botox

התיישנות פסק-דין

סעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"21. התיישנות פסק-דין
פסק-דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק-דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות."

מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לעיקרון ההתיישנות {ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי ואח' נ' מרדכי גלוסקה ואח', פ"ד נז(1), 289 (2002) (להלן: "פרשת יעקב יחזקאלי")}.

הראשון, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופה ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור את הראיות.

השני, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית.

השלישית, הצורך להקנות לנתבע וודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על-פיו ובכך לשנות את מצבו.

הרציונאל העומד בבסיס סוג התיישנות של פסק-דין חופף אך באופן חלקי את הטעמים המצדיקים את קיומה של ההתיישנות לעניין הגשת תביעות. כך, השהיה ארוכה בביצוע פסק-דין עשויה להעיד כי הזוכה מוותר על זכייתו. החייב, כמו גם צדדים שלישיים, עלול להסתמך על הימנעותו רבת השנים של הזוכה מלפעול לביצוע פסק-דין.

יחד-עם-זאת יש לזכור כי קיים שוני מהותי, לעניין טעם זה, בין התיישנות עילה לבין התיישנות פסק-דין. שוני זה מתבטא בכך שבניגוד לנתבע הפוטנציאלי, מודע החייב במהלך תקופת ההתיישנות לקיומו של פסק-הדין.

מכאן, שאין להפריז בעוצמת ההגנה על אינטרס ההסתמכות של החייב. הנימוק בדבר קושי ראייתי המתעורר לאחר שחולפת תקופה ארוכה, אינה רלוונטי כלל לעניין התיישנות פסקי-דין.

המשקל שיש ליתן לאינטרסים של הזוכה על-פי פסק-דין גדול בהרבה מזה הנדרש ביחס לאינטרסים של תובע אשר טענותיו טרם עמדו למבחן בהליך שיפוטי {ראה פרשת יעקב יחזקאלי לעיל}.

כלומר, זוכה שאינו משלים את פעולתו במשך שנים רבות, סותר חזקה זו ומפיץ ריח של ויתור על זכותו לפי פסק-הדין. במצב זה מתקיימים מחדש הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות של פסק-דין, ויש צורך מחודש להגן על אינטרס ההסתמכות של הנתבע {ע"א 288/95 לחאם ואח' נ' אל זארובי ואח', פ"ד נד(2), 598 (2000) (להלן: "פרשת לחאם"}.

תקופת ההתיישנות של 25 שנים שנקבעה בסעיף 21 לחוק להתיישנותו של פסק-דין, היא תקופה ארוכה ביותר. ההתיישנות הכללית להגשת תביעות היא, בדרך-כלל, שבע שנים.

הטעם להבדל הוא כי אין דין התיישנותה של זכות התביעה, שבה מתבקש בית-משפט להכיר בזכותו של אדם, כדין התיישנותו של פסק-דין שהכיר בזכות והעניק סעד בגין הפגיעה בה {ראה פרשת לחאם לעיל; ת"א (מחוזי חי') 769-08 עזבון המנוחה חאג'ה בדארנה ז"ל נ' דיב ח'ליל דיב מובדא, תק-מח 2009(3), 8904 (2009)}.

יחד-עם-זאת, מצא המחוקק - ולא בכדי - להגביל בזמן גם ביצוע פסק-דין ועשה כן בהקציבו שנות דור למטרה זו. בכך שירת המחוקק תכלית כפולה: מחד גיסא לא ביטל את ההתיישנות לחלוטין, מאידך גיסא קבע תקופה ארוכה דייה כדי לממש זכות לפי פסק-דין, שלאחריה לא ניתן לממשו עוד.

סעיף 21 לחוק ההתיישנות מבחין בין פסק-דין "הטעון ביצוע", הנתון להתיישנות, לפסק-דין שאינו "טעון ביצוע" שאינו נתון להתיישנות.

בפרשת לחאם הנ"ל התחבטו השופטים כיצד לסווג פסקי-דין וכיצד לקבוע איזהו פסק-דין "הטעון ביצוע" שלגביו יש תחולה לתקופת ההתיישנות של 25 שנים.

עמדת הרוב, שנכתבה על-ידי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן היתה כי פסק-דין לאכיפת "התחייבות אובליגטורית של הסכם למכירת מקרקעין" הוא פסק-דין הטעון ביצוע. בית-המשפט הדגיש כי בכל פסק-דין טמונה למעשה הצהרה על זכות, אולם בכך לא די לצורך סיווגו של פסק-הדין.

עוד הדגיש בית-המשפט כי אף אם רשם המקרקעין מחויב לרשום פסק-דין בדבר זכויות במקרקעין, אין בכך כדי לשנות את מהותו של הפסק, שכן רק "רישום המקרקעין, הוא המקנה זכות בעלות בקרקע, באשר הרישום הוא קונסטיטוטיבי ובלעדיו אין עוברת זכות הקניין במקרקעין".

עוד הבהירה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "יש לקבוע את סיווגו של פסק-הדין על-פי תוכנו, על-פי מהותו ועל-פי מאפייניו" ועל-כן הגיעה למסקנה כי פסק-דין לאכיפת התחייבות מכר מקרקעין הינו פסק-דין "הטעון ביצוע". פסק-דין שכזה מתיישן כעבור 25 שנים.

יוער ויודגש כי בקשה לדיון נוסף שהוגשה בעקבות פסק-הדין הנ"ל נדחתה ב- דנ"א 4309/00 {נימר סלים אלזארובי נ' גורג'ית נקלא סארג'י לחאם, תק-על 2000(2), 32 (2000)}. באותה החלטה מוסיף כב' השופט א' מצא כי נראה לו שבשאלת סיווגו של פסק-דין כ"טעון ביצוע" או כהצהרתי גרידא יש ככלל להכריע על-פי תוכנו של פסק-הדין גופו.

נקיטת הליכי הוצאה לפועל לביצועו של שיק, כמותם כהליכים לביצוע פסק-דין וכמותו - נתונים הם לתקופת התיישנות של עשרים וחמש שנה.

בביצוע פעולה לביצוע פסק-דין מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, ברם זה מתחיל מחדש לאחר ביצוע הפעולה {פרשת לחאם לעיל; ע"א 8301/98 הדסה אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3), 345 (2002) (להלן: "פרשת הדסה אנואר")}.

זוכה אשר שוקט על שמריו שנים ארוכות ואיננו נוקט בפעולה כלשהיא לביצוע פסק-הדין יוצר מצג של ויתור על זכויותיו. בידי הזוכה האפשרות לבחור באילו פעולות לנקוט כך שתושג התוצאה הרצויה מבחינתו, ברם עליו לנקוט פעולות שיגלו באופן ברור כי הוא עומד על ביצוע פסק-הדין.

פתיחת תיק הוצאה לפועל מבטאת פעולה לביצוע פסק-הדין. פעולה זו מפסיקה את מירוץ ההתיישנות ברם זה מתחיל מייד לאחריה. זוכה בתיק הוצאה לפועל איננו רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולא לנקוט בפעולה כלשהיא לאחר פתיחת התיק, שכן במצב שכזה חשוף הוא לתחולת חוק ההתיישנות.

לא אחת נקבע כי גם הגשת תובענה לשם ביצוע פסק-דין, מהווה פעולה לביצועו {ע"א 367/62 מנדל גרשט נ' יצחק משיח ואח', פ"ד יז 337, 340 (1963)} ואפילו משא ומתן ביחס לאופן מימוש פסק-דין נכלל במסגרת "פעולה כל שהיא" לביצועו {פרשת הדסה אנואר; ת"א (שלום אשד') 758/99 בן אבי עופר נ' כהן דב, תק-של 2009(4), 26207, 26213 (2009)}.

פסק-דין המעניק תוקף להסכם בין בעלי הדין שתי פנים לו: פן חוזי ופן שיפוטי והוא יונק את חיותו משני מקורות אלה {בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 291 (1994)}.

משכך, כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין המאשר את הסכם הפשרה בשל פגם שנפל לטענתו בהליכי המשפט, עליו לנקוט הליכי ערעור רגילים ואילו אם מבקש צד לעתור לביטולו של הסכם הפשרה בשל פגם שנפל בכריתתו, עליו להגיש בעניין זה תביעה לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין וככל שתתקבל טענתו יתבטל בעקבות כך גם פסק-הדין {רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3), 337, 345 (1999)}.

לעניין זה, נעיר כי סעיף 21 בחוק ההתיישנות אינו מבחין בין פסק-דין שניתן לאחר שמיעת ראיות לבין פסק-דין שאישר הסדר פשרה או הסכם בין הצדדים {ת"א (מחוזי יר') 3177/01 ברכה כץ שיבאן (התובעת והנתבעת שכנגד מס' 2) נ' חברת תדי ירושלים בע"מ (הנתבעת והתובעת שכנגד), תק-מח 2005(3), 4969 (2005)}.

יחד-עם-זאת, סעיף 21 לחוק ההתיישנות עוסק בפסק-דין היוצר חיוב שיש לבצעו. ב- ת"א (מחוזי מר') 11860-10-09 {דוד נגר נ' עיריית ראש העין, תק-מח 2010(2), 2031, 2033 (2010)} קבע בית-המשפט כי פסק-הדין קובע, בהתאם להסכמת הצדדים, מתווה לפעולות עתידיות אפשריות ותוצאתן. עילת התביעה אינה נובעת מפסק-הדין, אלא שעניינה בהפרתו של ההסכם בין הצדדים. מדובר בעילה חדשה ועצמאית שתביעה בגינה מתיישנת כעבור 7 שנים מיום שנולדה. מאחר ועילת התביעה נולדה ביום 14.4.94, הרי שביום 13.4.01 תמה תקופת ההתיישנות לגביה, ותביעה זו הוגשה ביום 15.10.09. התובענה נדחתה מחמת התיישנות.

א' גורן גורס בספרו {סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), 277} כי "את סיווגו של פסק-דין יש לקבוע על-פי תוכנו, על-פי מהותו ועל-פי מאפייניו. כאשר מדובר בפסק-דין לאכיפת התחייבות אובליגטורית של הסכם למכירת קרקע, זהו פסק-דין לאכיפת הסכם מכר, שהוא פסק-דין גברא, המחייב את הצדדים הישירים להתדיינות ואת חליפיהם, על-כן תחול עליו הוראת הרישא".

לאור הנ"ל, קבע כב' השופט י' כהן ב- תמ"ש (משפחה כ"ס) 22360/04 {ניסים אברהם ביטרן נ' רחל ביטרן, תק-מש 2005(4), 490 (2005)} כי משלא בוצע השינוי ברישום הזכויות בדירה משך למעלה מ- 26 השנים שחלפו מיום מתן פסק-הדין בבית-הדין הרבני ועד למתן פסק-הדין לפירוק השיתוף, חלה התיישנות של פסק-הדין, ומשכך משקף רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין את הבעלות הנכונה בדירה, דהיינו מחצית הזכויות לכל אחד מהצדדים.

ב- תא"מ (שלום ת"א) 54245-01-11 {אברהם דוודיאן נ' מוריס גולן, תק-של 2011(2), 34585 (2011)} עסקינן בבקשה לביטול הליכי הוצאה לפועל בטענת התיישנות.

כב' השופט רונן אילן קיבל הבקשה וקבע כי במקרה דנן אין למעשה מחלוקת על-כך שזולת המצאת האזהרה לנתבע ביום 18.6.83, לא נקט התובע בכל פעולה שהיא במסגרת תיק ההוצאה לפועל עד שנת 2010. כלומר, במשך כעשרים ושבע שנה.

במהלך דיון שהתקיים בין הצדדים עולה כי אין באפשרותו של התובע להצביע על פעולה כלשהיא שננקטה על ידו בשנים אלה.

על-אף שטען התובע כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, שכן מירוץ ההתיישנות נפסק ברגע שנפתח תיק ההוצאה לפועל וזאת בלא הגבלת זמן ואף אם לא ינקטו הליכים כלשהם לאחר מכן.
כב' השופט רונן אילן דחה טענה זו וקבע כי בפתיחת תיק ההוצאה לפועל גילה התובע את דעתו על רצונו בגביית החוב מהנתבע אלא שמרגע ביצוע הפעולה האחרונה בתיק ההוצאה לפועל, מסירת האזהרה לנתבע, החל מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות. מירוץ זה המשיך בלא הפרעה 25 שנה ומשחלפו - התיישנה זכותו של התובע.

מאחר וזולת טענה זו לפיה לא חלות הוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות לא העלה התובע כל טענה נוספת, אין במסקנה זו אלא להביא לדחיית התביעה שכן זכותו של התובע לביצוע השיק התיישנה ואיננה ניתנת לביצוע עוד.

אשר-על-כן, נקבע כי זכותו של התובע התיישנה. כפועל יוצא מכך, ייסגר תיק ההוצאה לפועל ועל התובע להשיב לנתבע את כל הכספים אשר נגבו מהנתבע במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

ב- ת"ט (שלום אש') 52730-10-10 {יורי פינסקי נ' ש.ב שיווק ומסחר, תק-של 2011(1), 187053, 187055 (2011)} נדונה התנגדות לביצוע שטר. המבקש טען כי אינו זוכר פרטי נסיבות משיכת וביטול השיק, שכן חלפו 14 שנים ממועד פרעון השיק.

כב' הרשמת עפרה גיא קיבלה את בקשת רשות להגן וקבעה כי אין מחלוקת כי תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 18.1.99 ואזהרה למבקש נמסרה רק בחודש ספטמבר 2010. כמעט 12 שנה לאחר פתיחת התיק! וזאת ללא כל הסבר.

משכך, הגם שהוגשה בקשת ביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, אשר יש בה בכדי לעצור מירוץ ההתיישנות, משלא הוכח כי ננקטו ההליכים כנגד המבקש בתיק ההוצאה לפועל, ולכאורה המבקש לא ידע על קיום התובענה כנגדו, יש ליתן רשות להגן רק מטעם זה הואיל ואך הגיוני שאין די בהגשת השטר לביצוע בכדי להפסיק לתמיד את מירוץ ההתיישנות והגם שהגשת שטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל יש בכדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, נראה שמירוץ זה מתחדש במצב בו הזוכה על-פי השטר לא נוקט כל פעולות לביצועו.

בשלב זה לא נטען כי ננקטו פעולות לביצועו ומשכך, יכול והשטר התיישן, חרף הגשתו לביצוע בהוצאה לפועל בטרם חלפה תקופת ההתיישנות וזאת בהינתן הדעת לכך שאזהרה הומצאה למבקש לאחר כשתיים-עשרה שנים. ההתנגדות התקבלה.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 48964-11-10 {מוחמד גולאני נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2011(1), 19321, 19326 (2011)} קבע בית-המשפט כי החוב שעד לשנת 2000 הינו חוב פסוק, על-פי פסק-דין חלוט מאותה שנה.

תקופת ההתיישנות של פסק-דין הינה 25 שנים כאמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות. תקופה זו טרם חלפה, ולא למותר לציין כי עוד בשנת 2005 ניסתה העיריה לבצע הליכי הוצאה לפועל בגינו.

בנסיבות אלה, אין בית-משפט זה מוסמך להורות על ביטולו של החוב כפי שמבקשים העותרים. בחוב זה חייבים הם, כמי שמחזיקים בנכס מאז מות אביהם, וכיורשיו.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 35730-09 {ר' מ' נ' ח' מ', תק-מש 2011(1), 104 (2011)} נדונה השאלה האם יש לדחות על-הסף תביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש ראויים מחמת התיישנות, מעשה בית דין, מניעות, השתק וחוסר תם-לב?
הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על-הסף עקב טענות מקדמיות. לטענתם, התביעה התיישנה מאחר וחלפו יותר מעשרים וחמש שנים מאז שניתנה ההחלטה.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי חלפו יותר מעשרים וחמש שנים מאז מתן ההחלטה והתובעים לא עשו כל פעולה לבצע את ההחלטה. השאלה היא אם-כן, האם עילת התביעה התיישנה לאור סעיף 21 לחוק ההתיישנות?

כב' השופט נפתלי שילה קבע כי במקרה דנן, לא ניתן לומר כי ההחלטה שניתנה היא בגדר "פסק-דין" שחל עליו סעיף 21 לחוק ההתיישנות.

בענייננו, לא הגישו התובעים כל תביעה כנגד הנתבעים. ההחלטה שניתנה לא יצרה זכויות שלא היו לתובעים לפני מתן ההחלטה. התובעים היו בעלי זכויות בנכסים מכוח צווי הירושה באותה מידה לפני מתן ההחלטה כמו גם לאחריה. כל מה שנאמר בהחלטה הוא "למכור הנכסים".

במקרה דנן, לא מדובר כלל במצב שבו תובע זכה בתביעתו ועילתו "נבלעה" בפסק-דין. ההחלטה לא שינתה את המצב המשפטי והועבדתי לפיו כל הצדדים הם בעלי זכויות מכוח ירושת המנוחים. ההחלטה למכירת הנכסים היא החלטה טכנית שלא הצמיחה כל זכות חדשה.

לפיכך, כל הרציונאל של התיישנות פסק-דין, לפיו אדם שזכה בתביעתו ולא פעל למימוש זכותו גילה דעתו כי הוא מוותר על זכותו, לא חלה במקרה דנן היות ובהחלטה לא נוצרו לתובעים כל זכויות. זכויותיהם היו קיימות לפני ההחלטה והן קיימות לאחר ההחלטה.

כאשר מדובר לדוגמה בפסק-דין הקובע פינוי ובעל הקרקע לא פעל לפינוי הפולש במשך יותר מעשרים וחמש שנים, חל סעיף 21 לחוק ההתיישנות ואכן רשאי התופס בקרקע לטעון התיישנות. הטעם לכך הוא, שאם בעל קרקע לא מימש את זכותו על-פי פסק-דין, הוא גילה דעתו כי הוא בעצם מוותר על זכויותיו וזכותו של המחזיק להסתמך על-כך.

שונה הדבר במקרה דנן בו לא מדובר באנשים שפלשו לקרקע לא להם, כשלא היתה להם זכות במקרקעין. אין מחלוקת כי לנתבעים זכויות במקרקעין מכוח ירושת המנוחים. לפיכך, הנתבעים שהו כדין במקרקעין וזכותם המלאה היתה להשתמש במקרקעין ולעשות בהם שימוש סביר.

העובדה שהתובעים איפשרו לנתבעים להחזיק בנכסים ולנהוג בהם מנהג בעלים, לא גרעה דבר מזכויות הבעלות של התובעים. לא ניתן לראות בעובדה שהתובעים לא הפעילו את ההחלטה משום ויתור על זכויותיהם מאחר וישיבת הנתבעים בנכסים לא פגמה כהוא זה בזכות הבעלות שלהם שכאמור, לא היתה מחלוקת בשנת 1972 כי היא שרירה וקיימת.

במקרה שבו זוכה אדם בפסק-דין המכיר בזכותו במקרקעין ולא עושה דבר לצורך רישום זכותו במשך תקופה העולה על 25 שנה, יכול הנתבע אשר מחזיק בנכס להבין כי התובע ויתר על זכויותיו וכי הוא מכיר בזכויותיו של המחזיק בנכס.

ואולם במקרה דנן, אין מחלוקת כי לכל הצדדים זכויות במקרקעין והעובדה כי התובעים לא דרשו עד היום את פירוק השיתוף בנכסים, לא מלמדת כי הם ויתרו על זכויותיהם שהרי כאמור, הנתבעים מחזיקים כדין בנכסים מכוח זכויות הבעלות שלהם בחלק מהנכסים.
לפיכך, במקרה דנן, לא ניתן לומר כי חוסר המעש של התובעים גרם לנתבעים להבין כי התובעים ויתרו על זכויותיהם. כשם ששותף במקרקעין יכול להרשות לשותפו להחזיק בנכס בחזקה בלעדית במשך 50 שנה ולא ניתן לטעון כי אי אפשר לבצע פירוק שיתוף בחלוף שנים רבות, הוא הדין במקרה דנן שבו אנו עוסקים בשותפים. במקרה דנן, מגורי הנתבעים בנכסים לא יצרו חזקה נוגדת.

יש לציין גם, כי סעיף 21 לחוק ההתיישנות מתייחס ל"פסק-דין בתובענה". במקרה דנן, לא ניתן כל פסק-דין ומדובר בהחלטת ביניים בלבד. מעולם לא ניתן פסק-דין בהליך שהתקיים בבית-המשפט המחוזי בתיק העזבון וכנראה כל הצדדים זנחו את ההליך והוא מעולם לא הושלם לכדי מתן פסק-דין.

כמו-כן, במקרה דנן, לא הגישו התובעים תביעה לפירוק שיתוף בהליך הקודם וההחלטה ניתנה במסגרת של ניהול עזבון בתיק עזבונות. מעולם לא התקיים הליך של פירוק שיתוף וההחלטה כלל אינה תוצאה של תובענה לפירוק שיתוף.

לפיכך, לא ניתן לראות בהחלטה משום פסק-דין שחל עליו סעיף 21 לחוק ההתיישנות ולא ניתן לקבוע כי תביעת התובעים התיישנה.

ב- בש"א (שלום ת"א) 178255/07 {דוד בן דוד נ' הרצל חביב, תק-של 2008(2), 12236 (2008)} קבעה כב' השופטת אגי זהבה כי בענייננו, פסק-הדין ניתן ביום 22.3.94. מדובר בפסק-דין הדורש ביצוע, שכן על הצדדים היה לפנות לבורר על-מנת שיכריע בשאלת הנזק.

התיישנות פסק-הדין תחול רק כעבור 25 שנים, ביום 22.3.19. מכאן, שפסק-הדין לא התיישן ואין מניעה למנות בורר, גם כעת, לאחר 14 שנים מיום מתן פסק-הדין.
בפרשת הדסה אנואר עלתה השאלה אם גם קיום של משא ומתן יכול לעלות לכדי פעולה לביצוע פסק-הדין המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות של פסק-דין שהיה בן למעלה מ- 30 שנה לעת שנטענה טענת ההתיישנות.

כב' השופט א' ריבלין איזכר את ההלכה שנפסקה בפרשת לחאם תוך שהוא מציין, כי "בתי-המשפט נוטים לפרש את הוראות ההתיישנות על דרך הצמצום" וקבע כי אכן המשא ומתן שהתקיים התחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות.

גם יתר שופטי ההרכב {כב' השופט א' ברק וכב' השופט ת' אור} הסכימו פה-אחד עם פסק-דינו של כב' השופט א' ריבלין, אלא שכב' השופט א' ברק התייחס להערת כב' השופט א' ריבלין, כי "בתי-המשפט נוטים לפרש את הוראות ההתיישנות על דרך הצמצום" וציין, כי לגישתו יש לפרש את חוק ההתיישנות על-פי תכליתו - לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב.

ב- בש"א (שלום ק"ש) 399/05 {תופיק חסן עמאשה נ' המועצה המקומית מג'דל שמס, תק-של 2007(1), 28703, 28704 (2007)} קבע בית-המשפט כי פסק-הדין ניתן ביום 25.11.90 והבקשה דנן הוגשה ביום 28.7.05, בחלוף כ-15 שנה ממועד מתן פסק-הדין. פסק-דין מתיישן בחלוף 25 שנה ולפיכך על-פי הרישא לסעיף 21 לחוק ההתיישנות, לא חלפה תקופת ההתיישנות.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 13485/02 {הניג אברהם נ' קינדלר דבורה, תק-מח 2002(4), 19285, 19286 (2002)} טענו המשיבים לחילופין כי על התובענה חל האמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות, שעל-פיו תקופת ההתיישנות לגבי פסק-דין היא עשרים וחמש שנים.

המשיבים טענו כי עילתם היא בפסק-הדין שאישר ביום 8.8.65, פסק-בוררות שלפיו הדירה היא של אמם.

בית-המשפט קבע כי בטיעון זה של המשיבים אין כדי להועיל לתביעתם. לא רק שחלפו עשרים וחמש שנים מאז מתן פסק-הדין, אלא שהתביעה שבפניו אינה לביצועו של פסק-דין. התביעה היא לפסק-דין שיצהיר על בטלותו של הסכם שניתן לאחר מתן פסק-הדין הנזכר.