כתב התביעה ועילת התביעה

תקנה 13 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי כתב התביעה שמגיש תובע צריך שיראה, כי לנתבע יש עניין בתובענה וכי יש מקום לחייב את הנתבע להשיב על התובענה שהוגשה על ידו.

כלומר, כפי שנראה להלן, על-מנת שתובע יוכל לפנות לבית-המשפט בתביעה לסילוק-ידו של בר-רשות, עליו להוכיח ולחילופין להראות, כי בר-הרשות אכן נמצא בחלקתו – תובע שאינו מראה יריבות בינו לבין הנתבע - יימצא את תביעתו נדחית.

תקנה 14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי תובע רשאי לבקש בכתב תביעתו סעדים אותם רשאי בית-המשפט לתיתו. זאת ועוד. תקנה 44(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה".

נעיר כי ישנה חשיבות מרובה להגדרת עילת התביעה הנטענת בכתב התביעה, שכן הדבר ישפיע ישירות על קבלת הסעד המבוקש שכידוע אין פוסקים מה שלא מבקשים.

לעניין האחרון, גורס י' זוסמן {סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית} כי בית-המשפט לעולם לא יתן לתובע פסק-דין על-סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך.

כפי שנראה להלן, על תובע תחילה להוכיח כי הינו הבעלים של המקרקעין ולחילופין עליו להראות כי יש בידו זכות במקרקעין.

לאחר שהוכיח בעל המקרקעין כי המקרקעין שייכים לו ולחילופין כי יש בידו זכות, עובר נטל ההוכחה לפתחו של הנתבע להוכיח כי יש בידו זכויות במקרקעין.

בנוסף, על הנתבע אף להוכיח כי הינו מחזיק כדין במקרקעין. במידה ויוכיח הנתבע חזקה כדין במקרקעין - תידחה התביעה.

סעיף 15 לחוק המקרקעין מגדיר מיהו מחזיק. על-פי סעיף זה מחזיק הינו "בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו".

כלומר, מחזיק הוא {ראה גם במאמרה של לאה דוכן-לנוי, "חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969", הפרקליט כו(א), 115}:

הבעלים כשהשליטה במקרקעין בידיו.

מחזיק מטעם הבעלים שהשליטה הישירה בידיו.

הבעלים כשהשליטה הישירה אינה בידיו.
מחזיק מטעם המחזיק במקרקעין כשהשליטה בידיו.

ב- ת"א 100386/01 {מינהל מקרקעי ישראל מחוז תל אביב ואח' נ' ראובן נוריאל ואח', פדאור 04(7), 754 (2004)} קבע בית-המשפט כי לאחר שהתובעת הוכיחה את בעלותה על מקרקעין נשוא התביעה, נטל ההוכחה עבר לשיכמה של הנתבעת להוכיח כי הינה בעלת זכויות במקרקעין.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות במקרקעין שכן לא הביאה במהלך הדיון כל ראיה, או חוזה או אסמכתא חוקית לזכותה במקרקעין.

עוד נקבע כי הנתבעת לא הביאה כל ראיות פוזיטיביות שיוכיחו את זכויותיה במקרקעין.

בשל סיבות אלה, נקבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה להראות, כי היא מחזיקה במקרקעין כדין.

ב- ת"א (יר') 9494/97 {מינהל מקרקעי ישראל נ' אילן מועלם, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.02.05)} הוכיח התובע באופן מוחלט את בעלותו על הקרקע, וברמה של 51% לפחות הוא הוכיח שעד לשנת 1993 לא גרו בבית נשוא התביעה. לעומתו, הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי גר במקום לפני 1993.

לאור האמור, קבע בית-המשפט כי הנתבע לא זכה ברישיון מכללא מטעם התובע. מדובר בקרקע מוסדרת, שהנתבע מחזיק בה לכל המוקדם משנת 1993. הוא לא הוכיח כי החזיק בקרקע חזקה נוגדת, כנדרש במקרה של מקרקעין מוסדרים.
ב- ע"א 127/77 {מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד לא(3), 455 (1977) (להלן: "פסק-דין מלכה קפה")} קבע בית-המשפט, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות. במקרה זה, על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום.

בהמשך לפסק-דין מלכה קפה קבע בית-המשפט, כי לבעל המקרקעין מספיקה הטענה כי הינו הבעלים, כבסיס להחזרת החזקה וזאת אך ורק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקרקעין.

ב- ע"א 24/64 {זאב דוכנה נ' זאב ברויר, פ"ד יח(2), 501 (1964) (להלן: "פסק-דין זאב דוכנה")} המערער תבע בבית-המשפט השלום, את סילוקו של המשיב מביתו, המכיל דירה בת חדר אחד. המערער טען כעילת תביעתו שהמשיב הינו מסיג גבול.

בית-המשפט בדחותו את הערעור קבע כי בהנחה שהמשיב בר-רשות הוא, איננו רואה כיצד ניתן לצוות על המשיב שיסלק ידו מן הבית, כאשר העילה היחידה שנטענה נגד המשיב בפרשת התביעה היא הסגת גבול.

למסקנה זו הגיע בית-המשפט לנוכח העובדה שלא נטען ובמיוחד לא הוכח שהרשות אשר מכוחה מחזיק המשיב בבית, באה לסיומה.

מהאמור בפסק-הדין זאב דוכנה הנ"ל ניתן להבין כי על-מנת שיהא ניתן לסלק ידו של מחזיק - יש לטעון בפרשת התביעה כי הרישיון להחזקה הגיע לסיום, ועל-כן חייב מקבל הרישיון לפנות את הנכס נשוא פרשת התביעה.

ב- ע"ר (ת"א) 217/60 {ד"ר יצחק רוזנבוים נ' שלמה וקסמן ואח', פ"מ כז 6 (להלן: "פרשת רוזנבוים")} טען בא-כוח המערער כי המשיבים לא הוכיחו בתביעתם בעלות על הדירה, ולכן תביעת המשיבים לסילוק-ידו של המערער דינה היתה להידחות.

בדחותו טענה זו קבע כב' השופט קיסטר כי בעלותם של המשיבים בדירה הוכחה. בנוסף, המערער אף מנוע מלטעון טענה שכזו מאחר ואת הדירה קיבל מאת המשיבים ובשל סיבה זו מנוע הוא מלהכחיש זכות המשיבים לדירה.

ללמדנו, כי בתחילה בית-המשפט בודק האם הוכחה עילת התביעה שמכוחה מבקשים התובעים את סילוק היד. כך לדוגמה, בפרשת רוזנבוים בית-המשפט קבע כי אכן הוכחה הבעלות של המשיבים בנכס נשוא התביעה - ולאחר מסקנה זו, בדק האם המערער הינו בר-רשות במקרקעי המשיבים.

ב- ע"א (ת"א) 15/73 {יוסף אלפוצי נ' שלום וחנה לוי, פ"מ תשל"ד(ב), 395 (1973)} בא-כוח המשיבים טענה כי המערער לא הוכיח כי זכותו להמשיך ולהחזיק בדירה כשוכר.

בית-המשפט שלערעור קיבל טענה זו וקבע כי היה על המערער להוכיח כי הוא מחזיק בדירה נשוא התביעה כדין בהיותו שוכר בה. משלא עשה כן, דין ערעורו להידחות.

ניסוח התשתית העובדתית העומדת ביסודה של עילת התביעה הינו מרכיב חשוב בהכנת תביעה לסילוק-ידו של בר-רשות. על התביעה לכלול את הפרטים היסודיים הבאים:

האחד, את עובדת ביטולו של הרישיון - אם אכן מדובר בכך שהבעלים מכיר בעובדה שאכן לנתבע הוענק רישיון {כזה או אחר}.

השני, אם מדובר במסיג גבול או אז על התובע לתאר את תאריכי הפלישה לשטח או את התקופה המשוערת בה פלש מסיג הגבול. במקרה כזה, אם תבוא טענת הנתבע כי בדין הוא על השטח, הרי, בנסיבות מסויימות, נקבע בפסיקה, כי יש לראות בעצם הגשת התביעה משום ביטולו של הרישיון. אולם, במקרה כזה, תהא על התובע החובה להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה.

השלישי, לתאר את זכויותיו בשטח {בעלים או מחזיק או שוכר או בעל זכות אחרת מכוחה הינו רשאי לתבוע את סילוקו של הנתבע}.

ב- ת"א 44210/99 {מדינת ישראל נ' ויקטור (חגג) ארז, פדאור 04(7), 219 (2004)} טענה התובעת בכתב תביעתה, כי החזקת הנתבע בנכס היא בניגוד לרצונה. וכטענתה בכתב התביעה:

"הנתבעת מס' 2 מחזיקה בדירה שלא כדין, הנתבעת מס' 2 מעולם לא קיבלה רשות מפורשת ו/או מכללא להתגורר בדירה והיא בבחינת פולשת ו/או משיגת גבול במקרקעי התובעת. התובעת טוענת כי לחלופין יש לראות בכתב תביעה זה הודעת ביטול הרשות אם תטען רשות כזו על-ידי הנתבעת מס' 2 ו/או מי מהנתבעים."

בית-המשפט קבע כי יש לראות בטענתה זו של התובעת משום הודעת ביטול.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כתב התביעה ועילת התביעה