botox

הזמן לטענת התיישנות

1. מבוא
סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"3. הזמן לטענת התיישנות
אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה."

מגמת הפסיקה הינה לפרש את המונח "הזדמנות ראשונה" כנקודת זמן בה הנתבע טען לראשונה טענות לגופו של עניין.

ברור כי יש לבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות ובעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה היתה מהות הדיון הראשון שהתקיים אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות {ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה(5), 365, 370 (1991) (להלן: "פרשת רוז'נסקי שרה")}.

כלומר, אין לקבוע נוסחה גורפת וכללית שתכסה את כל המצבים אלא יש לבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות {רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ"ד נא(4), 716 (1997)}.

על נתבע להשמיע טענת ההתיישנות לכל המאוחר בכתב טענותיו. ישנם מצבים בהם נדרש בעל דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב הטענות ואם ניתנת לו ההזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה - תאבד זכותו להעלותה {ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' איריאן, נח(4), 769, 787 (2004)}.

ה"ההזדמנות הראשונה" שבה יש להעלות את טענת ההתיישנות, אינה בהכרח רק במסגרת כתב ההגנה, אלא, גם במסגרת הליך שקדם להגשת כתב ההגנה.

יחד-עם-זאת, יש לבחון את מהות הדיון או ההליך הראשון שהתקיים ואשר בו לא הועלתה טענת ההתיישנות וזאת כדי להיווכח אם היה מצופה כי כבר במסגרת הליך כאמור, שהתקיים בטרם הגשת כתב ההגנה, היה על הנתבע להעלות את טענות ההגנה שלו לגופו של עניין ובהן גם את טענת התיישנות, ככל שזו עומדת לו.

סעיף 3 לחוק ההתיישנות אינו מבחין בין הליך שבו יזם הנתבע לבין הליך שנפתח על-ידי התובע ואשר הנתבע נדרש להשיב לו.

הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הינו, מניעת בזבוז זמן שיפוטי לריק, שעה שהנתבע נותן להליכים בבית-המשפט להימשך ולבסוף מעלה טענת התיישנות דיונית, טענה אשר אם היא נכונה, היה בכוחה לייתר את הדיונים, מלכתחילה.

זאת ועוד. מלבד הרציונל כאמור, בסעיף 3 לחוק ההתיישנות טמון רציונל נוסף.

כאמור, מטרת ההתיישנות הינה הגנה על הנתבע, אשר לאחר תקופה מסויימת, שוב לא יהיה מחוייב עוד לשמור את ראיותיו ולא יהיה חשוף עוד לתביעה בעניין. ברם, נתבע שהוגשה נגדו תביעה לאחר שנים, מטבע הדברים, יעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, מאחר שבוערת היא בעצמותיו ובגינה הרי נמנעת ממנו הגנתו.

לעומת זאת, נתבע אשר אינו נפגע מחלוף הזמן ומעלה את טענת ההתיישנות, בשלב מאוחר יותר, כטענה פרוצדוראלית גרידא, אזי אינו ראוי, בהכרח, לקבל הגנה זו של התיישנות, כי סופו מעיד על תחילתו שאין הוא זקוק לה.

כנגזרת מן ההכרה בזכות הפניה לערכאות, כזכות חוקתית, מפרש בית-המשפט את הזדמנותו הראשונה של נתבע, להעלאת טענת ההתיישנות, בהרחבה. לכן, ההזדמנות הראשונה, הינה, ההזדמנות הראשונה ממש, אשר במסגרתה הנתבע בא במגע עם בית-המשפט ויכול הוא להעלות את טענת ההתיישנות. כלומר, במסגרת כתב הגנתו ולעיתים אף קודם לכן {ראה דברי כב' השופט מ' דרורי ב- ת"א (מחוזי יר') 6344-04 חיים שושן, יבוא יצוא ומסחר בע"מ נ' א.ב.א ויקטורי חברה לניהול אחזקות בע"מ, תק-מח 2011(1), 28577 (2011); ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן, פ"ד נח(4), 769 (2004)}.

הטענה לפיה בעל דין לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין בשלבים הראשונים של ניהול התיק, כנימוק מדוע נמנע הוא מלהציג את טענתו להתיישנות - לא תוכל לסייע לו {ראה לעניין זה ת"א (שלום אשד') 1120-05 מיכל קינן נ' אביאל קוטלר, תק-של 2011(1), 121345 (2011)}.

"יש קשר גומלין בין הרחבת ההכרה בזכות בעל דין לפנות לבית-המשפט ולשטוח בפניו את תביעתו ואת טיעוניו, לבין הצרת תחום פריסתו של מוסד ההתיישנות. הצרה זו מביאה מצידה פרשנות מרחיבה למושג "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת ההתיישנות."

{דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4), 769, 785 (2004); ראה גם ע"א 3451/07 חנה קאופמן נ' יצחק כהן, תק-על 2010(1), 9148 (2010); ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו, תק-על 2011(1), 1858, 1869 (2011)}.

ההוראה הקבועה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות מטילה על הנתבע חובה להעלות את טענת ההתיישנות באופן מפורש וברור בהזדמנות הראשונה, שאם-לא-כן רואים אותו כמי שויתר על הטענה.

כאמור, התכלית העומדת מאחורי הדרישה הקבועה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות היא לתחום את התקופה במסגרתה ניתן לפתוח בהליכים משפטיים לשם מימוש זכות תביעה, תוך שמירה על האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים.

כך למשל ניתן ביטוי להיבט של הנזק הראייתי שעשוי להיגרם לנתבע בשל חלוף הזמן מהיום בו נולדה העילה. אינטרס מרכזי הוא צפיות הנתבע, הכרוך בשאלת הנזק הראייתי המתחולל בשל חלוף הזמן. מניחים כי אם רצונו לסמוך על הטענה הוא יעלה אותה מייד עם שיתופו בהליך. העלאת הטענה בכל זמן אחר ייתכן ותיתפס כתרגיל טקטי {ת"א (מחוזי יר') 1630/99 עקל מחמד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4), 17451 (2002)}.

ההזדמנות הראשונה הוגדרה כשלב הדיוני בו פונה הנתבע לראשונה לבית-המשפט, בין אם בעל-פה ובין אם בכתב, לאחר הגשת כתב התביעה.
בתי-המשפט שירטטו מספר אמות-מידה לבחינת המועד בו עמדה לנתבע "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות ובין השאר נבדק מהות הדיון הראשון שהתקיים אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט בעמדה כלשהיא ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו אם לאו {ראה פרשת רוז'נסקי שרה; רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס ואח' נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4), 716 (1997)}.

סעיף 3 לחוק ההתיישנות מגדיר, למעשה, שלושה שיקולים מרכזיים המדריכים את שיקול-הדעת השיפוטי והם: התכלית העומדת ביסוד הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות; אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות ומעמדה החשוב של זכות הגישה לערכאות {ע"א (מחוזי ת"א) 3029/03 בן עמי יצחק נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ, תק-מח 2006(1), 6780 (2006); בש"א (מחוזי ב"ש) 4862/08 שמילה משה נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2008(4), 17096, 17098 (2008)}.

לעניין התכלית, נקבע כי מטרתה של הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות היא למנוע הליכי סרק, בהם יתנהלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות המייתרת את התביעה כולה. תכלית זו היתה מסוכלת אילו היה בכוחו של הנתבע להעלות טענת התיישנות בכל שלב של ההליך המשפטי. קציבתו של "מועד גג" בדמות עיקרון ה"הזדמנות הראשונה", שלאחריו העלאת הטענה שוב לא תועיל לו, מתיישבת עם התכלית האמורה, והיא משתלבת אף עם מגמה כוללת בחקיקה ובפסיקה שלא לאפשר הידרשות מאוחרת לטענות שהן "מקדמיות" באופיין.

השיקולים שעמדו ביסוד החקיקה יצרו מסגרת נוקשה, בדמות מחסום דיוני, אשר מונע אפשרות להעלות טענת התיישנות, אלא בהזדמנות הראשונה. אף לאחר גיבושה של ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מהותית, נותרה ההלכה בדבר חובת העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה, הגם שנקבע, כי חסימת הגישה לערכאות תהא בדרך מידתית, תוך שמירת זכויות המתדיינים.

הנטיה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול אותה או לצמצמה, אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד.

כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום. כך הוא גם בפרשנותן וביישומן של הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, אשר אינן מביאות לביטולה של הזכות המהותית נוכח מעבר הזמן, אלא הן מבקשות לחסום את הגשתה בחסימה פרוצדוראלית כדי להשיג תכליות שונות.

חסימה פרוצדוראלית זו מצביעה על גישה מיצרה להחלת ההתיישנות, ומתלווים להיצרה זו סימני היכר נוספים, ובהם הכלל כי מי שלא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה ייחשב כמוותר עליה {ראה גם ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 445 (2003)}.





2. מהם המקרים בהם ייחשב בעל דין כמי שויתר על טענת ההתיישנות?
נתבע שטען להתיישנות בכתב הגנתו, אך לא עמד על הטענה והחל בניהול ההליכים בתיק, נחשב כמי שוויתר על טענתו ולא יוכל לשוב ולהעלותה במועד מאוחר יותר.

לא כל נתבע שהעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, יצא ידי חובתו שכן, לו רצה המחוקק בהסדר זה, היה קובע זאת מפורשות ולא היה נוקט לשון ה"הזדמנות הראשונה". ניסוח זה מלמד, שייתכנו מקרים, בהם הנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו אך עדיין ייחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות {ראה למשל ת"א (מחוזי נצ') 1013/02 מועלם צדוק נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2004(2), 4026, 4036 (2004)}.

ב- ת"א (שלום חי') 20579/02 {בן שושן יעקב נ' עו"ד רויטגרונד רפי, תק-של 2006(4), 27724 (2006)} קבע כב' השופט א' אליקים כי אם נבחן את התנהגותו של הנתבע, הרי שאומנם בכתב הגנתו הוא טען כי יש לדחות התביעה על-הסף מחמת התיישנות, אך לאחר מכן זומנו הצדדים לקדם משפט, מועד בו ניתנה לנתבע ההזדמנות הראשונה להבהיר עמדתו בנושא.

הישיבה הראשונה בתיק נתקיימה ביום 14.7.03, באותה ישיבה הנתבע לא טען טענה כלשהיא בנושא ההתיישנות, להיפך, במעמד הצדדים נקבע לוח זמנים להגשת תצהיריהם, שהוא מיותר לכאורה במקרה של התיישנות והנתבע לא מחה על-כך ולא עמד על בירור שאלת ההתיישנות כבר בשלב זה.

בנסיבות אלה נקבע כי הנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה שהיתה לו ולמעשה בשתיקתו הפך את העילה שהתיישנה כאמור לעיל, כעילה שיש לבררה לגופו של עניין.

ב- ת"א (שלום נת') 8581-06 {דב ברקו נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, תק-של 2010(2), 53953 (2010)} התובענה הוגשה בשנת 2005. מעיון בתיק בית-המשפט עולה כי טענת ההתיישנות הועלתה על-ידי הנתבעת בכתב הגנתה {"התביעה לתקופה מ- 1974 ועד 4.7.1998 התיישנה ודינה להידחות על-הסף"}.

יחד-עם-זאת קבעה כב' השופטת גלית ציגלר כי לא נמצאה בתיק כל עדות להעלאת הטענה או דיון בה לגופו של עניין, במועד מאוחר יותר, ולמעשה הנתבעת לא ביקשה - עד למועד הגשת בקשה זו - הכרעה לגופו של עניין בטענת ההתיישנות.

נהפוך הוא. הנתבעת ניהלה את ההליכים בתיק ללא סייג, הגם שאלו נוהלו בעצלתיים על-ידי התובע. כך למשל, בדיון מיום 15.7.07 שנערך בפני כב' השופט י' קינר, נדון עניין מינוי מומחה מטעם בית-המשפט, ובא-כוח הנתבעת ביקש השלמת ההליכים המקדמיים. דיון נוסף נערך ביום 13.5.08 בו הופיע בא-כוח התובע בהסכמת בא-כוח הנתבעת והציג הסכמות דיוניות ביניהם, אשר אושרו על-ידי בית-המשפט.

בנוסף פעלה הנתבעת וביקשה עזרת בית-המשפט במתן הוראות לתובע להעביר מסמכים רפואיים לצורך הגשת חוות-דעת מטעמה ובשלב מאוחר יותר ביום 26.5.09, אף הגישה את חוות-הדעת לתיק.

דיון נוסף נערך ביום 4.6.10 בו נדונו שוב מספר עניינים מקדמיים כגון חתימת וס"ר, פניה למל"ל והגשת חוות-דעת אקטוארית. בדיון זה אף מונה מומחה מטעם בית-המשפט ולא נמצא זכר לטענת הנתבעת בדבר התיישנות או דיון לגופו של עניין בטענה זו.

מכאן, שהנתבעת פעלה בתיק ולא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, והסברה לפיו "לא מצאה לנכון להשקיע מאמצים מיותרים בהליך שיכול ויסתיים מסיבותיו של התובע", אינו יכול לשמש נימוק הולם.

אילו עמדה הנתבעת על טענתה, מן הראוי היה שתגיש בקשה מתאימה במועד, תתכבד ותשקיע מאמץ מינימאלי על-מנת לחסוך בהליכים אשר הינם מיותרים בעיניה.

בנסיבות אלה, לאור ההלכות בדבר "ההזדמנות הראשונה" ולאור ניהול ההליכים על-ידי הנתבעת משך זמן כה רב, לא ניתן עוד להעלות את טענת ההתיישנות ודין הטענה להידחות.

3. כתב טענות מתוקן
גם אם תוקן כתב התביעה והנתבע רשאי היה מכוח תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להגיש כתב הגנה מתוקן אין כוחה של טענת התיישנות יפה אם לא בא זכרה בכתב ההגנה המקורי {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995), 324, ה"ש 90}. זו ההלכה, כאשר כתב התביעה המתוקן לא כלל עילה חדשה, אשר נטען כי התיישנה.

כלומר, הגשת כתב טענות מתוקן אינו בגדר "הזדמנות ראשונה" {ראה גם ע"א 580/73 אליהו טויטו נ' פנחס ביטון, פ"ד כח(2), 527 (1984)}.

ב- ת"א (שלום רמ') 4801-07 {לאוניד פרידמן נ' מגדל הזוהר לבנין בע"מ, תק-של 2010(4), 85264 (2010)} קבע כב' השופט ד"ר עמי קובו כי כאשר טענת ההתיישנות לא הועלתה על-ידי הנתבעת במסגרת כתב ההגנה המקורי, הרי שהנתבעת לא העלתה את הטענה בהזדמנות הראשונה ומכאן שהחמיצה את האפשרות להעלותה. טענת ההתיישנות נדחתה.

ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 1560/06 {שלמה ועליזה ג'ורג'י נ' "חגור" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-מח 2008(1), 386, 391 (2008)} קבע בית-המשפט כי קביעתו של הבורר, לפיה אין מניעה להעלות לראשונה טענת התיישנות במסגרת כתב הגנה מתוקן, שגויה מבחינה משפטית.

עוד נקבע כי הבורר טעה בכך שהתיר למושב להעלות טענת התיישנות בכתב ההגנה המתוקן.

ב- ת"א (שלום חי') 2000/00 {נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות בישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל - מחוז חיפה, תק-של 2004(3), 1381, 1382 (2004)} קיבל בית-המשפט את טענת האגודה וקבע שהיא לא החמיצה את ההזדמנות הראשונה כנדרש בסעיף 3 לחוק ההתיישנות אשר מדבר על נתבע.

עוד נקבע כי אומנם האגודה הגישה כתב הגנה בהיותה משיבה פורמאלית אולם אין בכך כדי להפוך אותה לנתבעת, כי כתב התביעה המקורי לא כלל שום טענה כלפי האגודה ולכן יש לראות בה כנתבעת רק משהוגש כתב התביעה המתוקן נגדה.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 2117/02 {בנק איגוד סניף אשקלון נ' עוג'ר נסים, עו"ד, תק-של 2003(2), 17055, 17058 (2003)} קבע בית-המשפט כי עיון בבקשת רשות להתגונן מעלה כי טענת ההתיישנות לא בא זכרה בה, אלא בבקשה למתן רשות להתגונן המתוקנת, משמע הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.

ב- בש"א (שלום נצ') 1313/03 {המועצה המקומית כפר כנא נ' יוסף מוחמד חמדאן, תק-של 2003(1), 20729, 20730 (2003)} נדונה בקשתה של הנתבעת לתיקון כתב הגנתה, על-ידי הוספת טענת התיישנות. הבקשה נומקה בכך כי בשל טעות משרדית הושמטה טענת ההתיישנות מכתב ההגנה שהוגש כאשר טענה זו הופיעה בטיוטה שהוכנה על-ידי בא-כוח המבקשת.

המבקשת-הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו הכחישה את הנטען בכתב התביעה וכן את כל נזקיו של התובע, אך לא העלתה טענת התיישנות וגם לא הגישה בקשה לסילוק על-הסף מחמת התיישנות.

בין לבין התקיימו שתי ישיבות מקדמיות, להן התייצב בא-כוח המבקשת בלבד והודיע שמתנהל משא ומתן לפשרה ושהצדדים קרובים לפשרה.

כב' השופט סוהיל יוסף דחה הבקשה וקבע כי תוכנו של כתב התביעה היה ידוע למבקשת, התובע ציין בכתב תביעתו את המועד שבו נולדה עילת התביעה ומאומה לא היה חסר לה מלבד ידיעת זכותה לעורר את הטענה.

בנסיבות העניין החמיצה המבקשת את "ההזדמנות הראשונה" להעלות את טענת ההתיישנות.
לא זו בלבד שהמבקשת לא העלתה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתה, גם בישיבות קדם המשפט שהתקיימו לא טען בא-כוח המבקשת דבר בעניין התיישנות התביעה.

4. בקשה לפטור מתשלום אגרה
ביסוד תקנות האגרות מונח איזון בין שתי תכליות נוגדות.

האחת, תקנות האגרות באות לקבוע מנגנון של השתתפות הפרט המבקש לנהל הליך משפטי בעלות ההליך ובשירות המתקבל ממערכת המשפט תוך מתן אפשרות לשירות כלל הנדרשים בפועל או בכוח לבתי-המשפט.

מנגנון זה אינו עיקרון פיסקאלי בלבד, אלא בא הוא לבסס גם את רצינות ההליך ויסודו מתוך הנחה כי מי שנדרש לשלם אגרה עבור הליך זה או אחר, ולעיתים רבות אגרה משמעותית, ישקול היטב את הצורך בהליך ואת האמור בו לגופו.

בכך מתבקש להשיג לא רק יעילות וחיסכון במשאבי הציבור והפניית משאבי השפיטה לאפיקים הנדרשים, אלא גם יימנעו הליכי סרק שיש בהם הטרדה של צדדים להליך משפטי ללא צורך והכרח. עצם החיוב באגרה אינו יכול לשמש מחסום מוחלט בפני הליכי סרק שאין בהם ממש.

משעה ששולמה האגרה, ייפתח ברגיל תיק ויירשם בבית-המשפט גם אם אין הוא מגלה עילה. אולם הנחת המוצא היא כי בעצם החיוב באגרה יש הכבדה מסויימת על קיום הליכי סרק.

השניה, החיוב באגרה איננו יכול לאיין את זכותו של הפרט לפנות לערכאות במובן זה, שבשל חיוב זה תישלל כליל היכולת של פרט מסויים להיזקק לשירותי מערכת המשפט.

זכות הגישה לערכאות היא זכות בעלת אופי חוקתי, ולא ניתן לפגוע בה אלא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

מכאן, נקבע בתקנות האגרות, כי מי שאיננו יכול לשלם את האגרה, מטעמי חוסר יכולת כלכלית, יהיה פטור מאגרה בנסיבות מסויימות והכל כפי שייקבע בית-המשפט.

על-פי תקנה 14(ג) לתקנות האגרות מתן פטור מתשלום אגרה מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים. האחד, קיומה של עילת תביעה לכאורית. השני, היעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה. במקרה והמבקש לא יעמוד בהוכחת שני התנאים לעיל במצטבר, תידחה בקשתו.

על המבקש פטור מאגרה מוטל לפרוש תשתית עובדתית, המלווה בתצהיר תומך, מלאה ועדכנית לגבי מצבו הכלכלי ולצרף לבקשתו אסמכתאות המעידות על היעדר יכולת כלכלית לשלם את האגרה.

הגשת בקשה לפטור מתשלום אגרה הינה בגדר הזדמנות ראשונה לטעון טענת התיישנות וזאת על-אף שטרם הוגש כתב הגנה {רע"א 2208/09 יצהר נ' עזבון המנוח בנימין אברהם ז"ל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ"ד נא(4), 716 (1997)}.

נדגיש כי בבקשה לפטור מתשלום אגרה על המבקש-תובע לעמוד בשני תנאים עיקריים. האחד, הוכחת היעדר יכולת לשלם את אגרת בית-המשפט. השני, הוכחה כי ההליך שנקט מגלה עילה.

אשר לתנאי השני נציין ונדגיש כי על תובע לפרט את עילת תביעתו הלכאורית כדבעי. מכאן, ברור הוא כי על המשיב-נתבע להפריך את עילת התביעה הלכאורית כאמור ולפרט את פרטי הגנתו לרבות טענת התיישנות. לפיכך, אנו סבורים כי בית-משפט קבע כי בקשה לפטור מתשלום אגרה הינה בגדר הזדמנות ראשונה.

5. כתב תשובה לתביעה שכנגד
ב- תא"מ (שלום קר') 700010-07 {אריה חברה לבטוח בע"מ נ' כלביט בע"מ, תק-של 2011(2), 34440 (2011)} קבע בית-המשפט כי הטענה הועלתה בכתב התשובה לתביעה שכנגד, שזו ההזדמנות הראשונה שבה הגיבה המבטחת לתביעת כלביט.

ניסיון כלביט לטעון כי כבר בשלב הדיון בערעור צריכה היתה המבטחת להעלות את טענת ההתיישנות לאור הצהרת בא-כוח כלביט בדבר כוונתה לתבוע "את מי שצריך", הינה הרחבה מופרזת של המונח "הזדמנות ראשונה".

הצהרה זו אין בה אלא הצהרת כוונות לתבוע את הגורם הרלוונטי {שאינו דווקא המבטחת, אולי כוונתה היתה דווקא לבנק?}.

מאחר שכך לא היתה מוטלת על המבטחת חובה, בשלב בו טרם החל הליך כלשהו מצידה של כלביט למיצוי זכויותיה על-פי הפוליסה, לטעון טענת ההתיישנות או לציין כי היא שומרת על זכותה לטעון להתיישנות.

בהיעדר חובה, אין מקום לטענת כלביט שהועלתה, כי אי-העלאת הטענה במסגרת גיבוש ההסדר הדיוני מהווה חוסר תום-לב מצד המבטחת.

6. בקשה לסילוק התביעה על-הסף
כאמור, יש לנקוט פרשנות מרחיבה למושג "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת התיישנות. בהתאם לכך, נדחתה טענת התיישנות שלא הועלתה במסגרת בקשה למחיקת התביעה בטרם הגשת כתב ההגנה {השווה גם ע"א 516/84 לובמן נ' פיק, פ"ד מא(3), 472, 475 (1987)}.

ב- ת"א (מחוזי מר') 1566-08-07 {דב סקובייץ נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-מח 2010(3), 16670 (2010)} הועלתה הטענה לפיה עילת ההטעיה הטרום חוזית בנוגע לתקרה, על-פי חוק הגנת הצרכן, נטענה כבר בבקשת האישור המקורית ועל-כן, נשאלת השאלה האם טענת ההתיישנות נטענה "בהזדמנות הראשונה".

כב' השופטת מיכל נד"ב קבעה כי הטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה שכן, לאחר שהוגשה בקשת האישור הראשונה הגישה המשיבה בקשה לסילוק על-הסף של בקשת הייצוג ועצם הגשתה של בקשה לסילוק על-הסף חייבה את המבקש לטעון בהזדמנות זו את כל העילות המקימות לה "זכות" לדחייה על-הסף ובראש וראשונה טענת התיישנות.

כלומר, במקרה דנן נקבע כי הבקשה לסילוק על-הסף היתה ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 2697/04 {גלמן אורלי נ' כהן פיתוח דרעד, שותפות מוגבלת, תק-מח 2005(4), 11282 (2005)} קבע בית-המשפט כי הגשת בקשה לדחיה על-הסף בגין חוסר סמכות מקומית לא היתה "ההזדמנות הראשונה" שכן הבקשה לא כללה התייחסות לגופו של הסכסוך.

ב- ה"פ (מחוזי מר') 3058-10-08 {עזבון המנוח מר ניסים גזר ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2009(2), 12786, 12789 (2009)} קבע בית-המשפט כי בחינת מהות הבקשה לסילוק התובענה על-הסף שהוגשה על-ידי המינהל מעלה כי לא נטענו במסגרתה טענות לגופה של התובענה או בתשובה לטענות המועלות כנגד המינהל בתובענה, אלא עסקינן בטענה פרוצדוראלית מקדמית לעניין היעדר כשרותו המשפטית של העזבון לשמש כמבקש בתובענה.

בנסיבות אלה, בית-המשפט סבר כי המינהל לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות, והוא אף עשה כן מייד כאשר ניתן היה לטעון זאת כנגד בעל דינו הראוי והנכון {והגם שהמינהל אף עמד על טענתו זו גם בתחילת ישיבת קדם המשפט הראשונה אשר התקיימה ביום 12.3.09}.

7. עיקול זמני
אם נדרשת העלאת טענת התיישנות במסגרת בקשה לפטור מתשלום אגרה שבה שאלת סיכויי התביעה היא בשולי הדברים, אם בכלל, ונדרש בו רק להוכיח קיומה של עילה, הליך שבו אין לנתבע בהכרח זכות מוקנית להישמע כלל, על אחת כמה וכמה שיש להעלות טענת התיישנות בהליך של עיקול זמני, שבו נדרשת במובהק התייחסות לסיכויי התביעה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 49956-11-10 {טובה (גיטל) בלהוסקי נ' יורם דייב (קרבאסי), תק-של 2011(1), 188239 (2011)} לא היתה מחלוקת כי בד-בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה לעיקול זמני. גם אין מחלוקת כי בתגובה לבקשה לעיקול זמני, לא הועלתה טענת ההתיישנות, אלא רק לאחר מכן, בכתב ההגנה, כמו גם בבקשה לסילוק על-הסף.

כב' השופט יאיר דלוגין קבע כי במקרה דנן, ההליך הראשון היה כאמור בקשה לעיקול זמני. מדובר בהליך שבו נדרש במובהק, הן מהמבקש ובהתאם לכך גם מהמשיב, להתייחס לסיכויי התביעה.

בניגוד לטענת המבקשת שלפיה בתגובתה היא התייחסה רק לרכיב ההכבדה והמצב הכלכלי שלה, הרי שהמבקשת התייחסה בפועל לסיכויי התביעה במסגרת תגובתה לבקשה לעיקול זמני.

המבקשת אף הקדישה חלק נרחב מתגובתה להתייחסות לגופו של עניין ולאחר מכן סיכמה עניין זה בטענה כי גרסת התביעה מוטלת בספק רב. המבקשת העלתה איפוא את עיקרי הגנתה בתגובה האמורה, כדי לתקוף את גרסת התביעה ולהראות כי אין לה סיכויי.

לפיכך, משמדובר היה בהליך שבו נדרשה המבקשת להעלות את טענות ההגנה שלה ומשאף עשתה כן, היה עליה להעלות בהזדמנות זו גם את טענת ההתיישנות ומשלא עשתה כן - איחרה את המועד.

8. גילוי מסמכים
ב- ת"א (שלום פ"ת) 700424-05 {עיריית רחובות נ' שמשון גבאי, תק-של 2011(1), 81935 (2011)} עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב כספי עבור תשלומי חובה.

התובעת טענה, כי בשלב זה של ההליך, הנתבע מנוע מהעלאת טענת ההתיישנות, הואיל ובכל כתבי הטענות והבקשות שהגיש עד עתה, ובכללם בקשה לביטול פסק-דין, כתב הגנה והודעת צד שלישי לא העלה את טענת ההתיישנות.

כב' השופטת חנה קיציס דחתה טענה זו וקבעה כי נראה בעיניה כי יש לראות בשלב בו גולו המסמכים הרלוונטיים לנתבע, בבחינת "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות וזאת מהנימוקים הבאים:

כתב התביעה אכן נעדר פירוט אשר לתקופות אליהן מתייחס החוב הנתבע. כל שהתובעת צירפה הינו תדפיס ממוכן בדבר גובה יתרת חובו של הנתבע. ניסוח כתב התביעה הינו בניגוד להוראות תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי כתב התביעה יכיל את העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה ואימתי נולדה.

יודגש, כי כבר בשלב בו הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן, הצהיר הנתבע בסעיף 3 לתצהיר שצירף לבקשה, כי עם קבלת דרישת התשלום לחוב, פנה באמצעות בא-כוחו לבא-כוח הנתבעת לשם בירור מקור החוב, אך התובעת לא המציאה לו את מבוקשו.

הנתבע לא ישב, איפוא, בחיבוק ידיים, אלא נדמה כי ניסה לדלות פרטים שיש בהם כדי להועיל להגנתו, מוקדם ככל האפשר.

ואולם, רק ביום 4.8.09, התובעת גילתה לראשונה, בתצהיר מטעמה, את מצב חשבון המים המיוחס לנתבע תוך פירוט התקופות אליהן מתייחס החוב.

נוכח האמור לעיל, ברי כי קודם לכן, מידע זה לא היה ברשותו של הנתבע ולא היה באפשרותו לטעון להתיישנות התביעה.

בנסיבות אלה, מקום בו התובעת בוחרת שלא לציין את המועד בו נולדה העילה במסגרת כתב התביעה והתקופות אליהן מתייחסת התביעה אינן ידועות לנתבע בשלב הגשת התובענה וגם לא לאחריה, זאת חרף מאמציו לקבלת הנתונים האמורים, לא יכול היה הנתבע להעלות טענת התיישנות ולא נוצרה "ההזדמנות הראשונה", להעלאת הטענה {ראה לעניין זה גם ת"א (שלום נצ') 2696/03 עיריית נצרת עילית נ' עזבון המנוחה קשתי ז'קלין ז"ל, תק-של 2006(1), 24675, 24677 (2006)}.

זאת ועוד. עיון בפרוטוקולים מעלה כי אכן נוהלה בתיק זה התדיינות לא מעטה בכל הנוגע לגילוי מסמכים בין הצדדים, במסגרתה העלה בא-כוח הנתבע יותר מפעם אחת, כי מסמכים מהותיים לא גולו.

לסיכום, כב' השופטת חנה קיציס לא קיבלה את טענת התובעת כי הנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות וכי הזדמנות זו נוצרה לו לראשונה עם קבלת תצהיר גילוי המסמכים מהנתבעת, עת נוכח לדעת לראשונה כי התביעה מתייחסת גם לתקופות שמעבר לתקופות ההתיישנות.

9. בקשה לעיכוב הליכים
ב- ת"א (שלום ת"א) 4292-07-10 {בנק אוצר החייל בע"מ נ' אלקומפ - פתרונות מיחשוב מתקדמים בע"מ, תק-של 2010(4), 67933 (2010)} הועלתה הטענה כי הבנק החמיץ את ההזדמנות הראשונה לטעון להתיישנות.

כב' השופטת אביגיל כהן קבעה כי מעיון בבקשת הבנק לעיכוב הליכים, בתשובה לתגובה ובתגובת הבנק לבקשת המשיבים לאיחוד תביעות, עולה כי טענות הבנק לעילות התביעה לא נטענו לגופם של דברים וההתייחסות לעילות התביעה נעשתה רק לשם ההשוואה בין ההליך דנן לבין ההליך המתנהל במסגרת תיק אחר.

הטיעונים המתייחסים לגופה של התביעה הועלו במסגרת כתב ההגנה, בו טען הבנק, בין היתר, להתיישנות. בנסיבות העניין, נקבע כי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, הינה במסגרת כתב ההגנה.

10. התנגדות לביצוע שטר
ב- ת"ט (שלום עפ') 18136-02-09 {אלי פישל נ' יצחק סרנגה, תק-של 2010(3), 58122 (2010)} קבעה כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד כי במקרה דנן אין ספק, כי הטענה בדבר התיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה וזאת במסגרת התצהיר התומך בבקשת ההתנגדות לביצוע השטר.

ב- בש"א (שלום ת"א) 154628/04 {טואשי משה נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2004(3), 19027, 19028 (2004)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, הוגשה ההתנגדות לביצוע שטר על-ידי המבקש בעת שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין. ההתנגדות הוגשה עוד ביום 4.2.04 ונתמכה בתצהירו של המבקש.
טענת ההתיישנות לא נטענה לא בגדרה של ההתנגדות ולא בגדרו של התצהיר התומך בה. אין ספק, שההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות היתה בגדרה של ההתנגדות. הואיל והזדמנות זו הוחמצה על-ידי המבקש לא תשמע מפיו כעת טענת ההתיישנות.

11. בקשה להארכת מועד
ב- ת"א (מחוזי יר') 7307-05 {מדינת ישראל נ' פ' נ', תק-מח 2010(2), 22205 (2010)} קבע כב' השופט משה דרורי כי הפניה הראשונה של הנתבעת לבית-המשפט, היתה הבקשה להאריך את המועד לכתב ההגנה ובקשה זו כוללת את טענת ההתיישנות, וזאת בסעיף 7 לבקשה, שבו נכתב "למען הזהירות בלבד, תיטען הנתבעת, כבר בשלב זה, כי דין תביעת התובעים להידחות על-הסף, מחמת התיישנותה".

בכך מילאה המדינה אחר דרישותיו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

ב- בש"א (שלום יר') 6700/09 {האדי דראר עלי נזאל ועשרה אח' נ' יניב אהרוני, תק-של 2010(1), 9758 (2010)} קבעה כב' השופטת ענת זינגר כי בבקשות האורכה שהגישו הנתבעים בטרם הגשת הגנותיהם, לא היתה כל התייחסות עניינית לגופה של תביעה. הבקשות נומקו בכך שלא ברורה שאלת הייצוג ו/או שטרם נאסף כל החומר הרלוונטי והן היו טכניות בלבד.

לפיכך, אין מקום לקבל הטענה כי הוחמצה ההזדמנות לעלות את טענת ההתיישנות לנוכח אותן בקשות טכניות מקדמיות אף בטרם הוסדר הייצוג.

ב- בש"א (שלום פ"ת) 3231/06 {מועצה מקומית שוהם נ' מנדל קליש, תק-של 2007(1), 10350, 10351 (2007)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא התקיימו לפני הגשת הבקשה שבפניו והגשת כתב ההגנה הליכים כלשהם, שבהם נטענו על-ידי מאן דהוא טענות לגופה של התביעה.

כל שנעשה בתיק קודם לכן היה הגשת בקשות למתן אורכה להגשת כתב הגנה בשל משא ומתן המנוהל על-ידי הצדדים.

לפיכך, לא ניתן לומר, שמשלא הועלתה טענת ההתיישנות כבר באותן בקשות, שבהן לא נאמר דבר לגופו של עניין, לא היתה המבקשת רשאית להעלותן במסגרת כתב ההגנה או במסגרת הבקשה שבפני בית-המשפט.

כתב ההגנה והבקשה הם "ההזדמנות הראשונה" במקרה זה, ולא ניתן לחסום את דרכה של המבקשת מלהעלות במסגרתם את טענת ההתיישנות.

12. בקשה לביטול פסק-דין
ב- בש"א (שלום יר') 3096/09 {עיריית ירושלים נ' דגן דינה, תק-של 2010(1), 7171 (2010)} קבעה כב' השופטת אנה שניידר כי הואיל והתובענה המקורית התייחסה אף היא, בין היתר, לשנת 2000, הרי שהיה על הנתבעת לטעון את טענת ההתיישנות לגבי חלק זה של החוב כבר בבקשתה לביטול פסק-הדין, שהיא "ההזדמנות הראשונה" שבה פנתה לבית-המשפט.

משלא עשתה הנתבעת כן, הרי שמכוח הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, דין הטענה להידחות.

ב- בש"א (שלום רמ') 1010/07 {ב.ק.ל. מצעים ודשנים אורגניים בע"מ נ' מועצה איזורית גזר, תק-של 2007(1), 7451, 7452 (2007)} קבע בית-המשפט כי אומנם עתרה המבקשת לביטול פסק-הדין מתוך "חובת הצדק" אך היא לא נמנעה מלפרט לגוף העניין את סיכויי ההצלחה של הגנתה וזאת ככל הנראה מתוך הנחה כי אם יקבע כי אין מקום לביטול פסק-הדין מחובת הצדק עדיין יהיה מקום לביטולו מתוקף שיקול-דעתו של בית-המשפט.

לפיכך, נמצא, כי למבקשת היתה הזדמנות להתייחס במסגרת טיעונה בעניין סיכויי הצלחת הגנתה לטענת ההתיישנות. משלא ניצלה המבקשת הזדמנות זו ולא העלתה טענה זו החמיצה המבקשת את המועד לעשות כן ובשים-לב כי העובדה שבסופו של יום התקבלה טענת המבקשת לביטול פסק-הדין מתוך "חובת הצדק" ולא מתוקף שיקול-דעת בית-המשפט אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין טענת ההתיישנות.

13. בקשה לדחיית מועד דיון
ב- ת"א (שלום חי') 16191-07 {עזבון המנוחה טהה סלסביל עלי נ' משרד הבריאות, תק-של 2009(4), 13891 (2009)} קבעה כב' השופטת עדי חן-ברק כי המבקשת העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ואין לראות בשתי הבקשות שהגישה לדחיית מועד הדיון כהזדמנות הראשונה.

טענת ההתיישנות הועלתה בבקשה לדחיה על-הסף, וזאת אף בטרם הגשת כתב ההגנה ובטרם התקיים דיון לגופה של תביעה ביחסים שבין המבקשת למשיבים.

בין מועד הגשת כתב התביעה המתוקן לבין הגשת הבקשה לדחיה על-הסף הגישה המבקשת שתי בקשות לדחיית מועדי דיון. מדובר בבקשות קצרות ותמציתיות אשר נגעו לדחיית מועדי הדיון בלבד, ללא התייחסות כלשהי לגוף התביעה או לסיכוייה.

המבקשת נימקה את בקשותיה בצורך בבירור העובדות וביצוע הליכים מקדמיים ובבקשתה השניה אף ציינה כי אין בבקשה כדי לפגוע בטענותיה "לרבות טענות מקדמיות".

מאחר והמבקשת לא טענה לגופה של התביעה בבקשות אלה, הרי שלא ניתן לומר כי החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות, ומשהעלתה טענה זו בבקשה זו, בטרם הגשת כתב ההגנה, ובטרם נשמע הדיון בעניינה הרי שעמדה היא בדרישת סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

14. היעדר הופעה
ב- ת"א (מחוזי יר') 2261/00 {איאו (יוסף) גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2009(3), 7082 (2009)} קבע כב' השופט משה דרורי כי בנסיבות העניין, כאשר מסתבר, שהמשיבות לא הופיעו כלל לפני בית-המשפט בעת הדיון המקדמי בעניין בקשת המערערת להוצאת צווי-ביניים, והפעולה הראשונה של המשיבות במשפט התבטאה בהגשת כתב ההגנה, אשר במסגרתו נטענה במפורש טענת ההתיישנות, הרי שהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות איננה עומדת למשיבות לרועץ, ושיש מקום לקביעה, שהטענה האמורה לא הועלתה "בהזדמנות הראשונה".


15. סיכומים
ב- תא"מ (שלום יר') 9079-04-10 {איתן צור נ' עיריית ירושלים, תק-של 2011(2), 31125 (2011)} העלתה הנתבעת טענת התיישנות וזאת במסגרת סיכומיה. לטענת הנתבעת ככל שתתקבל התביעה - אין לפסוק לתובע מעבר לשבע שנים מיום הגשת התביעה.

כב' השופט עבאס עאסי דחתה טענה זו בקובעה כי הנתבעת לא העלתה טענת התיישנות במסגרת כתב ההגנה ואף לא במסגרת הדיון הראשון שהתקיים בתביעה. בנסיבות אלה, הרי שהנתבעת החמיצה את המועד להעלות טענת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום) 19813-01-10 {איתן ילינק נ' יורם גפני, תק-של 2011(1), 192793, 192796 (2011)} הועלתה טענת ההתיישנות בפעם הראשונה בסיכומי הנתבע. בית-המשפט קבע כי מעיון בכתב ההגנה עולה כי טענה זו לא נטענה על-ידי הנתבע ב"הזדמנות הראשונה" במסגרת כתב ההגנה ו/או בבקשה נלווית עובר להגשתו ודי בכך כדי להביא לדחייתה של הטענה.

ב- ת"א (שלום יר') 6373/06 {איבראהים מוחמד אחמד חג'יג' נ' פואד האשם אלכורבטלי, תק-של 2009(4), 26266, 26270 (2009)} דחה בית-המשפט את טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי הנתבעים לראשונה רק בסיכומיהם.