבה לדיון שנקבע. לטענת המבקש, שנתמכה בתצהיר, הקשר היחידי שעדיין יש לה למשיבה עם הארץ הם נכסיה, וקיים חשש ממשי שהיא תנסה להבריחם בדרך כלשהי לחו"ל. מתן צו כאמור, ימנע הברחת הנכסים ויכול שיהווה גורם יעיל להשבת המשיבה, ואולי אף הקטין, ארצה, כך שהמבקש יוכל לממש זכויותיו ביחס לקטין.

נפסק כי מטרתו של הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט היא להביא לידי קיומו של צו בית-המשפט, והסנקציות שבפקודה מטרתן לכפות ביצוע הצו וצופות הן 'פני העתיד'. ירידה לנכסי המשיבה יש בה אולי כדי להפיח תקווה שהמשיבה תגיע ארצה, דבר שיאפשר קיומו של בירור משפטי בדבר המשמורת על הקטין. תפיסת הנכסים מהווה דרך של לחץ על הנתבע, עד שיאמר 'רוצה אני' ויקיים את פסק-הדין.

הוא הדין בענייננו. כעולה מתצהירו של המבקש, מקום יש לתקווה כי צו ירידה לנכסי המשיבה יאלץ את המשיבה לציית לצו בית-המשפט, המורה לה להשיב את הקטין ארצה. העותר, שזכה בדינו, זכאי לכך. אשר על-כן, ניתן בזה צו ירידה לנכסי המשיבה בארץ. לשם כך, ממונים עורכי-הדין באי-כוח המבקש, כמורשים לעכב ולהחזיק בידם, לשם עיקול – כאמור בסעיף 7(2) לפקודת בזיון בית-המשפט – את המיטלטלין הנמצאים בדירה בה מחזיק כעת המבקש, היינו הדירה ברמת גן, וכן את המיטלטלין הנמצאים במחסן ובחצרים של אותו הבית, לרבות חפצי ריהוט, חפצי אמנות, ציורים, דברי קישוט, מכוניתה הפרטית, וכל חפץ אחר הנמצא במקום. עורכי-הדין ימציאו לבית-המשפט את רשימת המיטלטלין שעוכבו על ידם כאמור תוך 15 ימים. כן תומצא ערבות עצמית, להנחת דעתו של כבוד הרשם, להבטחת כל נזק שעשוי להיגרם בשל העיקול. עורכי-הדין ימציאו ערבות עצמית כאמור, ביחד ולחוד, בגובה של 10,000 ש"ח, והמבקש ימציא אף הוא ערבות עצמית בגובה של 10,000 ש"ח. המצאת הערבות היא תנאי לתוקפו של צו הירידה לנכסים.

קיימים מקרים בהם טובת הילד תדחה נקיטת פעולות לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

ב- רע"א 1924/94[250] נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, אשר לא נענה לבקשה להפעיל את פקודת בזיון בית-המשפט כלפי המשיבים בשל כך שלא קיימו צו בית-המשפט בדבר התרת ביקורי המערער אצל בתו הקטינה, ואשר הורה על קיום מחודש של בדיקת רקמות, כדי לאמת אבהותו של המערער. המשיבה ילדה בת מחוץ לנישואין הנמצאת עתה במשמרתה. בבדיקת רקמות נקבע כי המערער הוא אבי הילדה. המשיבה נישאה למשיב השני וילדה ילדים נוספים במסגרת נישואיה האמורים.

בהתדיינות קודמת אשר בה נערכה בדיקת רקמות ונקבע שהמערער הוא אביה של הקטינה, הוענקה לו הזכות לביקורים אצל הבת. טענת המערער היא שהאם ובעלה שמים אבני נגף בדרכו אל מימוש זכות הביקור, ועל-כן המערער לא הצליח כבר זמן רב לממש את הזכות לבקר את בתו. יתר-על-כן, לפי טענת האם – הבת, שהיא ילדה כבת שש, ממאנת עתה להיפגש עם האב. לבית-המשפט קמא היה ברור שהאם ובעלה אכן שמים מכשולים בפני כל מפגש בין האב לבתו. רשויות הרווחה העלו את ההצעה לקיים בדיקת פסיכו-דיאגנוסטית של הקטינה, וכי למטרה זו תעבור לזמן מה לבית סבתה.

נפסק כי בשלב הנוכחי המפתח לכל נקיטת עמדה נוספת הוא בקיום בדיקת הפסיכו-דיאגנוסטית, ולשם מימוש כוונתן יש בידי רשויות הרווחה סמכויות משפטיות מספיקות שהן יכולות להפעילן לפי שיקול-דעתן. הוחלט לקבל את הערעור, להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה כדי שתלווה את קיום הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית על-ידי רשויות הרווחה, ואזי לנקוט כל צעד נוסף כפי שיתחייב מן המסקנות שיעלו מן הבדיקה הנ"ל. בשלב הנוכחי אין מקום לנקיטת פעולות נוספות, לרבות לפי פקודת בזיון בית-המשפט. אין בכך כדי לשלול את הצורך בפעולה כאמור נגד מי מן המשיבים, אם הצו של בית-המשפט לא יקויים גם בעתיד. אשר על-כן הוחלט על החזרת הדיון.

ביקורי ילדים אצל בן זוג הפכו לנשוא דיונים רבים בשאלת ביזויו של צו. ב- בג"צ 7113/97[251] נדון עניין של עתירה לחייב את המשיבים, עיריית ירושלים, ויצ"ו, גרושתו ובית-המשפט המחוזי בירושלים, לקיים את החלטת בית-המשפט מיום 4.7.96 בעניין הסדרי ראיה של העותר עם ילדיו, הנמצאים בהחזקת גרושתו. לדעתו, שובשו המפגשים, בניגוד להחלטת בית-המשפט המחוזי, ולפיכך פנה הוא לבית-המשפט המחוזי בבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, אך לטענתו בית-המשפט "לא מצא לנכון להתייחס". עם זאת, בית-המשפט המחוזי בירושלים נתן פסק-דין ב-11.11.97, שהסדיר את כל הנושאים שהיו במחלוקת, כגון: מזונות, החזקת הילדים על-ידי האישה והסדרי ביקור של העותר.

בית-המשפט פסק כי הבקשה למתן צו בדחיפות על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שהוגשה על-ידי העותר לבית-המשפט המחוזי, לא נידונה בבית-המשפט, אם כי, מפסק-הדין עולה לכאורה התייחסות לתוכנה. ייתכן ויש לראות בבקשה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, בקשה תלויה ועומדת שם, שטרם נידונה. בית-המשפט המחוזי מתבקש לתת דעתו לכך ולדון בה בדרך הראויה. בכל מקרה אין לעותר עילה כלשהי הראויה להידון בבית-משפט זה. העתירה נדחית מחוסר עילה.

הפעלת אמצעי הכפיה של צו תפיסת נכסים, במקרה של דירה כנכס יחיד נדונה בהמ' 90/76[252]. נשוא הדיון היתה בקשה לפי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט. עובדות המקרה היו כלהלן:

ביום 18.11.75 עשה בית-משפט זה צו מוחלט, שלפיו על המשיב, גדעון ליפובסקי, למסור את הילד מיכה ליפובסקי לידי אמו המבקשת, שולמית ליפובסקי. עד כה לא קיים המשיב את הצו, ולפי הודעה של משטרת ישראל העלתה חקירתה שהוא עזב את הארץ, כנראה יום אחד אחרי מתן הצו, וכמוהו עזב באותו יום גם הילד מיכה את הארץ תחת שם אחר בליווי אדם נוסף. מאז אין יודעים את מקום הימצאם של המשיב והילד, ובכל מקרה, אין למצאם בישראל, כלומר בתוך תחומי השיפוט של כל בית-משפט בישראל. לפיכך, הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית לפי סעיף 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, בה היא מבקשת להטיל קנס על המשיב ולתת צו-ירידה לנכסיו. המשיב טען כי אין טעם לנהל את הדיון הזה בארץ, מאחר וההליכים בין המבקשת והמשיב התחילו בארצות-הברית וכיום אף אחד מהם אינו בארץ; וכי בנסיבות המקרה לא יהיה זה צודק לתת צו ירידה לנכסיו, שכן הדירה שמדובר בה, אף שהיא רשומה על-שם הבן, נרכשה בעמל כפיו של האב וניתנה לו במתנה ללא תמורה. על-כן הירידה לנכס זה פירושה למעשה לקיחת נכס מהאב.

נפסק כי אין ממש בטענות המשיב. מדובר בהליך ביחס להחזקת ילדם של בני-הזוג שנתקיים בארץ, לאחר שהמשיב חטפו מהאם בארצות-הברית ובא עמו ארצה ללא ידיעתה ובלי הסכמתה. כאן נצטווה המשיב להחזיר את הילד לרשות המבקשת ואת הצו הזה הוא ממרה ובכך מבזה הוא את בית-המשפט הזה. עליו, איפוא, לשאת בתוצאה כאן בארץ. יתר-על-כן, איש, ואפילו אביו, אינו יודע את מקום הימצאו הנוכחי של המשיב, ומסתבר שכשם שנמלט מן הארץ על-מנת להשתמט ממילוי הצו של בית-משפט זה, כך לא חזר לארה"ב ששם ביצע את מעשה החטיפה של הילד, והוא צפוי לעונש על מעשה זה.

אשר לטענה ביחס לדירה, אין זה מתפקידו של בית-המשפט לחקור כיצד הגיעה למשיב. עובדה היא שהיא רשומה על שמו והוא בעליה, וזהו אמצעי הכפיה היחידי האפקטיבי העומד כיום לרשות בית-המשפט להניע את המשיב לחזור בו מסרבנותו ומהמרייתו את צו בית-המשפט. במקרה דנן, מעמיד סעיף 7(1) לפקודה לרשות בית-המשפט שלושה אמצעי כפיה: הטלת קנס או מאסר או מתן צו תפיסת נכסים. בסיפא של סעיף 7(1) נאמר שתפיסת נכסים במקרה כזה מהווה שיעבוד של נכסי המקרקעין של הממרה באותו אופן ובאותו שיעור מכל הבחינות כדין צו תפיסת נכסים במשפט אזרחי, וברישא של סעיף 7(2) מוזכרת במפורט הסמכות של מקבלי הנכסים לגבות וליטול ולקבל לרשותם את דמי-השכירות והרווחים של המקרקעין התפוסים על- ידם. כמו-כן, בסיפא של סעיף 7(2) נאמר, שבית-המשפט רשאי לצוות שמתוך ההכנסות המתקבלות מהנכסים התפוסים, ישולמו כל ההוצאות הכרוכות בהוצאה לפועל של קבלת הנכסים, לרבות שכרם של מקבלי הנכסים. במקרה דנן, באין רכוש אחר למשיב, מהיכן יילקחו הכספים הדרושים לביצוע הצו הזה שלנו, אם לא מהשכרת הדירה וגביית דמי-שכירות, ואם יהיה צורך בכך אף ממכירת הדירה? אשר-על-כן, ניתן בזה צו-ירידה לנכסי המשיב בארץ, כולל הדירה הנ"ל הרשומה על שמו למקבלי הנכסים תהיה הסמכות כאמור בסעיף 7(2) לפקודה, והם רשאים להשכיר את הדירה, וברשות מיוחדת מבית-משפט זה אף למכרה, כדי לכסות את ההוצאות הכרוכות בתפקידם זה, לרבות תשלום שכרם שלהם כפי שייקבע על-ידי בית-משפט זה.

ב- תמ"ש (ת"א) 2631/01[253] נדונה בקשה לאכוף אב להחזיר את ביתו. בית-המשפט קבע מפי כב' השופט יהודה גרניט:

"1. עניינה של החלטה זו הוא הפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט לגבי התובע.
2. ביום 6.7.03 ניתנה החלטה לפיה הקטינה ע"ק תהיה במשמורתה הזמנית של אימה. בעקבות ההחלטה הקטינה עברה להתגורר עם אימה.
ביום 5.8.03 ניתנה החלטה האוסרת על האב, אמו, אחיו ובנו ע' להיות בקשר עם הקטינה, הואיל והאב מחבל בקשר שבין הקטינה ואימה, דבר שהביא לבריחת הקטינה.
האב הוזהר, בהחלטה, כי כל הפרה של האיסור, עלולה להביא להוראת הזמנה לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
3. ביום 20.4.04 הוגש תסקיר סעד, לפיו הקטינה ברחה מבית האם לבית האב ואינה מבקרת בבית ספר. ביום 25.4.04 הוריתי לאב להחזיר לאלתר את הקטינה לבית האם, אך האב לא ציית לצו.
בהחלטה נקבע כי הואיל והאב טען שהוא אינו מוכן להפעיל כח, דהיינו להפעיל את סמכותו ההורית, על-מנת להחזיר את הקטינה לבית אימה הוצאה לו הזמנה לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
4. דיון בעניין בריחת הקטינה וההזמנה לפי פקודת בזיון בית-המשפט התקיים ביום 28.4.04 בהשתתפות פקידות הסעד, ד"ר עליזה רינג ועו"ס תמר גוזנר מיחידת הסיוע.
5. בדיון הנ"ל הוברר כי הקטינה "פורחת" אצל אימה וכי הקשר שבינה לבין האב עלול לפתח אצלה הפרעת אישיות, ברצותה לרצות את האב ומשפחתו. הוברר כי הרחבת הסדרי הראיה בבית האב (ולא רק במרכז קשר) הביאו לכך שהקטינה ברחה לבית האב.
6. בתום הדיון ניתנה החלטה לפיה על האב להביא את הקטינה לבית האם באותו יום עד שעה 19:00 ובמידה והילדה לא תגיע לבית האם במועד הנ"ל הוריתי לפקידת הסעד ולמשטרת ישראל להחזיר את הקטינה לבית האם.
7. ביום 29.4.04 הודיעה פקידת הסעד כי האב לא הביא את הקטינה לבית האם ולכן היא הגיעה לבית האב בלווית שוטר, אולם הילדה סרבה לדבר איתה, נעלה את הדלת וסרבה לצאת. האב טען כי הוא אינו מסוגל לשכנע את הקטינה לחזור לבית האם.
8. לפיכך אני קובע כי האב, א"ק, הפר את החלטת בית-המשפט ובכך ביזה את בית-המשפט ולפיכך יש להפעיל נגדו את הסנקציות שבפקודות בזיון בית-המשפט.
9. כיוון שהנתבע טוען שאין לו כסף שוכנעתי, כי הטלת קנס כספי לא תביא לכך שהקטינה תחזור לבית אימה ולכן רק מאסרו של האב עשוי להביא לתוצאה זו.
10. האב גורם לקטינה נזק בלתי-ישוער בכך שאינו מפעיל את סמכותו ההורית ואינו מחזיר את הקטינה לבית אימה, הקטינה לומדת ומקבלת גיבוי לכך מהאב וממשפחתו – כי ניתן להתעלם מהחלטות בית-המשפט.
11. מסכת הדיונים, ההחלטות והתסקירים הגיעו בתיק זה לממדים חסרי תקדים והכל בשל סרובו של האב לאפשר בתחילה הסדרי ראיה בין הקטינה ואחיה לבין האם ולאחר מכן עם בשל לסרובו לקיים את החלטות בית-המשפט, בעניין החזרת הקטינה לבית האם.
12. סגן הנשיא ח' פורת עמד ב- ע"מ 1102/98 גולדברג נ' גולדברג, תק-מח 99(1) 56302 על הנזק שנגרם עקב הניכור ההורי והצורך בהפעלת פקודת בזיון בית-המשפט כנגד ההורה המנכר.
13. לפיכך אני מצווה על מאסרו של א"ק למשך 36 שעות.
14. משטרת ישראל תבצע את המאסר לאלתר.
15. משטרת ישראל תשחרר את א"ק במידה והקטינה ע"ק תחזור להתגורר בבית אימה.
16. בהתאם להוראות סעיף 6(3) לפקודת בזיון בית-המשפט – אני מורה למזכירות להעביר החלטה זו לפרקליטות מחוז מרכז – פלילי.
17. המזכירות תעביר החלטה זו גם לפקידת הסעד דורית גנוז מאורנית ולפקידת הסעד אלינור שבירו מכפר סבא וליחידת הסיוע."

[247] בשג"צ 488/88 ד"ר אלי מיכאל דואר נ' פולה דואר, פ"ד מב(4) 453.

[248] ע"פ 3829/90 רונית אריאלי נ' אפרים אריאלי, פ"ד מה(1) 210.

[249] בשג"צ 1790/93, בג"צ 1157/93 פלוני נ' פלונית, תק-על 93(2) 324.

[250] רע"א 1924/94 יחזקאל שאקי נ' דבורה אידלמן ואח', תק-על 94(2) 1613.
[251] בג"צ 7113/97 שריאור גדעון נ' עיריית ירושלים ואח', תק-על 97(4) 37.
[252] המ' 90/76 שולמית ליפובסקי נ' גדעון ליפובסקי, פ"ד ל(2) 586.
[253] תמ"ש (ת"א) 2631/01 ק"א נ' ק”א, תק-מש 2004(2) 139.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דיני משפחה