botox

התיישנות שלא מדעת

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"8. התיישנות שלא מדעת
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

כפי שראינו, סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו {ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2), 581 (1997); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166, 175 (2003)}.

יחד-עם-זאת, יש מספר חריגים המשעים את מירוץ ההתיישנות, וביניהם נמנה סעיף 8 לחוק ההתיישנות {ראה רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, תק-על 2010(3), 3696, 3713 (2010) (להלן: "פרשת עדנה גיא-ליפל") כפי שיובא להלן בהרחבה}.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר. כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות.

כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו.

בהיעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניה על-כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מירוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי.

מאחר שסעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו {ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3), 466, 471 (1997); ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל באמצעות עזבונו, תק-על 2011(1), 1858, 1870 (2011)}.

כלומר, הנטל להוכיח קיומו של חריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג {ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1), 278 (1990); ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1), 857 (1998); תא"מ (שלום קר') 700010-07 אריה חברה לבטוח בע"מ נ' כל ביט בע"מ, תק-של 2011(2), 34440, 34443 (2011)}.
אין חולק שהנטל להוכיח כי פעל בזהירות סבירה על-מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, מוטל על התובע. כדי לעמוד בדרישת הסבירות על התובע להראות שהוא פעל, באופן שסביר, על-מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה {ת"א (מחוזי חי') 825-08 בית חולים רמב"ם נ' הדייה גנאים, תק-מח 2011(1), 22343, 22349 (2011)}.

על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה {ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4), 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5), 216 (1997)}.

רוצה לומר, כי על תובע, בכתב תשובה לכתב הגנה, לטעון לקיומו של חריג כלשהו לכלל ההתיישנות וכן עליו להוכיח כי התקיימו הנסיבות המצדיקות סטיה מכלל ההתיישנות והארכת תקופת ההתיישנות למשך הזמן הנגזר מחלותו של החריג הרלבנטי.

כלומר, משהועלתה על-ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור. נטל ההוכחה רובץ על כתפיו של התובע באופן המחייבו להוכיח כי המועד בו נתגלה לו לראשונה הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה אירע במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התובענה {דברי כב' השופט בנימין ארנון ב- ת"א (מרכז) 18337-08-10 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקים ואח', תק-מח 2010(4), 21307 (2010)}.

ב- ת"א (נצ') 18927-12-08 {זיאד אדריס נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 29637 (2009)} עסקינן בבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות. כב' השופט ערפאת טאהא קיבל הבקשה וקבע כי בעל דין אשר מבקש להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות בטענה שלא ידע ולא יכול היה לדעת על עילת התביעה נגד הנתבע, חייב להעמיד את הטענה במחלוקת ולהעלותה במסגרת כתב טענותיו.

בענייננו, טענות התובע לעניין תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא נטענו בכתב התביעה, לא הוגש כתב תשובה על ידו ולכן הוא אינו רשאי להעלותן במסגרת תגובה לבקשה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף מגדיר מהו היקף הגילוי. סעיף זה מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. ודוק, עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר.

נשאלת השאלה מהן "העובדות המהוות את עילת התביעה" אשר רק במועד גילויין יחל מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות?

המונח "עילת תביעה" מופיע בהקשרים שונים, אין לו משמעות אחידה ותוכנו משתנה על-פי ההקשר והתכלית של ההסדר המשפטי בו מופיע המונח.

בהקשר של דיני ההתיישנות, פרשנותו של המונח מושפעת מהגישה לפיה ראוי לפרש את הסדרי ההתיישנות על דרך הצמצום. הגדרתה של עילת התביעה, כמו גם מועד גיבושה, נגזרים ממטרות דיני ההתיישנות ומהאיזון ביניהן {רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4), 66, 71 (2001)}.

עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות {ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא(1), 85, 102 (1967)}.

המבחן שנקבע ב- ע"א 244/81 {פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3), 673 (1984) (להלן: "פרשת פתאל")} הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל.

אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית-משפט ולהגיש תביעתו {ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2), 846 (1990)}.

עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי הנתבע, כלומר, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק-דין {ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1), 529, 541 (2000)}.

על-כן, בבואו בית-המשפט לבחון עובדות המקרה העומד בפניו, עליו לשאול עצמו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" {ע"א 8316/06 דוד שחר ארג'י נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2008(3), 88 (2008)}.

כאמור, את המושג "עילת התביעה" יש לפרש כיסודות התביעה המסויימת, על-פי טיבה של התביעה הקונקרטית שבפני בית-המשפט, ולא על-פי הגדרה כללית.

בין העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן למצוא את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי - אשר להבדיל מרכיב הנזק אין לו ביטוי מוחשי-פיזי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים {ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1), 857, 865 (1998); ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6), 847, 855 (2004)}.

מקום מגוריו של הנתבע אינו מהווה חלק מעילת התביעה ולכן לא יכול תובע ליהנות מכלל הגילוי המאוחר עקב אי-ידיעת כתובתו של הנתבע.

בנוסף, נשאלת השאלה מהו טיב הגילוי. כלומר, מהי "רמת" המודעות או היקף הידע שברשות התובע, על-מנת שנראה בו כמי שידע את עובדות העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות?

את הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות".

כלומר, די איפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע, די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע.

לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, על-פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו.

לעניין זה יש לשאול עצמנו האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסויים אך אין בידו ראיה לכך?

על-פי המבחן המקובל של "קצה-חוט", די בחשד לקשר סיבתי. המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות. לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי.

הסתפקות בחשד כידיעה בכוח לצורך כלל הגילוי, מצמצמת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומקדימה את מירוץ ההתיישנות או מפסיקה את השעיית המירוץ.

יחד-עם-זאת, יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע.

כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואין מקום להרחיבו עוד יותר על-ידי כך שגם חשד של התובע לא ייחשב כגילוי בכוח.

גם אם לא נראה את התובע כמי שעוצם עיניו נוכח החשד המתעורר - ויש הגורסים כי "עצימת עיניים" כמוה כידיעה בפועל - איננו סבורים כי ניתן למקם את החשד, ברף הנמוך מזה של ידיעה בכוח. החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח.

מן האמור עולה כי חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח {צריך היה לחשוד} ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בבוא בית-המשפט לדון בתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות עליו להבחין בין העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הראיות הנדרשות להוכחת העובדות. ובמה דברים אמורים.

עובדות הן עובדות. כלומר, אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות {ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2), 297, 316 (2001)}.

גילוי ראיות קשור בדרך-כלל ליכולת מימוש כוח התביעה או לכדאיותה ולא לעצם קיום הזכות, ולכן, ככל שנזהה ראיה עם עובדה הנדרשת לצורך הגשת התביעה, תהא בכך הרחבה מלאכותית של כלל הגילוי המאוחר.

יחד-עם-זאת, ההבחנה בין גילוי ראיה לבין גילוי עובדה שאותה באה הראיה לאשש, לא תמיד קלה. יש מצבים בהם ידועה עובדה מסויימת לניזוק אך אין באפשרותו לאמתה בראיה, ויש מצבים בהם גילוי הראיה מהווה גם גילוי העובדה והראיה מזוהה עם העובדה הטעונה הוכחה.

כך, לדוגמה, מחקר מדעי המוכיח קשר סיבתי בין חשיפה לחומר מסויים לבין מחלה מסויימת ייחשב הן כראיה והן כעובדה. דוגמה לראיה המזוהה עם עובדה אנו מוצאים בפרשת ארג'י, שם נקבע כי הבדיקות וממצאיהן מהווים עובדות מהותיות לביסוס עילת התביעה, ומשנתקבלה טענת התובע כי המסמכים לא היו ידועים לו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, התקיימו תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל את מבחן הסבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע, שעליו להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" {ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"מ כח(1), 162, 165 (1973); ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1), 278, 284 (1990)}.

היכולת לגלות את העובדות נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי. בעוד שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אין התייחסות לשאלת המבחן שיש לנקוט בכל הנוגע לגילוי המאוחר של הנזק, הרי שלעומתו סעיף 8 לחוק קובע באשר ליסודות האחרים, את מבחן הגילוי האובייקטיבי.

לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

כלומר רק אי-ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת-מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.

בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית. גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות.

מחד, יש להיזהר מלקבוע נטל בלתי סביר על הניזוק. מנגד, ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו. יחד-עם-זאת, יכולת התובע לגלות את העובדות בנקל אין בה, כשלעצמה, להעיד בהכרח על חוסר סבירות התנהגותו.
לעניין זה עולה השאלה האם במסגרת המבחן האובייקטיבי שומה על בית-המשפט להתחשב בנתוניו האישיים של התובע?

לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות אומנם לא מתייחסת כלל לנסיבות, אך ברי כי במסגרת בחינת סבירות התנהגות התובע יש לבחון את הנסיבות. יש להבחין בין נסיבות המקרה לבין הנתונים האישיים של התובע.

במסגרת המבחן האובייקטיבי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, בית-המשפט בוחן את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, ואלו הם "נסיבות העניין". זאת, להבדיל מהנסיבות הפנימיות, קרי, תכונותיו האישיות-המיוחדות של התובע הספציפי.

כלומר, המודעות בכוח נבחנת על-פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות.

מגמת הפסיקה הינה הרחבת תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות כך שיכלול את כל רכיבי העוולה הנזיקית, לרבות רכיב ההתרשלות {ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, תק-על 2008(3), 2911 (2008)}

על המבקש לחסות בכנפי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות להוכיח, כי לא ידע בפועל על העובדה וכי אף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.

לאחרונה נקבע בפרשת עדנה גיא-ליפל באשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי "כלל הגילוי המאוחר" הקבוע בו יחול בהתקיים פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו.

סעיף זה, כך נקבע בפרשת גיא-ליפל, כולל את מבחן הסבירות לאמור, בחינת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התייחסות לנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, להבדיל מהנסיבות הפנימיות שהן תכונותיו האישיות של התובע הספציפי וזאת כאשר לצורך גילוי ההתרשלות או הקשר הסיבתי, המבחן הוא "קצה-חוט" או סברה, והאם אדם סביר היה מגיש תביעה בגין זאת, כאשר אף חשד בפועל או בכוח ייחשב כאותו "קצה חוט" נדרש.

ב- ע"א 6095/97 {ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721} קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כמפסיק מירוץ ההתיישנות לא הוכחה בענייננו. לא ניתן ביסוס כלשהו לקיום התנאי לפיו נעלמו מן המערערת עובדות המהוות את עילת התביעה "מסיבות שאינן תלויות בה", וכי אף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן. העובדות הנוגעות לפעילות הבנק בכל התחומים השנויים במחלוקת בין הצדדים היו בהישג ידה של המערערת {ראה גם ת"א (מחוזי יר') 3515-09 יצחק סדן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2011(2), 15067, 15074 (2011)}.

ב- תע"א (איזורי ת"א) 4436-10 {עודי יחזקאל נ' אברהם חולי, תק-עב 2011(2), 5503 (2011)} קבע כב' השופט מיכאל שפיצר כי התובע לשיטתו ידע, לכל המאוחר, כבר במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית-משפט השלום כי לשיטת הנתבע התקיימו בין השניים יחסי עובד ומעביד.

יתירה מכך, מהציטוטים שמביא התובע בכתב תביעתו מפי הנתבע, עולה כי השקפת הנתבע היתה ידועה לתובע עוד בשנת 2001.

משכך, התובע לא הוכיח כלל כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

ב- תא"מ (שלום קר') 700010-07 {אריה חברה לבטוח בע"מ נ' כלביט בע"מ, תק-של 2011(2), 34440 (2011)} קבעה כב' השופטת פנינה לוקיץ' כי על-מנת לחסות תחת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין די בכך שכלביט תוכיח כי לא ידעה על עובדה המהווה את עילת התובענה, ובענייננו - היות פוליסת הביטוח בתוקף.

בהתאם לתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, על כלביט להוכיח כי למרות שפעלה בשקידה סבירה וראויה לא נודעה לה אותה עובדה ולא היתה לה כל אפשרות לגלות עובדה זו בזהירות סבירה {ראה גם פרשת פתאל לעיל; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4), 861 (1989)}.

ב- ת"א (שלום ב"ש) 1735-08 {שילון יניב נ' עמידר הלאומי לשיכון בישראל בע"מ, תק-של 2011(1), 185186 (2011)} קבעה כב' השופטת עירית קויפמן כי בהתייחס לטענת ההתיישנות, היא מקבלת את טענת התובעים שלא נסתרה, לפיה נודע להם רק בשנת 2006 על הטעות ברישום ועל-כן לאור הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות.

טענת הנתבעת ולפיה בזהירות סבירה בעת רכישת הזכויות בדירה בשנת 1995, יכולים היו התובעים לגלות את הטעות ברישום, נטענה בעלמא ואין לקבלה.
ב- ס"ע (איזורי יר') 26442-11-10 {טאלב סבאתין נ' גדליה נוריאל כריתה וייזום, תק-עב 2011(1), 20258 (2011)} קבעה כב' השופטת שרה שדיאור כי התובע לא הראה את קיומם של אף אחד משלושת הרכיבים הנדרשים לעשיית שימוש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, בפרט לנוכח העובדה שהתובע היה מיוצג בהליך הקודם.

פסק-הדין אישר קיום יחסי עבודה אף במועד התאונה, כך שלא ניתן לטעון כי נעלמו ממנו זכויותיו לפנות לבית-הדין בעניין פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

עובדה היא בעניין אחר - מול המוסד לביטוח לאומי - מצא את הדרך לבית-הדין ובאותו הליך אף נתבהרה סוגית יחסי עובד-מעביד.

על-כן לא "נעלמו ממנו העובדות" כדרישת הסעיף בחוק וגם לא התקיימו "נסיבות שאינן תלויות בו". ההיפך, נגלו לפניו העובדות כבר בשנת 2003 בבהירות.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 37979-12-09 {מנחם טולר נ' (דבורה) דבורית אבורמד שטיינברג, תק-של 2011(1), 176554 (2011)} קבע כב' השופט רפי ארניה כי לא הובאה בפניו כל ראיה כי התובעים ידעו או יכלו לדעת כבר ביום 4.12.02 על העובדה שכנגד אברהם ניתן באותו היום צו לכינוס נכסים.

המועד בו נודע לתובעים על הצו האמור, או המועד שבו יכולים היו לדעת על הצו האמור הינה שאלה עובדתית אשר אותה יש לברר בראיות.

למען הסר כל ספק, כב' השופט רפי ארניה הדגיש כי בהחלטתו אין משום הבעת עמדה בעניין זה, וככל שיתברר כי התובעים ידעו או יכלו לדעת על צו הכינוס לפני 30.12.02 הרי שלדבר עשויות להיות השלכות.

לפיכך, בשלב זה, הבקשה לדחיית התובענה על-הסף מחמת התיישנות - נדחית.

ב- ת"א (מחוזי חי') 825-08 {בית חולים רמב"ם נ' הדייה גנאים, תק-מח 2011(1), 22343 (2011)} קבעה כב' השופטת תמר שרון נתנאל כי אובדן ילד הינו אסון נורא, קשה מנשוא, שאין מתאוששים ממנו לעולם, אולם אין די בכך כדי שניתן יהיה לקבוע, כי בשל האסון לא עלה בידי התובעים לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, בתוך 7 שנות ההתיישנות.

לא רק שלא הובאה בפני בית-המשפט כל ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים מנע מהם לפנות לעורך-דין כמאל, בסמוך לאחר שקיבלו תשובות שליליות מהרופאים עימם התייעצו, אלא שלא הובאה בפני בית-המשפט כל ראשית ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים בשנים 2002 - 2005, היה שונה ממצבם הנפשי בשנת 2006, עת פנו שוב לערוך-דין כמאל ולא הובהר מדוע לא עשו כן בשלב מוקדם יותר, בטרם התיישנה התביעה.

כן לא הובהר כיצד אותו מצב נפשי לא מנע מהם לפנות, כבר בסמוך לאחר מות בנם, לעורך-דין כמאל ולא מנע מהם להתייעץ {כדבריהם}, עם אותם שלושה רופאים.

בענייננו, הנזק - מותו של המנוח, היה ידוע עם פטירתו. על-פי גרסת התובע עצמו, מייד עם מותו של המנוח, התעורר חשדו, שמא ניתן היה למנוע את המוות ולכן הוא הזמין את החומר הרפואי ופנה להתייעצות.
בנסיבות אלה לא ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לתובעים מסיבות שאינן תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותן. כאבם וצערם של התובעים על מותו של בנם לא נעלם מבית-המשפט ואין גדול ורב ממנו, אולם אין, לטעמו של בית-המשפט, כל אפשרות "לראות במקרה זה מקרה יוצא דופן", כעתירת בא-כוח התובעים ולגשר, באופן זה, על פני השנים הרבות בהן לא פעלו התובעים, כפי שצריכים היו לפעול, על-מנת לברר כדבעי, את העובדות המהוות את עילת התביעה. התביעה נדחתה על-הסף מחמת התיישנות.

ב- ת"ע (משפחה טב') 22121-03-10 {י' ה' ואח' נ' עזבון המנוחה מ' ה' ז"ל, תק-מש 2011(1), 449 (2011)} קבע כב' השופט אסף זגורי כי מרגע מתן צו הירושה לאחר פטירת המנוחה, יכולים היו התובעים, בכל רגע נתון, לפנות לבית-המשפט המחוזי בנצרת ולעיין בתיק העזבון.

כן יכולים היו התובעים לעיין בנסח רישום הזכויות של נכס המקרקעין כדי לוודא כי אכן חלקם בעזבון אימם המנוחה מצא ביטוי בכך שהם נרשמו כבעלים של 25% מהזכויות.

מקום שעסקינן במרשמים פתוחים לציבור ובעניינים שניתן לגלות על נקלה, לא ניתן להיתלות בכך שהתובעים סמכו על אביהם, שלא התעניינו בסוגיה, שלא יכולים היו לדבר עם אביהם על-כך וכיוצא בזה טיעונים סובייקטיביים.

עילת התביעה של התובעים היא גילוי תצהיר הסתלקות עליו מתנוססות לכאורה חתימותיהם המזוייפות של התובעים. גילוי זה בא לעולם באיחור, ללא כל הצדק סביר וברשלנותם היחידה של התובעים.

במקרה דנן, בין אם מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד מתן צו הירושה, בין אם בשנת 1980 עת נישא האב לבת זוגו הנוכחית ובין אם בשנת 1992 עת העביר לבת זוגו הנוכחית מחצית הזכויות, תקופת ההתיישנות חלפה-עברה לה וניתן היה להורות על דחיית התביעה בשל טעם זה לבדו.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 40931-12-10 {שירות בריאות כללית נ' דוד אלמוג, תק-מח 2011(1), 16619 (2011)} קבעה כב' השופטת דליה גנות כי אין בידי התובעים ולו קצה קציה של עובדה או ידיעה המעלה את החשד בדבר מתן טיפול רשלני למנוחה.

נהפוך הוא. המשיבים מודים בהגינותם, כי כל הרופאים שאליהם פנו, סברו, כי לא נפל כל פגם באופן הטיפול במנוחה, ומשכך אין די בתחושת הבטן של התובעים באשר לאפשרות קיומה של רשלנות בטיפול ביקירתם, ואין מנוס מהקביעה, כי התובענה דנן משוללת עילת תביעה בכל הנוגע לנתבעת מס' 4 - שירותי בריאות כללית, וממילא התיישנה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 32575-11-09 {רבקה חיים טובי נ' איזורים חברה לבנין בע"מ, תק-של 2011(1), 49686 (2011)} קבעה כב' השופטת רחל ערקובי כי על-פי עמדת התובעים, הם סובלים מבעיית רטיבות מזה תשע שנים, ולפיכך, הרי עסקינן בתובענה הנוגעת לליקויים שהיו ידועים לתובעים על-פי טענתם עובר לקבלת החזקה בדירות ומשהדירות נמסרו על-פי טענתם לפני 9 שנים, התובענה התיישנה.

ב- ת"א (שלום נצ') 29138-11-09 {יהודית שחר נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2010(4), 123318 (2010)} קבע כב' השופט שכיב סרחאן כי בנידון דידן, הגידול בראשה של התובעת התגלה ביוני 2002.
ביום 24.7.02 ובהמלצת רופאיה המטפלים, הגישה היא תביעה לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994. יוצא, כי עילת התובענה נשוא התיק נולדה, למעשה ולכל המאוחר, ביום הגשת התביעה לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994, קרי - ביום 24.7.02.

טענתה של התובעת לתחולת כלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ועם כל הכבוד, בעלמא היא.

העובדות החיוניות המבססות עילת תביעה קונקרטית שמכוחה יכלה התובעת לפנות לבית-המשפט ולהגיש תביעתה דנן, התגלו, אף בפועל ולכל המאוחר, ביום 24.7.02. במועד דנן, היה לפחות קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין התרשלות הנתבעת הנטענת והנזק הנתבע.

לכל הפחות, ניתן לומר, כי במועד האמור התקיים חשד סביר בכוח בדבר קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלות הנתבעת הנטענת והנזק הנתבע.

באשר לנזק הנתבע, אין חולק, כי הוא התגלה בחודש יוני 2002. אגב אורחא, נעיר כי התובעת לא טענה בכתב התביעה, כי במקרה דנן יש תחולה לכלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

ב- ע"א 7313/09 {קופת חולים לאומית נ' מוטי לוי, תק-על 2010(4), 2749 (2010)} קבע כב' השופט י' עמית כי היה על המערער להגיש תביעתו במהלך תקופת ההתיישנות לאחר הניתוח הראשון.

המערער הגיש תביעתו 11 שנים לאחר הניתוח, 4 שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות ובנסיבות דנן, אין בכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כדי לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות.

ב- ת"ק (תביעות קטנות יר') 3097-09 {אליעזר צוקרמן נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2010(4), 10346 (2010)} טען התובע כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כב' השופטת שולמית דותן קבעה כי המקרה המתואר בכתב התביעה אינו מגלה חריג לכלל, ואינו בא בגדר הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מעיון בכתב התביעה, לא נמצא טעם או נימוק הגיוני לכך שהתובע, שהוא עורך-דין במקצועו, לא גילה את דבר ה"טעות" בשלב מוקדם יותר, בתוך 3 שנים מיום תשלום תגמולי הביטוח. כל שכן, כאשר הסכום ששולם לו מהווה כ- 30% בלבד מהסכום שאותו היה סבור כי עליו לקבל.

העובדה, שהתובע נדרש שנית לפרשה רק בשל תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, שהגישה אשתו, מלמדת, כי מדובר במקרה קלאסי של תובע ש"ישן" על זכויותיו. אשר-על-כן, התביעה נדחית.