סמכות עניינית

1. כללי
הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש על-ידי התובע ביום הגשת התביעה. שאלת סמכותו של בית-המשפט אינה מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך אלא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע בכתב התביעה {ראו ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו- 2 אח', תק-על 2003(2), 1478 (2003); ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3), 1 (1983); ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ו- 2 אח', פ"ד לא(3), 561 (1977); ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת (חכ"א) בע"מ נ' ברטון תכנון וייצור בע"מ, פ"ד מג(4), 672 (1989)}.

השאלה בסמכותו של איזה בית-משפט או בית-דין מצוי נושא התובענה תיבחן על-פי הכללים הבאים:

האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט או בית-דין לפי הוראת חוק ספציפית? כך למשל, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה - מצויים בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).

במידה שהתשובה לשאלה זו שלילית, יש לבחון, האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום, לפי סעיף 51 לחוק בתי-המשפט?

סעיף 51 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, קובע כדלקמן:

"51. הסמכות
(א) בית-משפט שלום ידון באלה:
(1) ...
(2) תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה;
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית-משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;
(4) תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.
(5) בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בתי-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, וזאת על-אף האמור בפסקאות (2) ו- (3).
(ב) ...
(ג) בעניינים המפורטים בפסקה (5) בסעיף-קטן (א) ידון בית-משפט שהוסמך כאמור בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995."

סמכותו העניינית של בית-משפט השלום, בכל הנוגע לתביעות כספיות, מוגבלת ל-2,500,000 שקלים, להוציא תביעות הנוגעות למקרקעין.

למען הסר ספק, תביעות כספיות הנוגעות למקרקעין, הינן תביעות כספיות רגילות והסמכות לדון בהן תיקבע על-פי שווי התובענה.

שאלת סמכותו של בית-המשפט לדון בסוגיה פלונית במקרקעין, נבחנת ומוכרעת על-ידי זיהויה ואיתורה של השאלה האמיתית המצויה במחלוקת בין הצדדים. השאלה שיש לבחון היא, אם המחלוקת האמיתית היא לעניין חזקה ושימוש בנכס או שמא היא לעניין זכות הבעלות בנכס {ע"א 613/77 פאני לאה אדלר ו- 3 אח' נ' שומרי אמונים בע"מ, פ"ד לב(1), 788 (1978)}.

המבחן של טפל ועיקר, איננו מבחן פורמלי, לפי סדר הסעדים הכרונולוגי בתביעה - אלא לפי הערכתו של בית-המשפט, מהו באמת העיקר ומהו באמת הטפל {ראה: ע"א 707/78 ידיד נ' קניאל ואח', פ"ד לה(4), 796 (1981)}.

בתביעות של מקרקעין - ילך הסעד הטפל אחרי הסעד העיקרי. שם הלכה תביעת החזקה אחרי תביעת הבעלות. ונפסק, כי בית-המשפט שלו יש סמכות לדון בסעד העיקרי, הוא זה שיהא מוסמך לדון גם בסעד הטפל {ע"א 145/58 קלקודה נ' אשד, פ"ד יג(1), 260 (1959); ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977)}.

אולם יודגש כי כי הכלל האמור אינו חל בין תביעה שבמקרקעין לבין תביעה שאינה במקרקעין, דהיינו יש לבחון מהו הסעד המבוקש, שהרי אין לחבר מין בשאינו מינו - מקרקעין עם שאינו מקרקעין {ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב(2), 1457 (1958)}.

כמו-כן יש לראות, כי שיטת חלוקת הסמכויות בין בית-המשפט השלום לבין בית-המשפט המחוזי, נקבעה לפי שיטה שיורית.

סעיף 51 לחוק בתי-המשפט קבע סמכויות מוגדרות של בית-משפט השלום. וכל מה שלא בא בגדרן של אלו, שייך לסמכותו השיורית של בית-המשפט המחוזי מכוח סעיף 40 לחוק בתי-המשפט ויהיה בסמכותו השיורית של בית-המשפט המחוזי.

תביעה לחלוקת השימוש במקרקעין משותפים מצויה בסמכות בית-משפט השלום. למשל, תביעה בנוגע להסכם שיתוף בנכס מקרקעין.

תביעה לפירוק שיתוף מקרקעין, מצויה גם היא בסמכות בית-המשפט השלום, למעט:

א. כאשר מדובר בתביעות לפירוק שיתוף במקרקעין שאינם רשומים בלשכת רישום מקרקעין - הסמכות לדון בכך תיקבע לפי שוויה של הזכות, משום שהדיבור "חלוקת מקרקעין" פירושו רק פירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין. כאשר הנכס לא רשום בלשכת רישום המקרקעין, מדובר בפירוק שיתוף לפי חוק המיטלטלין ולכן זהו פירוק שיתוף בזכויות, וסמכותו של בית-המשפט תיקבע על-פי שוויה של הזכות.

ב. תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין של בני משפחה, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, מצויה בסמכות בית-המשפט לענייני משפחה, מכוח סעיף 1(2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.

באשר לתביעות במיטלטלין הכרוכות בתביעות מקרקעין, הדבר מוסדר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט, והמפרט תנאים בהתקיימם, בית-משפט השלום יקנה סמכות לדון בשימוש או חזקה במיטלטלין, ללא קשר לשווי התביעה.

הוראות הסמכות העניינית הבחינו בין תביעות הנוגעות למקרקעין לבין תביעות אזרחיות שאינן כאלו.

היחס ביניהן הוא שיורי. האחת, מוגדרת פוזיטיבית (תביעות הנוגעות במקרקעין), ואילו השניה מוגדרת שיורית (תביעות שאינן במקרקעין).

בקטגוריה הראשונה - אלו התביעות הנוגעות למקרקעין - נקבעו סמכויות בית-משפט השלום בסעיף 51(א)(3) לחוק.

בקטגוריה השניה - אלו התביעות האחרות שאינן נוגעות למקרקעין - נקבעו סמכויות בית-משפט השלום בסעיף 51(א)(2) לחוק.

בכל מקרה יש לבחון תחילה - האם הסעד הוא כזה שמביא את התביעה בגדר תביעה במקרקעין או תביעה אחרת? ובהתאם לסיווג, יש לבדוק בסעיף 51 לחוק, בתת-הסעיף המתאים - האם מדובר בסמכות בית-משפט השלום, שאם-לא-כן, אזי התביעה נופלת בסמכות השיורית של בית-המשפט המחוזי {בש"א (כ"ס) 4862/02 מאיר מאירי נ' עורך-דין אלי שמש, תק-של 2003(1), 192 (2003)}.

2. תובענה המצויה בסמכותו הייחודית של בית-המשפט לענייני משפחה
השאלה האם עניין מסויים, נשוא תובענה אזרחית, הינו בתחום סמכותו של בית-משפט לענייני משפחה או שמא בתחום סמכותו של בית-משפט השלום תיבחן על-פי כתבי הטענות. היינו, התשתית העובדתית בגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית-המשפט מתגבשת על-פי כתבי הטענות {ראו רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד(4), 337 (2000) (להלן: "הלכת חבס"); בר"ע (יר') 696/05 בנימין שור, עו"ד נ' אהוד מטרסו, תק-מח 2005(2), 3117 (2005)}.

בעוד וקיימים התנאים המצטברים בעטיים קמה לבית-המשפט לענייני משפחה הסמכות הייחודית לדון בתובענה. התנאי הראשון עיקרו בחינת זהות בעלי הדין. על אלה להיות בני משפחה, כהגדרתם בסעיף 1(2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. התנאי השני עיקרו בחינה מהותית האם עילת התביעה שורשהּ "סכסוך בתוך המשפחה".

התנאי השני, עיקרו הקשר הנדרש בין התובענה האזרחית לסכסוך המשפחתי, כאשר אמת המידה לקביעת הקשר הינה שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה {ראו הלכת חבס, לעיל}.

מחד, לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך, לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה.
על-מנת להכריע בשאלה האם היסוד הדומיננטי של הסכסוך הינו עניין משפחתי, נדרש בית-המשפט לאתר את גורמי הסכסוך השונים, תוך בחינת השאלה האם לגורמים המשפחתיים הייתה השפעה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה.

בהקשר זה יובהר כי בית-המשפט לענייני משפחה, על-פי תכלית החוק המכונן כפי שנתקבל בתשנ"ה-1995, הוקם כדי לאחד תביעות בענייני משפחה ביד שיפוטית אחת - "משפחה אחת, ערכאה שיפוטית אחת". המטרה הייתה למנוע פיצול הדיון בענייניה של משפחה אחת והבאת מכלול הסכסוכים המשפטיים של אותה משפחה לפני שופט אחד בערכאת שיפוט אחת {בע"מ 1444/13 פלוני נ' פלונית, תק-על 2013(2), 7476 (2013); ש' שוחט ו- ד' שאוה סדרי הדין בבית-המשפט לענייני משפחה (2009), 246}.

3. כלל ההמשכיות
כאשר יש סמכות מקבילה לשתי ערכאות שונות ואחת מהן דנה בעניין ופסקה בו, הרי אם מתעורר לאחר מכן העניין שוב - לא תיזקק הערכאה האחרת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו, ועל בעל דין להביא את העניין מכוח כלל ההמשכיות, בפני הערכאה שנתנה את פסק-הדין.

ישנם שני חריגים לכלל ההמשכיות, בהתקיימם הכלל לא יחול: כאשר פרץ סכסוך חדש שאין בינו לבין הסכסוך הקודם קשר כלשהו, וכאשר הצדדים הסכימו שהעניין ידון בפני ערכאה אחרת, הן במפורש והן במכללא, בשתיקה או בויתור.

ב- ע"א 159/82 {עמירם ויז'נסקי נ' ליבנת (יז'נסקי) רידר, פ"ד לו(4) 7577 (1982) חוזר כב' השופט אור על דבריו של כב' השופט זוסמן, באומרו:

"כלל ההמשכיות מבוסס על הצורך למנוע התערבותו של בית-המשפט במלאכתו של בית-הדין ולהיפך, מפני תיקונו של עולם. מה שחשוב להדגיש הוא, שאין מדובר בהיעדר סמכות מהותית לכל אחת משתי הערכאות לדון בעניין, אלא בכלל או בהוראה, הבאים למנוע התערבות של אחת משתי הרשויות השיפוטיות - אשר לה סמכות מהותית לדון בעניין - ב"מעשי רעותה."

ב- ת"א 1552/96 {אברהם שדה נ' יצחק אינדיג - עורך דין ממונה כ"פקיד מכירה", תק-מח 97(3), 2738 (1997)} פסק-הדין עסק בבקשות דחיה על-הסף של התביעה או מחיקתה על-הסף. התובעים, היו בעלים במשותף, של חלקים בדירות בבית משותף בתל-אביב.

בשנת 1992 הגישו הנתבעים 4-2 בבית-משפט השלום תביעה כנגד התובעים לפירוק השיתוף בכל אחת מחמש דירות בבית המשותף. ביום 30.05.93 החליט בית-משפט השלום (כב' השופטת משל-שהם) על פירוק השיתוף ועל מכירת המקרקעין בשוק החופשי, תוך מתן זכות סירוב ראשונה לכל אחד מבעלי הדין בהליך.

נקבע כי:

"בחינת הסעדים המופיעים בכתב התביעה הביאה אותי למסקנה כי מקומו של הדיון בתובענה אינו בית-משפט זה, אלא בבית-המשפט שבו התבצע ההליך, או בבית-המשפט המוסמך לדון בערעור. אין כל הצדקה לפתוח מחדש את מסכת העובדות לפני. אין חולק על כך כי מבחינה מהותית ההליך הוא המשכו של ההליך שהתקיים בבית-משפט השלום בתל-אביב. אם בכלל, בית-משפט הדן בפירוק שיתוף במקרקעין ומחליט על פירוק בדרך של מכירה, ממשיך למעשה את ניהול ההליך גם לאחר מתן ההחלטה בדבר פירוק השיתוף, ויכול הוא ליתן הוראות לפי סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין, על כל דרך אחרת, שאינה דרך המכירה של מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, הנראית לו יעילה וצודקת לביצוע המכירה. במקרה זה, בית-המשפט גם מפקח על הליכי המכירה ומכוח סמכותו הטבועה יש לו תפקידי עזר המתבטאים במתן הוראות באשר לבעיות המתעוררות בהליכי המכירה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות עניינית