הפרשנות לחוק ההתיישנות
הפרקים שבספר:
- מבוא
- "בית-משפט", "תובענה" ו- "מקרקעין"
- תביעה לקיום זכות
- הזמן לטענת התיישנות
- תביעה שכנגד וקיזוז
- הזמן להתיישנות
- תחילת ההתיישנות
- תרמית ואונאה
- התיישנות שלא מדעת
- הודאה בקיום זכות
- קטינות
- ליקוי נפשי או שכלי
- יחסי אפוטרופסות
- נישואין
- שהות מחוץ לישראל
- תובענה שנדחתה
- תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב
- סגירת בית-משפט
- תסיבת הזכות אינה משפיעה
- תקופת התיישנות מוסכמת
- הזכות ליפרע משיעבוד
- התיישנות פסק-דין
- דין המדינה
- האם ניהול משא ומתן מאריך את תקופת ההתיישנות
- אימתי יש לדון בטענת ההתיישנות
- התיישנות בנזיקין
- כתב תביעה מתוקן וטענת התיישנות
- ידיעתו של בעל תפקיד לעניין העלאת טענת התיישנות
- התיישנות בראי פקודת השטרות
יחסי אפוטרופסות
סעיף 12 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:"12. יחסי אפוטרופסות
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו."
ב- בש"א (שלום ת"א) 152897/08 {ש.פ.ר עמותה למען שירותי אפוטרופוס נ' צ'פלינסקי שרה, תק-של 2008(1), 12646, 12647 (2008)} קבע בית-המשפט כי כאשר מדובר בתביעה הנובעת מיחסי נאמנות, לא חלה כלל טענת ההתיישנות על טענות הנהנה מול הנאמן.
בסעיף 12 לחוק ההתיישנות נקבע, כי בחישוב תקופת ההתיישנות, לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו.
במקר הזה, עסקינן בתביעה נגד מי שהיו ביחד ולחוד אפוטרופסים של המנוחה ו/או באי-כוחה של המנוחה ו/או של התובעת. על-כן, מניין שבע השנים מתחיל לפחות רק עם סיום תקופת האפוטרופסות. לפיכך, יש למנות שבע שנים מיום פטירת המנוחה {5.9.98} כך שהתביעה מתיישנת רק ביום 5.9.05 והתביעה הוגשה ביום 1.9.05.
ב- תמ"ש (משפחה חי') 34900/01 {ר' ס' ש' נ' ח' ק', תק-מש 2006(4), 644, 652 (2006)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן התובעת החסויה הגישה את תביעתה על-ידי אפוטרופסיה מר ש' ש' והגב' ד' ק'. ככלל, תקופת המירוץ לעניין התיישנות ביחסים בין הצדדים מתחילה בהתאם לסעיף 12 לחוק ההתיישנות, עם תום תקופת המינוי של הנתבעת, דהיינו יום 8.4.97.
ב- בע"מ 5376/05 {האפוטרופוס הכללי נ' עו"ד יוסף סלטון - האפוטרופוס לחסוי פלוני, תק-על 2006(3), 65, 70 (2006)} נדונה תחולת החריג שבסעיף 12 לחוק ההתיישנות על תביעות שכר-טרחה של האפוטרופוס.
המבקש טען כי תביעת האפוטרופוס התיישנה באשר לחלק מהתקופה בגינה נתבע השכר, ואילו המשיב טען, כי יש להחיל את החריג שבסעיף 12 לחוק ההתיישנות, אשר יש בו כדי לעכב את תקופת ההתיישנות בתקופה בה משמש המשיב אפוטרופוס על החסוי.
בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי סעיף 12 לחוק ההתיישנות, נועד מלכתחילה בראש וראשונה למצבים של היווצרותה של "חזית עויינת" בין החסוי לאפוטרופוס, ביחסים שביניהם, כדי שלא לפקוד על החסוי שנים שבהן היה שרוי במצב שמנע ממנו פעילות משפטית עצמאית והשגה על פעולות האפוטרופוס או הקשה על-כך.
הוא הדין לאפוטרופוס אל מול החסוי, כדי שלא ייקלע למצב של ניגוד עניינים באחריות המוטלת עליו בעת האפוטרופסות, תוך חשדנות מצד החסוי באשר לדרכו.
אי-אפשר לשלול תחולתו של סעיף 12 לחוק ההתיישנות, ולכן אין לנעול את הדלת בפני העלאתו, אך הדעת נותנת כי בית-המשפט ישקול את הטענה בדבר החלת הסעיף בכל מקרה לגופו, והחלתו לא תהא אוטומטית.
ייתכנו מקרים שבהם לא תתקבל טענת סעיף 12 לחוק ההתיישנות נוכח מרכיב תום-הלב, החופה על כלל המשפט הפרטי {סעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973}, ואם תועלה טענת סעיף 12 לחוק ההתיישנות שלא בתום-לב.
בסופו של יום, תבוא פרשנות תכליתית של הסעיף הנ"ל, כך שייושם במקרים המתאימים - אך גם לא יאופשר ניצולו לרע, לא ניתן לומר כי אי-אפשר להחיל את סעיף 12 לחוק ההתיישנות על בקשת שכר-טרחה של אפוטרופוס מכהן, אך בית-המשפט ייתן דעתו לפרשנות תכליתית של הסעיף, כדי שלא ינוצל לרעה.
כלומר, סעיף 12 לחוק ההתיישנות הוחל בהרחבה גם על מצב בו אין המדובר בבקשה נגד החסוי, אלא בבקשה בגין החסוי, מה גם שבקשת שכר-טרחה אינה בבחינת "פעולה עויינת", וספק אם ניתן לראות בה כמסכנת את יחסי האמון שבין החסוי והאפוטרופוס.
יוצא, איפוא, כי הפסיקה מפרשת בהרחבה את המצבים בהם מופסק מירוץ ההתיישנות, על-מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות.
ב- תמ"ש (משפחה יר') 19361/98 {החסויה ש' ב' נ' מ' ס', תק-מש 2006(3), 694, 700 (2006)} טענה המבקשת, כי פרשנות תכליתית של סעיף 12 לחוק ההתיישנות יש בה כדי להביא למסקנה שיש להבחין בין אפוטרופסות על גוף לבין אפוטרופסות על רכוש, ובהיותה אפוטרופסית על גוף החסויה בלבד, הרי שבענייני הרכוש, לא חל החריג שבסעיף 12 לחוק ההתיישנות, ולכן דין התביעה להידחות בשל התיישנות.
בית-המשפט קבע כי פרשנות זו, קוסמת ככל שתיראה, אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ועם מגמת הפסיקה.
ראשית, כוונת המחוקק בחוקקו סעיף 12 לחוק ההתיישנות היתה מניעת היווצרות של עויינות, חשדנות וניגוד עניינים בין החסוי לאפוטרופוס, "מתוך ההנחה כי עמידת אחד הצדדים על זכותו עלולה להיחשב בעיני השני כגילוי לחוסר אמון בו. מבחינתם הסובייקטיבית של הנוגעים בדבר, כל עוד היחסים ביניהם הם תקינים, הם מנועים מוסרית מפעולה עויינת שבתביעה" {ש' דגן דיני ההתיישנות - על ישן ועל חדש (התשס"ב), 204}.
מאי נפקא מינא לעניין זה באם האפוטרופוס משמש רק לענייני גוף או גם לענייני רכוש?
ברי כי גם אם הנתבעת אחראית רק על ענייניה הגופניים של החסויה, הרי שמבחינת תכלית הסעיף הנ"ל, תביעת החסויה כנגד הנתבעת בגין פעולות שבוצעו ברכוש החסויה לפני מינוי הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס על רכושה - עלולה להשפיע לרעה על מערכת היחסים ביניהן, ואת זה ביקש המחוקק למנוע.
שנית, המגמה השלטת בפסיקה הינה, כי הפרשנות הרצויה של הוראת חוק, היא זו המביאה לפגיעה מינימאלית בזכות הגישה לערכאות. פירוש סעיף 12 לחוק ההתיישנות בצורה אליה מכוונת הנתבעת, היינו, כי יש להבחין בין אפוטרופוס לענייני גוף לאפוטרופוס לענייני רכוש, חוטא לכך, באשר הוא מביא לצמצום יכולת הגישה של החסוי לבית-המשפט.
הצמצום מתבקש אומנם בשל תכלית נכבדה {מניעת הטרדת הנתבעת}, אולם כאמור, ערך בירור האמת, במיוחד בכל הנוגע לחסויים ומוגבלים, גובר על החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו למול תובענה המוגשת כנגדו.
זאת ועוד. לשם הגבלת זכות הגישה לערכאות נדרשת לשון חקיקתית ברורה וחד-משמעית. משאין בחוק כל סייג מפורש בענייננו, בית-המשפט לא מצא לנכון לקרוא לתוכו את שאין בו.
יוצא, איפוא, כי היות והנתבעת עודנה משמשת אפוטרופוס על גוף החסויה, כי אז, כפי שטען התובע, טרם החל מירוץ ההתיישנות. לאור זאת, טענת הנתבעת להתיישנות התביעה - דינה להידחות.