אי-בהירות ההחלטה או הצו

ההלכה הינה כי אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות.

ב- רע"א 4231/90[177] נדון מקרה בו במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני שעל נתינתו עתרה המבקשת כנגד המשיבים, ניתן ביום 3.7.89 צו בהסכמה "שעל-פיו המשיבים וכל אחד מהם לא יעתיקו ולא יעשו שימוש בפיתוח טכנולוגי ששימש כמכשיר מקדים להדלקת אור בלם אחורי כפי שתואר בתביעה, לפי הנתונים שהיו ביום ניתוק הקשר בין הצדדים". המבקשת טענה שהמשיבים מפירים את הצו והגישה בקשה לאכיפתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הבקשה נדחתה ומכאן בקשת הרשות לערער. המחלוקת המרכזית בין בעלי הדין סבה סביב השאלה מהי משמעותו של הדיבור "פיתוח טכנולוגי". לעניין זה הובאו לפני בית-המשפט קמא חוות-דעת של מומחים ובתום הדיון סבר השופט המלומד "שהצדדים נטלו מונח מבלי שטרחו להסכים על משמעותו ואף מבלי שליבנו לעצמם מהו".

עם זאת נטה בית-המשפט המחוזי לחשוב, לעניין אחד המרכיבים של פיתוח טכנולוגי לפי גרסת המבקשת, שאין מדובר ב"עניין" זהה; לבסוף כתב השופט בהחלטתו שעקב חוסר בהירותו של הצו אין זה מן הראוי שהוא יעשה שימוש בשיקול-דעתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט ויאכפהו. בחזרו על ההלכה הפסוקה הנדון קבע בית-המשפט כי "הלכה פסוקה היא כי אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות". ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, כידוע, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע – הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו – ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכול להבין) את משמעותו. אמת נכון הדבר שלדברים אלה הוצב סייג ב"אותם המקרים (הנדירים) אשר בהם מדבר צו בית-המשפט בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות ובפרט המקרים אשר בהם מכוון צו בית-המשפט לבעל מקצוע שיעשה עשיה מקצועית, אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר"; אך במקרה דנן לא שוכנע השופט המלומד, כאמור, שהמדובר במונח חד-משמעי השגור בפי המומחים וטענותיה של המבקשת לא שכנעו שיש צידוק למתן רשות לערער על ממצא זה.

הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין. דין הבקשה להידחות.

ב- בש"א (ב"ש) 6202/00[178] נדונה בקשה, על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, לכפות על המשיבים, בקנס או במאסר, לקיים את הוראות ההחלטה, של בית-משפט זה, שחייבו את המשיבים, למסור למבקשת, את פנקסי חשבוניות המס ופנקסי הקבלות, השייכים למבקשת ואשר נמסרו בזמנו למשיבים.

נפסק-מפי כב' השופט גלעדי:

"המבקשת פנתה לבית-משפט זה ביום 17.2.00, וביקשה במעמד צד אחד על-פי סעיף 16 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 – סעדים זמניים שונים נגד המשיבים.
רק חלק מעתירותיה של המבקשת נענו, וניתן צו, אשר החלק האופרטיבי שלו, היא בזו הלשון (ה"פ 4015/00):

'אשר על-כן, אני מורה למשיבים 1 ו-2 (קרי: המשיבים בבקשה זו), למסור למבקשת את פנקסי חשבוניות המס ופנקסי הקבלות השייכים למבקשת, ואשר נמסרו בזמנו למשיבים, וכן אני אוסר על המשיבים 1
ו-2, עד להחלטה אחרת של בית-משפט זה, להתקשר עם קונים לגבי דירות בפרוייקט "גני סיון" בבאר-שבע, הידוע גם כחלקה 11 בגוש זמני 38060 ולקבל כספים מקונים אלה.'
צו זה נמסר למשיבים ביום 21.2.00 (ראה אישורי המסירה שצורפו לבקשה זו).
ביום 19.3.00, הגישה המבקשת בקשה זו, בה טענה, בין השאר, כי המשיבים לא מסרו למבקשת את כל פנקסי החשבוניות ואת כל פנקסי הקבלות ובמקרים מסויימים, נמסרו למבקשת, רק "כריכות" של פנקסים, כאשר הפנקס עצמו ריק מכל קבלה או עותק ממנה.
המצהירים מטעם שני הצדדים נחקרו, ובאי כח הצדדים סיכמו את טענותיהם.
3. לפני שאכנס לגוף המחלוקת, שבין הצדדים, עלי לדון בשתי טענות שטענו המשיבים בסיכומיהם, שכן היו אלה מסוג הטענות המקדמיות, שאם תתקבלנה, לא יהיה צורך לדון ביתר הטענות.
הטענה הראשון, שטענו המשיבים, היתה שהיות ומדובר בצו שניתן במעמד צד אחד והוגשה בקשה לביטולו, עוד בטרם, הוגשה בקשה זו, לפי הפקודה, אין מקום לדון בבקשה זו, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, שמא יבוטל הצו בסופו של דבר.
אני דוחה טענה זו.
כל עוד צו בית-המשפט קיים ולא בוטל, יש למלא אחריו, ללא כל הרהור, גם אם הוא ניתן במעמד צד אחד וגם אם יתברר לאחר מכן שלא היה מקום לתיתו…

טענתו השניה של בא-כוח המשיבים היתה, שהצו אינו ברור דיו ואינו מפרט אילו פנקסים צריכים המשיבים למסור. ההלכה היא, שכדי שניתן יהיה לבקש סעד לפי הפקודה, בטענה שצו בית-המשפט הופר, צריך להראות, שהיה צו, שהורה באופן ברור, מה צריך המשיב לעשות, או להימנע מלעשות.
התשובה לטענה זו, היא שרק אדם שרוצה להתחמק ממילוי הצו, יכול לטעון, שהצו בו מדובר, במקרה זה איננו ברור.
לשון הצו, המצוטט לעיל, הוא: 'אני מורה למשיבים 1 ו-2, למסור למבקשת את פנקסי חשבוניות המס ופנקסי הקבלות השייכים למבקשת ואשר נמסרו בזמנו למשיבים…'.
פירוש צו זה, הוא, שעל המשיבים, למסור למבקשת, את כל פנקסי חשבוניות המס והקבלות שהם על-שם המבקשת.
הרי פנקסי חשבוניות והקבלות שהם על-שם המבקשת, צריכים להיות בחזקתה.
בזמנו, מסרה המבקשת פנקסים אלה למשיבים, במסגרת ההסכם ביניהם, על-פיו, רשאית המשיבה 1 למכור את הדירות.
משטוענת המבקשת שהופר ההסכם, על-ידי המשיבים, נאסר על המשיבים, באותו צו, להמשיך ולשווק את הדירות וכן הם נדרשו להמציא את כל הפנקסים שבידיהם השייכים למבקשת.
כך גם הבין זאת המשיב 2, שכן בתצהירו מיום 9.4.00 שצורף לתגובת המשיבים, לבקשה זו, הוא כתב (בסעיף 6):
'הנני מצהיר, כי בכפוף לאמור לעיל, אין בידי המשיבה או בידי, פנקסי חשבוניות או פנקסי קבלות השייכים למבקשת.'
כלומר, המשיב 2 הבין היטב, שהצו מורה לו למסור את כל פנקסי החשבוניות והקבלות של המבקשת.
על-כן, יש לדחות גם את טענתו השניה של בא-כוח המשיבים.

4. לעצם המחלוקת שבין הצדדים, אם קויים צו בית-המשפט במלואו אלה הן מסקנותי:
א) לאחר מסירת הצו למשיבים, מסרו המשיבים לבא-כוח המבקשת את פנקסי החשבוניות שמספריהם 1, 7, 8 (מוצגים נ/1, נ/2, נ/3), כאשר בפנקסים אלה, מצוי העותק השלישי של כל חשבונית שניתנה ללקוח.
יעיש אוקנין, אחד השותפים במבקשת, העיד (עמ' 1 ש' 11):
'אני מציג את פנקסי קבלות וחשבוניות של האחים אוקנין, שלנו, אלה כולם היו בחזקת המשיבים שלא רצו למסור לי ובסופו של דבר קיבלתי פנקס אחד, עם דפים תלושים. אני מראה לבית-המשפט את הפנקסים שקיבלתי-אחרי צו בית-המשפט, אמרו לי המשיבים: תבוא תקח את הכל. באתי אליהם ומה שנתנו לי זה את אלה ואני מציגם בפני בית-המשפט, פנקסי חשבוניות מספר 8, 7, 1 וקבלות. אני מגיש לבית-המשפט את כל מה שקיבלתי מהמשיבים, אחרי הצו שניתן על-ידי בית-המשפט.'
לגבי פנקסי החשבוניות, מסקנתי היא, שנמסרו הפנקסים הרלוונטים עם עותקי החשבוניות.
אולם לגבי פנקסי הקבלות, הרי פנקס קבלות מס' 4 (מוצג נ/5) הוא ריק לחלוטין ואין בו אף עותק, אפילו של קבלה אחת.
פנקס קבלות מס' 3 (נ/6), מכיל רק קבלה אחת (מספר 0069) שהיא מבוטלת.
פנקס קבלות מס' 1 (מוצג נ/7), מכיל רק קבלה אחת (16).
פנקס קבלות מס' 5 (מוצג נ/4) מכיל רק קבלה אחת.
הקבלות הן של המבקשת והיא חייבת לדווח לשלטונות המס על כל תקבול שקיבלה.
את התקבול בפועל, קיבלו המשיבים ועל-כן, רק הקבלות והחשבוניות מהוות תיעוד מוסמך של כל התקבולים.

אי-דיווח לשלטונות המס, או דיווח לא נכון, יכול להביא לפסילת ספרי החשבוניות של המבקשת, להוצאות שומות לפי מיטב השפיטה ואף למשפט פלילי נגד המבקשת.
המשיבים אינם יכולים להיתמם ולטעון, שהם סברו שמסירת כריכה ריקה של פנקס קבלות של המבקשת, ממלאה אחר הוראות צו בית-המשפט.
המשיב 2, כאשר נחקר על תצהירו אמר (עמ' 5 ש' 7):
'יש לנו העתקים צהובים של הקבלות בלבד. את העותקים הירוקים מתוך הקבלות הועברו מידי חודש ע"י מנהלת החשבונות שלי לאחים אוקנין. העותקים הירוקים הועברו עד סוף חודש ינואר 2000. כל סוף חודש הועברו העותקים בצורה מסודרת. מתוך פנקסי חשבוניות לא ניתן לתלוש.
מתוך פנקסי קבלות, יש צורך לשמור את הקבלות בלבד, הן לא חייבות להיות כרוכות. הסיכום היה שהעותקים הצהובים של פנקסי הקבלות יישמרו ברשותינו לצורך מעקב. המקור ימסר ללקוח, והירוקים יועברו לאחים אוקנין. הסיכום הזה נעשה כבר שנים.'
מדברים אלה, של המשיב 2, עולה שהיתה הפרת הצו.
ראשית, הוא אומר, כמצוטט לעיל שהעותקים של הקבלות הועברו למבקשת, עד סוף חודש ינואר 2000. אולם, צו בית-המשפט ניתן ביום 17.2.00 ונמסר למשיבים ביום 21.2.00.
עד להגשת בקשה זו, ביום 19.3.00, לא נמסרו עותקי הקבלות למבקשת, מחודש פברואר 2000.
כל מה שקיבלה המבקשת היו כריכות ריקות של הקבלות, או כריכה שבה קבלה אחת, לעיתים קבלה שבוטלה.
כלומר, אין המבקשת יודעת מה הם התקבולים שנתקבלו, על-פי קבלות שהוצאו בשמה.

העובדה שיעיש אוקנין, אמר, כי הגיש דו"ח תקופתי למס ערך מוסף, גם עבור חודש פברואר 2000, על-פי החשבוניות, איננה פוטרת את המשיבים מלמלא אחר הצו.
מסירת פנקסי הקבלות, פירושה, בהקשר זה, מסירת פנקסי הקבלות עם עותקי הקבלות.
אדם שטוען שחשב, שמסירת כריכות ריקות של קבלות, ממלאה אחר צו בית-המשפט, הוא אדם שמנסה להתמם ולהתחמק ממילוי הצו.
המשיב 2 הודה – כמצוטט לעיל – שיש ברשותו העותקים הצהובים של הקבלות. הוא לא מסר עותקים אלה למבקשת. היום, כאשר בכל משרד יש מכונת צילום (ואם אין במשרד – ניתן לצלם מסמכים בחנות צילום), לא היה כל קושי לצלם את עותקי הקבלות שברשות המשיבים ולהכניסם לתוך כריכות פנקסי הקבלות, דבר זה לא נעשה.
כאשר העיד המשיב 2 ש"הסיכום" היה, שהעותקים הצהובים של הקבלות, ישמרו ברשות המשיבים, הוא העיד על "סיכום", שהיה לפני פניית המבקשת לבית-המשפט.
לאחר שניתן צו בית-המשפט, הצו בא במקום כל סיכום שהיה בין הצדדים קודם לכן.
5. אשר על-כן, מסקנתי היא שצו בית-המשפט מיום 17.2.00, הופר על-ידי המשיבים.
לעניין רמת ההוכחה, בבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט ראה: ע"פ 1160/98 שיז"פ נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230.
לפיכך, אני מחליט, שעבור כל יום, מהיום, שבו לא יימסרו המשיבים למבקשת את כל העותקים של כל הקבלות על-שם המבקשת, הנמצאים ברשותם, ישלמו המשיבים קנס לאוצר המדינה, בסך -.1,000 ש"ח. כמובן, שהמשיבים רשאים לצלם כל עותק של קבלה המצויה ברשותם, לפני מסירתה למבקשת".
ב- ע"פ 823/97[179] נקבע כי אין לנקוט באמצעי כה קיצוני כמאסר, אלא במקום שבו המדובר בהפרת צו חד-משמעי, שתוכנו אינו ניתן ליותר מפירוש אחד.

בקשה זו לעיכוב ביצוע פקודת מאסר שניתנה כנגד המבקש בבתי-המשפט המחוזי בחיפה במסגרת הליכי בזיון בית-משפט. המבקש הינו בעל השליטה והמנהל של חברת ל.ב.ד. עבודות מתכת בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה). במסגרת הליכי הפירוק המתנהלים נגד החברה, הגיע המבקש לכלל הסכם פשרה עם המשיב – עזבון של נושה של החברה – שביקש את פירוקה, לפיו ישלם לו, דרך קופת הפירוק, עליה מופקד הכנ"ר (המשיב 2), סכום כסף מסויים; וזאת בכפוף לתנאים שקבע הכנ"ר, ובהם הצגת אישורים בדבר ביטול הוכחת או הוכחות חוב בדין קדימה, שהוגשו לכנ"ר. בית-המשפט נתן להסכם הפשרה האמור תוקף של פסק-דין. המבקש לא המציא את האישורים האמורים גם לאחר שניתנה לו ארכה להמצאתם; והמשיב 1 פנה לבית-המשפט וביקש לאכוף ביצוע הצווים שבהם ציווה בית-המשפט על המבקש להמציא את האישורים הנ"ל. בית-המשפט נעתר לבקשה והורה על מאסרו של המבקש על-פי הוראות סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. כנגד הוראה זו הוגש ערעור לבית-משפט זה, והבקשה היא לעכב את ביצוע ההוראה עד למתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט קבע כי נוסח הסכם הפשרה – לרבות תנאי הכנ"ר להם הינו כפוף – מותיר בספק את טיבם של האישורים שעל המבקש להמציא לכנ"ר: האם אלה צריכים להתייחס אך ורק לחיובים שמקורם בעסקה שבגינה הסכים המבקש לשלם למשיב 1 את סכום הפשרה, או שמא הם מתייחסים לכלל החיובים בדין הקדימה שבקשר אליהם הוגשו הוכחות חוב לקופת הפירוק. הלכה פסוקה היא, שמאסר לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו עונש אלא אמצעי לאכיפת ציות של צו בית-המשפט; ומטבע הדברים, שאין לנקוט באמצעי כה קיצוני כמאסר, אלא במקום שבו המדובר בהפרת צו חד-משמעי, שתוכנו אינו ניתן ליותר מפירוש אחד. על פני הדברים, הצו העומד בבסיס פקודת המאסר אינו "חד-משמעי"; ואין לומר כי סיכויו של המערער לזכות בערעורו קלושים.

ב- רע"א 2875/97[180] נדונה אי-בהירותה של החלטה המעניקה צו מניעה ושיש בה משום פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים ויש בה כדי לגרום לדחיית בקשה לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט.

בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, שהוגשה עקב השכרת מקרקעין על-ידי המשיבים שנעשתה – לטענת המבקשים – בניגוד לצו מניעה זמני המונע מהם "עשיית דיספוזיציות במקרקעין". המבקשים קיבלו בהסכמה צו מניעה זמני כאמור, אלא שלאחר יומיים ניסחו הם צו עליו חתם השופט שלא במעמד הצד שכנגד. הצו אמור היה להיות זהה לצו המוסכם, אלא שמסתבר כי לא כך היה ובצו השני נכלל בפירוש איסור השכרה; ההנחה היא, כי לא היתה מצד המבקשים כוונה להטעות את בית-המשפט וכי הצו השני נוסח כפי שנוסח, בהיסח הדעת, על-פי נוסח הבקשה המקורית. בפועל, לא תאם נוסח הצו, את הצו שניתן בהסכמה בין הצדדים. על כל פנים, המשיבים לא קיבלו המצאה כדין של הצו השני ומדובר בצו הראשון ובטענת המבקשים כי המשיבים הפרו אותו. בית-משפט קמא קבע, כי הביטוי "דיספוזיציה" אינו חד-משמעי. הוא ניסה לפרשו על-פי כללי פרשנות כלליים, על-פי פירוש הביטוי במילונים משפטיים ובדין ועל-פי התחקות אחר כוונת הצדדים. בסופו של דבר קבע, כי ביטוי זה כולל השכרה לתקופה העולה על 3 שנים או המעניקה זכויות סטטוטוריות מוגנות בלבד, וכן קבע כי המשיבים השכירו בחוזים את המקרקעין לצדדים שלישיים ואין לגרום להם להפר את החוזים על-ידי אכיפת צו המניעה באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט.

בית-המשפט תיקן את הצו מכאן ולהבא, באופן שלא ניתן יהיה למשיבים להשכיר את המקרקעין לתקופה העולה על 3 שנים או להעניק זכויות סטטוטוריות מוגנות בהם ודחה כאמור את הבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון. הוגשה בקשת הערעור. נפסק כי די בטעמיו של השופט קמא בדבר אי-בהירות הצו ובדבר הפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים שלא היו צד להתדיינות, כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע השופט קמא.

אשר להשכרה לתקופה שאינה עולה על שלוש שנים, הביע השופט דעתו – המקובלת על בית-המשפט העליון – כי הסכסוך בין הצדדים אינו צריך לפגוע באפשרות להפיק רווחים מהנכסים עד שהסכסוך יוכרע ובלבד שהדיספוזיציה, ההשכרה כאמור, לא תהיה בלתי-הפיכה. אם בסופו של דבר יזכו המבקשים במשפט ויזכו במקרקעין או בחלק מהם ויתברר כי הופקו על-ידי המשיבים רווחים מהם, יהיו המבקשים זכאים לאותם רווחים על-פי חלקם במקרקעין, הן לגבי התקופה שעד להחלטת בית-משפט קמא והן בתקופה שאחריה. הבקשה נדחתה.

יש וצו סתמי ובלתי-בהיר, שאינו קובע כיצד ובאיזה תנאים יש לקיימו, אפשר לעמוד על תכנם ומשמעותם של התנאים מתוך עניינים המצויים מחוצה להם, כגון חוזים שנעשו על-ידי בעלי הדין וחליפת המכתבים שביניהם.

ב- ע"א 128/59[181] נפסק מפי כב' השופט זילברג בעמ' 1449:

"4. מרכז הכובד של כל העניין דנן מוסט, איפוא, לנקודה אחרת, והשאלה העיקרית היא מעתה, אם אמנם אותו צו העסקה הוא "אכיף", כלומר: נתון מבחינת תכנו לכפיית ציות, או לא. הספק שמצא מקום לחול הוא בשל "עניותו" – כלומר סתמיותו וחוסר בהירותו – של הצו אשר ניתן על-ידי השופט המלומד ביום 12.8.58, הלא כה הוא נוסחו של הצו, באמצו לו ככתבה וכלשונה את החלטת הבורר:
'על המבקשים (המערערים) יהיה, איפוא, להמשיך בעבודות הקמה של אותם בנייני אוניברסיטה בלבד שלהקמתם הוזמנו האדריכלים במפורש, ובמיוחד לפי הזמנה מעין זו להמשיך בעבודת הקמת בניין הפיסיקה העומד לקום מתרומת הממשלה האמריקאית.'

ועל-כך מוסיף השופט המלומד נופך משלו, שהוא, כנראה, ה"אידך גיסא" של הצו הפוזיטיבי הקודם, ועומד או נופל יחד אתו:
'מאידך אני מצווה על אוניברסיטת בר-אילן להימנע בין בעצמה ובין על-ידי הבאים במקומה מכל פעולות, אשר תהיה בהן מעין הפרעה בביצוע העבודות שעל המבקשים (המערערים) לבצען.'
הדגש, הוא, איפוא, על חלקו הראשון הפוזיטיבי של הצו, וטענתו של בא-כוח המשיבה היא, כי הוא לוקה בסתמיות העושה אותו בלתי-אכיף, בהסתמכו על דברי השופט לאכסמור:
'כדי שבית-המשפט יעניש מישהו על שאינו ממלא אחרי הצו שלו, צריך שהוא יצווה במילים חד-משמעותיות את אשר חייב להיעשות.'
(Luxmoore J. In Iberian Trust Ltd., v. Founders and Investment Co.;(1932), 2 K,B, 87, (1) 95.)
סבורני כי מבחינה עיקרונית נכונה היא הטענה וזו היא כנראה גם הדעה המקובלת בפסיקה האמריקאית (Vide 10 Am. Dig. Cent. Ed., Contempt, par. 62, p. 2424). אך עדיין לא עניינו בכך על השאלה הקונקרטית העומדת לדיון בפנינו. אמת נכון הדבר, כי הצו דנן הוא "עני", אינו מפרש ואינו קובע כיצד, ובאיזה תנאים, על האוניברסיטה להעסיק את המערערים, אבל יש וצווי בתי-המשפט הם "עניים במקום זה ועשירים במקום אחר", כלומר: אפשר לעמוד על תכנם ומשמעותם מתוך עניינים המצויים מחוצה להם. וזו היא – אם הבינותיו אל נכון – טענתו של בא-כוח המערערים. מר שרף מצביע על החוזים שנערכו בין בעלי-הדין בשנים 1952, 1956, וכן על חליפת המכתבים – חליפה עשירה מאוד – שהתקיימה ביניהם לאחר מתן הצו, ומבקש לשכנע אותנו כי לאמיתו של דבר, ופרט לעצם העסקת המערערים, כבר יושרו כל ההדורין שביניהם, ועד כמה שלא יושרו ועדיין שנויים במחלוקת – הרי שולחיו הם הצודקים בריבם, ואין כל קושי לפענח את כוונתו האמיתית של הצו, ולגלות את תנאי הביצוע שלו.
5. אין אני מוכן לקבל את הטענה הזאת. עברתי על חליפת המכתבים ההיא, ומצאתי כי לכאורה – אני מדגיש: לכאורה – עדיין קיימים חילוקי-דעות בין הצדדים. כדומה למשל: בנוגע לסכום המכסימלי אשר ממנו יש לשלם אחוזים ידועים כשכר-טרחה לאדריכלים (ראה מוצג ג' פסקה ה' לעומת מוצג ד' קטע שני); ייתכן כי מר שרף צודק בטענותיו החריפות, אך חולשתן היא בעצם חריפותן, כי אם יש צורך לדרוש אכין ורקין ולעמוד על כל תג וקוץ של דברי המכתבים המרובים, הרי קשה מאד לומר כי הצו הוא ברור למדי, וכי אין בו כל דו-משמעות בנוגע לתנאי ביצועו.
נטייתי היתה תחילה לעשות כאן סוף פסוק, ולהכריז על הצו כבלתי-אכיף בשל הסתמיות שבו. אך נמלכתי בדעתי וכעת סבור אני, כי מן ההוגן יהיה לתת לבא-כוח המערערים הזדמנות לברר, באמצעות גביית עדות מזה ומזה, אם אמנם קיימים היו, בעת מתן הצו או מייד לאחריו, חילוקי דעות בין בעלי-הדין בנוגע לתנאי ביצועו."

אין לאכוף צו, שנתן בית-משפט בהליכי בזיון בית-משפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. צו שיש בו "עניות", לשונו סתמית והוא חסר בהירות – לא יהיה בר-אכיפה על-פי סעיף 6 לפקודה.

ב- ה"פ (ת"א) 1420/02[182] נדונה אכיפת צו שאינו בהיר ומפורט דיו. נקבע מפי כב' השופט אלטוביה מגן:

"בפני בקשת המבקשים כי אורה על בזיון בית-המשפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן "הבקשה") וכי אכוף את המשיבים לציית לפסק-הדין שניתן ב- ה"פ 1420/02 מיום 15.9.03 ( להלן: "פסק-דין") בקנס של 10,000 ש"ח ליום, החל ממועד קבלת פסק-הדין ועד למועד בו תבצע המשיבה את צווי העשה שעיכובם הוחרג, על-פי פסק-הדין – כפי שיבואר.
העובדות
ביום 13.7.97 התקשרו המבקשים והמשיבה 1 בחוזה בינהם לפיו תבנה זו בית למבקשים על-פי מפרט שהוסכם ובתוך פרק זמן שהוסכם. המשיב 2 הינו מבעלי המשיבה 1 ומנהלה. בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות רבים בדבר ליקויי בניה ופגמים שונים ונוכח הסכם ההתקשרות שביניהם הופנו המחלוקות לבוררות. הבורר, מר אביב רובין, החליט בין השאר החלטות שונות בנוגע לתיקונים הנדרשים בבית, במסגרת הסדר על-פיו תחילה יאותרו הפגמים, ככל שקיימים כאלו ויתוקנו, לאחר מכן תתברר שאלת האחריות ויידונו התביעות הכספיות ההדדיות. הבוררות טרם הסתיימה עד היום. במשך כשנה וחצי, בהסכמת הצדדים, הוצאו לפועל הנחיות הבורר לתקן הטעון תיקון גם לגבי התיקונים השנויים במחלוקת. אולם לאחר תקופה זו שבו ועלו חילוקי דיעות בין הצדדים ועבודות התיקונים פסקו. המבקשים סברו כי חלק מהוראות הבורר הינן החלטות ביניים שיצאו מאת הבורר ופנו לערכאות בקשר עם כך. משנדחו, פנו לבית-משפט זה בטענה כי החלטות הבורר הינן צווי עשה הראויים לאישור ואכיפה אף במהלך ניהול הבוררות. ביום 15.9.03 הוציא בית-משפט זה פסק-דין, בו נקבע כי חלק מהחלטות הבורר (כפי שפורטו בפסקה 13 לפסק-הדין), יכנסו לגדר צווי ביניים של בורר מכוח סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 ולגביהן ניתנו צווי עשה. ב- 9.10.03 הגיש המשיב בקשה לעיכוב ביצוע, אגב הגשת בקשת רשות ערעור בפני בית-המשפט העליון. ניתן צו עיכוב ביצוע עד קרות אחד מאלו:
1. הכרעה בבקשת רשות הערעור או בערעור גופו לפי העניין, בפני בית-המשפט העליון.
2. הכרעה בבוררות המתנהלת בין הצדדים בדרך של פסק בוררות.
3. הוראה אחרת שיורה הבורר, שיוכל, במידה וימצא זאת לנכון, להורות על ביצוע של אחד או חלק מצווי העשה לפי שיקול-דעתו. נקבע כי בידי הבורר מצויים הכלים הטובים ביותר לקבוע, לרבות במסגרת "מאזן הנוחות" ושיקולי דחיפות העניין, אלו מצווי העשה ראוי שלא יעוכבו.
טענות המבקשים
לטענת המבקשים, המשיבים התעלמו לחלוטין מהחלטת בית-המשפט מיום 9.10.03 ומצווי העשה המחייבים אותו לבצע החלטות כפי שהורה כב' הבורר.
הבורר הורה למשיבה 1 לבצע עבודות שונות באחד המפלסים בבית וזאת במכתב מיום- 9.11.03 (נספח ז' לבקשת המבקשים). תוכנו של מכתב זה נוגע בעיקר לעבודות תיקון כשלי איטום שכתוצאה מהם חדר השינה של בנם של המבקשים (איתמר) סופג רטיבות רבה מגשמים בחורף, ולפיכך הורה הבורר על ביצוע דחוף של האמור בדו"ח שהבורר קיבל מאת המהנדס ליבנת מטעמו (להלן: "הביצוע הדחוף". המשיבים, לטענת המבקשים, לא התייחסו להחלטה זו של הבורר ולדבריהם מלכתחילה מעולם לא התכוונו המשיבים לקיים את הצו. לטענתם, לאחר קביעת הבורר כי התיקונים הינם דחופים החלו המשיבים לגזור עליהם גזירות שהן תנאי לביצוע העבודה על-ידי המשיבה 1. ראשית הצו לביצוע דחוף ניתן ב- 9.11.03 אולם המשיבים קבעו כי העבודות יתחילו ב- 30.11.03, לאחר מכן, קבעו המשיבים שעות עבודה ונהלי עבודה בניגוד לדעתם של המבקשים וזאת, לטענתם, בכדי לגרום להם לסבל ולהביא להתנגדותם-לביצוע העבודות ובכך לעכב עיכוב נוסף את הביצוע. בנוסף, כשהודיעו המבקשים למשיבים כי הם פנו לנגר שעמו עבדו בעת בניית הבית וכי תאמו עמו את ביצוע התיקונים בהם צריך הוא לקחת חלק לשם פירוק עבודות נגרות במפלס, נענו כי לא היו צריכים לפנות לנגר זה ולתאם עמו, אולם המשיבים לא הציעו נגר חלופי. התנהגויות אלה וטעמיהן, לטענתם, מהווים בזיון בית-המשפט. לראיה, עבודות האיטום לא החלו עד מועד הדיון בבקשה. בית-המשפט קבע, כי יש לפעול בכפוף להחלטות הבורר, למרות קיומו של צו עיכוב הביצוע, ומשום כך, יש לדברי המבקשים, לכוף את הקבלן לציית לקביעת בית-המשפט ולקיים את החלטת הבורר בקשר עם "הביצוע הדחוף".
טענות המשיבים
המשיבים טוענים כי בבקשה לבזיון בית-משפט, מצופה מן המבקש לומר כי יש צו מסויים שלא קויים. לדבריהם, בבקשה דנן אין הפנייה לאף אחד מן הצווים שניתנו בפסק-הדין, אלא ישנן אמירות כלליות. לא נאמר איזה צו לא קויים אלא שהחלטת הבורר לא קוימה. הבורר, לטענת המשיבים, לא יכול להוציא החלטה חדשה מעבר להחלטת בית-המשפט, הוא יכול רק לקבוע לו"ז חדש ולומר אם הדבר דחוף או לא. זאת ועוד, בית-המשפט הפקיד בידי הבורר שיקול של מאזן נוחות שצריך להפעילו כבמקרה של שיקול-דעת שיפוטי. בכל הליך בו יש שיקול-דעת בקביעת הכרעה בו מופר זכות הטיעון, ההחלטה בטלה מעיקרה. לטענת המשיבים בישיבת בוררות שהתקיימה בפני הבורר ב- 2.11.03 העלו המבקשים בקשה שתורה לבצע את כל צווי העשה על-אף עיכוב הביצוע שניתן בבית-המשפט ב- 9.10.03, בתגובה לכך ציינו המשיבים בפני הבורר כי אם בכוונתו להיענות לבקשה, עליו לקיים דיון נפרד לעניין זה. מסתבר כי פגישה שכזו התקיימה אולם בה לא היו נוכחים המשיבים. בפגישה נועד הבורר עם שני מומחים מר יגאל לבנת ומר קפצן. כשלושה ימים לאחר הפגישה קיבל הבורר לידיו את הדו"ח של מר לבנת לאותה פגישה, אולם העתק מדו"ח זה לא נמסר למשיבים להתייחסות והם כלל לא ידעו על קיומו. ב- 9.11.03 נתקבלה החלטת בורר שלטענתם היא בטלה וזאת משני טעמים: א. הבורר לא אפשר למשיבה 2 זכות טיעון בעניינים מרכזיים שעל-פי פסק-הדין נמסרו להכרעתו ולשיקולו, הוא הפעיל את שיקול-דעתו מבלי לשמוע את טענות המשיבה 2 וזאת למרות שנתבקש לכך על-ידי בא-כוח המשיבה;
ב. על-פי דיני הבוררות, על הבורר להפעיל שיקול-דעתו שלו במתן החלטותיו ובמקרה דנן הוא אימץ את תוכנו של הדו"ח שהגיש לבנת ללא החלת שיקול-דעת, דבר זה מהווה, לטענת המשיבים, הפרה של חובת האמון של הבורר כלפיהם שכן היה הוא צריך ללכת ולהיווכח במו עיניו את המצב בשטח ולא לסמוך על דו"ח של אחר. כתוצאה מאלו, נפלו תקלות שכן לפי הדו"ח של מר לבנת יש לבצע עבודות שאין לגביהן צווים ויש להוציא צו חדש בכדי לבצען, צווים שבית-המשפט לא נתן. משום כך, טוענים המשיבים, אין לחייבם בבזיון בית-המשפט.
לפנים משורת הדין נכונים היו המשיבים להגמיש את עמדתם, לזנוח את טיעוניהם המשפטיים ולקחת על עצמם את ביצוע עבודות החלפת הריצוף. בכדי לעשות כן, הם ביקשו מהמבקשים אישור להתחיל את העבודות ביום שייקבע וכי החדר בו מבוצעות העבודות יהיה נקי מחפצים. שעות העבודה שהציעו, הינן סבירות ומקובלות כשהמטרה היא לסיים את העבודות במהרה, לחסוך טירדה למבקשים ועלויות כגון החזקת כוח אדם באתר, למשיבים.
לטענתם, המבקשים הערימו קשיים והכתיבו תנאים בלתי-מתקבלים על הדעת ובלתי סבירים שלחלקם הם נעתרו, אולם חלקם האחר מערים קשיים וגורר עימותים ועיכובים. בעיקר נטען כנגד דרישת המבקשים ל"תוכנית עבודה" שאליה ייצמדו ולפיה יעבדו. דרישה זו גורמת לעיכוב ולקצב עבודה איטי ולראיה טוענים הם כי כאשר עבדו בעבר לפי "תוכנית העבודה" של המבקשים, נמשכו העבודות כשנה וחצי ועדיין לא הגיעו אל סיומן. בנוסף קובלים הם על הדרישה לעבוד עם נגר שעלותו יקרה באופן שאינו סביר. לטענתם, אין אמת בטענה כי ההתקשרות של המבקשים עם הנגר תואמה עימם.
בשל כל אלה המשיבים טוענים כי לא ניתנה להם על-ידי המבקשים הזדמנות נאותה לבצע את עבודות האיטום אשר היו נכונים הם לבצע ועל-כן במכלול נסיבות אלו אין לחייבם בבזיון בית-המשפט.
דיון
לא מצאתי כי יש ליתן צו בדבר בזיון בית-המשפט.
ב- רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מה(1) 617, נקבע כי אין לאכוף צו, שנתן בית-משפט בהליכי בזיון בית-משפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות.
ב- ע"א 128/59 שרגהיים ואח' נ' אוניברסיטת בר אילן, פ"ד יג 1448 נפסק כי צו שיש בו "עניות", לשונו סתמית והוא חסר בהירות – לא יהיה בר-אכיפה על-פי סעיף 6 לפקודה.
כדברי סגנית נשיא בית-הדין לעבודה, כב' השופטת ברק, ב- דב"ע נו 5-18 אמונים פיתוח ושירותי הספקת כוח אדם נ' שרעבי כפי שאוזכר ב- ע"ב (י-ם) 2414/03 דפנה קידר ואח' נ' רשות השידור, תק-עב 2003(3) 321:
'ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט, הם, מעין-פליליים וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע. משום שמדובר בהליך מעין-פלילי, אין לבסס תביעה בהליך זה מבלי לבסס תחילה את הטענה, כי המעשה שנעשה על-ידי הנתבע יש בו משום ביזוי הצו של בית-המשפט. לשם כך, עלינו ראשית לכל, לפרש את הצו של בית-המשפט שנטען שהנתבע ביזה אותו, הפירוש יעשה באופן סביר. כאשר הפירוש עמום וניתן לפירוש סביר במספר אופנים, יש לייתן לו פירוש שהוא לטובתו של הנתבע, זאת מאחר ומדובר בהליך מעין-פלילי, שסנקציה עונשית בצידה.'
רק מקצת אני נסמך בהחלטתי זו על אי-הבהירות שבקשר שבין צו העשה הקונקרטי שבגין אי-ביצועו מתבקש הצו כאן ובין החלטת הבורר שכונתה "ביצוע דחוף", והחריגה מצווי העשה. אכן המבקשים לא שטחו בפני דרך סלולה מפסק-הדין מיום 15.9.03 (ה"פ 1420/02) על צווי העשה שבו אל הוראת הבורר מיום 9.11.03 וכיצד הוראה זו יונקת תוקפה מכוח אותם צווי עשה. ניסיתי להתחקות אחר דרך זו בהצלחה מוגבלת. לכל היותר ישנה אמירה כללית בנספח א'4 לבקשת המבקשים בבקשתם ב- ה"פ 1420/02 – בסעיף 3, בדבר הצורך בהשלמת התיקונים באשר הם. אמירה זו קיבלה תוקף של צו עשה פסקה 13 לפסק-הדין, פסקת משנה 6, אך לעניין לוח הזמנים ונשיאה בעלויות. צווי עשה אחרים דומני שדנים בשאלות איטום במקומות אחרים בבית המבקשים.
במצב דברים זה אין די מסויימות במידה הנדרשת בהליך זה כדי לומר כי המשיבים הפרו אילו מצווי העשה שעליהם הורה בית-המשפט ומי מהם הוחרג, אם בכלל, מצו עיכוב הביצוע, בהוראת הבורר.
לא מצאתי פסול בכך שהבורר נועץ עם מומחים ואנשי שטח על-מנת לגבש את עמדתו, משעה שזו ניתנה וכל עוד מצויה ההוראה בתחום צווי העשה שבפסק-הדין, הרי שאין ספק כי על המשיבים לבצע את הוראות הבורר. בכך תמים דעים אני עם עמדת המבקשים. משאמרתי כך על הבורר היה ליתן הוראות מפורשות במסגרת צווי העשה שהוחרגו מן העיכוב, לפי שיקול-דעתו, ולהפנות אל צו העשה הקונקרטי ועל המבקשים היה להראות רצף וקשר בין צוי העשה שבפסק-הדין והוראת הבורר. כאמור לא הצלחתי, מתוך קריאת הבקשה להתחקות אחר קשר כזה, אחד לאחד, באופן שבו אמות-המידה הכמעט "פליליות" הנדרשות שעה שנדונה בקשה לבזיון בית-משפט, ניתן יהא ליישמן כפי האמור בעניין אמונים פיתוח ושירות הספקת כוח-אדם לעיל.
עיקר החלטתי מבוססת על התנאים שהציבו המבקשים למשיבים, תנאים כגון תחילת שעת עבודה מאוחרת וסיום מוקדם של העבודות, הצורך במתן פירוט מדוקדק של לוח הזמנים על העבודות – וקבלת אישור ללוח זה כתנאי לביצוע העבודות, כל אלו הם בבחינת מכשלה. כאשר זוכה על-פי פסק-דין חוסם מאת החייב את ביצוע פסק-הדין בהצבת מכשלות מעין אלו שהמבקשים לא הכחישו, אין הוא יכול לטעון כי החייב ביזה את בית-המשפט. זכותו של מזמין עבודת בניה שהעבודות לתיקון הליקויים, הכל כפי שיקבע הבורר בבוא העת, יבוצעו בדרך שלא יהיה בה כדי להסב למזמין ולבני ביתו טרדה מיותרת. יחד עם זאת, ביצוע תיקונים מהסוג עליהם הורה הבורר, גם אם יעשה באופן המתחשב ביותר תהא בהם מידה של אי-נוחות. המבחן הוא מבחן הסבירות – הסבירות נקבעת, בין השאר, גם על-פי הנורמות המקובלות. התחלת שעות עבודה ב- 9.00 וסיומה ב- 15.00 – אינה סבירה כשהמטרה לסיים מהר את ביצוע התיקון.
סביר אמנם כי המבקשים ירצו תאור כללי משוער, לפי ימי עבודה, של ביצוע העבודות לסוגיהן, מעין לוח פעילות כפי שתארו על-מנת שבני המשפחה יוכלו לכלכל צעדיהם בתקופת התיקון. אלא שהמציאות הישראלית מוכרת, ומשליכה לדאבוננו בתחום הבניה ומה שתוכנן להעשות ביום אחד, קורה ונעשה ביום שלמחרת או לאחר מכן – אמות-המידה הינן של ביצוע עבודות בניה תיקון ושיפוץ קבלניות בישראל ולא אמות-המידה של רקיחת תרופות בבית מרקחת, בשוויץ. אין מקום לדרישה של לוח זמנים מדוקדק ומפורט ויש להניח כי עלולה להיות חריגה בתוך הזמן שנקבע לתיקון, בעבודות שהיו מיועדות לימים אלו ואחרים.
באשר לעבודות הנגרות הנדרשות, על פניו זכאים המבקשים שהעבודה תעשה באופן המקצועי ביותר כדי לא להסב נזק לרכושם, ובלבד, כי אמת-המידה המקצועית לא תחרוג ממחיר התואם את הרמה שנקבעה בהתקשרות הראשונית באופן שלא יוטל מימון עלות חריגה על המשיבים.
יש לזכור כי המשיבים נושאים לעת עתה, עד להכרעת הבורר בעניין, בכל הוצאות ועלויות הכל כפי שקבע הבורר. המשיבים טענו כי מדובר בעלות חורגת בשל עבודות פירוק והרכבה – אין בידי הכלים או המידע הדרוש כדי להתערב בכך. נושא זה צריך שיובא לדיון מהיר בפני הבורר והוא יורה איזה חלק מעלויות הנגר חורג מן הסביר בנסיבות ובו ישאו המבקשים.
כהערה כללית, הצדדים ניצים זה לזה ומתקשים להגיע לידי הבנה בכל עניין, קטן כגדול. פניה לבית-המשפט, על-אף שזו זכות השמורה לכל צד כמובן, לא תביא מזור ולסיום מהיר לא של הבוררות ולא של ביצוע התיקונים.
כפי שאמרתי בעבר, הבורר הוא "האיש במקום", גישתו צריכה לטעמי להיות יותרPro active – תוך שהוא מודע למתח הרב השורר בין הצדדים. לכן צריכות לצאת מלפניו הנחיות ברורות ביותר, לפחות בכל הנוגע לאותם צווי עשה שהוחרגו מצו העיכוב כאמור, אך, גם בנושאים אחרים.
המשיבים מצידם צריכים לפעול להוצאתה לפועל של החלטת הבורר ללא שיהוי, אלא שאני סבור כי הוצבו בפני המשיבים דרישות חריגות כאמור.
בנסיבות אלו שעה שהמשיבים נכונים לבצע את עבודות האיטום והתיקון כפי שהצהירו, יפעלו המשיבים לבצע את עבודות האיטום וכל הנלווה להן, על-פי מכתבו של הבורר מיום 9.11.03 לאחר שיקבע הבורר את נושא חלוקת עלות ביצוע עבודות פירוק והרכבת עבודות הנגרות במפלס. העבודות תתבצענה, ככל שיידרש, בין השעות 8:30 בוקר ועד השעה 17.00 בבית המבקשים. תוכנית עבודה תועבר למבקשים ולבורר במועד שיקבע הבורר. הבורר הוא שיהא מוסמך לדרוש פרוט נוסף לפי שיקול-דעתו הבלבדי או לקבוע כי היא מפורטת דיה ומאפשרת למבקשים להערך בביתם-לביצוע התיקונים, באופן סביר והולם את הנסיבות, כאמור. תוכנית זו תהא בגדר הנחייה כללית בקשר להערכה של סדר הפעילות ולוח הזמנים המשוער. התוכנית לא תשמש עילה לפנייה לערכאות בקשר עם בזיון בית-המשפט אם תהנה חריגות סבירות הימנה. הסבירות בעניין זה תקבע על-ידי הבורר או מי מטעמו בשטח.
כאמור, לעת הזאת בהתבסס על הבקשה שבפני אין אני מורה על בזיון בית-המשפט בידי המשיבים והבקשה נדחית.
המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בקשר עם בקשה זו לרבות שכר-טרחה עורך-דין בסך כולל של 3,000ש"ח."

ב- רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש – מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מה(1) 617, נקבע:

"הלכה פסוקה היא כי אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות."
בית-המשפט ציטט בהסכמה דברים מפי השופט ח' כהן, ב- ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים פרדס ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 612, 6007):

"גם לנו נראה שבדרך-כלל אין בית-המשפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונות בעלי הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר מעשה, משמעות שלא היתה בו על פניו."

"הליכי הבזיון האזרחי נועדו להתברר במהירות וביעילות, ללא טרחה יתירה, 'ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחרות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין'." (קשת, בזיון המשפט, עמ' 111; רע"א 4231/90, שם, עמ' 619)
ב- עפ"א (ת"א) 80057/02[183] נדון ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום ברמלה לפיו התקבלה בחלקה בקשת המשיבים, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט.

הסכם הפשרה הנדון היה בלתי-ברור.

נפסק מפי כב' השופטת נ' אחיטוב כי:

"2. אלה העובדות הרלוונטיות לענייננו:
למערערת ולמשיבים משקים שכנים במושב בני עטרות.
בין המערערת למשיבים התגלעו סכסוכים משפטיים, שנדונו בבתי-משפט שונים.
ביום 2.5.95 נכרת בין הצדדים הסכם פשרה לגבי השימושים שרשאית המערערת לעשות בחלקתה (להלן "ההסכם").
ביום 15.5.95 קיבל ההסכם תוקף של פסק-דין, במסגרת ע"א 715/94, בבית-משפט זה.
3. המשיבים הגישו לבית-משפט השלום ברמלה בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט כנגד המערערת. בבקשתם טענו, כי היא אינה מקיימת את הסכם הפשרה במלואו, וטענו להפרת תשע תניות בהסכם.
בשלב הסיכומים בבית-משפט קמא, זנחו המשיבים טענותיהם כנגד שבע מההפרות וביקשו לקיים ולכוף על המערערת לקיים רק שתיים מתשע ההפרות:
א. שתילת פרדס או מטע בין שתי החלקות, על-מנת שיהווה ריאה אקולוגית, ודאגה שוטפת ורצופה לקיום הפרדס או המטע (סעיף 6ב' להסכם הפשרה);
ב. לפעול בהתאם לדו"ח ועדת קדמון לתעשיה ושימושים אחרים במושבים (להלן: "הדו"ח"), שאושר, לטענתם, כפתרון מוסדי (סעיף 8 להסכם הפשרה).
4. בית-משפט קמא קבע, כי הגם שהמערערת נטעה על חלק מהשטח עצים, הרי שלא קיימה את התחייבות א' דלעיל, שכן הקימה על חלק מהשטח שיועד לשתילת הפרדס, מסלול מירוץ לסוסים (מנג').
עוד קבע בית-משפט קמא, כי על-פי כוונת הצדדים, דו"ח ועדת קדמון מהווה פתרון מוסדי. בהתאם לדו"ח זה, סה"כ השטחים הבנויים בנחלה לא יעלה על 1,200 מ"ר (כולל בתי המגורים), וכן כי גובה המבנים לא יעלה על 5.2 מ', במבנים שאינם למגורים.
מכיוון שהמערערת לא הכחישה קיומם של מבנים שגובהם עולה על 5.2 מ', ומבנים ששטחם עולה על 1,200 מ"ר הרי שהמערערת לא קיימה את התחייבות ב' דלעיל, ויש להתאים המבנים לאמור בדו"ח.
בית-משפט קמא הטיל על המערערת קנס בסך של 1,000 ש"ח לכל יום עד אשר תהרוס את השטח המשמש למירוץ סוסים ותהפכו לחלק מהפרדס, וכן עד שתתאים את הבניה בשטחה לאמור בדו"ח.
5. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.
הערעור הוגש הן לגבי הקביעה לפיה הפרה המערערת את ההסכם והן לגבי הסנקציה שהוטלה על המערערת.
יודגש, כי בקשת בא-כוח המערערת לעיכוב ביצוע נדחתה הן בבית-משפט קמא והן בבית-המשפט המחוזי, טרם שמיעת הערעור לגופו.
דיון:
6. בטרם אדון בשתי ההפרות הנטענות, אתייחס לטענה נוספת שהעלה בא-כוח המערערת, והיא ששגה בית-משפט קמא משלא דחה, באופן מפורש, את בקשת המשיבים באשר לשבע ההפרות האחרות, עליהם ויתרו המשיבים.
הבקשה נשוא תיק זה הוגשה על-פי סעיף 6 לפקודה.
על-פי סעיף 6 הנ"ל, לבית-המשפט סמכות לשוב לדון בעניין שכבר נדון לפניו בעבר.
צו שניתן מכוחה של בקשה כזו אינו יוצר מעשה בית-דין. כך נאמר ב- ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ ו-2 אח', פ"ד לד(4) 557, 559-560:
'בית-המשפט המחוזי הנכבד שגה בסוברו כי הוא נעדר סמכות לדון בעניין בשל כך שכבר טיפל בו בעבר במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט... צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות...'
לפיכך לא היתה כל משמעות לדיון בטענות הללו בבית-משפט קמא. משאלו נזנחו על-ידי המשיבים (המבקשים בבית-משפט קמא) שוב לא היה על בית-משפט להידרש להם.
7. ועתה לטענות העיקריות.
בטרם אתייחס לגופם של דברים אעיר הערה כללית הנוגעת לכל ההפרות.שני הצדדים מסכימים כי ניסוחו של ההסכם שאת קיומו תבעו המשיבים,לקוי, אינו בהיר דיו, ונזקק לפירושים.
על הסכם כזה נאמר ב- רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', תק -על 99(2) 1271, 1276 כך:
'לאור אופיה הפלילי של הוראת הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, לפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד...'
לאור פסיקה זו אבחן האם אכן היה נהיר לצדדים, מה עליהם לבצע כדי לעמוד בתנאי ההסכם.
לגבי משטח המירוץ:
8. הדיון בפנינו התמשך על פני שתי ישיבות. בין הישיבות הגיעו הצדדים להסכמה בעניין הריסת שטח המירוץ.
לכאורה, בכך צריך היה להתייתר הדיון בחלק זה של הפרת ההסכם, אולם לטענת המשיבים נשארו בשטח עמודים ואביזרים שונים (כך עולה מפרוטוקול הדיון לפנינו מיום 16.12.02).
נוסחו של החלק הרלוונטי מסעיף 6ב' להסכם הוא כדלקמן:
'מקצה החומה (שאופן בנייתה ומיקומה מפורטים בסעיף 6א' להסכם – נ' א') עד הקצה התחתון של החלקות תוקם גדר ברזל בגובה של שני מטר וישתלו מצד משק 17 פרדס או מטע כמפורט בתשריט המצ"ב. מבל (המערערת – נ' א') מתחייבים לקיים את הפרדס, או המטע, לפתחו ולגדלו באופן שוטף ורצוף על-מנת שיגדל ויתפתח ויהווה ריאה אקולוגית...'
טוען בא-כוח המערערת, כי על-פי סעיף 6ב' להסכם, יש לשתול את הפרדס 'כמפורט בתשריט המצ"ב...'. אך התשריט אינו מגלה את מיקום הפרדס.
אכן, הרישא של הסעיף עוסקת במיקומה של הגדר; ואילו לגבי מיקום הפרדס, נאמר בהסכם אך שיישתל "מצד משק 17". גם עיון בתשריט אינו מועיל לקביעה היכן מיקום הפרדס במדוייק.
המשיב עצמו העיד בבית-משפט קמא, כי:
'בתשריט לא רשום היכן הריאה הירוקה...' (עמ' 5 שורות 15-16 לפרוטוקול קמא).
בדיון בפנינו הפנה בא-כוח המשיבים לתשריט, ואמר כי 'החלק הצבוע בכחול הוא הפרדס' (ראה עמ' 2 לפרוטוקול מיום 4.9.02). אולם, עיון בביאור התשריט, החתום הן בידי המערערת והן בידי המשיבים מעלה, שהחלק הצבוע בכחול הם 'מבנים להעברה ופינוי עד יום 31.8.95'.
חרף האמור לעיל, הצורך לקביעה מדוייקת של מיקום הפרדס מתייתר בענייננו, שכן גם המערערת לא סברה שקיימה את הוראות ההסכם. היא הודתה בחקירתה בבית-משפט קמא, כי:
'...בתוך הריאה הירוקה מצוי המקום בו מצוי הסוסים. הצילום (ת2/: צילום משטח המירוץ – נ' א') שאתה מציג בפני הוא בערך רבע מהריאה הירוקה ואולי פחות...' (עמ' 10 שורות 15-17 לפרוטוקול)
מכאן, שלא רק שפרדס או מטע לא נשתלו, אלא הוקם משטח מירוץ. רק לאחר הגשת הערעור, ומשהחל להתברר הערעור לגופו פורק משטח מירוץ הסוסים, וגם זאת לא במלואו.
על-כן, המערערת ידעה היטב היכן היא אמורה לשתול את עצי הריאה הירוקה, וחרף זאת הפרה את ההסכם ביודעין.
9. אציין בהערת אגב, כי לא מצאתי כל סתירה, כטענת בא-כוח המערערת, בקביעות בית-משפט קמא כי מחד, לא קיימה המערערת את התחייבויותיה במלואן, להקמת ריאה ירוקה בדמות פרדס (עמ' 3 לפסק-הדין קמא); ומאידך, כמות העצים בפרדס אינה מהווה קנה מידה לקיומו של ההסכם (עמ' 4 לפסק-הדין קמא).
אמנם, אין הגדרה כמה עצים יהוו פרדס, אולם על-פי כל קריטריון משטח למירוץ סוסים אינו פרדס או מטע. גם אם לצדו נשתלו עצים.
על-פי מילותיו המפורשות של סעיף 6ב' האמור, הרי שרק הפרדס יהווה את הריאה האקולוגית:
'...מבל מתחייבים לקיים את הפרדס... על-מנת שיגדל ויתפתח ויהווה ריאה אקולוגית...'
על-כן, בדין קבע בית-משפט קמא, כי המערערת לא קיימה את התחייבות א' דלעיל.
הפתרון המוסדי:
10. זהו נוסחו של סעיף 8 להסכם:
'כאשר יתגבש פתרון מוסדי לתעשיה ולשימושים אחרים במושבים מתחייבים מבל (המערערת-נ' א') לפעול על-פי ההסדר ללא צורך בצווי אכיפה...'
יצויין, שכשנה לפני חתימת ההסכם הוגשו למשרד החקלאות המלצות ועדת קדמון.
ועדה זו מונתה לקביעת מדיניות לפתרון בעיית הבניה הלא חוקית במושבים (עמ ' 1 לדו"ח הסיכום של הוועדה). (להלן: הדו"ח)
לטענת בא-כוח המערערת, הקביעה לפיה כוונת הצדדים היתה לפעול בהתאם להמלצות ועדת קדמון היא פרשנות חיצונית להסכם, אשר אינה יכולה להתברר בהליך על -פי פקודת הבזיון.
לטענתו, הוראת אגף 52 של מינהל מקרקעי ישראל גוברת על המלצות הדו"ח, ולכן למרות שבהסכם מדובר מפורשות על פתרון מוסדי, לא ברור מהו אותו 'פתרון מוסדי', משלא צויין דו"ח קדמון במפורש.
11. המלצות דו"ח ועדת קדמון התקבלו, הן על-ידי היועץ המשפטי, בכל הקשור למדיניות התביעה בקשר לעבירות תכנון ובניה (נספח ח' לבקשת המשיבים בבית-המשפט קמא), והן על-ידי ועדת ערר מחוזית, שדנה בבקשה לשימוש חורג במשק המערערת (נספח ג' לבקשת המשיבים בבית-המשפט קמא). המלצות הדו"ח אף אומצו בידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה.
אמנם החלטות המועצה הארצית לא הובאו בפנינו (נספח ז' לבקשת המשיבים בבית-המשפט קמא, שלא צורף), אך אימוץ מסקנות הדו"ח עולה מהמסמכים האחרים האמורים לעיל (ראה עמ' 2-3 למכתב מאת לשכת היועמ"ש; וכן עמ' 3 להחלטת ועדת הערר המחוזית).
הקביעה באשר לשאלה מהו 'הפתרון המוסדי' עליו מדבר ההסכם, היא קביעה אובייקטיבית, חיצונית.
בעת חתימת ההסכם, היה קיים רק דו"ח זה, כפתרון מוסדי. בעת הזו, ועדת קדמון כבר התכנסה ואף הגישה דו"ח סיכום העבודה למשרד החקלאות (יוני 94' ). משלא סייגה המערערת בהסכם הפשרה את קבלת את המלצות הדו"ח, הרי שהדו"ח מהווה 'פתרון מוסדי'.
יצויין, שהפיכת הדו"ח ל'פתרון המוסדי' הן על-ידי החלטות המועצה הארצית לתכנון ולבניה, והן על-ידי הנחיות היועמ"ש נעשו במרץ שנת 96'. גם הוראת אגף 52 של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ההוראה"), אליה מפנה בא-כוח המערערת בסיכומיו, ניתנה בסמוך לכך, באפריל שנת 96'.
ההוראה אינה שונה מהדו"ח אלא משלימה אותו, כפי שיבואר להלן, וכך גם קבע בית-המשפט קמא.
12. לטענת בא-כוח המערערת,לא אומץ הדו"ח במלואו לגבי נחלת המערערת,שכן על המבנים בשטח הנחלה של המערערת חלות תוכניות מתאר תמ"מ 3/7 + תוכנית גז/1000.
על-פי תוכניות אלו, בשטח בו ממוקמים המבנים, מותר השימוש במבנים חקלאיים ומכאן שהמבנים הוקמו כדין.
בא-כוח המערערת ער לכך, כי טענה זו לא הועלתה בבית-המשפט קמא ומטבע הדברים לא הוכחה, אולם לטענתו, קיום התוכניות דלעיל התברר לו רק לאחר הדיון בבית-המשפט קמא. לא הוגשה בפנינו כל בקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור, וממילא אין בפנינו אלא את התשתית הראייתית שהיתה בפני בית-המשפט קמא.
בהעדר ראיה לאמור לעיל, דין הטענות להידחות.
13. על-פי הדו"ח, שכאמור הוא 'הפתרון המוסדי', גובה המבנים שאינם למגורים לא יעלה על 5.2 מ'.
המשיבים טענו בבית-משפט קמא, כי גובה 'המבנה התחתון' שבנחלת המערערת הוא 6-10 מטר. כן ציינו המשיבים, כי גם 'יתר המבנים המשמשים לשימושים חורגים, גבוהים בחלקם מעל הגובה המותר' (סעיף 17 לתצהיר המשיבים בבית-המשפט קמא).
לטענת המערערת, לא הוכיחו המשיבים כי נעשה על ידה שימוש חורג (שאינו למגורים) במבנים. על-כן, לא היה מקום להטיל עליה סנקציה בגין שימוש כזה ולהטיל עליה התאמת גובה המבנים, ל-5.2 מ' כאמור.
בית-משפט קמא קבע לעניין זה:
'מאחר והמשיבה (המערערת שבפנינו – נ' א') לא הכחישה כי קיימים מבנים בחלקה א' של הנחלה אשר גובהם עולה על 5.2 מ' לא יכול להיות ספק כי את המבנים הללו על המשיבה להתאים לאמור בדו"ח ועדת קדמון.' (עמ' 6 שורות 4-6 לפסק-הדין)
לעניין גובה 'המבנה התחתון' שבנחלת המערערת,מבנה זה שימש, על-פי הסכם הפשרה, כעסק למיון ביצים של הפירמה "ביצי הכפר" (סעיף 3א' להסכם), עד לדצמבר 2000 (ראה ת/3).
שימוש זה אינו שימוש למגורים, ולכן גובהו המותר על-פי הדו"ח, לא יעלה מעל 5.2 מ'. גם לגבי מבנה זה אין הכחשה בתצהיר המערערת ו/או בעדותה בבית-המשפט קמא, כי גובהו עולה על 5.2 מ'. כל שהעידה לגביו, שלא מתבצעת במבנה שום פעילות (ראה עמ' 11 שורות 4, 19 לפרוטוקול; סעיף 7ב' לתצהירה).
משכך, הוכח כי גובה המבנים עולה על האמור בדו"ח, שהתקבל כפתרון מוסדי.
14. באשר לשטח הבנוי המותר על-פי הדו"ח, נקבע כי לכל נחלה יותר 1,200 מ"ר של שטחים בנויים, כששטח חממות לא יכלל בחישוב.
יודגש, שגם על-פי סעיף 3ב' להוראה וסעיף 10(ג)(2) להחלטה 775 של מועצת מקרקעי ישראל (עליה נסמכת ההוראה), נקבעה מגבלה של 1,200 מ"ר בנוי בנחלה (כפי שקובע הדו"ח האמור).
המבנה, בגינו נטענה ההפרה, הוא 'המבנה התחתון' שלטענת המשיבים, שטחו מגיע לכדי 1,390 מ"ר (סעיף 18 לתצהיר המצורף לבקשת המשיבים בבית-המשפט קמא).
גודל השטח הנטען אינו מוכחש על-ידי המערערת, אלא שלטענתה על-פי הוראות אגף 52 הנ"ל, אין הגבלה לשטח הבניה, להבדיל מהשימוש המותר (עמ' 17 שורה 9 לפרוטוקול בית-המשפט קמא).
כפי שנאמר לעיל, שימש המבנה התחתון בעבר כעסק למיון ביצים. כיום הוא עומד ריק, ואינו משמש לחממה. משכך, אינו עונה על הסייג הקבוע בהוראה 52 האמורה,שמתיר שטח נוסף לשימוש של חממות, בלבד.
על-כן, לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית-משפט קמא כאשר קבע כי:
'המשיבה (היא המערערת שפנינו – נ' א') אינה עושה שימוש של חממות בשטח העולה על 1,200 מ"ר. לא נטען בפני כי המבנים נבנו למטרת חממות או כי בכוונת המשיבה להשתמש בהם כחממות. לפיכך הסייג המופיע בדו"ח ועדת קדמון אינו ישים לענייננו...' (עמ' 6 לפסק-הדין)
15. מוסיף בא-כוח המערערת וטוען לעניין זה, כי אי-שימוש במבנים, לבד, אינו מהווה שימוש חורג על-פי הדין ו/או ההסכם.
בא-כוח המערערות לא ציין על מה הוא סומך טענה זו. עצם קיום המבנה, מהווה שימוש שלא כדין. משנקבע במפורש שאין לבנות מעבר ל- 1,200 מ"ר, כל מבנה מעל שטח זה, הינו ללא היתר כדין. הדבר פוגע, מטבע הדברים, בצביון הכפרי של המושב ובאיכות החיים של המתגוררים בו. מגמת הדו"ח, היא לא לאפשר הפיכת תחום המושבים לאזורי מחסנים ושימושים מסחריים אחרים (ראה עמ' 1 לדו"ח ועדת קדמון; עמ' 2 להחלטת ועדת הערער המחוזית).
לא מצאתי ממש גם בטענת בא-כוח המערערת, לפיה יש להתיר המבנים שכן ייתכן שישתמשו בהם בעתיד כחממה. תמונות נ/1 ונ/2 בהן מצולם המבנה, ממחישות עד כמה רב המרחק בין המבנה כפי שהוא היום, לבין מבנה המשמש או ישמש כחממה.
16. האם היה על המערערת להרוס את המבנים על-פי הסכם הפשרה שאימץ את הדו"ח?
לטענת בא-כוח המערערת, דו"ח ועדת קדמון צופה פני עתיד ואינו עוסק בהריסת מבנים שהוקמו בעבר.
עוד טוען בא-כוח המערערת, כי על-פי האמור בהסכם הפשרה, הצדדים קיבלו על עצמם את ה'פתרון המוסדי' באשר לשימושים במבנים ולא באשר להריסתם.
אכן הצדק עם בא-כוח המערערת.
במסגרת הסכם הפשרה התחייבה המערערת לפעול בהתאם לפתרון המוסדי, 'כאשר יתגבש פתרון מוסדי לתעשיה ולשימושים אחרים במושבים...'.
המבנה התחתון, לגביו נטענות ההפרות דלעיל, קיים בשטח עוד קודם לקבלת הפתרון המוסדי, ולפיכך אין בעצם הקמתו משום הפרה. שאלה נפרדת היא עניין השימוש במבנה.
המערערת ביקשה לגבי המבנה הנ"ל היתר "לשימוש חורג".
הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז מרכז, אישרה ביום 5.11.95 "שימוש חורג" לשטח של 500 מ"ר לתקופה של 5 שנים (בהתאם להמלצות הדו"ח); וליתר השטח 890 מ"ר, "שימוש חורג" לתקופה של 3 שנים, בכפוף להפקדת ערבות (ראה נספח ג' לבקשת המשיבים בבית-המשפט קמא).
ביום 5.11.00 פקע האישור לשימוש חורג של כל המבנה.
במצב דברים זה, על-פי סעיף 183 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בסמכות בית-משפט השלום להורות על סילוקו או הריסתו של המבנה בו נעשה השימוש החורג, אך זאת רק לפי בקשת הוועדה המקומית או היועמ"ש או נציגו. אין לכך כל קשר לבקשה על-פי פקודת בזיון בית-משפט.
הסנקציה:
17. על-פי סעיף 6(1) לפקודת הבזיון, הסנקציה שמוסמך בית-משפט להטיל היא קנס או מאסר.
סנקצית ההריסה אינה מעניינה של פקודת הבזיון.
בדין ציין בא-כוח המערערת בהודעת הערעור, שמטרת ההליך אינה עונשית כי אם אכיפתית.
באשר לגובה הקנס מפנה בא-כוח המערערת לעובדות אלה:
לאחר מות בעלה של המערערת עזבו השוכרים הפוטנציאלים את המשק, והמערערת וילדיה הגיעו עד פת לחם.
המשיבים המתינו 5 שנים עד שפנו לבית-המשפט.
המשיבים מצידם מפנים לכך שהמערערת התחייבה במסגרת סעיף 5ב' להסכם הפשרה לקבל את הסכמתם לשימושים במבנה (המחסן העליון שבשטחם), אך לא הקפידה על כך, וניהלה משא-ומתן עם שוכרים ובעלי עסקים פוטנציאליים, מבלי לקבל את אישורם (ראה נספח 14-16 לבקשת המשיבים בבית-המשפט קמא).
כמו-כן, טוענים המשיבים כי לא השתהו אלא ניסו לפתור את הסכסוך מחוץ לכתלי בית-המשפט. הם שלחו התראות למערערת בנוגע להפרותיה כבר כשבועיים לאחר חתימתו, ובנוגע להפרות האמורות בענייננו כבר מיום 22.4.96 ולא נענו (נספח ב' לתצהיר המשיבים המצורף לבקשתם בבית-המשפט קמא).
כן טוענים כי המערערת קיבלה שכר דירה עבור מבנים שהשכירה, בשיעור של אלפי דולרים לחודש (ראה עמ' 8 שורות 21-22 לפרוטוקול; עמ' 12 שורות 12-21 לפרוטוקול ).
כפי שצויין לעיל, מדובר בהסכם פשרה שנחתם על-ידי הצדדים לאחר התדיינויות ממושכות בבתי-משפט שונים וקיבל תוקף של פסק-דין. שני הצדדים קיבלו על עצמם למלא אחר תניות ההסכם.
כפי שצויין באשר לנטיעת הפרדס, המערערת לא רק שלא מילאה אחר התחייבותה, אלא הפרה אותה באופן בוטה כאשר בנתה משטח למירוצי סוסים, שלא היה קיים קודם להסכם.
רק לקראת מועד הדיון השני, בפנינו, הרסה המערערת את משטח המירוצים וגם זאת לא באופן מלא.
לפיכך, אציע לחבריי להעמיד את הקנס לכל יום הפרה, ממועד פסק-הדין בבית-משפט קמא ועד הריסתו החלקית ביום 16.12.02 על סך -350. ש"ח ליום. מיום 16.12.02 ועד לקיום המלא של פסק-הדין על סך -100. ש"ח ליום.
סוף דבר
18. הנני מציעה לחבריי:
1. לקבל את הערעור באשר לקביעה לפיה הפרה המערערת את הסכם הפשרה בנוגע לפתרון המוסדי.
2. לבטל את הוראת ההריסה שניתנה על-ידי בית-המשפט קמא למבנים החורגים בשטחם ובגובהם.
3. לדחות את הערעור באשר לנטיעת הפרדס ולקבוע שהמערערת הפרה את הסכם הפשרה משבנתה משטח למירוץ סוסים.
4. לאור האמור לעיל להעמיד את סכום הקנס בגין ההפרה על סך -350. ש"ח לכל יום, מיום מתן פסק-הדין בבית-משפט קמא ועד ליום 15.12.02; ועל סך -100.ש"ח ליום מיום 16.12.02 ועד להסרת כל העמודים ונטיעת עצים בשטח זה.
השופט ז' המר

1. אני מסכים לתוצאה הסופית אליה הגיעה חברתי השופטת נ' אחיטוב, אך בעניין ההפרה
הנטענת לגבי "הפתרון המוסדי" – מסקנתי מבוססת על נימוקים אחרים.
2. אולם בטרם אדון בכך, ברצוני להתייחס גם לטענת המערערת, לפיה שגה בית-משפט קמא משלא דחה באופן מפורש את בקשת המשיבים באשר לשבע ההפרות האחרות, עליהן ויתרו המשיבים (להלן: ההפרות האחרות).
3. דעתי היא שבכך צודקת המערערת. בבית-משפט קמא נתקיים דיון בכל ההפרות הנטענות, לרבות ההפרות האחרות. רק במהלך הסיכומים ויתרו עליהן המשיבים.
המערערת זכאית היתה איפוא, לפסק-דין שדוחה את בקשת המערערים בנוגע להפרות האחרות, למען לא תוטרד שוב בנוגע לאותן הפרות, על רקע אותה תשתית עובדתית שנטענה בבקשה.
4. אם ניתן להבין מחוות-דעתה של השופטת אחיטוב, כי להחלטת דחיה אין ממילא משמעות, בשל אופיו של צו על-פי פקודת בזיון בית-משפט,היותו "נטול תכונת הסופיות" – דעתי שונה.
בפרשת למלשטרייך, המצוטטת על-ידי השופטת אחיטוב, אכן נאמר שצו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הוא "נטול תכונת סופיות" – אך במה דברים אמורים?
בכך:
ש'מחד גיסא, יכול מי שהוטלה עליו הסנקציה לחזור ולפנות לבית-המשפט כדי לנסות ולהוכיח כי אין עוד מקום להמשך הכפיה ... ומאידך גיסא, הקנס או המאסר שהוטלו לפי סעיף 6, אין בהם כשלעצמם כדי למנוע מן הצד הרואה עצמו נפגע, העלאתה של בקשה חוזרת לבית-המשפט כדי שישקול פעם נוספת את אמצעי הכפיה שפניהם לעתיד ... עניינו של סעיף 6 הוא קיומו של הצו שניתן על-ידי בית-המשפט מעיקרו, ואם מתברר כי האמצעים שננקטו בעבר לוקים בחוסר יעילות, רשאי בית-המשפט לחזור ולדון בעניין ואין הוא מנוע מלעשות כן'.
5. לא מתקבל על הדעת, שהכרעה בעצם השאלה העובדתית אם היתה או לא היתה הפרה, במועד או עד מועד מסויים – תהיה "חסרת סופיות".
בהעדר הכרעה הדוחה מתן צו על-פי סעיף 6 הנ"ל, בעניין ההפרות האחרות, יוכלו לכאורה, המשיבים לחזור על בקשתם – אף כמקצה שיפורים – לגבי עצם השאלה העובדתית, אם הפרה המשיבה את החלטת בית-המשפט באותן הפרות אחרות.
על-כן, משנאלצה המשיבה להתגונן בבית-משפט גם כנגד הטענות בהפרות האחרות, ורק בשלב הסיכומים חזרו בהם המשיבים – זכאית היתה להחלטה הדוחה את בקשת המשיבים בנושא ההפרות האחרות.
6. אשר להפרה הנטענת של "הפתרון המוסדי":
ב- רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש – מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מה(1) 617, נקבע:
'הלכה פסוקה היא כי אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט אלא-אם-כן הוא מצווה במלים חד-משמעיות את אשר חייב להעשות.'
בית-המשפט ציטט בהסכמה דברים מפי השופט ח' כהן, ב- ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים פרדס ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 612, 6007):
'גם לנו נראה שבדרך-כלל אין בית-המשפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונות בעלי הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר מעשה, משמעות שלא היתה בו על פניו.'
7. נושא "הפתרון המוסדי", כמובא בסעיף 8 להסכם בין הצדדים, איננו חד-משמעי על פניו, ולמעשה אין לו משמעות ללא ברור מעמיק בדבר כוונת הצדדים והכרעה במחלוקת ביניהם.
'הליכי הבזיון האזרחי נועדו להתברר במהירות וביעילות, ללא טרחה יתירה, 'ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחרות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין'." (קשת, בזיון המשפט, עמ' 111; רע"א 4231/90, שם, עמ' 619).
8. לא רק השאלה מהו "הפתרון המוסדי" מחייבת פרשנות חיצונית על סמך ראיות ועדויות, אלא גם תוכנו ומשמעותו של "הפתרון המוסדי" לגופו, והשלכותיו על התחייבויותיה של המערערת, כפי שהוכיח הדיון הנרחב בנושא זה הן בבית-משפט קמא והן בחוות-דעתה של השופטת אחיטוב.
כך למשל, האם הפתרון המוסדי הוא אכן דו"ח ועדת קדמון (ואם, כפי שמציינת השופטת אחיטוב, הדו"ח הוכן כבר קודם להסכם בין הצדדים, מדוע לא נקבו הצדדים במפורש בשמו?), ואולי הוראות מינהל מקרקעי ישראל, שאפשר שהן סותרות את דו"ח הוועדה? האם הדו"ח הוא בגדר "התגבשות" של פתרון מוסדי, ואולי רק בגדר המלצה? האם מסקנותיו מחייבות רק הפסקת השימוש, התאמת מבנים או הריסתם? ועוד שאלות רבות שהתשובות עליהן לא נמצאות בהסכם בין הצדדים.
9. תרופתם של המשיבים בנושא זה איננה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט:
'הזוכה לפי צו, שאינו ברור די צרכו או אינו חד-משמעי במידה הנדרשת לאכיפתו בדרך של בזיון בית-המשפט, יכול להגיש המרצת פתיחה ולבקש בה את פירוש הצו. אפשרות זו שמורה רק למקרה שהצו הוא אישור של הסכם, שנעשה בין בעלי הדין וקיבל תוקף של פסק-דין או החלטה.' (קשת, שם, עמ' 112)
גם הליכים על-פי דיני החוזים פתוחים בפניהם.
10. אשר למשטח לריצת הסוסים: לכאורה אף נושא זה אינו חד-משמעי בהסכם, שכן בניגוד לאמור בסעיף 6ב להסכם, מיקומו של הפרדס או המטע לא סומן בתשריט שצורף להסכם. אפילו בא-כוח המשיבים טעה בהצבעה על מיקום הפרדס.
אלא שבדיעבד לא היתה מחלוקת על כך, שהמערערת הודתה שהקימה את 'המקום בו מצויים הסוסים' בתוך השטח של 'הריאה הירוקה ... בערך רבע מהריאה הירוקה ...', כפי שפירטה השופטת אחיטוב.
בנושא זה אני מצרף דעתי לדעתה של השופטת אחיטוב.
11. ייתכן שמלכתחילה לא צריך היה בית-משפט קמא להיזקק לבקשה של המשיבים גם בנושא המשטח לריצת הסוסים, שכן הכרעה בשאלת מיקומה של הריאה הירוקה, הצריכה פרשנות חיצונית ושמיעת ראיות ועדויות – ולא נלמדה חד-משמעית מן ההסכם.
ברם, משנתברר בדיעבד, כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר המיקום, אין עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא.
11. אשר-על-כן, דעתי היא כדלקמן:
א. לקבל את ערעור המערערת בנוגע לשבע ההפרות האחרות, ולקבוע כי הבקשה של המשיבים בעניינן נדחית;
ב. לקבל את ערעור המערערת בנוגע ל"פתרון המוסדי", לבטל את החלטת בית-משפט קמא בנושא זה, ולדחות את בקשת המשיבים;
ג. לדחות את ערעור המערערת בנוגע למשטח מירוץ הסוסים, בכפוף לקביעותיה של השופטת אחיטוב.
השופטת ד' ברלינר, אב"ד:

"אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעו שני חבריי, כל אחד מנימוקיו, באשר לקבלת ערעור המערערת בנושא הפתרון המוסדי על כל המתחייב מכך.
אני מסכימה גם, כי יש לדחות את ערעור המערערת בנוגע למשטח המירוץ מן הנימוקים שפורטו על-ידי חברתי השופטת אחיטוב.
לעניין שבע ההפרות – מקובלים עליו דבריו של חברי השופט המר, ואף אני סבורה כי יש לקבוע במפורש שהבקשה בנושא הפרות אלה – נדחית.
לפיכך הוחלט, כאמור להלן:
א. לקבל את הערעור בנוגע ל"פתרון המוסדי", לבטל את החלטת בית-משפט קמא בנושא זה, ולדחות את בקשת המשיבים;
ב. לדחות את הערעור בנוגע למשטח מירוץ הסוסים;
ג. להעמיד את הקנס בגין ההפרה, כאמור בסעיף 18ד' לחוות-דעתה של השופטת אחיטוב;
ד. לקבל, ברוב דעות, את הערעור בנוגע ל"שבע ההפרות" האחרות, כמוגדרות בחוות-דעתו של השופט המר, ולקבוע כי בקשת המשיבים בנושא זה נדחית."

[177] רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) נ' מכ"ש - מפסקי כרם ואח', פ"ד מה(1) 617.
[178] בש"א (ב"ש) 6202/00 אחים אוקנין נ' א. ר. אלירם, תק-מח 2000(2) 9128.
[179] ע"פ 823/97 דניאל ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל ואח', תק-על 97(1) 204.
[180] רע"א 2875/97 עזבון המנוח נור חביב עאסי ואח' נ' חביב איוב עאסי ואח', תק-על 97
(3) 683.
[181] ע"א 128/59 אברהם ובלהה שרגהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יב 1448.
[182] ה"פ (ת"א) 1420/02 כהן יעל ואח' נ' גיורא מלר עבודות בניין בע"מ ואח', תק-מח 2004(1) 6256.

[183] עפ"א (ת"א) 80057/02 אורה מבל נ' רוני כהן ואח', תק-מח 2003(1) 24219.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אי-בהירות ההחלטה או הצו