botox

דין המדינה

סעיף 28 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"28. דין המדינה
הוראות חוק זה יחולו גם על המדינה."

סוגיית ההתיישנות ביחס למדינה ולרשויות הציבוריות זכתה לדיון במספר הקשרים.

טענת התיישנות כטענת הגנה, הנטענת על-ידי המדינה, מעוררת אי-נוחות וראוי שתטען בזהירות ובתום-לב. יחד-עם-זאת, אין פגם ערכי בהעלאת טענת התיישנות על-ידי המדינה וראה לעניין זה סעיף 28 לחוק ההתיישנות, הקובע כי הוראותיו יחולו על המדינה.

נעיר כי בעבר היתה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה טענת התיישנות לא תועלה על-ידי המדינה אלא באישורו, אך הנחיה זו שונתה לאחרונה לכיוון ההפוך. רק במקרה בו מבקשת המדינה לוותר על טענת התיישנות, יהיה על הפרקליט המטפל בתיק לקבל את אישורו של פרקליט המחוז לשם כך.

בית-המשפט ב- ע"א 5964/03 {עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, תק-על 2006(1), 2149 (2006)} דן בנושא זה בהיבט פיצויי הפקעה. באותו עניין קבע כב' השופט א' גרוניס, כי באופן עקרוני אין כל מניעה שדין ההתיישנות יחול גם על רשויות שלטוניות, וזאת הגם שקיימת אי-נוחות מסויימת מכך שהמדינה מעלה טענת התיישנות כנגד תביעה שהוגשה נגדה.

ב- ת"א (מחוזי יר') 6051/04 {דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, תק-מח 2008(4), 615, 625 (2008)} קבע בית-המשפט כי אין מקום לחסום את הוועדה המקומית מהעלאת טענת התיישנות וזאת מן הנימוקים הבאים.

הוועדה הינה רשות ובעלת דין עצמאית ונפרדת מהמדינה ואפילו מהרשות המקומית בה היא פועלת {ראה למשל ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' ברוך רוטברד, פ"ד מה(4), 102 (1991)}. בהקשר זה יש לזכור כי כוחותיה ומשאביה של הוועדה המקומית מצומצמים, ובמידה משמעותית, מאלו של הרשות המקומית וודאי וודאי מאלו של המדינה.

בנוסף, בית-המשפט הביא בחשבון את נושא התביעה, הדן במתן היתר בניה להבדיל מהפקעה מוחלטת של המקרקעין, ואת התנהגותה של החברה, אשר לקתה בשיהוי משמעותי במשך תקופה ארוכה.

מכאן שהעלאת טענת ההתיישנות על-ידי הנתבעות בדין יסודה.

ב- תא"מ (שלום ת"א) 17521-08-10 {עדי עקראווי נ' מדינת ישראל, תק-של 2010(4), 73500, 73502 (2010)} המשיב מנסה להיבנות בטענות הנוגעות לזהות הנתבע בתיק זה - המדינה, ומבקש מבית-המשפט לקבוע, למעשה, כללי התיישנות שונים, כאשר המדינה היא הנתבעת.

בית-המשפט קבע כי בקשתו זו של המשיב, מנוגדת מפורשות לסעיף 28 לחוק ההתיישנות הקובע מפורשות כי הוראות חוק זה יחולו גם על המדינה.

ב- ת"א (מחוזי חי') 195/01 {מדינת ישראל - אגף המכס נ' גיל אימפורט בע"מ, תק-מח 2006(3), 1081, 1086 (2006)} טענו המשיבים לדחיית טענת ההתיישנות, כיוון שהמבקשת לא קיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה להעלאת הטענה, וכיוון שלא ראוי שהמדינה תטען להתיישנות.

המבקשת השיבה, כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידה כדין על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעבר וגם כיום {המבקשת לא צירפה את אישור היועץ המשפטי לממשלה}.

בית-המשפט לא סבר כי יש חוסר תום-לב או פגם ערכי בהעלאת טענת ההתיישנות על-ידי המדינה. המשיבים אינם עותרים להשבת כספים שנגבו ביתר, אלא מעלים טענות במישור הנזיקי והמינהלי.

נוכח חלוף הזמן, יש לכאורה ממש בטענות המבקשת, כי שוק הטלפונים הסלולאריים הוא שוק דינאמי שהשתנה ללא הכר מאז ראשית שנות התשעים ועד היום. מכאן, הטענה הלגיטימית של המבקשת כי נוכח חלוף הזמן, יקשה עליה לשחזר את התנהלות השוק ואת יחסי הכוחות שהיו באותן שנים בין היבואנים השונים, כמו גם לאתר או לשחזר מסמכים, מה שעלול לפגוע בהגנתה.

נסיבות אלה, יש בהן כדי להצדיק העלאת טענת התיישנות על-ידי המדינה.