botox

שהות מחוץ לישראל

סעיף 14 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"14. שהות מחוץ לישראל (תיקון: התשל"ח)
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי.
בסעיף זה -
"שטח מדינה" - לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי מדינה;
"בעל דין" - לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, לאפוטרופוס על נכסי גרמנים או לממונה על רכוש האוייב - מי שהיה בעל הנכס האמור ערב ההקנייה. ולגבי נכס של האפוטרופוס הכללי - בעל הנכס."

הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות משמיעה כי אין לקחת בחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין - התובע או הנתבע - בשטח מדינה זרה, שמחמת תנאים בהם היה נתון בה, או בשל אופי היחסים בין אותה מדינה לבין ישראל, לא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי {דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- רע"א 10179/05 הארגון לשחרור פלסטין נ' סופי צ'סר, תק-על 2010(4), 34 (2010) (להלן: "פרשת הארגון לשחרור פלסטין") כפי שיובאו בהרחבה להלן}.

הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות מדברת בהיעדר יכולת להפעיל את כוח התביעה הנתון בידי התובע, בין אם התובע הוא זה הנמצא במדינה הזרה ובין אם הנתבע הוא זה המצוי בה, ומשך הזמן שבו נמשכת אי-יכולת זו לממש את כוח התביעה אינו נימנה על תקופת ההתיישנות.

הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות חולשת גם על מצבים של "אוייבות" - בין אם התובע או הנתבע מצויים בארץ אוייב {ע"א 324/56 לוי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1446 (1956)}, וזאת מפאת המכשולים הממשיים בניהול תביעה כזו {ראה גם ע"א 133/66 מונולק נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כ(4), 496 (1966); ע"א 35/68 מועלם נ' אפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כב(2), 174 (1968); ע"א 805/79 אל גול נ' כולל חב"ד ירושלים, פ"ד לח(1), 57 (1984); ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3), 624 (1986)}.

את הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות יש לקרוא במשולב עם סעיף 16 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם נתעכב מניין ההתיישנות עקב השעיה כאמור, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום בו חדל העיכוב.

בפרשת הארגון לשחרור פלסטין הועלתה השאלה האם המניעה לקיים בירור משפטי על-פי סעיף 14 לחוק ההתיישנות היא מניעה מקיום בירור משפטי בכל מקום בעולם או שמא מכוונת הוראת החוק למניעה לקיים בירור משפטי בישראל עקב שהותו של בעל הדין מחוץ לישראל בתנאים שפורטו באותו סעיף?
התשובה לשאלה זו היא, כי עיקרה של המניעה שבה מדבר סעיף 14 לחוק ההתיישנות נעוצה בחוסר יכולת לקיים את הבירור המשפטי בישראל, ואין נפקא מינה אם ניתן היה לקיים את המשפט במדינה אחרת.

פרשנות זו מסתברת הן מנוסח הסעיף והן מתכליתו.

כותרתו של סעיף 14 לחוק ההתיישנות מדברת ב"שהות מחוץ לישראל" - משמע, שההימצאות מחוץ לגבולות ישראל היא שמונעת את יכולת הבירור המשפטי בישראל. סעיף 14 לחוק ההתיישנות מדבר במצב שבו אחד מבעלי הדין נמצא בשטח מדינה אחרת שמחמת התנאים בהם היה נתון בה, או מחמת יחסיה של אותה מדינה עם מדינת ישראל, לא ניתן היה לקיים בירור משפטי בישראל.

לשון סעיף 14 לחוק ההתיישנות ממקדת בבירור ובמפורש את אי-היכולת לקיים בירור משפטי לערכאות בישראל, ואינה קושרת, ולו ברמז, את אי-היכולת לקשיים בבירור משפטי במקומות אחרים בעולם.

אשר לתכלית ההוראה, ברי, כי חוק ההתיישנות נועד לחול על תובענות המוגשות בישראל, והוא קובע את התנאים לתחולתה של ההתיישנות, ואת המצבים להשעיית מירוצה, בהתייחס לתובענות המוגשות בישראל.

משכך, אך מתבקש לפרש את הקושי בקיום בירור משפטי, אליו מתייחס סעיף 14 לחוק ההתיישנות, כמכוון במישרין לקושי הקיים בניהול תביעה בערכאות בישראל.

אין הוראת חוק זו מדברת בקושי לקיים בירור משפטי במקומות אחרים בעולם, וקושי זה איננו עומד במוקד התייחסותה ולא נקבע כתנאי להשעיית ההתיישנות בישראל. אין זה אף סביר להניח, כי לצורך הפעלת הוראת השעיית ההתיישנות מחמת שהות מחוץ לישראל יידרש התובע להראות כי לא יכול היה להגיש תביעה כנגד הנתבע בכל מקום אחר בעולם.

הנחה כזו חורגת מהרציונל העומד בבסיס הוראת ההשעיה, ואינה מתיישבת עימו. המסקנה היא, איפוא, כי פני הוראת ההשעיה בגין "שהות מחוץ לישראל" על-פי סעיף 14 לחוק ההתיישנות מופנים לעבר ישראל, ואליה בלבד.

השאלה היא, בכל מקרה, האם נמנע מהתובע לממש את כוח תביעתו בישראל, עקב חוסר יכולת לקיים את הבירור המשפטי בישראל, בשל שהות מחוץ לישראל שלו או של הנתבע בתנאים שנקבעו באותה הוראה. כלומר, בשל תנאים שבעל הדין היה נתון בהם במדינה הזרה, או מחמת אופי היחסים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל.

אם-כן, מהי העוצמה הנדרשת לביסוס התנאי בדבר חוסר אפשרות לקיים את הבירור המשפטי בישראל כמשמעותה בסעיף 14 לחוק ההתיישנות? האם נדרש חוסר אפשרות מוחלט לקיים את ההליך המשפטי בישראל, או שמא די בקיום הכבדה ניכרת, העלולה לפגוע בתקינות ויעילות ההליך, כדי להצדיק את השעיית מירוץ ההתיישנות?

נראה כי התנאי בדבר חוסר היכולת לקיים בירור משפטי בישראל, כמוגדר בסעיף 14 לחוק ההתיישנות, אינו מחייב קיומן של נסיבות אשר אינן מאפשרות כליל הגשת תביעה בישראל.

די לצורך קיומו של תנאי זה כי מתקיים קושי של ממש לעשות כן, כדי לקיים את דרישת הוראת ההשעיה. ומספר טעמים לכך.

ראשית, הקושי לממש את זכות הגישה לערכאות מצדיק פרשנות מצרה של התנאי.

שנית, השיקול לפיו "עדיף צדק דחוי מאשר אי-צדק מהיר" {כדברי כב' השופט ש"ז חשין ב- המ' 295/59 כוז'הינוף נ' מירום, פ"ד יג, 1438, 1440 (1959)} - אם אין אפשרות מעשית לקיים את ההליך בדרך תקינה ויעילה, מוטב שיידחה למועד בו ניתן יהיה לקיימו בתנאים ובקצב ראויים.

שלישית, קיומו של קושי ניכר, גם אם לא מוחלט, לנהל את ההליך השיפוטי עקב שהות בעל דין מחוץ לתחומי המדינה, בתנאים המפורטים בהוראת החוק, עלול לפגוע בעשיית הצדק, ולגרום נזק לבעלי הדין.

גישה פרשנית זו משתלבת עם התפיסה הכללית ליישום הוראות דין ההתיישנות, על-פיה, קיומו של טעם אובייקטיבי השולל את הכוח הממשי של בעל דין לנהל את תביעתו מצדיק השעיה של מירוץ ההתיישנות.

תפיסה זו נשענת על נקודת המוצא לפיה מוצדק להחיל את ההתיישנות, על השלכותיה, כאשר מצויה בידי בעלי הדין היכולת המעשית-הקונקרטית לנהל את התביעה, ולקיים משפט שימצה כראוי את בירור המחלוקת.

יכולת ממשית זו, להבדיל מיכולת מושגית, מופשטת, לנהל את התביעה, היא אבן הבוחן לעניין זה וכפי שנאמר בעניין אחר: "כשם שבוחנים את תחילת מירוץ ההתיישנות באמצעות התחקות אחר מועד לידתה של עילת התובענה, הנותנת בידי התובע כוח ממשי לזכות בסעד אם יוכיחנה, כך ראוי לעכב את מירוץ ההתיישנות למשך אותה תקופה בה ניטל כוח התביעה הממשי מידי התובע עקב מצב משפטי-פסיקתי שנוצר, השולל ממנו במהלכו את היכולת הממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה" {ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4), 769, 789 (2004); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166 (2003)}.

שילוב גורמים אלה מוביל למסקנה כי די בקיום קושי ממשי לנהל הליך שיפוטי בישראל, בשל היעדרו של בעל דין מישראל בתנאים האמורים בסעיף 14 לחוק ההתיישנות, כדי לקיים את דרישת הוראת ההשעיה.

כאמור, הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות עוצרת את מירוץ ההתיישנות כאשר נבצר מבעל הדין ליזום את ההליך בתוך תקופת ההכשרה {ת"א (מחוזי יר') 1630/99 עקל מחמד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4), 17451, 17455 (2002)}.

ב- תא"מ (שלום עכ') 157-05-09 {ענאן סלאמה נ' אדריס תאבת, תק-של 2010(3), 36218, 36219 (2010)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, אין התובע יכול לחסות בגדר סעיף 14 לחוק ההתיישנות שכן סעיף זה דן ב"בירור המשפטי", אשר עוצר את מירוץ תקופת ההתיישנות, בהתקיים התנאים כאמור, ואילו במקרה דנן עסקינן במצב דברים בו טרם החל בירור משפטי, שכן טרם הוגש השיק לביצוע.

ב- בש"א (שלום נצ') 2610/05 {מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' עזבון יוסרא סואלחה, תק-של 2005(3), 4792, 4795 (2005)} טענו המשיבים, כי מקום משכנם הקבוע הוא במדינת אוייב, וכי בתקופה הרלוונטית היה סגר בגדה המערבית, ועל-כן, נבצר מהם לקיים את הבירור המשפטי הנדרש לצורך הגשת התביעה. לפיכך, לטענתם, אין להחשיב תקופה זו בחישוב תקופת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי המשיבים לא הניחו בפניו תשתית עובדתית לגבי הנסיבות שמנעו מהם להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. כמו-כן, לא ציינו המשיבים את המועדים בהם היה סגר בגדה, ואף לא צירפו תצהיר מטעמם לתמוך בעובדות הנטענות על ידם בתגובתם, כנדרש על-פי תקנות סדר הדין האזרחי.

ב- עב' (איזורי נצ') 1021/99 {רידא אחמד מוחמד ג'ראדאת נ' ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ, תק-עב 2002(1), 1272 (2002)} קבע בית-הדין כי בטרם קביעת התיק להוכחות ובטרם מתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה, הוא מוצא לנכון להמליץ לצדדים להסכים לכך שתביעה זו תימחק ולהסכים לכך שכל עוד נמנעת כניסתו של התובע לישראל, הוא ייראה כמי ששוהה מחוץ לישראל בתנאים האמורים בסעיף 14 לחוק ההתיישנות.