שיתוף בנכסים (סעיף 27 לחוק המקרקעין)

1. כללי
בבחינת הוראות החוק העוסקות בשיתוף בנכסים, קובע סעיף 27 לחוק המקרקעין, כי חלקו של כל שותף מתפשט על כל הנכס המשותף. בכל חלק מסויים של הרכוש המשותף, נהנה כל שותף מבעלות יחסית, בהתאם לאחוזי הבעלות שלו. הסדר זה נובע מן המגמה להגביל את כוחם של השותפים היחידים לחלק את הרכוש המשותף.

בנוסף, בחינת הוראות החוק מעלה, שדיני הקניין אימצו גישה, לפיה, עקרון שלטון הרוב מצומצם להחלטות מסויימות. למשל, סעיף 30(א) לחוק המקרקעין מגביל את שלטון הרוב להחלטות הקשורות ל"ניהול רגיל" ו"שימוש רגיל" במקרקעין, דבר החורג מניהול ושימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים, מכוח סעיף 30(ג) לחוק המקרקעין.

לעומת-זאת, זכותו של השותף היחיד לפעול ולגרום לשינוי מקבלת גושפנקא מן החוק. סעיף 34 לחוק המקרקעין מעגן את זכותו של שותף להעביר את חלקו לאחר, ללא צורך בהסכמת יתר השותפים. כמו גם סעיף 37 לחוק המקרקעין, המתיר לכל שותף, בכל עת, לפנות לבית-המשפט בבקשה לפרק את השיתוף.

יש להדגיש, כי סעיפים אלו הם קוגנטיים למחצה, וגם כאשר מסכימים השותפים להתנות על החופש להעביר או על הזכות לתבוע את פירוק השיתוף, החוק מגביל את תוקפן של התניות אלו בזמן קצוב.

סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין קובע, כי התניות חוזיות על העברה, או עיסקאות אחרות, מוגבלות ל- 5 שנים וסעיף 37(ב) לחוק המקרקעין מגביל תוקפה של התניה על פירוק השיתוף, תוך מתן שיקול-דעת בית-המשפט, ל-3 שנים בלבד.

יש להדגיש, כי אין שותף אחד יכול לתפוס חזקה בחלק מסויים של המקרקעין, ואין הוא יכול להשכיר חלק מסויים של המקרקעין המשותפים ללא הסכמת יתר השותפים. לעומת-זאת, יכול כל שותף להשכיר את החלק הבלתי-מסויים שיש לו במקרקעין המשותפים.

משמעות ההשכרה הזו היא, שאת הזכות להחזיק ולהשתמש בפועל בחלק הבלתי-מסויים שהייתה לו במקרקעין המשותפים, בתור בעל הנכס, נותן הוא לשוכר בתמורה ולתקופה קצובה בזמן, ובמקומו נכנס השוכר כשותף באותם מקרקעין במושעא (שותפות במקרקעין).

סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע:

"27. בעלות משותפת במקרקעין
מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם."

כאמור לעיל, משמעות הוראה זו הינה שבעלותו של כל אחד מן השותפים במקרקעין משתרעת על פני חלק בלתי-מסויים במקרקעין וזאת על-פי שיעור חלקו בהם.

זאת-ועוד, כאשר מדובר בבעלות משותפת במקרקעין כאמור, הזכות לפיצויים של כל אחד מהבעלים נגזרת מחלקו היחסי במקרקעין {ת"א (חי') 335/98 מנאע מאהל ואח' נ' מדינת ישראל תק-מח 2004(4) 6970 (2004)}. על-פי סעיף זה, לא ניתן להפריד בין חלקי השותפים ולקבוע כי חלק אחד מהמקרקעין המשותפים שייך לשותף אחד, ואילו החלק האחר שייך לשותף אחר.

אין בהוראת הסעיף הנ"ל כדי לשלול מכל שותף הזכות לסלק ידו של מסיג-גבול במקרקעין המשותפים, הגם שאין הוא מחזיק בהם באופן ייחודי {ת"א (ת"א יפו) 39533/05 מורדות הים בע"מ נ' סמורי מקס, תק-של 2006(4) 9032 (2006)}.

בהוראת הסעיף מתומצתת הנחת המחוקק, וכל הרוצה לבוא ולהוכיח שזכותו היחסית במקרקעין היא זכות מסויימת לחלק בהם, אם על-פי הסכם בין השותפים ואם מטעם אחר כלשהו - עליו הנטל להוכיח את טענתו {ת"א (ת"א-יפו) 1354/04 {יוסף אזמירלי ושות' בע"מ נ' גבריאל יוסף תק-מח 2005(4), 6315 (2005)}.

יודגש, כי כל שותף במקרקעין רשאי לעשות בחלקו כל עסקה וזאת מבלי לקבל את הסכמתם של השותפים האחרים {סעיף 34 לחוק המקרקעין} אולם אופייה של זכות זו, כפי שזו הוגדרה בסעיף 27 לחוק המקרקעין, מגבילה את סוגי העיסקאות הניתנות לביצוע על-ידי השותף, ואין הוא רשאי לעשות עסקה בחלק ייחודי של המקרקעין, באין הסכם שיתוף בין השותפים, או מבלי שקיבל הסכמת כולם לכך כאמור בסעיף 29 לחוק המקרקעין {ת"א (יר') 3192/96 אביעד כהנא נ' אהרון אברהם, תק-של 98(1), 1306 (1998)}.

כאמור, בעלותם המשותפת מתפשטת בכל חלקיק וחלקיק במקרקעין. כדי שלשותף אחד תהיה שליטה בלעדית בחלקה מסויימת במקרקעין, פתוחות בפניו שתי דרכים עיקריות: האחת, עריכת הסכם שיתוף כאמור בסעיף 29 לחוק המקרקעין. השניה, עריכת הסכם חכירה לטובת השותף האחד על חלקה במקרקעין המוגדרת באופן פיסי.

ב- ע"א 810/82 {זול בו בע"מ נ' יהודית זיידה, פ"ד לז(4), 737 (1983)} נדונה השאלה, מהו הדין במקרה בו אין הסכמה בין השותפים במקרקעין?

בית-המשפט קבע במקרה דנן כדלקמן:

"על-פי המג'לה, אשר דינה שרר לפני חוק המקרקעין, הייתה לכל שותף מעין זכות וטו באשר לניצולם של המקרקעין {ע"א 393/58 ברוינר נ' לברון בתור מנהל עזבון, פ"ד יב(2), 1769 (1958); ע"א 64/65 עזבון המנוח משה ניסים משיח נ' ניסים משיח, פ"ד כ(1), 126 (1966)}. תפיסת יסוד זו שונתה בחוק המקרקעין.

סעיף 30 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע:

"30. ניהול ושימוש
(א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם.
(ב) שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף-קטן (א) רשאי לפנות לבית-המשפט בבקשת הוראות, ובית-המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות העניין.
(ג) דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים."

תפיסת היסוד, המונחת ביסודה של הוראה זו, היא עקרון שלטון הרוב. שוב אין נתונה זכות וטו לכל שותף, אלא נכסי השותפות מתנהלים, בכל הנוגע לשימוש הרגיל, על-ידי החלטת הרוב {י' ויסמן חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969: מגמות והישגים (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי על-שם הרי סקאר, התש"ל), 45}.

בכך הלך המחוקק בעקבות מסורת הקיימת במספר ניכר של מדינות, כגון גרמניה (סעיף 745 לב.ג.ב.) ויפן (סעיף 252 לקודקס האזרחי מ- 1966). לשלטון הרוב נקבעו בסעיף 30 לחוק המקרקעין שני סייגים עיקריים: הראשון, כי שלטון הרוב חל אך ורק בנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. דבר החורג מאלה מחייב הסכמת הכול. השני, במסגרת הניהול והשימוש הרגילים אין בעלי רוב החלקים - או בעל רוב החלקים - רשאים לקפח את המיעוט. שותף, הרואה עצמו מקופח, רשאי לפנות לבית-המשפט, וזה יחליט "כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות העניין".

בצד שני סייגים מיוחדים אלה יש להוסיף עוד שני סייגים כלליים, האחד שמקורו בחוק המקרקעין עצמו, והאחר בדין הכללי. הסייג הראשון קובע, כי בעלותו של שותף במקרקעין אין בה כשלעצמה כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר {סעיף 14 לחוק המקרקעין}. הסייג השני קובע, כי הן הרוב והן המיעוט חייבים לפעול בדרך מקובלת ובתום-לב {סעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973}. המיעוט והרוב אינם זרים זה לזה. עבותות של קניין מקשרים ביניהם. חוק המקרקעין מעניק לכל אחד מהם כוחות כלפי רעהו.

זאת-ועוד, במידה ולא נחתם הסכם שיתוף במקרקעין בין השותפים, אזי, בעלותו של כל אחד מן השותפים מתפשטת לפי חלקו בכל אתר ואתר שבמקרקעין. כך לדוגמה, רכישת חלק נוסף במועד מאוחר יותר אינה מגדילה את הבעלות בחלק ספציפי אלא מתבטאת בעליית שיעור הבעלות בכל אתר ואתר שבמקרקעין. במקרה והבעלים מוכר את חלקו בנכס או חלק ממנו, אין הוא מוכר חלק מסויים, שרכש באחת הרכישות, אלא שבכל חלק שנמכר ישנו חלק בלתי-מסויים מכל אחד מן החלקים, שרכש בשלבים השונים, לאחר שהחלקים "התערבבו" זה בזה {ע"א 89/81 עמוס גרינהולץ ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לז(3), 231 (1983)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 16781/01 {יחזקאל אורי ואח' נ' אברהם לנגשטד, תק-של 2006(3), 24706 (2006)} נקבע, כי בעל מקרקעין במושעא, זכאי להגיש תביעה כנגד מסיג-גבול במקרקעין שהינם בבעלותו החוקית, ואין צורך בצירופם של כל השותפים.

עוד נקבע בעניין זה, כי:

"מימוש זכות החזקה המשותפת במקרקעין, אינה חייבת להיעשות באמצעות כל הבעלים שהרי החוק מקנה זכות לממש את זכותו למי שזכאי להחזיק במקרקעין, ומשמעות המונח זכאי לחזקה - לרבות מי שזכאי לזכות החזקה המשותפת, ואין הכוונה אך ורק למי שזכאי לזכות חזקה בלעדית, כי גם זכות לחזקה משותפת היא זכות לחזקה"{השוו ע"א 211/77 יצחק נ' שוורץ, פ"ד לג(1), 398 (1979)}.

גם אם בעבר הסכימו השותפים, באמצעות הסכמה שבשתיקה, על שימושים ייחודיים, מדובר בבעלות משותפת במקרקעין, שכן סעיף 27 לחוק המקרקעין קובע, כי חלקו של כל אחד מן השותפים מתפשט בכל אתר ואתר במקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים במקרקעין {בש"א (קר') 2653/06 פרנק ירון נ' פרנק חנוך, תק-של 2006(3), 24283 (2006)}.

ב - בר"ע (יר') 4035/02 {א' עזבון המנוח חיוקה משה ז"ל נ' דליה בת מרדכי חיוקה תק-מח 2004(3) 3401 (2004)} נדונה השאלה, האם כאשר מדובר בשותפים שווים במקרקעין, יכול אחד השותפים להטיל וטו על השכרת חלקו של הנכס על-ידי השותף האחר?

תשובה חיובית לכך נמצאת במאמרו {מ' דויטש, קניין (תל אביב, התשנ"ז- 1997), 509-508} של פרופ' מ' דויטש הגורס כי השכרה שכזאת אפשרית וזאת מן הטעם כי כאשר אותו משכיר, השותף השווה בבעלות בנכס:

"לא הגדיל בהשכרה את כמות המחזיקים והמשתמשים בנכס, אין כלל אינטרס מוגן ליתר השותפים להתנגד, שכן, אין לשותף זכות מוקנית במיהותו של השותף לו."

ב- ת"א 8802/01 {מינהל מקרקעי ישראל נ' יוסף מוחמד סלימאן מחמוד תק-של 2003(4), 10527 (2003) (להלן: "פרשת יוסף")} נדונה סוגיית פעולה חד-צדדית של שותף במקרקעין. נפסק, כי יחסי השיתוף במקרקעין יוצרים סיטואציה מיוחדת שכן בעלותו של כל אחד מהשותפים במקרקעין מתפשטת בכל נקודה ונקודה ואין לשום שותף חלק מסויים בהם, כך לפי סעיף 27 לחוק המקרקעין. משמעות הדבר הינה כי כוחו של כל שותף בודד לבצע פעולות ביחס למקרקעין משותפים הינה מוגבלת וכפופה לזכויות שאר השותפים.

עוד נקבע, כי פעולה של בניה ונטיעה במקרקעין משותפים אינה מסוג הפעולות שרשאי שותף בודד לבצע. שותף הבונה במקרקעין משותפים ללא הסכמת שותפיו אינו שונה ממי שבונה במקרקעין של זולתו. התוצאה המיידית של בניה כזו, ללא קשר אם נעשתה על-פי היתר אם לאו, הינה הענקת זכות לכל אחד מהשותפים האחרים לדרוש את פירוק השיתוף, כאמור בסעיף 46 לחוק המקרקעין.

בית-המשפט, מפי כב' השופט ר' סוקול פסק, כי בנסיבות המקרה, הנתבע לא הכחיש, כי בנה ללא אישור שאר השותפים, שכן לא קיבל את הסכמת המינהל. עוד נקבע, כי הנתבע גם לא הוכיח, כי קיבל את הסכמת שאר השותפים ואלו כלל לא הובאו על-ידיו לעדות.

לעניין זה, סעיף 14 לחוק המקרקעין, הקובע גבולות לשימוש בזכויות הקניין של הבעלים, מורה כי בעלות וזכויות אחרות במקרקעין אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר. סעיף 14 לחוק המקרקעין הינו בבואה של עקרון תום-הלב הכללי במשפט האזרחי. לאור זאת נפסק על-ידי בתי-המשפט כי הכרה בזכותו של שותף יחיד לכפות על חבריו העברת חלק מהמקרקעין לשליטתו הבלעדית תגרור למשטר קנייני של "כל דאלים גבר".

לכן הכרה בזכות הנתבע לכפות על חבריו את בניית ביתו בחלקה תשבש כל אפשרות לקיים יחסי שיתוף במקרקעין ותהווה הפקעה למעשה של זכויות התובע ושאר השותפים.

יחסי השיתוף במקרקעין יוצרים סיטואציה מיוחדת שכן בעלותו של כל אחד מהשותפים במקרקעין מתפשטת בכל נקודה ונקודה {סעיף 27 לחוק המקרקעין}.

משמעות הדבר הינה כי כוחו של כל שותף בודד לבצע פעולות ביחס למקרקעין משותפים הינה מוגבלת וכפופה לזכויות שאר השותפים. כדי למנוע שיתוק מוחלט קבע המחוקק הסדרים שונים. כך נקבעו פעולות שרשאי כל שותף לבצע ללא קשר להסכמת שאר השותפים כשהחשובה בהן הינה זכותו להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר {ראו סעיף 31 לחוק המקרקעין}.

מספר שותפים אשר להם רוב הזכויות במקרקעין יכולים לקבוע הוראות בדבר ניהול ושימוש רגילים במקרקעין {ראו סעיף 30 לחוק המקרקעין}. המחוקק גם הכיר בעובדה כי יחסי שיתוף שכאלו עלולים מטיבם וטבעם ליצור שיתוק בין השותפים, למנוע ניצול יעיל של המקרקעין, לגרור למחלוקות ולכן קבע את זכותו של כל שותף להביא את יחסי השיתוף לקיצם {ראה הסקירה בספרו של מ' דויטש קניין, כרך א', 595}. כמובן שאת יחסי השיתוף ניתן להסדיר בהסכם שיתוף שיכלול גם חלוקה של זכויות השימוש והחזקה {סעיף 29 לחוק המקרקעין}.

ב- רע"א 6339/97 {רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199 (1999)} דן בית-המשפט העליון בהרכב מורחב בקביעת גבולות כוחו של בעל זכויות משותפות במקרקעין לדרוש הריסת מבנה שבנה שותף אחר ללא הסכמת כלל השותפים.

דעת כל השופטים הייתה כי סעיף 14 לחוק המקרקעין אינו אלא בבואה של עקרון תום-הלב הכללי במשפט האזרחי. הרחיב כב' הנשיא ברק ואמר:
"הוראה מיוחדת זו לא באה להחליף את עקרון תום-הלב הכללי (המעוגן בסעיפים 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). העקרון הכללי של תום-הלב מהווה מטריה נורמטיבית הפרושה על כל הוראות חוק המקרקעין. סעיף 14 לחוק המקרקעין הוא אך ביטוי מיוחד לעקרון זה. הוא מהווה, כלשונו של פרופ' א' ידין "דוגמה קונקרטית" לעקרון תום-הלב (ראו ידין, שם, בעמ' 281, 282). סעיף זה חוקק בטרם נקבע בחקיקה כי עקרון תום-הלב הוא עקרון כללי. כשלעצמי נראה לי כי כיום - שעה שלעקרון תום-הלב תחולה כללית בגדרי המשפט בכלל וחוק המקרקעין בפרט - שוב אין צורך בהוראה המיוחדת הקבועה בסעיף 14 לחוק המקרקעין. די בעקרון הכללי של תום-לב כדי לפתור את הבעיות המתעוררות, לרבות אלה המכוסות כיום על-ידי הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין."

עמד על כך פרופ' ויסמן, בציינו:

"ניתן לוותר על הדוקטרינה של שימוש-לרעה בזכות ולהסתפק בתחולת עקרון תום-הלב על כל הזכויות שבתחום המשפט הפרטי." {י' ויסמן דיני קניין: בעלות ושיתוף (חלק שני, 1997), 71}

באותו מקרה הייתה עמדת כל חברי ההרכב, למעט השופט אנגלרד, כי דרישת התובעים לסילוק מבנה שבנו הנתבעים ברכוש משותף לא הייתה מנוגדת לעקרון תום-הלב.

שופטי הרוב הדגישו את ההגנה הנרחבת הניתנת לזכויות קניין. השופט טירקל ציין, כי ההגבלה על זכותו של בעלים להגן על זכות קניינית מכוחה של הוראת סעיף 14 או מכוח העקרון הכללי של תום-הלב, תהא מצומצמת ביותר.
אכן, ראינו שיכולת המימוש של זכויות קניין אינה בלתי-מוגבלת, ועל-אף מעמדן המיוחד אין לבעלים של זכות קניין אוטונומיה מוחלטת בבואו לממשה. אולם, כאשר מדובר בהגבלת ההגנה של הבעלים מפני פגיעה שלא כדין בזכות הקניין שלו, יש לקבוע בשפה ברורה כי שיקול-הדעת של בית-המשפט הוא מוגבל ומצומצם ביותר.

לגישה זו, לפיה יש לצמצם את שיקול-הדעת של בית-המשפט, שלא להיעתר לבקשת סעד שמטרתו להגן על זכות במקרקעין, היו שותפים גם השופטים חשין, ומצא. לעומתם, סבור היה כב' הנשיא ברק, כי אין להגביל את שיקול-הדעת רק לאותם מצבים נדירים, אלא יש להכיר בקיומם של שיקולים נרחבים ושונים ביניהם על בית-המשפט לפלס את דרכו.

אכן, מהותה של הזכות לפי חוק המקרקעין - וזכות הקניין בדרך-כלל - תכונותיה, מאפייניה וחשיבותה החברתית, קובעים את מידת השפעתו של עקרון תום-הלב עליה. אין בתכונות אלה של זכות הקניין כדי להעמיד חסינות של הזכות מפני עקרון תום-הלב; עם-זאת, יש בתכונות אלה של זכות הקניין כדי לקבוע את יחסי הגומלין בין זכות הקניין לבין עקרון תום-הלב; בין כוחו של בעל הקניין לעשות בשלו כרצונו לבין חובתו לפעול בהגינות. אכן, לא הרי חובת ההגינות של בעל הקניין כהרי חובת ההגינות של הזכאי על-פי חיוב. יחסי הגומלין בין זכות הקניין לבין עקרון תום-הלב שונים הם - בשל אופיה של הזכות - מיחסי הגומלין בין החיוב לעקרון תום-הלב.

הנשיא ברק מציין, כי מהותה של הזכות הקניינית, מהות הפגיעה, התנהגות הצדדים האפשרות להסתפק בפיצוי כספי וכדומה יבחנו על-ידי בית-המשפט בגדר השאלה האם יש להגביל את זכות הבעלים לדרוש סילוק של מבנה שהקים אדם במקרקעיו ללא הסכמתו. לגישתו העקרונית הצטרפו גם כב' השופטים לוין ושטרסברג-כהן.

בניה של דייר ברכוש המשותף ללא הסכמת שאר השותפים אינה נהנית מהגנה מפני תביעת סילוק. הנשיא ברק ציין כי הפגיעה ברכוש משותף פוגעת במרקם יחסי השותפות, פוגעת ב"אני" של כל שותף. מדובר בפגיעה קבועה ומתמשכת המהווה למעשה הפקעה בכוח הזרוע של זכויות השותפים.

שבודקים את העובדות בפרשת יוסף אין מקום לטענה כי המינהל פעל שלא בתום-לב, להיפך, הנתבע הוא שניסה לנצל את רצון המינהל למכור את זכויותיו וקבע עובדות בשטח על דעת עצמו וללא כל הסכמה או היתר. כמו-כן, כל התנהגות הנתבע מלמדת כי פעל ללא כל התחשבות בזכויות המינהל, ואולי אפילו מתוך ניסיון להטעות את המינהל ולהרחיק את המינהל מהחלקה כדי שיוכל להשלים את הבניה.

מניתוח המקרים שלעיל נראה כי אין כל מקום שבית-המשפט יתן הכשר לבנה שבוצעה ומן הראוי להורות על השבת המצב לקדמותו.

ב - בג"צ 9678/04 {רבקה הרן ואח' נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2005(1), 3523 (2005)} נדונה שאלת פירוש הסכם על-פיצויים בשל הפקעת מקרקעין, כאשר חלקת המקרקעין היא בבעלות משותפת עם המדינה.

העותרים, רשות הפיתוח, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, ואדם נוסף אשר איננו צד לעתירה, הינם בעלים במשותף, בחלקים בלתי-שווים, במקרקעין המצויים בחולון. בשנים 1957 ו- 1964 בוצעו במקרקעין שתי הפקעות לצורך סלילתו של כביש 4. העותרים הגישו התנגדות לתוכנית המתאר המקומית. בד-בבד הגיעו העותרים להסכם עם עיריית חולון והוועדה המקומית חולון, בו התחייבו עיריית חולון והוועדה המקומית להקצות לעותרים זכויות בניה במסגרת התוכנית המוצעת, ותמורת התחייבות זו, ויתרו העותרים על "כל טענה, כנגד ביצוע ההפקעה ו/או בדבר תשלום פיצויים להם זכאים עקב הפקעת החלקה".

כעת, העותרים טוענים, כי הסכם זה נוגע רק לשטחה המערבי של חלקת המקרקעין, בעוד שעניינה של העתירה בחלק המזרחי של החלקה. לטענתם יש להפקיע תחילה את השטח שבבעלות המדינה, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, להפקיע גם את מקרקעי העותרים.

בית-המשפט העליון דחה את העתירה על-הסף ופסק, כי לאור ההסכם שנערך בין עיריית חולון והוועדה המקומית חולון לבין העותרים, הסכימו האחרונים להפקעת החלקה וכן לא קיבל את הטענה שההסכם מתייחס רק לחלק המערבי של החלקה. שכן, בסעיף 4 להסכם נקבע באופן מפורש "כי עם אישורה של התוכנית, תהיינה העיריה או מדינת ישראל, זכאיות להפקיע את כל שטחי החלקה, הכלולים בתחום התוכנית.

עמדת המדינה התקבלה, לנוכח מצב הבעלות המשותפת במקרקעין. סעיף 27 לחוק המקרקעין, קובע, כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם" ולכן לא ניתן להפקיע מקרקעין של המדינה בלא להפקיע גם את חלקם של העותרים, ונקבע:

"מקובלת עלינו גם עמדת המשיבה שיש לדחות את העתירה, נוכח מצב הבעלות במקרקעין נשוא העתירה. כאמור, המקרקעין מצויים בבעלותם המשותפת של העותרים ושל המשיבה. סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע, כי 'מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם'. מכאן שבענייננו, כל חלק במקרקעין נשוא ההפקעה שייך הן לעותרים והן למשיבה, כל אחד לפי חלקו היחסי."

2. יישום סעיף 27 לחוק המקרקעין על השותפות בין בני זוג
ב - ה"פ 676/04 דרורת (י. מצקל) בית מסחר לרפואות בסיטונות בע"מ נ' ברוקס מוריס ואח', תק-מח 2006(3), 7763 (2006)} נדון סכסוך בין בני זוג, שבמהלכו התבקש בית-המשפט לבטל את החלק הממוני שבהסכם הגירושין שנחתם בין המשיב 1 למשיבה 2, בהיותו חוזה למראית עין ואת הערת האזהרה שנרשמה מכוחו לטובת המשיבה 2 על זכויותיו של המשיב 1 בדירת המגורים. לחילופין, התבקש בית-המשפט ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו זכויות המשיבה 2 בדירה כפופות לזכויות המבקשת על-פי עיקול זמני שהוטל על זכויות המשיב 1 בדירה, שנרשם אצל המשיבה 3 ואושר כעיקול קבוע על-ידי בית-המשפט.

בית-המשפט קבע, כי זכויותיה של המשיבה 2 בדירה על-פי הערת האזהרה, כפופות לעיקול.

השאלה הראשונה העומדת לדיון היא האם ניתן היה לעקל את הנכס נשוא התביעה דנן - דירת מגורים של בני זוג, שהייתה רשומה במועד הרלבנטי על שמם של המשיב 1 והמשיבה 2 בחלקים שווים. השאלה המכריעה היא האם החוב שבעקבותיו הוטל העיקול על זכויותיו של המשיב 1 בדירה, הוא חוב אשר יש לכללו במסגרת החובות המשותפים של המשיב 1 והמשיבה 2. שהרי, אם המשיבה 2 חבה ביחד עם בעלה דאז המשיב 1, אזי ניתן היה להטיל את העיקול על דירת בני הזוג ואף להיפרע ממנה. אם המשיבה 2 איננה חבה ביחד עם המשיב 1 כלפי המבקשת, אזי על-פי סעיף 27 לחוק המקרקעין, לא ניתן לממש את העיקול שהוטל על הדירה.

כב' השופטת דרורה פלפל בוחנת את התנהלות המבקשת לאורך זמן ופוסקת, כי הלכת שיתוף בנכסים בין בני זוג חלה הן לגבי זכויות והן לגבי חובות. המשיב 1 עבד אצל המבקשת וחוייב בתשלום פיצויים למבקשת בגין גניבת סחורה ממנה. המשיב 1 אף הורשע בהליך פלילי שהתנהל נגדו בגין הגניבה מהמבקשת וריצה בעקבות זאת עונש מאסר. ההוצאות המשפטיות בגין ההליכים המשפטיים שהתנהלו כנגד המשיב 1, שולמו על-ידי המשיבה 2. מדרך התנהגותה זו של המשיבה 2 ניתן להסיק כי היא בחרה לשאת בעול החוב של המשיב 1, ביחד עימו. המשיבה 2 לא טענה בשום שלב כי היא הסתייגה מהתנהגותו של המשיב 1 שהביאה למאסרו. הסיבה לגירושי בני הזוג לא הייתה נעוצה בעובדת מאסרו של המשיב 1 או הגניבה שביצע, נהפוך הוא, המשיבה 2 עמדה לצידו כל אותה העת ואף התחייבה לשלם את ההוצאות המשפטיות בהליכים שהתנהלו כנגדו. אירועים נוספים לאחר פתיחת הליכים נגד המשיב 1 עשויים גם הם לתמוך במסקנה כי ניתן להסיק מהתנהגותה של המשיבה 2 כי היא הייתה שותפה לחובותיו של בעלה. לאור התנהגותה של המשיבה 2 מיום שנוצר החוב של המשיב 1 כלפי המבקשת ועד לגירושיה מהמשיב, קובע בית-המשפט כי במקרה דנן חלה הלכת השיתוף בחובות.

כב' השופטת פלפל בוחנת האם ניתן היה לעקל את דירת בני הזוג, שהייתה רשומה דאז על שמם של המשיב 1 והמשיבה 2 בחלקים שווים?
המשיבה טענה, כי לא ניתן לממש עיקול רשום על נכס לאור הוראותיו של סעיף 27 לחוק המקרקעין, וכן מביאה כאסמכתא את פסק-הדין בעניין רוטמנש {ת"א 1504/94 רוטמנש חברה להשקעות בע"מ, בפירוק מרצון נ' א.פ.י.א.ש.ר פיתוח והשקעות בע"מ פ"מ התשנ"ד(ד) 448 (1995) שם נקבע כי הזכות לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין, לפי החוק, שמורה אך ורק למי שהוא בעלים במקרקעין וכי החוק אינו מכיר בזכות אובליגטורית לתביעת פירוק שיתוף במקרקעין על-פי חוק המקרקעין}.

כב' השופטת פלפל פוסקת, יש מקום לשאלות אלה בשלב שני - שאינו בפני - כשהשלב בפני הוא, האם ניתן היה לעקל את הדירה.

הלכת שיתוף בנכסים בין בני זוג חלה הן לגבי זכויות והן לגבי חובות.

יפים לענייננו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז), כב' השופט ש' לוין ב- ע"א 7442/97 {יפה עמיר נ' ציון עמית ואחרים, פ"ד נד(4), 625 (2000)}:

"אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים ולהוציא חובות שהם בעלי אופי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן ואין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בעולם."

יישומם של עקרונות אלה עשוי, בנסיבות המתאימות, להביא לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני זוג המנהלים משק בית משותף, עדין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסויים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות, כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית או, במקרים מסויימים, אפילו חותרת תחתיה {ראה: ע"א 1967/90 ישראל גיברשטיין נ' הלן גיברשטיין ואח', פ"ד מו(5), 661 (1992)}.

ככלל, כשמדובר בבני זוג קיימות מספר שאלות לעניין פירוק השיתוף ביניהם. למשל מהי הגישה הראויה בה צריך לנקוט בית-המשפט לענייני משפחה כאשר הוא מתבקש להורות על פירוק השיתוף בדירה המשמשת למגורים של בני זוג? מהו הדין במידה ועסקינן בבני זוג הרשומים כבעלים שווים בדירת המגורים, ולא התעוררה בעניין זה שאלה הקשורה לזכויות מי מבני הזוג בדירת המגורים מכוח הלכת השיתוף?

ב - תמ"ש 14758-01-12 {ב.ב נ' א.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.13)} הוגשה תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים השייכת לבני זוג. התובע והנתבעת נישאו בשנת 1975 ומנישואיהן נולדו להם שתי בנות {להלן: "הבעל והאישה"}. לימים, רכשו הצדדים במשותף זכויות חכירה מהוונת בדירת המגורים {להלן: "הדירה"}. לטענת הבעל, מאחר והצדדים אינם יכולים עוד לגור יחדיו בדירה, ולאור העובדה כי לא ניתן לחלקה בעין, הדרך היחידה היא פירוק השיתוף על-ידי מכירה.

לדברי האישה, הדירה הייתה בבעלות "פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים" {להלן: "החברה"} ובשנת 1982 קיבלה עם ילדיה זכות מגורים בדירה בשכר דירה מסובסד. לטענתה, היא זו ששילמה כל השנים את דמי השכירות שכן הבעל לא עבד, צרך סמים וישב במאסר במשך שנים רבות בגין רצח ואלימות. לטענתה, נהג בה הבעל באלימות מילולית, נפשית ופיזית קשה ואף הורחק מספר פעמים מהבית. בהמשך, ניתנה לה האפשרות לרכוש זכות שכון במסגרת מעבר משכירות לרכישה, אולם מאחר והייתה נשואה, נדרשה לחתום על חוזה הרכישה במשותף. לצורך הרכישה, נטלה משכנתא ולקחה מספר הלוואות מבני משפחתה. לאחר הרכישה, שיפצה את הדירה שיפוץ מקיף.

לטענתה, היא זו ששילמה לבדה את כל תשלומי המשכנתא, לרבות הסכומים עבור השיפוץ, כאשר הבעל, לא תרם מאומה לרכישה מלבד חתימתו. על רקע זה, ביקשה האישה כי יקבע שהבעל אינו זכאי לכל חלק בדירה.

בית-המשפט נתן אמונו בגרסת האישה, לפיה היא ובנותיה הן שחיו בבית, וכי היא זו שגידלה ופרנסה את הבנות לבדה. זאת, בין-היתר לאור עדותן של הבנות ושל אחיה של האישה שנמצאו מהימנות. מנגד, עדותו של הבעל לא נתמכה בראיות ונמצאה מלאת סתירות. נקבע, כי הבעל לא פרנס את המשפחה, שנים רבות היה בכלא, השתמש בסמים, הימר ולא עבד באופן סדיר.

בכל הנוגע לרכישת הדירה, נקבע כי הדירה נרכשה על-ידי האישה בלבד. זאת, בין-היתר לאור העובדה שטענותיה של האישה בדבר הרכישה והתשלומים גובו במסמכים. כמו-כן, נקבע כי האישה היא זו שנשאה לבדה בתשלומים עבור השיפוץ שנעשה בדירה. נפסק, כי הבעל אמנם נרשם כבעלים ונכלל במסמכי הרכישה והמשכנתאות, אולם זאת עקב הנישואים ובהעדר אפשרות לבן זוג אחד לרכוש את הדירה לבדו.

יחד-עם-זאת, נקבע כי המדובר בתביעה לפירוק שיתוף בדירה הרשומה על-ידי שני הצדדים. למרות שהאישה היא זו שנשאה בכל התשלומים והועמדה בפני מצב בו לא הייתה לה ברירה אלא לקבל את רישומו של הבעל, מבחינה משפטית רשומים שני הצדדים כבעלים בדירה שווה בשווה.

בנוסף, לא הייתה לאישה כל כוונה או הסכמה לתת לבעל במתנה את תשלומי הרכישה והשיפוץ. זאת, לאור הקביעה כי האישה היא זו ששילמה לבדה את כל התשלומים ונאלצה לרשום את הבעל בעל כורחה כרוכש.

בנסיבות המקרה דנן, סבלה האישה שנים רבות מאלימות פיזית ומילולית מצדו של הבעל, בעוד שהבעל לא תרם לפרנסת הבית וניהל אורח חיים עברייני. בנסיבות אלה, לא ניתן ללמוד על כוונה להעניק מתנה לבעל, שכן הסיבה היחידה לרישומו על מסמכי הרכישה הינה אילוצה של האישה נוכח נהלי החברה לרכוש את הדירה במשותף.

לאור האמור לעיל, נקבע כי על הבעל חלה חובת השבה מכוחם של דיני העושר ולא במשפט. בן זוג הפורע לבדו את חוב המשכנתא המשותף כלפי הבנק, מקום בו לא הוכחה כוונה לתת מתנה לבן הזוג, רשאי לדרוש השבה של הכספים ששילם לשם פירעון חובו של בן זוגו. בני הזוג לקחו הלוואה בנקאית משותפת לצורך מימון רכישת הדירה, אולם בפועל, נשאה האישה לבדה בהחזר התשלומים ומשכך, יש לראות בתובע כמי שהתעשר שלא כדין, באופן המחייב השבה של מחצית מהתשלומים ששולמו. בנוסף, נפסק כי האישה זכאית לכל הכספים ששולמו על ידה לצורך מימון הרכישה מעבר להחזר המשכנתא, כגון הלוואות שקיבלה מבני משפחה. כמו-כן, על הבעל לשאת במחצית מעלות השיפוץ.

לעניין פירוק השיתוף ואופן ביצועו, נקבע כי לאישה תהיה זכות לרכוש את חלקו של הבעל בדירה. ככל שתודיע האישה כי אין ברצונה לרכוש את מחצית חלקו של הבעל, תועמד הדירה למכירה בשוק החופשי, כך שמחצית התמורה שתתקבל תועבר לאישה, וממחצית התמורה הנותרת יופחתו תחילה כל הסכומים אשר על הבעל להשיב.

3. האם ניתן לפרק שיתוף בדירה בתחילת הליך גירושין?
הפסיקה הכירה במצב המורכב של פירוק שיתוף בנכסים בין בני זוג אשר עליהם חלים גם דיני המשפחה. ככלל גם אם לבן הזוג שמורה הזכות לדרוש את פירוק השיתוף בדירת המגורים מכוח ההוראות הכלליות של חוק המקרקעין, אין מדובר בפירוק שיתוף רגיל.

במקרים רבים דירת המגורים מהווה כנכס מרכזי לבני הזוג, ופירוק מיידי של השיתוף עלול להותיר אחד מהם ללא קורת גג נאותה. כמו-כן, בתי-המשפט נוטים להתחשב גם באינטרסים של ילדי בני הזוג שנקלעים למאבק בין הוריהם.

לסוגיה זו הנוגעת לשמירה על טובתם של הקטינים נותן המחוקק בעצמו ביטוי לכך בסעיף 40 לחוק המקרקעין, אשר לפיו במידה ובית-המשפט יחליט על פירוק שיתוף בדירה של בני הזוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה - זו תעוכב - כל אימת שלא נוכח בית-המשפט שלקטין ולבין הזוג המחזיק בהם נמצא הסדר מגורים חלופי.

כאשר בני הזוג מצויים לפני מהלך שיוביל בתוך זמן לא רב לאיזון משאביהם, נוטה בית-המשפט להיעתר לבקשה לעכב את פירוק השיתוף. מן הפסיקה ידוע כי כל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני זוג, לא כעניין נפרד, אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות.

יחד-עם-זאת, אין משמעות הדברים שיש לנקוט גישה דיונית נחרצת, האוסרת על בית-המשפט לענייני משפחה להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים בשלבים מוקדמים של הדיון שלפניו. לעיתים, ובמיוחד כאשר ההתדיינות בפני בית-המשפט עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק השיתוף באופן מהיר.

4. פירוק שיתוף בדירה אשר ניתנה במתנה לבעל
כיצד יחלק בית-המשפט לענייני משפחה את הזכויות בדירה בין בני זוג במסגרת גירושין כאשר הנכס לדוגמה, ניתן לגבר ואחיו במתנה מאימם לפני שהכיר את הגבר את אשתו לעתיד?

תחילה, יש לבדוק האם הציגה האישה ראיה כי היא השקיעה כספים בנכס. כמו למשל לצרכי שימוש בני הזוג, לצורך השבחתו, לצורך גביית דמי שכירות יותר גבוהים ועוד. זאת-ועוד, יש לבדוק האם במהלך החיים המשותפים הפקידה האישה כספים לחשבון המשותף של בני הזוג, ככל שהיה.

שיתוף בחשבון בנק משותף, מהי משמעותו?
מרגע שמצרף אדם את חברו כשותף וכבעלים לחשבון הבנק שבבעלותו, מלמד הדבר כי יש בדעתו וברצונו לשתפו בכל הכספים המצויים בחשבון. על-כן יש לבחון במקרים מעין אלה, כי אין מחלוקת כי האישה צורפה לחשבון הגבר כשותפה מלאה המפקידה מכספיה ומהשתכרותה לחשבון זה. מעת שכך נעשה - האישה שותפה לזכויות ולחובות בחשבון.

ככלל, בנסיבות בהן בני הזוג הינם ידועים בציבור והאישה אינה רכשה במשותף את הנכס יחד עם בן זוגה, אלא השקיעה מקצת מכספה בכדי להשביח את הנכס בלבד, האישה לא תזכה לזכויות בנכס, אך יושבו לה כספי השיפוצים.

כך גם ב - תמ"ש (יר') 50424-05-11 {א.א. נ' ג.א., תק-מש 2012(2), 705 (2012)} בית-המשפט חייב גבר לשלם לאשתו לשעבר 180,000 שקלים בגין ביטול הרשות לגור בדירת מגורים השייכת לו. בנסיבות הליך זה לאחר נישואי הזוג שופצה הדירה והורחבה. לטענת האישה הרחבות אלו בוצעו על-ידי כספי פיצויים ותמלוגים אותם קיבלה לאחר שנות עבודה רבות שהופסקו בשל נישואיה. בפסיקת הפיצוי התחשב בית-המשפט בתרומת האישה להשבחת הדירה.

5. חלוקה בדירה שרשומה על שם הבעל בלבד
דוגמה לסוגיה זו ב - תמ"ש (כ"ס) 2260/07 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2009(2), 354 (2009)}. בהליך זה הוגשה תביעה לאיזון משאבים ולדמי שימוש ראויים בדירה בה חיו יחד בני הזוג. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 15.12.93. היו אלו נישואים שניים לכל אחד מבני הזוג. לתובעת יש ילד מנישואיה הראשונים ואילו לנתבע שני ילדים מנישואיו הראשונים. מנישואיהם אלו נולד לצדדים בנם. בשל קרע שנגלע בין הצדדים עזבה התובעת את דירת המגורים של הצדדים בכפר סבא. בין הצדדים נותרה מחלוקת רכושית באשר לרכוש אותו יש לאזן בניהם.

לעניין זה נשאלת השאלה האם יש לאזן את הדירה אשר נרכשה במהלך חיי נישואיהם ונרשמה על שם הנתבע בלבד?

כיוון שהצדדים נישאו ביום 15.12.93 חלות לגביהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 {להלן: "חוק יחסי ממון"}. על-פי הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל הנכסים שצברו במהלך נישואיהם ואולם אין לאזן נכסים אשר היו להם ערב נישואיהם. על-פי הוראת סעיף 5א לחוק יחסי ממון, אשר תוקן ביום 12.11.08, איזון המשאבים בין הצדדים יעשה אף קודם לפקיעת הנישואין וזאת, בין השאר, באם חלפה שנה מיום הגשת התביעה לחלוקת רכוש בין בני זוג {ראו סעיף 5א(1)(ב) לחוק יחסי ממון} או באם קיים קרע בין הצדדים או שהם חיים בנפרד משך למעלה מתשעה חודשים {ראו סעיף 5א(2) לחוק יחסי ממון}.

מכיוון שתנאים אלו מתקיימים בעניין זה, שכן התביעה הרכושית הוגשה ביום 06.01.07 וקיים קרע בין הצדדים שראשיתו ביום 01.11.05, הרי שהגיע המועד לאיזון המשאבים בין הצדדים.

5.1 חלוקת הדירה
לאחר עיון בטענות הצדדים בית-המשפט קבע כי יש לקבל את טענות התובעת לפיהן הדירה בכפר סבא הינה רכוש משותף אשר נרכש על-ידי הצדדים במהלך נישואיהם וככזו יש לאזן את שוויה ביניהם. וזאת מהטעמים הבאים -בראשית דרכם, עוד קודם לנישואיהם, רכשו הצדדים דירה בבאר שבע שנרשמה על שם התובעת בלבד.

לטענת הנתבע סיבת הרישום הייתה זכותה של התובעת לקבלת זכויות, אולם הנתבע מודה כי לולא הייתה התובעת זכאית למענק הדירה הייתה נרשמת על שם שני הצדדים יחדיו. יותר מכך - מתוך התנהלות הצדדים ניתן להתרשם באופן ברור כי התכוונו לרכוש את הדירה בבאר שבע על-מנת שתשמש אותם למגוריהם בעת נישואיהם ותהא חלק מרכושם המשותף, לצורך כך הסכימה התובעת לנצל את זכויותיה לקבלת הלוואה כספית ממשרד הקליטה בתנאים מועדפים וכן קבלת מענק כספי מכוח זכויותיה כעולה חדשה.

הגיונם של דברים יש בו ללמד כי התובעת לא הייתה מוכנה ל"בזבז" זכויות אלו על רכישת דירה שאינה שייכת לה כלל ואשר הנתבע יכול לנשלה ממנה בכל עת שיחפוץ. עסקינן, איפוא, בבני זוג אשר עוד בהיותם ידועים בציבור, קודם נישואיהם, החליטו להשקיע מאמץ משותף בדירה משותפת שתשמש אותם למגורים אחר נישואיהם. בני הזוג נהגו עוד קודם נישואיהם בשיתוף מוחלט, פתחו חשבון משותף, התגוררו יחדיו ותכננו עתיד זוגי משותף תוך שהנתבע מסכים לקחת תחת חסותו אף את בנה של התובעת מנישואיה הראשונים. יש להחיל, איפוא, על הצדדים את חזקת השיתוף ולקבוע כי הדירה בבאר שבע הינה נכס משותף לשניהם.

זאת-ועוד, הדירה בבאר שבע מומנה, בין השאר, מנטילת משכנתא אשר נרשמה על שם שני הצדדים ועד לפרעונה שולמה מחשבונם המשותף של הצדדים. אף כאן מוֹרֶה הגיונם של דברים שהתובעת לא הייתה מסכימה לפרעון החזרי המשכנתא החודשיים של דירה אשר אינה שייכת לה מכספים המשותפים לצדדים. כמו-כן מודה הנתבע כי כספי ההלוואה שנטלו הצדדים ממשרד הקליטה על שם הנתבעת היוו כ- 30% מעלות הדירה וכי המענק היווה כ- 10% נוספים, ואם-כן, גם הנתבע מודה כי בעת רכישת הדירה בבאר שבע תרמה התובעת מנכסיה וזכויותיה חלק נכבד לרכישת הדירה בבאר שבע.
הוסף לכך שגם ההחלטה על מכירת הדירה בבאר שבע הייתה החלטה משותפת לצדדים.

הנתבע מבקש להוכיח טענתו לפיה הדירה בבאר שבע שייכת לו בלבד, מתוך כך שהתובעת חתמה לו על ייפוי-כוח כללי המאפשר לו לעשות כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שם התובעת, לרבות מכירת הדירה בכל עת שיחפוץ. לדעת בית-המשפט גרסת התובעת נראית יותר מגרסת הנתבע.

ראשית דבר, ייפוי-הכוח נחתם כשנתיים לאחר רכישת הדירה בבאר שבע. לו ביקש הנתבע להבטיח זכויותיו בדירה יש להניח שהיה מחתים את התובעת על ייפוי-הכוח מיד עם רכישתה. הנתבע לא ידע ליתן הסבר המסבר את הדעת באשר לשיהוי בהחתמת התובעת על ייפוי-הכוח. שנית, ייפוי-הכוח הכללי אינו מפרט נכסים ספציפיים לגביהם יוכל הנתבע לפעול, זולת רכב מסוג מיצובישי, רכב שנרכש בסיוע זכויות העולה של התובעת ואשר נרשם על שמה. שלישית, אין לקבל טענתו של הנתבע כי העדיף להבטיח זכויותיו בדירה בדרך של עריכת ייפוי-כוח על פני עריכת הסכם ממון. הנתבע טוען כי העדיף לערוך ייפוי-כוח כי נוסחו של הסכם ממון לא נראה בעיניו והוא חשב שאין זה ראוי כי בני זוג הנישאים יהיו קשורים במסמך טכני שכזה. טענתו זו של הנתבע אינה סבירה ונראה על דעת בית-המשפט כי נולדה אך ורק לצורכו של ההליך המשפטי לו נדרש.

הדירה בבאר שבע אשר נרכשה טרם נישואי הצדדים נרכשה כנכס משותף לצורך מגוריהם המשותפים, זאת על-אף שנרשמה מטעמים טכניים על שם התובעת לצורך קבלת זכאותה להלוואות מוזלות ומענקים. העובדה שחלקה העיקרי של הדירה בכפר סבא מומן מתוך משכנתא משותפת שנטלו הצדדים מלמדת כי עסקינן, ללא ספק, בנכס משותף אשר כל אחד מבני הזוג תרם לו כפי יכולתו - מי יותר ומי פחות, ובוודאי שלא עסקינן בנכס אשר נרכש בשלמותו מכספים אשר היו לנתבע עובר לנישואין. ואם-כן, מאחר ולא חל בענייננו החריג של סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, יש לראות את הדירה בכפר סבא כחלק מהרכוש המשותף אותו יש לאזן בין הצדדים על-פי החוק.

גם אם היה הנתבע מוכיח כי הדירה בכפר סבא נרכשה כולה מכספים שצבר קודם לנישואין, ספק רב אם לא היה ראוי לאזן את שוויה בין הצדדים על-אף שכך, וזאת נוכח פסיקה עיקבית של בית-משפט הרואה בדירה "גולת הכותרת" של נכסי המשפחה. בני הזוג חיו יחדיו משך כתריסר שנים, ניהלו משק בית משותף וגידלו יחדיו את בנם המשותף ואף את בנה של התובעת מנישואיה הראשונים. בנדון לא הובאו כל ראיות של ממש לכוונת מי מהצדדים שלא לשתף את משנהו בנכס כזה או אחר לרבות דירת המגורים. היפוכו-של-דבר, הנתבע הודה בחקירתו כי הדירה בכפר סבא, כמו גם הדירה בבאר שבע, נרכשו מלכתחילה לצורך מגורי הצדדים, לא זו בלבד - הדירות אף נרכשו תוך שיתוף פעולה בין הצדדים.

5.2 האם יש מקום לקבוע חלוקה שאינה שווה בדירה בכפר סבא?
סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, אשר אף הוא תוקן בתיקון האחרון לחוק מיום 12.11.08, נותן בידי בית-משפט, את האפשרות לקבוע בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת "שאיזון שווי הנכסים כולם או מקצתם לא יהיה מחצה על מחצה אלא על-פי יחס אחר שיקבע בהתחשב בין השאר בנכסים העתידיים, לרבות בכושר השתכרותו של כל אחד מבני הזוג". הסעיף מקנה לבית-המשפט אפשרות להתערב בהסדר הרכושי האחיד שקבע החוק, ואולם תנאי ראשוני ובסיסי להחלת הסעיף הינו קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

אף השקעה שאינה שווה ברכישת נכס, וזאת גם אם קיימים פערים משמעותיים בשיעורי ההשקעה, אינה מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה שינוי איזון שווי הנכס שלא מחצה על מחצה כל עוד שוכנע בית-המשפט שלא הייתה כל כוונה משותפת של הצדדים לאזן את הנכס ביחס שונה מקביעתו של חוק יחסי ממון, שהרי כל תכליתו של חוק יחסי ממון לומר לך שהנרכש במהלך חיי הנישואין, בדרך כזו או אחרת, שייך לצדדים בחלקים שווים זולת אם הוא נרכש באמצעות אחת מהדרכים החריגות הנזכרות בסעיף 5(א)(1) - (3) לחוק יחסי ממון.

5.3 חלוקת המטלטלין בדירה
לטענת התובעת היא נאלצה לעזוב את דירת המגורים של הצדדים בבאר שבע תוך שהיא מותירה שם מטלטלין רבים לרבות ריהוט ומכשירי חשמל רבים. התובעת עותרת, איפוא, לחלק בעין את המטלטלין בין הצדדים או לחלופין לשומם ולחייב הנתבע לשלם לה את מחצית שווים.

לאחר שבית-המשפט שמע את טענות הצדדים נקבע להציע לצדדים, על-מנת לצמצם מחלוקות מיותרות בניהם כי כל אחד מהם יוותר עם המטלטלין המצויים ברשותו. באם יודיע מי מהצדדים למשנהו, תוך 14 יום ממועד קבלת פסק הדין, כי אין הוא מעוניין בהצעה הנזכרת וכי הוא עומד על חלוקת המטלטלין בעין, יש להורות לתובעת להכין שתי רשימות הכוללות את כלל תכולת הבית לרבות זו שנטלה עימה, כאשר הנתבע יהא רשאי לבחור באחת הרשימות הנראית בעיניו.

5.4 חלוקת יחידת הנופש באילת
לצדדים יחידת נופש "קלאב הוטל" באילת הרשומה על שמם. נקבע כי כל עוד ממשיכים הצדדים להחזיק ביחידת הנופש במשותף ישאו במשותף ובחלקים שווים בעלויות אחזקתה וכן יחלקו במועדי השהייה ביחידת הנופש . ההוראה הינה מעתה ואילך בלבד שכן נראה כי ממועד הקרע נשא הנתבע בעלויות האחזקה של היחידה ואולם הוא זה אשר עשה בה שימוש.

באם יחפוץ מי מהצדדים במכירת יחידת הנופש נקבע כי ימונו באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירתה לאחר שיגישו בקשה מתאימה לצורך כך, והצדדים יחלקו בתמורה שתתקבל לאחר ניכוי הוצאות המכירה, בחלקים שווים.

5.5 חלוקה לעניין רכב המיצובישי
לטענת התובעת היה לצדדים רכב מסוג מיצובישי אשר ניזוק בתאונה כדי הרס מוחלט. הרכב היה רשום על שמה שכן נרכש תוך ניצול זכויותיה כעולה חדשה, יחד-עם-זאת התובעת אינה מכחישה כי מדובר ברכב המשותף לצדדים. מכל מקום, לדבריה, הנתבע נטל לעצמו את דמי הביטוח אשר התקבלו מחברת הביטוח ולפיכך היא עותרת לקבלת מחציתם. הנתבע טוען כי מדובר ברכב ישן משנת יצור 94, וכי דמי הביטוח שהתקבלו בגין הרכב הניזוק הגיעו לסך של 3,000 שקלים אשר שולמו במלואן לצרכי גרירה ושמאות.

לעניין זה קיבל בית-המשפט את טענות הנתבע, ומכל מקום גם אם התקבלו סכומי ביטוח גבוהים יותר מהנטען על ידו עבור הרכב הרי שהם ודאי נכנסו לחשבונותיו אשר יאוזנו בין הצדדים במסגרת איזון חשבונות הבנק של הצדדים.

5.6 חלוקה לעניין רכב הסוזוקי
לטענת התובעת הצדדים רכשו רכב מסוג סוזוקי סוויפט שנת יצור 2000, ואולם על-אף שהעבירה מכספי קרן ההשתלמות שלה לרכישתו, הרכב נרשם על שם הנתבע בלבד, לפיכך יש לטענתה להעריך את שווי הרכב נכון למועד הקרע ולחייב את הנתבע להעביר לידיה מחצית מערכו במועד הקרע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

הנתבע טוען, מאידך, כי מדובר ברכב שנרכש על ידו מכספי הלוואה שקיבל מהוריו.

מכיוון שהרכב נרכש במהלך חיי הנישואין של הצדדים וקודם למועד הקרע בית-המשפט קיבל את טענתה של התובעת אשר לא נסתרה ומורה כי רכב הסוזוקי מהווה נכס משותף אשר יש לאזנו.

5.7 דמי שימוש ראויים
התובעת טוענת כי נאלצה לעזוב את דירת הצדדים בכפר סבא נוכח יחסו המשפיל והאלים כלפיה וכלפי בנה מנישואיה הראשונים, לדבריה אחר שסבלה מיחסו של הנתבע משך שנים רבות הגיעו מים עד נפש והיא החליטה כי אין ביכולתה לשאת את החיים המשותפים עם הנתבע תחת קורת גג אחת.

כיוון שכך היא עותרת לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים ממועד עזיבתה את הדירה ב - 1.11.05 ועד למועד מכירתה.

לעניין זה נקבע שיש לקבל את טענות התובעת. מתוך עדות בנה ואף מתוך עדותה שלה ניתן היה ללמוד על היחס הקשה והמשפיל שספגו מהנתבע במהלך חיי הנישואין. די לכך להביא מדברי בית-הדין הרבני האזורי, בפסק-דינו מיום 17.01.08 המחייב את הנתבע להתגרש מהתובעת, על-מנת שנוכל ללמוד אודות האווירה ששרתה בבית הצדדים.

שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש. הרי שהוראה זו חלה- רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים. מניעה משימוש פורשה בפסיקה לא רק כמצב בו בן הזוג המתגורר בדירה המשותפת מונע פיזית את כניסת בן הזוג האחר לדירה, אלא אף כאשר קיימת מניעה אמיתית מצידו של הנוטש להתגורר עם בן זוגו בשל התנהגותו של בן הזוג ההופכת את החיים המשותפים בדירה לבלתי-נסבלים וזאת גם אם הגורם למניעה לגור יחדיו הוא שילוב התנהגות של שני בני הזוג, ולאו דווקא רק בן הזוג הממשיך להתגורר בדירה.

בנסיבותיו של נדון דנן, כפי שפורטו לעיל בהרחבה, בית-המשפט קבע כי התובעת זכאית לקבלת דמי שימוש ראויים בדירה מאז עזיבתה ב- 01.11.05.

לסיכום, יש לאזן את הדירה בכספר סבא בין הצדדים למרות שהיא רשומה רק על שם הנתבע. לכל אחד מהצדדים תהא זכות ראשונית לרכוש את חלקו של משנהו בדירה בכפר סבא על-פי הערכת שמאי בניכוי יתרת חוב המשכנתא. באם שני הצדדים יחפצו ברכישת הדירה תיערך התמחרות ביניהם. באם אף אחד מהצדדים לא יהיה מעוניין ברכישת הדירה היא תימכר לצד שלישי והתמורה שתתקבל בניכוי חוב המשכנתא והוצאות המכירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

זאת-ועוד, נקבע כי באם לא יצליחו הצדדים למכור הדירה בכוחות עצמם תוך שלושה חודשים מיום מתן חוות הדעת, ימונו באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירתה. בנוסף, הנתבע ישלם לתובעת כדמי שימוש ראויים בדירה (לאחר ניכוי התשלומים ששילם בגין החזרי המשכנתא על הדירה), סך של 500 שקלים לחודש וזאת לתקופה שמיום 01.11.05 ועד למכירת הדירה.

6. מה הדין בנסיבות בהן קמה מחלוקת כספית בעסק משפחתי שעבר בירושה בין אב לבנו?
עסקים רבים מנוהלים על-ידי בני משפחה, ואף מועברים בירושה מאב לבן. לא אחת, מתגלעים סכסוכים בין הצדדים אשר עלולים לגרום נזקים חמורים - הן לעסק, והן למערכות היחסים בין בני המשפחה.

ב - תמ"ש (יר') 15400/05 {נ' כ' ג' נ' ש' ג', תק-מש 2008(3), 572 (2008)} אב ובן ניהלו יחד עם גיסיהם עסק משפחתי. לאחר פרק זמן פרץ סכסוך בין האב והגיסים אשר הגיע לדיון ממושך בבוררות שבסופה נפסק לטובת האב כי הוא זכאי לקבל נכסים וכספים מהגיסים. לאורך כל הבוררות, הבן ליווה את אביו וסייע לו רבות. השניים אף חתמו על הסכם שהבן יזכה לאחוזים מהזכויות שיוענקו לאב אם יזכה בבוררות.
תחילה הבן קיבל סכומים מסויימים אך עם הזמן החלו להתגלע סכסוכים בין הצדדים. האב ביקש להתנער מההסכם בטענה שחתם עליו מתוך כפיה ועושק מצד הבן, המצדיקים את ביטול החוזה. טענות אלו נדחו בבית-המשפט לענייני משפחה.

בית-המשפט של הערעור דן בערעור האב, ותמה כיצד טען, כי חתם על חוזה שעורך דינו שלו הכין, מתוך כפיה מצד בנו. בית-המשפט בחן את טענת הכפיה, טענה המוכרת מתחום דיני החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") (ומופיעה בסעיף 17 לחוק החוזים) לפיה אם התקיים לחץ מסויים ליצירת חוזה, ניתן להשתחרר ממנו, שכן הבסיס לחוזה הוא הסכמה של הצדדים וכפיה פוגמת בה. חוזה שנכרת בכפיה אינו בטל מעיקרו אלא רק ניתן לביטול.

כפיה יכולה להיות גם כלכלית וכדי לשכלל טענה זו נדרש הטוען להוכיח שני פרמטרים:

א. איכות הלחץ: לחץ פסול מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית שחיי המסחר התקינים לא יכולים לעמוד בהם.

ב. עוצמת הלחץ: הייתה חלופה פרקטית אפשרית לצד הנכפה.

נקבע, שבמקרה דנן לא היה כל פגם ברצונו של האב ולא הופעל עליו כל לחץ, ולכן אין יסוד לטענת הכפיה. כמו-כן, אפילו אם היה מדובר בכפיה כלכלית, מהחוזה עולה, כי הוא נעשה בסבירות והגינות ולכן אין לבטלו. לאחר מכן בחן בית-המשפט את עילת העושק (סעיף 18 לחוק החוזים), לפיה החוזה נחתם בהסכמה אך היה בו פגם מוסרי כלשהו של חוסר הגינות.

בפסיקה נקבע, כי לעושק שלושה קריטריונים מצטברים:

א. מצוקה כלשהי או חוסר ניסיון של הנעשק.

ב. ניצול מצב הנעשק שהביאו לחתום על החוזה.

ג. תנאי החוזה גרועים במידה שאינה סבירה.

במקרה דנן, פסק בית-המשפט כי האב שהיה איש עסקים ותיק לא היה במצוקה או חוסר ניסיון, הבן לא ניצל את מצבו ותנאי החוזה אינם גרועים ואף נקבעו כאמור על-ידי עורך דינו של האב. לאור כל הנ"ל, נדחה ערעורו של האב.

יצויין, כי גם הבן הגיש ערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה על שלא הסיר את צו המניעה שנתן. צו זה אסר על העברת הכספים לבן ולכן פסקה ערכאת הערעור כי צו זה בטל ויש להעביר את הכספים.

לסיכום, עסקים משפחתיים הם מוקד אפשרי לסכסוכים רבים וליחסים עכורים בין בני המשפחה.

7. פירוק שיתוף במקרקעין בין אחים
ב- תמש (נצ') 43961-03-12‏ {ד.ב.צ נ' א.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.12)} אח הגיש כנגד שלושת אחיו תביעה לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין. מדובר בנכס אשר האחים היו בעלי זכויות שוות בו וזאת לאחר שהוא עבר בירושה לילדים לאחר פטירת אביהם. הסוגיה אשר עמדה על הפרק הייתה האם יש לפרק את השיתוף לפי הוראות חוק הירושה, או שמא בהתאם להוראות חוק המקרקעין.

ההורים במקרה דנן ערכו צוואות הדדיות ובהן הוסכם כי הזכויות בנכס תהינה שוות בין האחים. בצוואות נקבע כי במידה ואחד הילדים יהיה מעוניין בפירוק השיתוף בנכס, יהיה עליו לשאת בעלויות הכרוכות בכך. הילדים ניסו להגיע להסכמות באשר לאופן פירוק השיתוף באמצעות גישור ואף הוסכמה עליהם שמאות באשר לשווי הנכס {2.5 מיליון ש"ח}. בשלב מסויים אף הוסכם גם כי אחת הבנות תרכוש את הזכויות בנכס מאחיה. עם-זאת, עסקה זו לא יצאה אל הפועל וזאת משום שהאחים החזיקו האחד כנגד השני טענות שונות. בסופו של היום, אחד האחים הגיש את התביעה דנן לבית-המשפט לענייני משפחה, ועתר לפרק את השיתוף בנכס לפי חוק הירושה, ולחילופין לפי סעיף 40 לחוק המקרקעין.

הנחת המוצא של בית-המשפט והצדדים הייתה כי הזכויות בנכס היו שייכות לעזבון האב המנוח, והדרך לפירוק השיתוף הוגדרה בצוואת האחרון. סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע את עקרון "הנפילה המיידית". על-פי עיקרון זה, כאשר אדם נפטר, עיזבונו עובר ליורשיו. דהיינו, הזכויות הקניינות של היורשים מתגבשות כבר עם פטירת המוריש ולא רק כאשר הן נרשמות במרשם המקרקעין. צו ירושה הינו איפוא צו דקלרטיבי, הוא איננו יוצר זכויות קנייניות ונועד רק להצהיר על זהותם של היורשים, שיעור העזבון, וחלקו של כל אחד מהיורשים.

דהיינו, ליורשים אין חלק בכלל העזבון, או בנכס מסויים, עד למועד חלוקתו. זכותו של היורש קמה לו איפוא רק לאחר חלוקת העזבון. המועד של חלוקת העזבון הוא למעשה הנקודה בה הקניין עובר להיות קניין פרטי ואיננו עוד "קניין באגד נכסים". ישנה חשיבות בדיני הקניין להגדרת מועד חלוקת העזבון, וזאת משום שלאחר מועד זה היורש הינו בעל קניין פרטי.

במקרה דנן, המנוח קבע כי הדירה לא תעבור להיות רשומה על מי מיורשיו עד למכירתה וחלוקת תמורה. למעשה, בית-המשפט קבע כי מהוראה זו של הצוואה היה ניתן ללמוד כי התביעה הוגשה כאשר הצדדים היו עדיין במישור קיום הצוואה (ובתחום דיני הירושה), ו"טרם הם הגיעו לממלכת דיני הקניין נשוא חוק המקרקעין". אי-לכך, נקבע כי אין להידרש כלל לשאלה האם יש לבצע בנכס פירוק שיתוף מכוח חוק הירושה או מכוח חוק המקרקעין. נקבע כי הדרך הנכונה לפעול במקרה דא הייתה על-ידי מינוי מנהל עזבון, אשר ימכור את הנכס, ויחלק תמורתו בין האחים.

7.1 חלוקה לפי דיני הירושה
בית-המשפט התייחס לכך כי היות ואחת מהילדות הייתה מעוניינת לרכוש את זכויות אחיה, סביר להניח שמנהלת העזבון, לכשתתבקש למכור את הנכס, תיתקל בהתנגדויות שונות. יתרה מכך, בית-המשפט ציין כי מבחינת טענות הצדדים עלה כי המחלוקת המרכזית ביניהם נגעה לשאלה - האם יש לאפשר לאחות הנתבעת לרכוש את הנכס, והאם זכותו של אחד הצדדים להטיל "וטו" על ההחלטה.

סעיף 111(א) לחוק הירושה קובע כי כאשר נכסי עזבון מחולקים לפי צו מטעם בית-המשפט, הדבר נעשה כאשר היורשים אינם מסוגלים להגיע להסכמה כיצד יחולקו ביניהם נכסי העזבון. כמו-כן, סעיף 113(א) לחוק זה קובע כי נכסים אשר אינם נתונים לחלוקה הינם נכסים אשר "מאבדים שיעור ניכר מערכם".

במקרים בהם מדובר בכינוס נכסים בתוך המשפחה, קיים ניגוד עניינים מובנה. מחד, ברור איפוא כי הצדדים לפירוק השיתוף מעוניינים למקסם את הרווח והתשואה בגין מכירת הנכס באמצעות הליך התמחרות. מנגד, ישנם שיקולים נוספים כגון "השארת הנכס במשפחה". אי-לכך, נקבע כי הדרך הראויה במקרים אלה הינה על-ידי איזון באופן הבא - פירוק השיתוף יעשה בדרך של התמחרות, תוך מתן עדיפות ליורש להיות נוכח בהתמחרות ולהשוות את ההצעה הגבוהה ביותר. בית-המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי יש ללכת בדרך זו גם במקרה דנן.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שיתוף בנכסים (סעיף 27 לחוק המקרקעין)