botox

תובענה שנדחתה

סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"15. תובענה שנדחתה
הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

ההגיון העומד בבסיסו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינו להקל עם בעל הדין אשר הגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה בי-דין, להגיש תביעה חדשה בגין אותה העילה, בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות {ת"א (שלום קר') 8600-01-09 עסאם אבו אלהיג'א נ' עיריית טמרה, תק-של 2010(4), 52539 , 52540 (2010) (להלן: "פרשת עסאם אבו אלהיג'א")}.

על-פי לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות מותנית בהתקיימותם של 3 תנאים מצטברים {ראה ע"ע (ארצי) 52151-05-10 גדעון גולדשטיין נ' רשת אורט ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); תע"א (איזורי ת"א) 4436-10 עודי יחזקאל נ' אברהם חולי, תק-עב 2011(2), 5503, 5505 (2011); בש"א (שלום ת"א) 182490/07 נלה לוין נ' מיכאל גורבן, תק-של 2008(1), 8680, 8681 (2008)}:
האחד, הגשת תובענה בעבר. כלומר, האם ההליך הראשון שהתקיים בין הצדדים {ונדרשת זהות בין הצדדים לשתי התובענות} הוא תובענה שנדחתה. בפרשת עסאם אבו אלהיג'א קבע בית-המשפט כי השוני איננו במגיש התובענה, כי אם בנתבע ולפיכך, לא ניתן להחיל הלכה זו ולקבוע כי הצדדים הינם זהים בשתי התובענות.

כאשר אין זהות מוחלטת בין הצדדים, אך מגיש התובענה אינו זר לנושא, ניתן להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות {ראה לעניין זה פרשת עסאם אבו אלהיג'א לעיל; רע"א 5971/07 עומר חמד חסן נ' עזבון המנוח אברהים חסן סעיד ז"ל, תק-על 2007(4), 2476 (2007)}.

השני, הגשת תובענה שניה בגין אותה עילה כמו בתובענה הראשונה. הגדרת הפסיקה למונח "עילה" הינו מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש בידי התובע. נפסק כי כאשר התביעה השניה מסתמכת על אותן העובדות, אלא שיסודה המשפטי שונה, מותר להגישה מחדש בשל הפסקת ההתיישנות. נעיר כי לשון הסעיף מחייבת כי תוגשנה שתי התובענות בגין אותה העילה.

השלישי, דחיית התובענה הראשונה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה שניה. בפרשת עסאם אבו אלהיג'א קבע בית-המשפט כי במקרה דנן התובענה הראשונה נדחתה בשל התיישנותה ולפיכך, לא ניתן להגיש תובענה חדשה באותה העילה.

יש לפרש את סעיף 15 לחוק ההתיישנות בצורה מצמצמת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להתגבר על נסיבות בהן סיום ההליך הראשון נעשה מסיבות ענייניות ומוצדקות.
ניתן לגרוס שאין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום-לב, תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות.

בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על-פי גישה זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום-לב או שאינם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית-המשפט, אינם מצדיקים סיווג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות {ע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה נ' מקיאס בע"מ, תק-אר 2005(1), 353 (2005)}.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להקל עם בעל דין שתביעתו נדחתה מסיבות שמנעו ממנו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות וכאשר הדחייה לא יצרה מעשה בית דין. הוא קשור בטבורו לעיקרון של מעשה בית דין.

הסדר זה מתקשר גם לזכות הגישה לערכאות ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו אלא ההיפך, הפעילן {ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166 (2003)}.

על רקע זה, המבחן לבדיקת "אותה עילה" הקבועה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, הינו מבחן "זהות העילות" הנוהג משכבר במסגרת עיקרון מעשה בית דין.

לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה עוסקת מפורשות במובן מאליו ובבסיסי. תנאי להחלתו ולהקלה על התובע הוא זהות בעלי הדין בשני ההליכים. הפסיקה עסקה במצבים בהם התקיימה זהות כזו של בעלי דין.

במצבים אלה, וכשנחשף כבר הנתבע לתביעת התובע בהליך הראשון, לא יוכל לטעון להפתעה, לציפייה מתמשכת לשחרורו מסכנת תביעה ולקושי בשמירת ראיות, רק משום שהותר לתובע להגיש הליך שני על בסיס אותה מסכת דברים. בהתאם, ההקלה עם התובע אינה מפרה דרמטית את האיזון בחוק ההתיישנות ובפרט כשלא ישן על זכויותיו {ת"א (שלום ת"א) 32785-08 הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ נ' שפיק חלובה, תק-של 2011(2), 76530, 76534 (2011)}.

תובע שמתרשל בניהול ההליך הראשון, ומביא על עצמו פסק-דין של מחיקה, להבדיל מפסק-דין של דחייה - מתחייב בהוצאות ובעיכוב בבירור תביעתו ואולם לא באובדן בלתי-הפיך של תביעתו.

נוכח לשונו המפורשת של סעיף 15 לחוק ההתיישנות - זכאי מי שתובענתו נמחקה ליהנות מהארכתה של תקופת ההתיישנות. שלילת זכות זו, בדיעבד, באופן המקים מחסום בלתי-הפיך {למעט ערעור} ממימוש הזכות החוקתית לגישה למשפט - אינה תואמת את הסעד של מחיקה בשל חוסר מעש התובע, ואת התכלית החקיקתית של ההארכה של תקופת ההתיישנות עד חלוף שנה ממועד המחיקה, בהקשר של התיישנות כאמור {ת"א (מחוזי ב"ש) 50002-05-10 קרני ניסים נ' תמר מפעלי רהיטים בע"מ, תק-מח 2011(1), 12147, 12149 (2011)}.

מחיקת תובענה מחמת חוסר מעש מהווה מקרה מובהק לתובענה שנדחתה מבלי שנבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, שהרי הדבר נעשה מטעמים טכניים גרידא. לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אין להביא איפוא במניין תקופת ההתיישנות את הזמן שחלף בין הגשת התובענה בהליך הראשון ועד למחיקתה.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מגדיר בצורה ברורה מהי התקופה שאין להביא במניין הימים - "הזמן שבין הגשת התובענה לבין דחייתה" ללא קשר למועד בו נודע לתובע על פסק-הדין. הדבר מובן, שאם נאמר אחרת, ייווצר מצב לפיו מי שזנח את תביעתו ובמשך שנים ישן על זכויותיו יוכל לטעון כי לא הומצא לו פסק-הדין ועל-ידי כך יתאפשר לו לבטל במחי קולמוס את מוסד ההתיישנות והיה מאפשר הארכת תקופת ההתיישנות עד אין קץ {ת"א (שלום חי') 11020-07-09 גנדין ואלרי נ' בז מכלולי הנדסה מורכבים בע"מ, תק-של 2010(4), 72491, 72493 (2010)}.

ראוי לזכור כי דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים.

מנגד, לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה.

זאת ועוד. הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על-פיו ובכך לשנות את מצבו.

מלבד שלושת הטעמים אשר הוזכרו לעיל, המתמקדים בבעלי הדין בלבד, קיים טעם נוסף לעיקרון ההתיישנות, אשר נוגע לאינטרס הציבורי. עניינו של טעם זה הוא בכך שזמנם המוגבל של בתי-המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם כלח.

נוסף על-כך, מיועדת תקופת ההתיישנות לתמרץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי-סבירים {ראה גם ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1), 289 (2002)}.

הביטוי "תביעה שנדחתה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות הינו רחב וכולל גם תביעה שנמחקה ו/או נדחתה לפי תקנות סדר הדין האזרחי {ע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור גומעה מוחמד, פ"ד מג(2), 624 (1989); דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-על 2003(4), 961 (2003); ע"א 748/89, רע"א 4619/92, רע"א 4634/92 שלומית שפירא (המערערים ב- ע"א 748/89) נ' שמחה חייט, עו"ד (המשיבים ב- ע"א 748/89), פ"ד מח(2), 365 (1994); ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2003(2), 4024 (2003); ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, עו"ד - בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק-דין, פ"ד נז(1), 289 (2002)}.

מטרתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות היא להקהות את עוקצה של חרב תקופת ההתיישנות המדוייקת, אשר על-פי טיבה של כל תקופה קצובה יש בה מידה מסויימת של שרירות.
נעיר כי יש להעדיף פירוש המאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו החוק והנסיבות מצדיקים זאת {ת"א (שלום יר') 7558/01 שובע סנטר מסעדות בירושלים בע"מ נ' מועצת פועלי ירושלים, תק-של 2010(1), 22321, 22324 (2010)}.

דחיית התביעה לגופו של עניין, בפסק-דין מנומק וחלוט שהקים מעשה בית דין, אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שעניינו בתובענה ש"נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה באותו עניין" {תא"ק (שלום ר"ל) 4075-09 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי ובניו (א.ר.א) בניה והשקעות בע"מ, תק-של 2010(1), 88686, 88688 (2010)}.

ההסדר הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להקל עם תובע אשר מסיבות שונות לא התאפשר לו למצות את מלוא זכויותיו בהתדיינות הראשונה. מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת התדיינות זו, כאשר התובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן ניתנת לו הזדמנות לשוב ולתבוע שנית באותה עילה {ב"ל (איזורי יר') 11326/08 קרשאן אבתסאם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(4), 4336, 4338 (2009)}.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא נועד לאפשר לבעל דין לעשות כרצונו, ולהתנהל באופן רשלני ומזלזל, אלא למקרים שבהם היתה הצדקה אמיתית למחיקת התביעה הראשונה. בהקשר זה קבע בית-הדין ב- ב"ל (איזורי יר') 11326/08 {קרשאן אבתסאם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(4), 4336, 4339 (2009)} כי התנהלותה של התובעת פוגעת באינטרס הציבורי שההליכים בבתי-המשפט יתנהלו באופן מהיר ויעיל, ושלא ישובש המהלך התקין של עבודת בית-המשפט, ותוך התחשבות בכלל המתדיינים הממתינים חודשים ארוכים לתורם.

כאשר מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, בהתנהגות חסרת תום-לב או בניצול לרעה של הליך משפטי לא יחול סעיף 15 ומירוץ ההתיישנות לא ייפסק {בש"א (איזורי ת"א) 7067/09 רופ אלון מתכת בע"מ נ' יורשי המנוח בני מניה עבד ז"ל, תק-עב 2009(4), 2252, 2253 (2009)}.

רשלנות גרידא בטיפול בהליך המביא למחיקתו מחמת חוסר מעש או מחיקה בשל אי-תשלום אגרה שאין בהם כדי להצביע על חוסר תום-לב בנקיטת ההליך - הם פגמים טכניים שאין בהם כדי להצדיק שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדוראליים {ע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה נ' מקיאס בע"מ, תק-אר 2005(1), 353 (2005)}.

אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה בו התקבלה תביעה לרישום ללא ששולמה אגרה, וחלף פרק זמן בין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית מחמת אי-תשלום אגרה {ע"ע (ארצי) 806/06 משה זעירא נ' אוניברסיטת בר אילן, תק-אר 2009(3), 438, 447 (2009) (להלן: "פרשת משה זעירא")}. ובמה דברים אמורים.

כאמור, ככלל, אין לקבל לרישום הליך ללא תשלום אגרה, אלא אם מוגשת במקביל להגשת התביעה בקשה לדחיית תשלום אגרה או בקשה לפטור מאגרה. העובדה שבשל שיקולים טכניים ניתן לתביעה מספר, והעובדה שמחיקת התביעה בפועל נעשתה רק לאחר מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, אינה צריכה לשנות את "מעמד" התביעה.

מדובר בהליך שלא היה מקום לקבלו לרישום מלכתחילה, ואין הקבלה הטכנית לרישום מקנה לו מעמד אחר. בכך, שונה המקרה הנדון ממקרה בו ביחד עם התביעה מוגשת בקשה בעניין האגרה {בקשה לדחיית תשלום האגרה או בקשה לפטור מאגרה} שאז התביעה מתקבלת לרישום על-פי התקנות.

בפרשת משה זעירא קבע בית-הדין כי קבלת עמדת התובע כי במקרה בו מוגשת תביעה ללא תשלום אגרה פרק הזמן שבין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית תיחשב כפרק זמן בו תלויה ועומדת תביעה לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תביא לתוצאה כי תובע יוכל להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות על-ידי הגשת כתב תביעה לבית-הדין, בלא שישלם את האגרה.

לעניין זה יש לקחת בחשבון כי שילוב סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות עלול להביא במקרים מסויימים, בהם התביעה הראשונה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, להארכת תקופת ההתיישנות לא רק לפרק הזמן בו היתה התביעה תלויה ועומדת אלא לפרק זמן נוסף בן שנה לאחר מחיקת התביעה הראשונה.

לפיכך נקבע כי אין מקום לקבוע כלל שיאפשר לתובע להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, שלא בהתאם להוראות חוק ההתיישנות.

יתר-על-כן, במקרה בו לא מתקיימת התדיינות בנוגע לתביעה, ועצם הגשת התביעה כלל לא מובא לידיעת הנתבע {כפי שאירע במקרה הנדון עת משיבים 1 - 3 למדו על הגשת התביעה נגדם רק מההחלטה על מחיקת התביעה}, הנתבע כלל אינו מודע לכך שמירוץ ההתיישנות נעצר, ונתגבש לו אינטרס הסתמכות לגיטימי על חלוף תקופת ההתיישנות.

בסופו של יום נקבע בפרשת משה זעירא כי אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרה בו התקבלה תביעה לרישום ללא ששולמה אגרה, וחלף פרק זמן בין הגשת התביעה לבין מחיקתה הפורמאלית מחמת אי-תשלום אגרה. כלומר, אין בהגשת תביעה כאמור ובפרק הזמן בו היתה התביעה תלויה ועומדת כדי לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום אשד') 33976-02-11 {יריב אדמון נ' חיים פסקוביץ ובניו בע"מ, תק-של 2011(2), 77614, 77615 (2011)} קבע כב' השופט גיל דניאל כי במקרה דנן לא חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, והתקופה שבה ההליך הראשון היה תלוי ועומד, באה במניין תקופת ההתיישנות, ולא עצרה את מירוץ ההתיישנות.

ב- ב"ל (איזורי ת"א) 2569-09-10 {ופא בשארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(1), 16949, 16951 (2011)} קבע בית-הדין כי כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו, תביעת התובעת בהליך הקודם נמחקה בשל אי-התייצבותה לדיון.

לטענת בא-כוח התובעת, התובעת הגישה בקשת דחיה, ולא ידעה כי בקשת הדחיה שהגישה נדחתה, ולכן לא התייצבה לדיון.

התנהלות התובעת {או בא-כוחה} היתה אכן התנהלות רשלנית, שכן היה עליה לוודא כי בקשת הדחייה שהגישה נתקבלה.

ואולם, התנהלות זו אינה בגדר התנהגות בחוסר תום-לב או כרוכה בשימוש לרעה בהליכי משפט, ואף לא נועדה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות.

בנסיבות אלה, לנוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין למנות במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה ההליך הקודם היה תלוי ועומד בבית-הדין.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1224-04 {רות רחל מוקטדר נ' יעקב בדאני, תק-מח 2010(4), 18387, 18398 (2010)} קבע בית-המשפט כי כאן המקום לתת את הדעת לטענה נוספת שהועלתה על-ידי רחל, שלפיה הדיון בתביעת יעקב משהה את תקופת ההתיישנות של תביעתה.

טענה זו סומכת רחל על הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות ואולם סעיף הנ"ל מורה כי תקופת ניהולו של דיון משפטי בתובענה קודמת לא יובא במניין תקופת ההתיישנות של תובענה נוכחית רק אם שתי התובענות הן באותה עילה, והתובענה הקודמת נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש את התובענה החדשה.

ברור איפוא כי לא זה המקרה בענייננו, כאשר התביעה הקודמת היא של יעקב והנוכחית היא של רחל וממילא עוסקות הן בעילות שונות - ועל-כן, אין יסוד לטענתה של רחל בנדון.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 7249/09 {ליזה בר נ' צבי בר, תק-מח 2009(3), 3993, 3994 (2009)} קבע בית-המשפט כי מאחר שההליך בבית-המשפט לענייני משפחה התנהל כחמש שנים והסתיים, הרי שמירוץ ההתיישנות "נעצר" למשך שש שנים, ובהתאם לכך, גם אם תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא בת שבע שנים, הרי שהיא טרם חלפה. לפיכך, אין הצדקה לדחיית התביעה על-הסף מפאת התיישנות.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 4697/09 {ועד הנאמנים (לנכסי הווקף המוסלמי) נ' נכסי הלכה בע"מ, תק-מח 2009(2), 12814, 12815 (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן התביעה ב- ת"א 1417/91 נדחתה לגופו של עניין, ולכן חלה בענייננו הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות {גם במובנה הצר}.

ב- בש"א (איזורי יר') 1025/09 {פי.וי.רן מפעלי פלסטיקה נערך 1992 בע"מ נ' חיים רוחקין, תק-עב 2009(2), 9335, 9337 (2009)} קבע בית-הדין כי המשיב ניהל את ההליך הקודם תוך זלזול בהחלטות בית-הדין וסרבול ההליך.

אין מקום ליתן למשיב, שלא פעל לקדם את תביעתו במהלך תקופה ממושכת ביותר, יתרון דיוני ומהותי על-ידי הארכת מועד ההתיישנות באופן ניכר, כשהעילה לתביעתו, סיום יחסי עובד-מעביד, נולדה לפני יותר מעשר שנים.

במקרה זה, גובר, איפוא, הכלל של סופיות הדיון, שהינו כלל חשוב ומהותי בשיטה המשפטית, שמטרתו לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב, בפרט כאשר יכול היה הצד שכנגד לנקוט פעולה מוקדם יותר, ובחר שלא לעשות כן.

בנסיבות העניין, אין מנוס מדחיית התביעה, בשל התיישנותה.

ב- בש"א (שלום ר"ל) 750/09 {איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סקירה רפאל, תק-של 2009(2), 17292, 17293 (2009)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות העניין הוא רואה את החלטת בית-המשפט מיום 9.2.05 כ"מקפיאה" את התובענה לתכלית מסויימת ועד למימוש אותה תכלית של מיצוי הליך התביעה להחמרת המצב הרפואי בפני המוסד לביטוח לאומי.

בית-המשפט לא הגביל את התובע ולא קצב את פרק הזמן שבמסגרתו יוכל התובע לחדש את תביעתו ואף לא הורה כי בחלוף פרק זמן נקוב תראה התביעה כאילו נמחקה, כפי שמורה בית-המשפט במקרים מסויימים.

כל עוד לא "ישן התובע על זכויותיו" וניהל את ענייניו מול המוסד לביטוח לאומי, הריהו מוחזק כמי שמילא אחר החלטת בית-המשפט והתביעה נותרה ב"קפאונה". לא הובאו בפני בית-המשפט ראיות שלא כך נעשה.

זאת ועוד. על פני הדברים - דומה כי התובע לא התמהמה ובסמוך לאחר שנתקבלה אצלו החלטת הוועדה הרפואית {ובטרם סיכמה זו את החלטתה ביחס להפעלת תקנה 15, שאינה מחייבת בהליך שבפני בית-המשפט}, הגיש את תביעתו מחדש.

לפיכך, הבקשה לדחיית התובענה - נדחתה.

ב- בש"א (שלום ת"א) 185490/08 {דוד סוכר נ' ברייט הול בע"מ, תק-של 2009(1), 14061, 14063 (2009)} קבע בית-המשפט כי התובענה הוגשה ביום 8.7.04 ונמחקה ביום 20.3.05. פרק הזמן שבין הגשת התביעה ועד למחיקתה {כשמונה חודשים וחצי} אינו בא במניין תקופת ההתיישנות ומשכך התביעה התיישנה לכאורה ביום 10.12.08 וכי בקשת התובע לתיקון כתב התביעה הוגשה ביום 27.1.09 ולאחר שהתביעה לכאורה התיישנה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 25001/99 {מיכל ישראלי נ' משכית (1954) בע"מ - בפירוק, תק-של 2008(4), 24157, 24158 (2008)} בית-המשפט לא סבר שיש חשיבות לכך שהתובענה הופסקה על-פי הוראת בית-המשפט, בשל חוסר המעש מטעם התובעת ומחדלה באי-הגשת תצהירי העדות הראשית, ולא הופסקה לבקשת צד.

משכך הדבר, פרק הזמן שבו היתה התביעה תלויה ועומדת, לא יבוא במניין ההתיישנות.

ב- בש"א (איזורי יר') 1878/08 {חברת מחצבות ורד בע"מ נ' סלאמה מסלם דעאמין, תק-עב 2008(4), 5061, 5063 (2008)} בית-דין החליט למחוק את התביעה הקודמת ולא לדחותה.

עוד נקבע כי ההבדל בין דחיית התביעה למחיקתה הוא שדחיית תביעה יוצרת מעשה בית דין.

לפיכך, נקבע כי לו היה בית הדין דוחה את התביעה על-פי סמכותו, ברי שלא היה מקום להחלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בשל אי-קיום הדרישה לפיה דחיית התביעה היא באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תביעה חדשה באותה עילה.

זאת ועוד. מחיקת תביעה בשל מחדלים של תובע בניהול ההליך העולים כדי זלזול בהליכי בית-המשפט או שימוש לרעה בהליכי המשפט, עלולה, הגם שאין המחיקה מקימה מעשה בית דין, ליצור מניעה, לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, להגשת תביעה חדשה באותה עילה של התביעה שנמחקה.

במקרה דנן, מדברי בית-הדין הארצי, ניתן לגזור מסקנה על-פיה מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שמגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום-לב או שהם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי המשפט, אפשר שתצדיק סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

לפיכך השאלה בה היה על בית-הדין להכריע היא האם מחיקת התביעה הקודמת היתה בשל רשלנות בניהול ההליך הקודם המגיעה כדי התנהגות בחוסר תום-לב או שהיא היתה כרוכה בשימוש לרעה בהליכי המשפט?

בית-הדין סבר שהתשובה לכך, במקרה דנן, היא בחיוב, והיא מצדיקה קביעה שלא נתמלאה הדרישה הקבועה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, המהווה תנאי לתחולתו, לפיה "התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". במה דברים אמורים?

המשיב ניהל את התביעה הקודמת עד לשלב הסיכומים. בהתאם לכך, אין מדובר בתביעה שנמחקה בשלב מקדמי בשל התקיימות עילה לסילוקה על-הסף, בלא שהיא נדונה לגופו של עניין.

התביעה נוהלה, הצדדים הביאו את ראיותיהם, ולאחר מכן התביעה נמחקה בשל אי-הגשת סיכומים על-ידי המשיב. המשיב הגיש בקשה לביטולו של פסק-הדין ומשמעות החלטת בית-הדין מיום 14.3.08 בבקשת הביטול, היא שהבקשה התקבלה בתנאי שהמשיב ישלם למבקשות הוצאות בסך 7,000 ₪.

דא עקא, שהמשיב פעל בדרך של "הבה נתחכמה", ובמקום לשלם את ההוצאות ולזכות בביטול פסק-הדין ובכך לפתוח את הדרך למתן הכרעה לגופה של תביעתו, שכבר נוהלה עד לשלב הסיכומים, הוא ביקש להימנע מתשלום אותן הוצאות בדרך של הגשת תביעה חדשה, באופן שמטיל הן על המבקשות והן על בית-הדין לשמוע את תביעתו מראשיתה, תוך הסתמכות על-כך שפסק-הדין בתביעה הקודמת לא יצר מעשה בית דין בשל כך שהתביעה הקודמת נמחקה ולא נדחתה.

במקרה דנן, סבר בית הדין כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי המשפט, ולא על תובעים כאלה ביקש המחוקק להקל בקובעו, בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, כי אין למנות בתקופת ההתיישנות תקופה בה היתה תלויה ועומדת תובענה שנדחתה.

לאור כלל האמור לעיל סבר בית-הדין כי אין תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות בענייננו, ויש למנות את התקופה בה התביעה הקודמת היתה תלויה ועומדת בבית-הדין במניין תקופת ההתיישנות. מסקנת הדברים היא כי התביעה התיישנה, ומשכך, דינה להידחות על-הסף.

ב- ת"א (שלום חי') 13312-06 {קרן קיימת לישראל על-ידי מינהל מקרקעי ישראל נ' עובדיה אלקרא, תק-של 2008(4), 49297, 49299 (2008)} קבע בית-המשפט כי נסיבות המקרה דנן אינן מעידות על הזנחה או על ויתור מצד המשיב.

משהגיש המשיב את התובענה הראשונה הוא הבהיר באופן חד-משמעי כי לא ויתר וכי לא מחל על זכויותיו והוא עומד עליהן.

התובענה לא הגיעה לידי בירור והכרעה, אלא נמחקה באופן שמאפשר להגישה שנית. למבקשת היה ברור במשך כל הזמן שחלף מאז כי המשיב עומד על זכותו לתבוע פיצויים. אי-לכך ממועד הגשת התובענה הראשונה היה עליה לשמור מסמכים וחומר ראייתי רלבנטי, שכן התובענה לא נדחתה אלא נמחקה.

בענייננו, הוגשה התביעה הקודמת ביום 15.7.99 ונמחקה על-פי החלטת בית-המשפט המחוזי ביום 26.8.03. הואיל ופרק זמן זה בן למעלה מארבע שנים אינו בא במניין לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, ברי כי התביעה הוגשה בטרם התיישנה.

ב- בש"א (שלום פ"ת) 900/08 {סאני אלקטרוניקה בע"מ נ' אלעזר מליחי אדריכלים בע"מ, תק-של 2008(3), 13754, 13756 (2008)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן יש לראות את הגשת הבקשה למינוי בורר, את הליכי הבוררות ואת החלטת הפסלות של הבורר השני כ"תובענה שנדחתה", ולקבוע, כי בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הופסקה תקופת ההתיישנות במקרה זה מיום הגשת הבקשה לבית-המשפט למינוי בורר ועד להפסקת הליכי הבוררות בעקבות החלטת הפסלות של הבורר השני. המדובר בפרק זמן ארוך למדי. ממילא, לא חלפה תקופת ההתיישנות במועד הגשת התביעה בתיק העיקרי. הבקשה לסילוק התביעה על-הסף - נדחתה.

ב- ת"א (מחוזי חי') 328/07 {אדגר נוי נ' אדגר יגאל, תק-מח 2008(3), 3626, 3628 (2008)} קבע בית-המשפט כי לשונו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה מותירה מקום לבית-המשפט לבדוק את הסיבה בעטיה נמחקה או נדחתה התביעה הראשונה.

על-כן, בית-המשפט לא קיבל את טענת בא-כוח הנתבעות, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל, משום שמחיקת התביעה הראשונה באה על רקע העובדה שהתביעה נוהלה ברשלנות. הדבר היחיד שעל בית-המשפט לבחון הוא, האם "נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה".

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 3055/05 {בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' רונית כהן, תק-מח 2008(2), 4033, 4037 (2008)} קבע בית-המשפט כי גם אם היה מקבל את טענת הבנק לפיה הליך מימוש המשכון, או הליך ההתנגדות למימוש המשכון מהווה "תובענה" - לא היה בכך כדי להביא להפסקת מירוץ ההתיישנות, שכן בנסיבות המקרה לא מתקיים התנאי הנוסף הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיו על התובענה הראשונה שהוגשה להידחות.

אין ספק כי במקרה הנדון, הליכי ההוצאה לפועל לא נדחו, ולא הופסקו לא על-פי הפרשנות הרחבה של המונח "התובענה נדחתה", שכן תיק ההוצאה לפועל עדיין פתוח והליכי מימוש המשכון טרם הושלמו, ובוודאי שלא על-פי הפרשנות המצמצמת, שכן הליך מימוש המשכון לא נדחה מנימוקים טכניים.

לאור האמור, לא התקיים התנאי לפיו "התובענה נדחתה" ולכן גם מטעם זה, לא חל בנסיבות המקרה סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום ב"ש) 2137/06 {אורן מרדכי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(3), 5787, 5788 (2007)} קבע בית-המשפט כי הגשת בקשת רשות להתגונן, אינה בגדר "תובענה", לעניין הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, באשר אין עימה תביעה לסעד כלשהו כלפי הצד שכנגד, מלבד הרשות להתגונן מפני תביעתו.

משלא הגיש בעבר כל "תובענה" כנגד הנתבעת, אין לראות את התובע כאן, כמי שהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות האמורה באה להגן עליו.

לעניין זה יוער, כי לו ביקש התובע לתבוע את הנתבעת בעבר, לא היה מנוע לעשות כן, במסגרת תביעה עצמאית או במסגרת תביעה שכנגד {משהותר לו להתגונן מפני התביעה ב- ת"א 5216/00}.