רשויות ציבוריות

ב- ע"א 102/73[260] נקבעה הלכה לפיה לבית-משפט השלום הסמכות לכפות ביצוע פסק-דין נגד עיריה בהליכי בזיון בית-משפט.

נפסק מפי כב' השופטת א' וינוגרדוב, בעמ' 573:

"1. המערער, מדמון יפה הגיש תביעה ב- ת"א 1216/72 של בית-משפט השלום בחדרה נגד האחים רויכמן (שומרון) בע"מ ונגד עיריית חדרה (להלן: העיריה). בתביעה הנ"ל טען המערער, שהנתבעת הראשונה באישור העיריה, כורה כורכר ממגרשו, והמערער ביקש צו מניעה האוסר על הנתבעות לבצע את המעשים הנ"ל.
עם התחלת הדיון בבית-המשפט, בישיבה שנתקיימה בתאריך 27.7.72, בה נדונה המר' 140/72 למתן צו מניעה זמני, הגיע להסכם פשרה בין הצדדים, שנרשם בפרוטוקול בית-המשפט. לפי הסכם זה נמחק שמה של הנתבעת הראשונה והעיריה, שהיתה מיוצגת על-ידי ראש העיר, מר דב ברזילי, קיבלה על עצמה התחייבויות שונות לגבי המערער, ובין היתר, התחייבה העיריה לגרום לכך שהמצב במגרשו הנ"ל של המערער יוחזר לקדמותו. בית-המשפט נתן תוקף של פסק-דין לפשרה הנ"ל.
2. כעבור כשנה, בתאריך 10.7.73, הגיש המערער בתיק הנ"ל של בית-משפט השלום בקשה על דרך המרצה (מתוקנת) ב-ת"ה 160/73 לכוף על העיריה על-ידי הטלת קנס או מאסר ביצוע פסק-הדין הנ"ל. מובן, שלא קיימת תרופה של הטלת מאסר על העיריה והבקשה בדבר הטלת המאסר, כנראה נובעת מכך, שתחילה הוגשה הבקשה ב-ת"ה 160/73 נגד ראש העיר מר דב ברזילי באופן אישי, והיא תוקנה לאור החלטת השופט מהתאריך 8.7.73.
בישיבה הראשונה, שנתקיימה ב- ת"ה 160/73, טען ראש העיר מר ברזילי, שהופיע בבית-המשפט כנציג העיריה, שאין אפשרות לכפות על עיריה ביצוע פסק-דין על-ידי הליכי בזיון בית-המשפט, השופטת המלומדת קיבלה טענה זו בהחלטתה מתאריך 12.7.73 והשאלה העומדת להכרעה בערעור זה הינה אם אכן נכונה החלטה זו.
3. השופטת המלומדת לא נימקה את ההחלטה הנ"ל, אך מטענות באי-כוח הצדדים עולה, שכאילו היתה היא בדעה שעיריה אינה כלולה במונח "אדם" הנזכר בסעיף 6 של פקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה).
אם אכן היתה דעתה של השופטת המלומדת כנ"ל, לא אוכל לקבלה ואף באת-כוח העיריה בסיכומה היא אינה תומכת בנימוק כזה.
לפי סעיף 6(1) של הפקודה ניתנה סמכות לבתי-המשפט ולבית-משפט השלום בכלל זה '…לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה'.
לפי ההגדרה שבסעיף 1 לפקודת פרשנות (נוסח חדש) 'אדם – לרבות חברה, או התאחדות או חבר בני-אדם, בין שהם מואגדים ובין שאינם מואגדים'.
לפי סעיף 2 לפקודת העיריות 'תושביו של כל איזור שתחומיו מתוארים כאמור בתוספת הראשונה הם עיריה', ולפי סעיף 7 לאותה פקודה "עיריה של תושבי איזור פלוני, תקרא על-שם אותו איזור ויהיה לה קיום תמיד וזכות לתבוע ולהיתבע בשמה המאוגד".
נמצאנו למדים, שעיריה זהו חבר מאוגד של בני-אדם ועל-כן, הינה "אדם" במובן הסעיף 6 (1) הנ"ל של הפקודה.
4. אין חולקים על-כך שסעיף 6 הנ"ל של הפקודה "כלל אינו סעיף עונשין המיועד להעניש אדם על שעבר על צו בית-המשפט, אלא שהוא סעיף כפיה, הנותן בידי בית-המשפט את המכשיר לכפות ציות לצו" (ע"פ 188/57 מרדכי רוזנברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב 469, 473, מול האות ב').
'ה. . . תנאי הכרחי למתן צו מניעה הוא שאם הנתבע אינו מציית לצו, יוכל בית-המשפט להפעיל נגדו סנקציות אישיות, כדי לכפות עליו את מילוי הצו'. (ע"א 334/57, המ' 280/57 וכו', יוסף חכמוב נ' יוסף שמידט ואח', פ"ד יב 59, בעמ' 67 מול האות ג').
נראה לי, על-כן, ששתי התרופות הנ"ל כרוכות ביחד, היינו, אם מוסמך בית-המשפט ליתן סעד של צו מניעה נגד עיריה, מוסמך הוא גם לכפות ביצוע צו כזה על-ידי הליכי בזיון בית-המשפט.
לא מטילים ספק בכך שבית-המשפט מוסמך לתת סעד של צו מניעה נגד עיריה, והראיה, סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל-דין), התשי"ח-1958, בו נקבע במפורש שבית-המשפט 'לא יתן סעד נגד המדינה בדרך מניעה או ביצוע בעין…'

המסקנה היא, שמכיוון ובית-המשפט מוסמך לתת צו מניעה נגד העיריה, אין סיבה לשלילת הסמכות לכפות ביצוע צו כזה על-ידי הליכי בזיון בית-המשפט, לפי הקבוע בסעיף 6 של הפקודה.
5. טוענת באת-כוח העיריה, עורך-דין וילנקו (ראה סיכומים שהוגשו לנו בכתב), שמעשיה של העיריה עליהם קבל המערער בתביעתו ב- ת"א 1216/72, היו עקב פעולתה לסלילת כביש, היינו – כך נטען – במסגרת פעולותיה השלטוניות של העיריה והמערער חייב היה לכתחילה לחפש את הסעד על דרך של בג"צ לא נראות לי טענות אלה.
א. ב- ע"א 256/70 יצחק פרידמן ואח' נ' עיריית חיפה, פ"ד כד(2)
577, עמדה על הפרק שאלה, אם בית-משפט השלום מוסמך לדון בתביעה, בה ביקשו התובעים צו מניעה נגד עיריית חיפה, על סמך טענה שהוראות מפקח עירוני בדבר מיקום פחי אשפה, עלולים לגרום למטרד יחיד.

נאמר בע"א הנ"ל, מפיו של מ"מ הנשיא, כב' השופט ד"ר זוסמן (בעמ' 582) סעיף 5:

'מהו מטרד, נקבע בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין; הוראת המפקח היא אמנם מעשה ממשל, אבל תקפה של ההוראה או בטלותה אינה ממרכיביה של עילת התביעה. הכל מסכימים, שלצורך בירור הסמכות קובעות העובדות המובאות על-ידי התובע בכתב תביעתו. אם אלה מסמיכות את בית-המשפט להיזקק לתביעה וליתן לתובע סעד. כאשר יוכחו, נתונה סמכות השיפוט בידי בית-המשפט. לא חלק מעילת התביעה היא הוראת המפקח, אלא היא יכולה לשמש הגנה לעיריה הנתבעת, כלפי תביעת הסגת גבול, מצינו בסעיף 30 לפקודת הנזיקין דין מפורש, המחייב את הנתבע להוכיח צדקתו של מעשהו, היא חוקיותו.
בכתב ההגנה מתגוננת העיריה, בין היתר, בכך, שהמעשה נעשה כדין, היינו, על-פי הוראת המפקח שניתנה מכוח חוק העזר. ואולם טענת הגנה כזו, להבדיל מעילת התביעה, אין לה ולא כלום עם כוח השיפוט של בית-המשפט. בית-משפט השלום המוסמך לפסוק בעילת המטרד, מוסמך גם לפסוק בהגנה בה מתגונן הנתבע ולצורך כך ניתנה לו בסעיף 35 לחוק בתי-המשפט, סמכות נגררת. מכוח סעיף 35 הנ"ל, רשאי שופט השלום לדון בטענה, שהפרת חובה ציבורית על-ידי המינהל משמשת הגנה מפני תביעת סילוק-יד: בג"צ 326/65 (10).'
6. לפי ההלכה הנ"ל ברור, שטענת העיריה בדבר חוסר סמכות בית-משפט השלום לדון בתביעה ב- ת"א 1216/72, אינה מבוססת כלל, מה גם והעיריה מודה שהמעשים שנעשו, עליהם מתאונן המערער בתביעה הנ"ל, אין להם בסיס חוקי.
7. זאת ועוד: פסק-הדין, שבשל אי-ביצועו חפץ המערער ליזום הליכי בזיון בית-המשפט, ניתן על סמך הסכם בין הצדדים, כשהעיריה מרצונה הטוב קיבלה על עצמה התחייבויות מסויימות. הסכם זה לא איבד את תכונותיו כהסכם, בגלל כך, שניתן לו תוקף של פסק-דין (ראה בספרו של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית סעיף 446, עמ' 422).
אין ספק, שצד להסכם עם העיריה, יכול לבקש סעד מבית-משפט רגיל (להבדיל מבג"צ) עקב הפרת ההסכם על-ידי העיריה על-ידי בקשה למתן צו מניעה (ראה בג"צ 160/57 "נאה" ניצול אשפת ערים בע"מ נ' עיריית ת"א ואח', פ"ד יב 365, בעמ' 366, מול האותיות ב' ו- ד').
8. לאור הנ"ל, דעתי היא, שקיימת סמכות לבית-משפט השלום לכפות ביצוע פסק-דין נגד העיריה על דרך בזיון בית-המשפט והחלטתה הנ"ל של השופטת המלומדת, מהתאריך 12.7.73 ב- ת"ה 160/73 אינה כדין ויש לבטלה.
כדי למנוע ספקות, הנני להדגיש שאין ללמוד מהדברים הנ"ל, שלעצם העניין זכאי המערער לסעד שהוא מבקש, או שהליכי בזיון בית-המשפט הינם הדרך הנכונה לביצוע פסק-הדין ב- ת"א 1216/72 והחלטתנו זו הינה אך ורק בעניין השיפוט.
9. הנני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטה הנ"ל ולהחזיר את התיק לבית-משפט השלום בחדרה לשם דיון בבקשה לעצם העניין. הייתי מחייבת את העיריה לשלם למערער סך 500 ל"י הוצאות הערעור לרבות שכר-טרחת עורך-דין."
טענות רשות ציבורית המתייחסות לשלב הטרום חוזי אינן יכולות להצדיק המריית צו בית-משפט. בהמר' 203/67 (בג"צ 295/66)[261] נפסק מפי כב' השופט זוסמן, בעמ' 437:

"1. ביום 25.9.66 יצא מבית-משפט זה צו על תנאי המורה למשיבות, בין השאר, להראות טעם, מדוע לא יחליטו למסור למבקשת את ביצוע העבודות שהיו נושא המכרז 12/66. לאחר מתן הצו על תנאי הודיעה המשיבה הראשונה לבית-משפט זה שלאור חוות-דעת פרקליטיה היא תימנע מלהגיש התנגדות לצו על תנאי, ובית-משפט זה החליט ביום 6.11.66 לעשות את הצו על תנאי מוחלט. פירושו של דבר: עם מתן הצו המוחלט היתה חייבת המשיבה הראשונה לחתום עם המבקשת על חוזה בהתאם לתנאי המכרז. למעשה אף מסרו עושי דברה של המשיבה הראשונה למבקשת את טיוטת החוזה כדי שהיא תחתום עליו, תבייל את המסמך כיאות ותחזירו למשיבה הנ"ל כדי שאף היא תחתום עליו, והעבודה תצא לפועל. ואולם המשיבה הראשונה לא חתמה על החוזה על-אף פניותיה החוזרות ונשנות של המבקשת, והמבקשת עותרת עתה לבית-משפט זה כדי לכפות על העיריה בקנס את ביצוע התחייבויותיה כאמור.
2. בתצהירים שהוגשו מטעם המשיבה הראשונה נטען שעקב אירועים שאירעו לאחר מתן הצו המוחלט נבצר ממנה לבצע את עבודות הבניה שהן נושא המכרז הנ"ל. אומרת המשיבה הראשונה שהיא עמדה להקים את הבניין נושא המכרז בשביל אוניברסיטת בר-אילן, וזו אף התחייבה בפניה לממן את הבניה. ועוד אומרת המשיבה הראשונה, כי לאחר שנעשה הצו-על-תנאי מוחלט, העבירה האוניברסיטה את תוכנית הבניה לעיונו של משרד החינוך והתרבות וזה סירב לאשר את הבניה בהתאם לתוכנית הנ"ל. עכשיו, משהאוניברסיטה חזרה בה מכוונתה לממן את הבניה, טוענת המשיבה הראשונה, שאין לה צורך בהקמת בניין שהיה מיועד לצורכי האוניברסיטה, ומכל מקום, אין לה מקורות מימון להקמתו. עוד נאמר באחד מתצהירי המשיבה הראשונה, שבחודש ינואר 1967, הוגשה לה תוכנית של מחלקת העבודות הציבוריות, משרד העבודה, אשר לפיה ייסלל כביש בתוך השטח שהועידה להגדלת קריית האוניברסיטה.
3. אף אחד מנימוקים אלה אין בו כדי להצדיק את סירובה של המשיבה הראשונה למלא אחרי הצו המוחלט שיצא מבית-משפט זה. אף בא-כוח המשיבה הראשונה אומר, שעם מתן הצו המוחלט לא נקשר עוד הקשר החוזי בין המשיבה הנ"ל ובין המבקשת. אם-כך הוא, חייבת היתה המשיבה הנ"ל, מייד לאחר שהצו נעשה מוחלט, לחתום על החוזה עם המבקשת כדי למלא אחר הצו. וכאמור, "מסירת ביצוע העבודות" לידי המבקשת, פירושו – שהמשיבה הראשונה תתקשר אתה בחוזה לביצוע העבודות בהתאם למכרז, כפי שאמנם התכוונה לעשות בתחילה כאשר החתימה את המבקשת על טיוטת החוזה.
4. כל טענותיה של המשיבה הראשונה בהנחה שמבוססות הן – ועל-כך אין אנו מביעים דעה – אינן יכולות להצדיק המריית צו בית-המשפט. יכולות הן אולי לשמש הגנה בבית-משפט אחר, אם תתבע המבקשת סעד בשל הפרת החוזה והמשיבה הראשונה תטען להגנתה, שאין בידה לקיים את החוזה, אך לא בכך אנו דנים כאן. כידוע, אין בית-משפט זה דן אלא בשלב הטרום-חוזי של סוגיית המכרזים של רשויות ציבוריות, ואילו לאחר שנקשר הקשר החוזי, ואחד מהצדדים המתקשרים תובע סעד על-פי החוזה, הרי זה עניין לבית-משפט אחר לענות בו.
5. בא-כוח המשיבה הראשונה טען לפנינו שלא מן הדין להיעתר לבקשה זו, אלא להניח למבקשת לחפש את תרופתה בבית-משפט אחר. ואולם כזאת לא ייתכן. נוכח טענתו של בא-כוח המשיבה הראשונה, שלא נקשר עדיין קשר חוזי בין הצדדים, ספק אם יש למבקשת עילה אשר היא יכולה להביא בפני בית-משפט אחר. יהיה הדבר אשר יהיה הצו המוחלט מחייב את המשיבה הראשונה לחתום על החוזה בהתאם לתנאי המכרז וכל דבר אשר יכול אולי להצדיק הפרת החוזה שנעשה על-ידיה, אינו גורע מחובתה זו. על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, בית-משפט זה כוחו עמו לכוף ביצועו של צו אשר הוציא, וכך עומדים אנו לעשות.
אנו קובעים, איפוא, כי על המשיבה הראשונה לחתום על החוזה בהתאם לתנאי המכרז, בעקבות הצו המוחלט שיצא מבית-משפט זה, ואם לא תעשה כן תוך שבעה ימים מהיום, ננקוט נגדה באמצעי כפיה לפי סעיף 6 הנ"ל.
המשיבה הראשונה חייבת לשלם למבקשת את הוצאות הבקשה בסכום כולל של 500 (חמש מאות) ל"י."

ב- בש"א (ת"א) 36663/04[262] נקבע כי נוכח התמשכות ההליכים מעבר לכל זמן סביר יש לצרף גם את ראש העיריה ליטול אחריות בעניין בזיון בית-משפט.

נפסק מפי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל:

"ביום 10.11.03 ניתן פסק-דין. פסק-הדין קבע, שעל המשיבים:
'לאחר מבנה ראוי ותקין לשיכון כל תלמידי העותרת מגיל 5 ומעלה, בהתייחס לצביונה המיוחד של העמותה ולדרך שבה היא מנוהלת.'
העמותה פנתה בבקשה לבזיון בית-המשפט, בטענה שלא מולא פסק-הדין.
ביום 25.3.04 קבע בית-משפט זה כי המשיבים אכן הפרו את פסק-הדין ולכן נקבע כי, המשיבה 2 תישא בקנס שבועי בגובה של 250,000 ש"ח לכל שבוע של הפרת פסק-הדין.
על-אף הזמן שחלף מאז טוענת העמותה כי טרם נמצא פתרון ראוי ומתאים לתלמידיה ולכן עתרה כעת לבית-המשפט להורות על אכיפת הקנס שהושת על המשיבה 2 ולהטיל קנס משמעותי גם על המשיב 1.
ג. הפלוגתא בין הצדדים
- האם מילאה העיריה אחר הוראות פסק-הדין במלואם?
- היש להטיל קנס גם על המשיב מס. 2?
ד. דיון
1. הקביעה
ביום 10.11.03 כאמור, ניתן על-ידי בית-משפט זה פסק-דין כנגד המשיבה שבו נקבע כדלקמן:
'אם זו עמדת הצדדים... יהיה זה אך ראוי ורצוי ליתן לעותרת מבנה כבת רשות, ששם תוכל לשכן באופן מרוכז את כל תלמידיה מגיל 5 ומעלה, דבר שעשוי לעזור לשמירת צביון החינוך אותו היא מעניקה להם... לאור כל האמור לעיל אני קובעת שעל המשיבים לאתר מבנה ראוי ותקין שיתאים לשיכון כל תלמידי העותרת מגיל 5 ומעלה בהתייחס לצביונה המיוחד של העמותה ולדרך שבה היא מנוהלת.'
מיום 25.3.04 עת הוטל על המשיבה 2 קנס בסך 250,000 ש"ח בשל בזיון בית-המשפט לכל שבוע איחור, התנהלו בין הצדדים מגעים במסגרתם הוצע לעמותה בית ספר התשב"ר כחלופה ראשונה לשיכון תלמידיה ובית ספר החי"ל כחלופה שניה.
משהחלופה הראשונה ירדה מהפרק, סוכם בין הצדדים כי המבנה שיימסר לעמותה הוא בית ספר החי"ל. בית ספר החי"ל מורכב משני מבנים.
לדברי המשיבה 2, ידעה המבקשת כי מתחם בית ספר החי"ל אינו פנוי כולו וכי יש כוונה להעביר למבנה אחד גם תלמידים מהחינוך המיוחד, לאחר שיפוצים.
ביום 1.4.04 מציינת המשיבה 2, שנציגיה יזמו פניה אל המבקשת כך שתקבל לרשותה במקום המבנה בבית ספר החי"ל שהיה באותה העת כבר בשלבי מסירה לעמותה את מתחם עירוני ח' במלואו, אשר כולל שני אגפים נפרדים לכיתות לימוד, בית כנסת וחצר גדולה, ולמעשה עונה לעמדתה לכל צרכי העמותה.
לאחר שנציגי המבקשת ביקרו במקום הם גרסו שבית הספר עירוני ח' אינו מתאים לצרכיהם מהסיבות הבאות:
- אין הפרדה בין בנים לבנות, והפרדה כזו גם קשה לביצוע.
- מספר הכיתות בעירוני ח' שהוקצה למבקשת במבנה האחד שניתן לה הוא קטן ( 8) ואילו לצורכי המבקשת נחוצים 18 כיתות (11 לבנות ו- 7 לבנים).
- המעבר לתיכון עירוני ח' יגדיל את מרחק הנסיעה של התלמידים אליו בשעות העומס שבבוקר ב – 2.8 ק"מ.
- המדובר באזור של מוסכים, שאינו מתאים לחינוך של הגיל הרך (יחסית).
נראה, שעיקר טרונייתה של המבקשת נבע מכך, שעל-פי הפרוגרמה של משרד החינוך, יועברו תלמידי תיכון עירוני ח' לבית ספר החי"ל, ולחשדה של המבקשת, תלמידי החינוך המיוחד, שלא נמצאים בבית הספר עקב שיפוצים, יפונו גם הם למקום אחר, כך שתלמידי עירוני ח' כיום יקבלו את מלוא בית הספר החי"ל. לאור זאת מובן שאין המבקשת מוצאת טעם בכך שתלמידיה יעברו לעירוני ח', רק כדי לאפשר לאלה האחרונים שיפור במצבם.
המשיבה מס. 2 מכחישה טיעון זה, וגורסת כי תלמידי החינוך המיוחד, יישארו בבית ספר החי"ל, וייכנסו לשם בשלב מאוחר יותר, על-פי הפרוגרמה הקיימת.
ההוראות שניתנו בפסק-הדין היו ברורות ומפורשות ולפיהן היה על המשיבה 2 למצוא בעבור העמותה מבנה בו תוכל לשכן באופן מרוכז את כל תלמידיה מגיל 5 ומעלה בהתיחס לצביונה המיוחד של העמותה ולדרך שבה היא מנוהלת.
המבנה שהוצע לעמותה בבית ספר החי"ל, אינו יכול על-פי ההצעה דהיום גם לדברי המשיבה 2 לשכן את כל תלמידי המבקשת, לנוכח הכוונה להעביר למקום תלמידים מהחינוך המיוחד לרגל שיפוצים במבנה בו הם לומדים כעת.
אשר לבית הספר עירוני ח' שהוצע לאחר מכן לעמותה, זה אינו הולם את צורכי העמותה וצביונה, באשר בעיקר אין בו הפרדה בין בנים ובנות, וביצוע הפרדה כזו, במיוחד לגבי חצר בית-הספר, כנראה שבכלל אינו אפקטיבי אלא בהשקעה מאסיבית.
מאז מתן פסק-דין חלפו למעלה מ- 8 חודשים, ועל המשיבה 2 אף הוטל קנס כספי לפני כ-4 חודשים בשל בזיון בית-המשפט.
2. הבזיון
מקובלת עלי עמדת המשיבה מס' 2, שלמבקשת לא היתה זכות קנויה לקבל בית ספר כזה או אחר, ובגלל זה גם קבעתי בפסק-הדין כי על המשיבה מס' 2 שאמורה להיות ממונה ואחראית על מסירת מבני חינוך בהתאם לזרם המסויים שאמור ללמוד בהם, למצוא את המבנה המתאים והראוי מבחינת האגודה, כדי למלא את תפקידה.
קביעתי זו נעשתה מתוך נקודת המוצא, שעל הרשות המקומית, למלא את תפקידה בנאמנות ולטובת כלל הציבור, ועל-פי פסקי-דין שניתנים ואמורים לפתור מחלוקות שעשויות להתעורר בינה לבין חלק מהציבור.
לא זה המקרה כאן.
מחומר הראיות שהוצג בפני, על כי בסיכום פגישה עם מנכ"ל העיריה נאמר מפי המנכ"ל, כי:
'העניין ידון בערכאת ערעור ונחכה להחלטה הסופית של בית-המשפט.'
התבטאות מעין זו, שבעקבותיה גם לא באה כל תגובה מראש הרשות, לאחר שהנושא "הסתבך" במובן זה שעד עתה טרם נמצא פתרון הולם לנושא, מביאני למחשבה העגומה, שהחזקה המשפטית לפיה הרשות פועלת על-פי הדין, לא קיימת במקרה הנוכחי, בלשון המעטה, וכי נחושה החלטתה של הרשות, למשוך את ההליכים בתקוה כזו או אחרת.
לאור זאת הגעתי למסקנה שיש לעזור לרשות בשניים:
האחד – לקבוע באופן מפורש את בית הספר, שבו ישכנו תלמידי העמותה.
על-פי החומר שהועמד לעיוני, אני קובעת כי בית הספר החי"ל הוא המקום המתאים. הוא יינתן במלואו לעמותה, כשהמשיבה מס. 2 תעשה כל סידור אפשרי שתלמידים חריגים או יהיו בו בנפרד, כך שפעילותם לא תיפגע, או יועברו לבית ספר אחר.
השני – לחייב את ראש העיריה כצד פעיל, ולצרפו שוב לשם כך להחלטה בנושא של בזיון בית-המשפט.
3. צירוף ראש העיריה כצד לבקשת בזיון.
אומנם המשיבה מס. 2 הגיבה, על פני מסמכיה גם בשם ראש העיריה. ברם זה, לאור החלטתי הקודמת, בעצם לא היה אמור להגיב, מאחר וסברתי, שלאור מהותו של ההליך והסנקציה הגלומה בצידו, אין מקום להטיל כתם מעין-פלילי על תפקודו של ראש העיריה.
דעתי זו השתנתה עתה, לאור העובדה, שהנושא לא נפתר, והתבטאות מנכ"ל העיריה מעידה על אי-הבנת תפקידה של העיריה: הן כרשות האחראית על החינוך, והן כרשות שהחלטות בתי-משפט מחייבים אותם.
החלטתי הקודמת שפטרה את ראש העיריה מהנושא של בזיון בית-משפט היתה החלטת ביניים. במקרה כזה בית-המשפט אינו כבול להחלטותיו ויכול לשנותן עם שינוי הנסיבות.
שינוי הנסיבות הכא הוא, שלמרות חיוב המשיבה מס' 2 בבזיון בית-המשפט, ולמרות תחילתו של הסדר, הנושא לא בא על פתרונו.
(ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהד' 7 עמ. 412 והפסיקה המופיעה בו).
עד כה נמנעתי מהטלת אחריות אישית על המשיב 1, מתוך תקווה כי הדברים יבואו על פתרונם גם ללא מעורבותו האישית, אולם המציאות מלמדת כי אין הדבר כך.
סעיף 126(ב) לפקודת העיריות קובע בזו הלשון:
'ראש העיריה יהיה אחראי לכך שהתפקידים שהוטלו על העיריה בפקודה זו או בכל דין אחר יבוצעו כראוי.'
העיריה חוייבה למצוא פתרון מתאים, ואינה עושה כן.
ביטול הזמן המשווע בהסדרת פתרון נאות ומתאים לתלמידי העמותה, חרף מעורבותם של גורמים שונים בעיריה מוביל למסקנה כי בסיטואציה מעין זו היה על ראש העיריה ליטול את הרסן לידיו, להתערב בנושא ולהסדירו. עליו כראש העיריה מוטלת גם החובה לוודא כי תקוימנה ההוראות הברורות שהוטלו על העיריה על-ידי בית-המשפט בנושא שהעיריה חייבת לטפל בו לרווחת תושביה, כך שפרשה זו תגיע לקיצה.
אולם לנוכח התמשכות ההליכים מעבר לכל זמן סביר, מצאתי לנכון לצרף גם את ראש העיריה ליטול אחריות בעניין בזיון בית-משפט.
שינוי החלטתי הקודמת הינו במתחם שיקול-הדעת והסבירות השיפוטית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו של השופט ברק (כתוארו אז) "שיקול-דעת שיפוטי" בעמ' 121- 122:
'כאשר פסק-הדין הראשון בחר באחת מתוך מספר אפשרויות חוקיות... ואפשרויות אלה ממשיכות להיות חוקיות גם עתה – כי אז הרשות בידי בית-המשפט ללכת בעקבות פסק-הדין הראשון (ולאמץ את השימוש שעשה אז בית-המשפט בשיקול-דעתו), והרשות בידו שלא ללכת בעקבותיו (ולאמץ אפשרות אחרת מבין האפשרויות הפתוחות בפניו).'
וכן בעמ' 123:
'אם באותה החלטה קודמת עמד בית-המשפט בפני מספר אפשרויות חוקיות, ובחר באחת מהן, ואותו חופש בחירה (בין עם אפשרויות נוספות ובין בפחות אפשרויות) ממשיך לעמוד בעינו. על השופט לבחור בין האפשרויות השונות באופן סביר. לעיתים יהיה בכך כדי להצביע על-פיתרון אחד (כגון, השארת ההלכה הישנה על מכונה). אך לעיתים אין באמת-מידה זו כדי לשלול את שיקול-הדעת השיפוטי, שכן כל אחת מהאפשרויות עולה בקנה אחד עם מבחן הסבירות. במצב דברים זה יעמוד בית-המשפט בפני חופש בחירה, בלא שהמשפט מטיל עליו חובה לנקוט בדרך זו או אחרת, פרט לחובה לבחור באותו פיתרון הנראה לו כטוב יותר.'
ב- ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן" ואח', תק-על 2004(2) 167 נקבע בדעת רוב על-ידי הנשיא ברק כי:
'האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט.
לחברה כולה יש אינטרס מהותי ביותר בכיבוד הוראות, על-כן הטלת קנס על אתר יכולה לשכנע את מפר הוראות בית-המשפט כי המשך אי-הציות להוראה השיפוטית אינה כדאית.'
אשר-על-כן אני מחייבת את ראש העיריה לשלם על אתר את הסכום של 25,000 ש"ח (עשרים וחמישה אלף ש"ח) בגין הפרת צו בית-המשפט.
סכום זה הינו שבועי ויחול גם לעתיד החל מ- 10 ימים אחרי מתן החלטה זו.
סיכום
אשר-על-כן אני קובעת כי על המשיבה 2 להעביר לרשות המבקשת את כל מבני בית ספר החי"ל ולהכניס את השינויים הנדרשים, כך שישוכנו בו כל תלמידי העמותה מגיל 5 ומעלה, תוך יצירת הפרדה מבנית בין הבנים והבנות הבאים בשעריו. בית-הספר יהיה מוכן לפתיחת שנת הלימודים הקרובה, ולא יאוחר מ- 24.8.04.
המשיבה 2 תישא בקנס בגובה של 250,000 ש"ח לאור הפרתה הקודמת את פסק-הדין צו בית-משפט זה.
שני המשיבים ישאו בקנס שהוטל עליהם, לכל שבוע של הפרה, החל מ- 10 ימים מיום החלטה זו."

ב- עת"מ (ת"א) 1293/04[263] נדונה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט. הבקשה מכוונת נגד שר הפנים והממונה על ביקורת הגבולות. בסקרה את השתלשלות ההלכה המשפטית ביחס לכפייתן של רשויות ציבוריות לקיים צווי בית-המשפט קובעת כב' השופטת רות שטרנברג אליעז – סגן נשיא:

"המבקש, אזרח ותושב פולין, הגיע לישראל ב-9.2.04 לביקור אצל חברו משכבר הימים, מר בז'סקי דאריוס, אזרח ותושב ישראל.
המבקש עוכב בשדה התעופה בן גוריון, על-פי החלטת הממונה על ביקורת הגבולות וכניסתו לישראל סורבה. חברו דאריוס החליט לתקוף את החלטת הממונה על ביקורת הגבולות, פנה אל עורכת-הדין זהבה גור וביקש את שירותיה.
בשעות הערב של ה- 9.2.04 נתבקש בית-המשפט לדון בדחיפות ובמעמד צד אחד, בבקשה לצו ביניים, לשחרור המבקש ממעצר בחדר המסורבים אשר בנתב"ג ולאסור הרחקתו מישראל, עד לבירור עתירה מינהלית שתוגש בעניינו למחרת היום. ניתן סעד ארעי:
'העותר ישוחרר כנגד ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח – אשר תומצא עד ל- 12.2.04, שעה 12:00 וערבות אישית של המזמין מר בז'סקי דאריוס, ליציאתו מהארץ בתום שהייה של חמישה שבועות. ניתנת רשות להמציא שיק אישי של מר בז'סקי על סך 10,000 ש"ח אשר יופקד במשטרת הגבולות או במשרד הפנים עוד הלילה והעותר ישוחרר לאלתר לביתו של מר בז'סקי לגרדיה 33, תל-אביב. מסירה אישית עד מחר ה- 10.2.04 שעה 10:00. דיון במעמד הצדדים ב-11.2.04 שעה 12:30.'
עוד באותו לילה (שעה 22:20), הומצאה ההחלטה באמצעות עורך-דין גור, בדלפק 50 בשדה התעופה בן גוריון, אולם המבקש לא שוחרר, המשיבים סירבו לקבל את השיק שנועד להבטיח התייצבות המבקש על-פי האמור בהחלטה. המבקש עוכב בחדר המסורבים כל אותו לילה, ובשעה 03:30 נערך לו תשאול. בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בדבר שחרורו הוגשה בבוקר ה- 10.2.04 ודו"ח התשאול צורף אליה.
באותו בוקר, פתח המבקש בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט נגד המשיבים, על-מנת לאכוף את ההחלטה. הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחתה על אתר. בשלב זה שוחרר המבקש מנתב"ג וניתנה לו אשרת שהייה. ב- 11.2.04 נערך הדיון בעתירה. ניתנה הסכמת המשיבים לפסק-דין על-פי האמור בצו הארעי:
'מכוח ההסכמה יעמדו עיקרי ההחלטה לבקשה לצו ביניים, אשר ניתנה ב-9.2.04 בשעות הלילה...'
המבקש עתר לפסיקת הוצאות באותו הליך ועמד על הדיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, על-אף התוצאה לפיה הורשה לשהות בישראל עד ל- 21.3.04.
גדר המחלוקת
המשיבים טוענים כי פקודת בזיון בית-משפט אינה חלה על המדינה ועל אורגנים שלה. על-כן דין הבקשה להידחות על-הסף. אין הם מכחישים כי ההחלטה לשחרור המבקש לבית חברו בישראל, לא קוימה במועד. לטענתם, הוחלט לפנות בבוקר יום המחרת בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, בעוד המבקש מעוכב בחדר המסורבים בנתב"ג. ואולם לאחר שבית-משפט לא עיכב ביצוע ההחלטה, שוחרר המבקש. לשיטתם של המשיבים, נהגו בתום-לב בעכבם את המבקש בנתב"ג, אף לאחר שהומצאה ההחלטה המורה על שחרורו לבית חברו. במהלך הלילה עמדו לחקור אותו ולגבש עמדה בעתירה המינהלית שנקבעה לדיון ל-11.2.04.
המבקש גורס כי עיכובו בניגוד להחלטת בית-משפט, מהווה הפרת צו ומצדיק נקיטת אמצעים לפי פקודת בזיון בית-משפט. לטענתו אין מקום למדיניות שיפוטית המאפשרת ביזוי החלטות בית-משפט על-ידי הרשות המינהלית, בהיעדר תחולת פקודת בזיון בית-משפט על המדינה. יחד עם זאת, לאור שחרורו של המבקש בסופו של יום, הוא מצמצם את עתירתו לחיוב המשיבים בהוצאות גבוהות.

דיון
פקודת בזיון בית-משפט, כמוה ככל חיקוק אחר, תפורש בראש ובראשונה על-פי תכלית החקיקה וברוח ערכי היסוד של השיטה (ראו: ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769, 790; ע"א 900/01 רון קלס ואח' נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נז(3) 750, 759-760; ע"א 8301/98 הדסה אנואר ואח' נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 353; ע"א 41/96 קסוטו סוכנויות ביטוח בע"מ נ' מנהל מע"מ, פ"ד נג(1) 862, 872; ע"א 5709/95 יעקב בן שלמה נ' מנהל מע"מ ירושלים, פ"ד נב(4) 241, 254; בג"צ 8382/96 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(5) 658, 667; דנג"צ 3201/96 שר החקלאות ואח' נ' המועצה האזורית עמק לוד ואח', פ"ד נא(3) 661, 678).

עיון בכותרת פקודת בזיון בית-משפט, מלמד על תכליתה: 'פקודה הקובעת עונש על בזיון בית-המשפט.'

מהו בזיון בית-משפט, שראוי "להעניש" עליו על-פי הפקודה:

'המסרב לציית לצווי בית-המשפט

(1) בית-המשפט העליון, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1972, בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט לקרקעות ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם קנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

(2) לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא-אם-כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית-המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה.

(3) הטיל בית-משפט מאסר לפי סעיף-קטן (1), יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה.

(4) היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו יביא את עניינו של אסיר לפי סעיף-קטן (1) לפני בית-המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשראה צורך בכך ולא פחות מאחת לששה חודשים מיום תחילת המאסר.
(5) בשיקול הנוסף רשאי בית-המשפט, לאחר שניתן לאסיר ולכל בעל דין אחר בהליך שבו הוטל המאסר הזדמנות להשמיע טענותיהם, לקיים את הצו, לשנותו, להתנותו בתנאים או לבטלו או ליתן כל הוראה אחרת שימצא לנכון.
(6) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות סדרי דין בשיקול נוסף לפי סעיף זה.'
פקודת בזיון בית-משפט עוד בגילגולה הראשון משנת 1924, ביקשה להבטיח ציות להחלטות בית-משפט. סנקציות הקנס והמאסר על המריית צווי בית-משפט לא הוגבלו בפקודה. בראשית כללה הפקודה הוראות שנועדו לטפל בהפרעה לדיון המשפטי, בהעלבת חברי הטריבונל השיפוטי ובבזיון על-ידי פרסום פומבי. הוראות אלה הושמטו מן הפקודה ברבות השנים, אך ליבתה נותרה כבראשונה: ההתייחסות אל אי-ציות כבזיון הערכאה השיפוטית. בכך היה עיקר החידוש בפקודה המנדטורית לעומת ההוראות בדין העותמאני (ראו: א' הרנון, בזיון בית-משפט, הוצאת האוניברסיטה העברית, תשכ"ה, 34-38).
ציות להחלטות בית-משפט הוא תנאי ובסיס לקיומה של חברה מתוקנת, המכבדת ערכי יסוד.
תכליתה של הוראת סעיף 6 לפקודה, לכפות ציות להוראות בית-משפט. לא ניתן להפריז בחשיבותה של תכלית זו שכן לרשות השופטת אין כלים לאכיפת דברה, זולת הכבוד שהציבור רוחש לפסיקותיה.
לאורה של תכלית זו יש להבין את הוראותיה של הפקודה ולהכריע במחלוקת שבפנינו, לאמור: האם חלה פקודת בזיון בית-משפט על המדינה ואורגנים שלה והאם ניתן לעתור כנגדם לסנקציות הקבועות בפקודה.
דרך המלך לאכיפת החלטות של בית-משפט עוברת דרך חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. הליכים על-פי פקודת בזיון בית-משפט יופעלו על החלטות הניתנות in personam, אשר מטבען אינן בנות אכיפה באמצעות הוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (ראו: ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פול פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 635).
ערך השוויון בדין, נמנה על ערכי יסוד בשיטה המשפטית שלנו:
'לעניין הליך דין המדינה כדין כל אדם.' (סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958)
עם זאת, חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, אינו חל על חיוב שהוטל על המדינה. סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958, מבחין בין ביצוע פסק-דין לטובת המדינה, עליו יחול החוק (סעיף 6) לעומת פסק-דין נגד המדינה, שעל ביצועו לא יחול:
'7. ביצוע פסק-דין נגד המדינה.
פסק-דין שניתן נגד המדינה יועבר על-ידי שר המשפטים לשר האוצר, ויבוצע על-ידי שר האוצר, ודיני ההוצאה לפועל של פסקי-דין לא יחולו.'
בחוקקו את סעיף 7, גילה המחוקק דעתו כי אין זה ראוי שיופעלו הליכי הוצאה לפועל נגד המדינה, הנתפסת כגוף המכבד את דברו של בית-משפט. לאור השקפה זו הותקנו תקנות הוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה, התשל"ז-1976.
עיון בתקנות הללו מלמד כי הזוכה בפסק-דין נגד המדינה, אינו רשאי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל, דוגמת עיקול מיטלטלין ומקרקעין, כינוס נכסים וכיוצא באלה. לצורך האכיפה, תספיק פניה אל פרקליט המחוז או המדינה, לפי העניין, למלא אחר פסק-הדין (תקנה 2 לתקנות הוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה, התשל"ז-1976).
הנושא של אכיפת החלטות ופסקי-דין על המדינה, לא נעלם, איפוא, מעיני המחוקק. מקום שביקש המחוקק למנוע הליכים של הוצאה לפועל נגד המדינה ומוסדותיה, קבע תחתם הסדר חקיקתי מיוחד.
המחוקק לא ייחד דבר חקיקה לאכיפת צווי מניעה ועשה נגד המדינה ולא הוציא תחולתה של פקודת בזיון בית-משפט על המדינה ואורגנים שלה.
פקודת בזיון בית-משפט
דיני בזיון בית-משפט התפתחו באנגליה כחלק מן המשפט המקובל. בישראל, לא ראה המחוקק לנכון לערוך נוסח חדש לפקודה המנדטורית, אף לא חלו בה שינויים משמעותיים, ככל שמדובר בכפיית ציות. ברבות השנים, התפתח בנושא זה "Common Law" ישראלי.
הפסיקה עיצבה את הכללים הנוהגים לגבי בזיון בית-משפט: משמעותו הדואלית של ההליך הקוואזי-פלילי (ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187 ו- ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232); השימוש במשורה באמצעים החמורים של הפקודה והתכלית החינוכית – הצופה פני עתיד (ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' פנחס בן צבי ואח', פ"ד לח(1) 136, 139).
על שאלות מהותיות כגון היחס בין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבין הסנקציות הקבועות בפקודה, עמד הנשיא ברק בפרשת ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר – משק פרחים דן ואח', תק-על 2004(2) 167:
'סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. גם אם רשאי בית-המשפט להטיל סנקציה מיידית אין זאת אומרת שתמיד ראוי להטיל אותה. הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית-המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית-המשפט. סנקציה חריפה מידי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל-כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (פרשת ויטקו, בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי בזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, דרכי אכיפת הוראות לא כספיות, בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון האם הטלת סנקציה "על תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו שורץ "מגמות התפתחות בסדר הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל 417 (רוזן צבי עורך, 1997)).'
ככלל, אין מקום לחשש לאי-ציות המדינה לצו בית-משפט. בבסיס עיקרון הפרדת הרשויות עומד הכבוד ההדדי שרוחשת כל רשות משלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת, כלפי רעותה. אין למהר איפוא בהפעלת אמצעים קיצוניים, כאשר ניתן להשיג אכיפה בדרך נוחה יותר. במיוחד כאשר המפר הוא גוף ציבורי, ראוי להיזהר בכבודו ובכבוד הרשות שמכוחה הוא פועל.
ב- בג"צ 1020/99 יוסי דואק ואח' נ' ראש עיריית קריית ביאליק, פ"ד נה(2) 602, התקבלה בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט שהוגשה נגד ראש עיריית קריית ביאליק ונגד העיריה. בית-המשפט נמנע מהטלת סנקציות על-פי הפקודה, אולם לא התעורר ספק שמוסמך היה לעשות כן. ודוק: באותו עניין עלתה לדיון שאלה ציבורית של קיום החלטת בית-משפט לגבי עריכת בחירות לוועדה מקומית ולועדת הביקורת.
במספר מקרים הגישו עותרים בקשות לפי פקודת בזיון בית-משפט נגד המדינה, אחד משרי הממשלה או נגד פקיד ממשלתי, אלא שהצורך בהכרעה בשאלה האם הפקודה חלה על המדינה התייתר בבוא יום הדיון. כך, ב- בג"צ 7139/02 פריאל עבאסצה ואח' נ' שר הפנים ואח' (טרם פורסם) נדחתה הבקשה, הואיל וההחלטות קוימו עוד לפני מועד הדיון, בעוד שבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט צופה פני עתיד.
ב- ע"א 392/99 שר הפנים ואח' נ' גיגי ג'וסלין ואח', פ"ד נו(2) 721, הגישו המשיבים בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט נגד שר הפנים ונגד הממונה על רישום האוכלוסין, אך הבקשה התייתרה משמצא בית-המשפט העליון שהחלטתו קוימה לשביעות רצונו.
ב- בר"ם 301/03 אחים סקאל ואח' נ' רשות שדות התעופה ואח', תק-על 2003(1) 279, נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שסירב לנקוט הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט נגד המשיבות, אחת מהן רשות ממשלתית. גם שם לא נדון נושא התחולה.
ב- בג"צ 8085/95 מכון פרדס לחינוך יהודי נ' השר לענייני דתות ואח', תק-על 98(3) 440, ביקש העותר לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט, נגד שר הדתות וממלאי תפקידים במשרד הדתות. הבקשה נמחקה לאחר שנוכח בית-המשפט כי המשיבים קיימו את החלטותיו, אם כי באיחור. כך אירע גם ב- בג"צ 5851/95 נאדיה מועמר נ' שר הפנים (לא פורסם).
בבואנו לקבוע את היקף תחולת הפקודה המנדטורית, ראוי לשאוב השראה מהמשפט המקובל האנגלי, לפיו פקידי הממשל, בכירים כזוטרים, נתונים למרות החוק, כאחד האדם (ראו: Arlidge, Eady & Smith ON CONTEMPT, Sweet & Maxwell, 2nd Ed., London, 117-118).
המשפט האנגלי מבחין בין היישות השלטונית, “The Crown" לבין יחידי עושי דברה, אשר ניתן להצביע עליהם אישית. כך, כפופים שרים, שוטרים וקציני משטרה, פקידי משרדים ממשלתיים ורשויות שלטוניות, למרות דיני הבזיון וניתן להטיל עליהם סנקציות בגין אי-ציות להחלטות בית-משפט:
'The Crown cannot be guilty of contempt, any more than it can be said to be guilty of a criminal offence. Some individual officers or representatives of the the state, including police officers, and in particular officers of government departments such as the Inland Revenue, are nevertheless susceptible to the coercive and punitive disciplines of the law of contempt...

A distinction must be drawn between the situation where the Crown acts on the advise of a minister, and where the minister has been authorised to act personally. In the latter situation, there is no reason why ministers of the Crown should be free to disregard court orders in either their personal or official capacities.'

(שם, עמ' 117-118).
בפרשת In Re M, [1994] 1 A.C. 377 פסק בית-משפט באנגליה כי על שר הפנים לעשות להשבתו של שוהה בלתי-חוקי שגורש לארצו, חרף צו שיפוטי שאסר זאת. שר הפנים לא ציית לפסיקה זו בעקבות קבלת ייעוץ משפטי, כי ניתנה בחוסר סמכות.
נפתח נגד השר הליך של בזיון בית-משפט. נציג המדינה טען כי בית-המשפט אינו מוסמך לפעול בהליכי בזיון נגד השר, אולם הטענה נדחתה על-ידי בית-המשפט לערעורים ועל-ידי בית הלורדים.
הנה כי כן, מקום בו ניתן לאתר באמצעים סבירים, זהות המפירים של הצו, לא יהסס בית-המשפט ליישם את הוראות הפקודה, בנסיבות המתאימות, אף על אורגנים של המדינה.
יפים בעניין זה דברי השופט ברנזון ב- בג"צ 40/63 ארפד לורינץ נ' יו"ר ההוצאה לפועל חיפה ואח', פ"ד יז(3) 1709, 1713:
'לא נוכל להרשות שפסק-דין של בית-דין מוסמך בארץ יושם לאל על-ידי כך שהחייב יעשה דין לעצמו וללא כל סיבה חוקית יסרב לקיימו מפני שלא נוח לו לקיימו. ... פסק-דין של בית-משפט מוסמך אינו פיסת נייר לצור על-פי צלוחית. ... אין להרשות מצב שכל האוחז ביד – גבר.'
דברים דומים נאמרו מפי השופט מ' חשין בפרשת בג"צ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ואח' נ' השר לענייני דתות וראש הממשלה ויו"ר ועדת השרים שלפי חוק שירותי הדת היהודיים (לא פורסם):
'על כל אלה נאמר אנו: אם כך ינהג בעל שררה בצו בית-משפט ובהתחייבות שהוא נוטל על עצמו, מדוע לא כך ינהג אחד העם? הנאמר כי ממנו, מן השר, יראו וכמותו יעשו? והשאלה תתיצב בדרך ולא תניח לנו לעבור על פניה: מניין ישאב אב עוז ותעצומות-נפש לחנך את ילדיו כי ילכו בדרך-המלך, אם יראו אותו הולך בדרך שאינה דרך-המלך? והשאלה שאלה. תשובה לשאלה לא מצאנו.'
עיקרון השוויון, הטבוע בסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958, הוא אחד מערכי היסוד של השיטה. החובה המוטלת על רשויות המדינה לכבד את צו בית-המשפט, אינה קלה ולו בנוצה, מזו המוטלת על היחיד.
מן הכלל אל נסיבות המקרה שבפנינו;
המבקש עוכב במתקן כליאה, כ-14 שעות לאחר שהומצאה כדין החלטה לשחררו בערבות אישית וכספית, לבית המארח הישראלי. בכך לא צייתה משיבה 2 להחלטה, אלא באיחור. הפעם מדובר ב-14 שעות, אולם מי יערוב לנו כי בפעם הבאה לא ידובר ב-14 ימים.
ההסבר אשר ניתן על-ידי המשיבים להתנהלותם במקרה שבפנינו, אינו מניח את הדעת. אולם בסופו של יום, שוחרר המבקש וניתנה לו אשרת כניסה לישראל. בנסיבות אלה, אין צורך לנקוט עוד בהליך של בזיון בית-משפט, המוכר כסעד צופה פני עתיד (ראו: קשת מ', בזיון בית-משפט, ההוצאה לאור של לשכת עורך-הדין, תשס"ב, עמ' 151).
המבקש אף אינו עומד על הפעלת סנקציות במסגרת הפקודה, כי אם עותר לחיוב בהוצאות על הצד הגבוה, בהדגישו את חסרון הכיס שנגרם לו כתוצאה מהתנהגות המשיבים.
ב- בג"צ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ואח' נ' השר לענייני דתות ואח' (לא פורסם), הוגשה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט נגד שר הדתות, ראש הממשלה ויו"ר ועדת שרים לפי חוק שירותי הדת. החלטת בית-המשפט קוימה לאחר הגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט, באיחור.
כב' השופט חשין לא קיבל את הסברי המדינה להתנהגות המפרה של המשיבים. אולם מאחר וההחלטה קוימה לפני הדיון, נמחקה הבקשה. עם זאת, חוייבו המשיבים בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין על הצד הגבוה. הוא הדין במקרה שבפנינו, בו נאלץ המבקש לשאת בהוצאות ושכר-טרחה, על-מנת לגרום לאכיפת צו בית-משפט.
על-כן יישאו המשיבים, על-אף מחיקת הבקשה לפקודת בזיון בית-משפט, בהוצאות המבקש ושכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
החיוב בהוצאות יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה והחיוב בשכר טרחת עורך-דין יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה."

[260] ע"א 102/73 מדמון יפת נ' עיריית חדרה, פ"מ תשל"ד(ב) 572.
[261] המר' 203/67, בג"צ 295/66 שגיא חברה למבנים נ' עירית רמת-גן, פ"ד כא(1) 436.
1 בש"א (ת"א) 36663/04 עמותת שער שמעון ואח' ואח' נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו - רון חולדאי ואח', תק-מח 2004(3) 3035.

[263] עת"מ (ת"א) 1293/04 דומברובסקי ווג'מיש נ' שר הפנים, תק-מח 2004(2) 4331.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רשויות ציבוריות