הפרשנות לחוק ההתיישנות
הפרקים שבספר:
- מבוא
- "בית-משפט", "תובענה" ו- "מקרקעין"
- תביעה לקיום זכות
- הזמן לטענת התיישנות
- תביעה שכנגד וקיזוז
- הזמן להתיישנות
- תחילת ההתיישנות
- תרמית ואונאה
- התיישנות שלא מדעת
- הודאה בקיום זכות
- קטינות
- ליקוי נפשי או שכלי
- יחסי אפוטרופסות
- נישואין
- שהות מחוץ לישראל
- תובענה שנדחתה
- תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב
- סגירת בית-משפט
- תסיבת הזכות אינה משפיעה
- תקופת התיישנות מוסכמת
- הזכות ליפרע משיעבוד
- התיישנות פסק-דין
- דין המדינה
- האם ניהול משא ומתן מאריך את תקופת ההתיישנות
- אימתי יש לדון בטענת ההתיישנות
- התיישנות בנזיקין
- כתב תביעה מתוקן וטענת התיישנות
- ידיעתו של בעל תפקיד לעניין העלאת טענת התיישנות
- התיישנות בראי פקודת השטרות
סגירת בית-משפט
סעיף 17 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:"17. סגירת בית-משפט
נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית-המשפט המוסמך לדון בה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית-המשפט."
סעיף 17 לחוק ההתיישנות בא למנוע את המשך מירוץ ההתיישנות, במיוחד כאשר מדובר בשנת ההתיישנות האחרונה, במקום שהתובע היה מנוע, בעל כורכו, מלהגיש את התביעה. מצבים כאלה יכול שיהיו למשל במקרים חמורים של הריסת מבנה בית-המשפט או השבתה מלאה באופן שכתבי תביעות אינם יכולים להתקבל בבית-המשפט, גם לא על דרך של המצאה באמצעים אחרים, שאינם מסירה אישית.
נסיבות אלה של נבצרות אינן מתקיימות כאשר תובע יכול לשלוח את כתב התביעה לבית-המשפט בכל עת, והוא יכול היה לעשות כן, באמצעות הדואר, לדוגמה {בר"ע (חי') 1555/04 המועצה המקומית כפר הורדים ואח' נ' לואיזה מוראני ח'ורי, תק-מח 2004(3), 5379 (2004); ת"א (מחוזי חי') 5912-11-08 מדינת ישראל נ' נזירה שיך אחמד, תק-מח 2009(2), 13937, 13938 (2009)}.
סעיף 17 לחוק ההתיישנות איננו חל במקרה של שביתה בבתי-המשפט ובשים-לב כי מילות המפתח לפרשנותו של סעיף 17 לחוק ההתיישנות הן, איפוא, המילים "נבצר" ו"נסגר" {בש"א (חי') 4024/00 הוועדה המקומית לתכנון נ' הסנה חברה לביטוח, תק-מח 2001(1), 11650 (2001)}.
לפיכך, אין לומר כי בעת שמתקיימת שביתת עובדים בבית-המשפט הרי ש"בית-המשפט נסגר".
הלכה למעשה נמנעת מן המתדיינים, במהלך שביתתם של עובדים, האפשרות לפנות לבית-המשפט באופן מסודר ורגיל. למרות זאת, בית-המשפט לא "נסגר". שביתת העובדים מהווה אך מניעה זמנית לפנות לבית-המשפט ואין לראות בה משום סגירת בית-המשפט {בש"א (שלום חי') 8915/04 סקוריטס סוכנות לביטוח בע"מ נ' קדח מוסטפא מרעי, תק-של 2005(4), 98 (2005); ת"א (חי') 481/99 אברהים קיפאח נ' מדינת ישראל ואח', תק-מח 2002(2), 11450 (2002)}.
הסיפא של סעיף 17 לחוק ההתיישנות מלמדת על-כך שהמחוקק עצמו התכוון לכך שתקופת הסגירה היא זמנית, שאם-לא-כן, לא היה כותב כי תקופת ההתיישנות לא תסתיים "לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית-המשפט".
ברם, עדיין נראה כי המילה "סגירה" אינה מתייחסת לסיטואציה שבה עובדים משביתים את עבודת בית-המשפט. "סגירה" פירושה סגירה ממש של בית-המשפט המוסמך, כך שיפסיק להתקיים.
"סגירה" היא פעולה מכוונת הנעשית על-ידי מי שמוסמך לבצעה. כך, למשל, אילו היתה הכנסת מורה, בדבר חקיקה, על הפסקת פעולתו של בית-משפט פלוני, מיום אלמוני ואילך, כי אז היה בכך משום "סגירה".
כך גם ניתן לראות כ"סגירה" של בית-המשפט, אילו, דרך משל, היו שופטי בית-משפט פלוני שובתים, יחד עם עובדי בית-המשפט, ומי שמוסמך לכך הורה על הפסקת פעולתו של בית-המשפט.
הוא הדין, במקרה של מצב חירום כגון מלחמה, שבו לא מתאפשרת גישה לבית-משפט זה או אחר, ומי שמוסמך לכך הורה על הפסקת פעולתו של בית-המשפט.
כלומר, סגירת בתי-המשפט פירושה חוסר תפקוד מוחלט של המערכת {כגון בעת מלחמה}, היינו מצב בו לא מתקיימת עבודה כלשהיא, מצב זה אינו מתקיים בזמן שביתה או השבתה של עובדים. הסיטואציה של שביתה, אינו מקרה בו בית-המשפט סגור לחלוטין או כי נבצר מתובע להגיש תביעתו {ראה גם ת"א (שלום יר') 2990/04 נביל יוסף נ' רשות העתיקות, תק-של 2004(3), 10967, 10969 (2004); בש"א (שלום יר') 2555/01 איילון חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-של 2001(3), 12901 (2001); בש"א (חד') 1118/99 סמסונוב אריה נ' עיריית חדרה, תק-של 99(2), 429 (1999)}.
ב- ע"א (ת"א) 2774/04 {חבר עובד ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א, תק-מח 2007(3), 13032 (2007)} נעשתה אבחנה שבין ענייני פרוצידורה הנמנים בפרק זמן של ימים {דוגמת מועד הגשת ערעור, או מועד לתגובה}, לגביהם ימי שביתה מאריכים את התקופה הקצובה בתקנות ובין תקופת ההתיישנות, הנמנית בשנים {השווה גם ע"א 5813/96 דיאב נ' תמרה, פ"ד נא(1), 241, 267 (1996)}, לגביה אין ימי השביתה דוחים סיום התקופה, שאז תיווצר אי-וודאות ביחס למועד התיישנותן של תביעות ואין בנקיטתה כל הצדקה.
לו תתקבל פרשנות המערערים שיש לראות בשביתה משום "סגירה" של בית-המשפט הרי שאפילו שביתה בת יום אחד, במהלך השנה האחרונה של תקופת ההתיישנות, תאריך את המועד להגשת התביעה בשנה תמימה נוספת. ברור שלא לכך כיוון המחוקק {ראה לעניין זה גם בר"ע (ת"א) 1686/04 עבדה נ' אקסטרא קאר ליסינגג בע"מ, תק-מח 2005(3), 2963, 2967 (2005); בר"ע (חי') 1555/04 המועצה המקומית כפר הורדים ואח' נ' ח'ורי, תק-מח 2004(3), 5379, 5380 (2004)}.
יתר-על-כן, נוכח העובדה שבעל דין יכול ורשאי, גם במהלך שביתה, לשלוח את כתב התביעה לבית-המשפט, לא נמצא שתנאי הנבצרות {"נבצר מן התובע..."} הקבוע אף הוא בסעיף 17 לחוק ההתיישנות, מתקיים.
ב- ב"ל (איזורי נצ') 1086/08 {סנדלר עודד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 8616, 8618 (2008)} סבר בית-הדין כי העילות להפסקת תקופת ההתיישנות אשר נקבעו בחוק ההתיישנות, חלות על שיהוי שנקבע בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי.
בדומה לסעיף 17 לחוק ההתיישנות, אם נסגר סניף של הנתבע {עקב מלחמה, בענייננו}, יש לראות בכך עילה להפסקת תקופת ההתיישנות. ואולם, סיבה זו יפה אך ורק לגבי תקופת המלחמה - שנמשכה כחודש ימים.
ב- ת"א (מחוזי חי') 481/99 {קיפאח נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 11450 (2002)} דחה כב' השופט י' דר את הטענה, כי כל תקופת השביתה שהתקיימה סמוך לסיום תקופת התיישנות, אינה נמנית במסגרת תקופת ההתיישנות, ועל-כן יש להאריכה, כמספר הימים בהם היתה השביתה {ראה גם בש"א (שלום כ"ס) 3550/04 אבנר - איגוד לביטוח נפגעי תאונות דרכים בע"מ נ' היקרי גיל, תק-של 2004(3), 7246 (2004)}.
ב- בש"א (שלום ת"א) 170916/04 {הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' מזרחי, פורסם באתר האינרנטרנט נבו}, דן כב' השופט א' בכר בסיטואציה בה הוגשה התביעה במהלך תקופת השביתה {על-ידי שיגור בדואר}, כאשר תקופת ההתיישנות הסטטוטורית הסתיימה בתחילת אותה שביתה.
בית-המשפט קבע כי לאור העובדה שהתביעה הוגשה והוקלדה עוד בטרם הסתיימה השביתה, אין לקבל את טענת ההתיישנות. אשר לאופן יישוב תקנה 5 עם תקנה 7 לתקנות בתי-המשפט, בתי-הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי הדין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981 (להלן: "תקנות השביתה"), קבע כב' השופט א' בכר כי לטעמו "האפשרות להמציא מסמכים בדואר רשום לפי תקנה 7 לתקנות השביתה, עומדת בצד האפשרות להמתין עד לסיום השביתה ולהגיש את המסמכים בדרך הרגילה, מקום בו תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך השביתה. פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את תקנה 5 לתקנות השביתה, הקובעת כי תקופת השביתה לא תובא במניין הימים לעשיית דבר שבסדר דין."
כב' השופט א' בכר ערך אנלוגיה בין ימי שביתה לבין ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל-פי חיקוק, שמועדם חל בסיום ימי תקופה. על-פי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, אין ימים אלה נמנים במניין התקופה כאשר הם הימים האחרונים שבתקופה.
לפיכך, כאשר תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך שביתה, נדחה המועד האחרון להגשת התביעה עד ליום בו הסתיימה השביתה והתחדשה עבודת בית-המשפט במתכונת הרגילה. גם כב' השופט א' בכר דחה את הטענה, כאילו יש להוסיף למניין ההתיישנות את כל ימי השביתה.
למסקנה זהה הגיעה גם כב' השופטת ב' טאובר ב- בש"א (חי') 12744/03 {עו"ד חרל"ף נ' גנון, פורסם באתר האינטרנט נבו}.
ב- בש"א (חד') 1294/04 {עיריית טירת הכרמל נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, תק-של 2004(2), 3544 (2004)}, התיישנה התביעה ביום 29.9.03, בדיוק במועד שבו החלה שביתה ארוכה בת 3.5 חודשים לערך, שנסתיימה רק ביום 5.1.04.
כב' השופטת ה' אסיף קבעה, כי משהוגשה התביעה מייד עם סיום תקופת השביתה, לא התיישנה התביעה. זאת, מתוך מגמה שלא לרוקן מתוכן את תקנה 5 לתקנות השביתה.
ב- ת"א (שלום ר"ל) 542/04 {עמרד מרדכי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(3), 23772 (2004)} קבע כב' השופט יהודה פרגו כי היות ומיום 19.10.03 ועד ליום 5.1.04 היתה שביתה בבתי-המשפט, תקופה זו לא תבוא במניין הימים לגבי חישוב מועד ההתיישנות. מדובר ב- 24 יום - החל מיום 19.10.03 ועד ליום 10.11.03 - שאינם צריכים לבוא במניין חישוב מועד ההתיישנות.
היות והתביעה הוגשה ביום 7.1.04 - למחרת היום בו הודיע מנהל בתי-המשפט על סיום השביתה - הרי שהתביעה הוגשה טרם התיישנה. טענת ההתיישנות נדחתה.