פירוק שיתוף במשקים חקלאיים

במרבית המושבים זכויות המתיישבים הינן זכויות של ברי-רשות בלבד, מכוח חוזי הרשאה לשלוש שנים. ההסכם נערך בדרך-כלל, בין שלושה; מינהל מקרקעי ישראל, אגודת המושב והמתיישב (חבר המושב), ומכאן שמו "הסכם משולש". בהסכמים אלו האגודה השיתופית חוכרת את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל, ולחבר המושב מוענקת זכות חוזית בלבד לשימוש בקרקע.

זכות זו הינה זכות הרשאה לשימוש בקרקע, ולא מגיעה לכדי זכות קניין כמשמעותה בחוק המקרקעין, כל שיש לחבר המושב הוא אישור שימוש במקרקעין, אישור זה מוגבל בזמן ומתחדש מעת לעת.

פרופ' ס' אוטולנגי {"ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (התשמ"ג), 469, 471}, סוקרת במאמרה את מגוון ההסדרים המשפטיים הקיימים בנוגע לזכויות המתיישבים במושבי עובדים, ובין השאר, מתייחסת לסטאטוס של חבר המושב ומציינת, כי:

"עדיין ישנם מושבים רבים, אשר אפילו זכות חכירה טרם נרשמה על שמם, וכל מעמדם הינו של בני רשות של הסוכנות או של המינהל. מעמדם המשפטי של חברי המושב במקרה כזה הינו עגום ביותר: אין הם אלא בני רשות של בני רשות!"

לאור מצב דברים זה, נשאלת השאלה האם רשאי מי שבידו זכות של בר-רשות לעשות דיספוזיציה בזכותו - היינו, להעבירה לאחר בין בחיים ובין מחמת מיתה?

ב- ע"א 103/89 {מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי ו- 3 אח', פ"ד מה(1), 477 (1991)} נקבע, כי התשובה לכך חיובית:

"שכן גם זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית להעברה ליורשיו, והכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון (ראה ע"א 260/65, בעמ' 190)."

ואכן, ב- ע"א 260/65 {חייקן נ' ממר וארנהלט, פ"ד יט(4), 183, 190 (1965)} נאמר:

"רשות שימוש לעומת-זאת היא ביסודה זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה, אלא אם תנאי החוזה או מיכלול הנסיבות של המקרה מראים על כוונה הפוכה להתיר את העברתה לאחר."

מן האמור לעיל עולה, כי על-אף שזכותו היסודית של המתיישב היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, וכל מקרה יבחן לגופו.

ב- ע"א 274/82 {שושנה יוצר נ' חן יוצר ואח', פ"ד לט(1), 53 (1985)} התבררה השאלה באיזה אופן יש לחלק את ההכנסות ממשק משותף, בין בעל לאשתו, בעת שחיו בנפרד.

בני הזוג היו נשואים למעלה משלושים שנה. בכספיהם המשותפים רכשו משק חקלאי שנרשם על שמם בחלקים שווים. כעבור זמן מה, התגלע בין בני הזוג סכסוך שכתוצאה ממנו נאסר על הבעל להתגורר בבית והוא חוייב לשלם לאישה מזונות.

מאז גרו בני הזוג בנפרד והבעל שילם מזונות לאשתו במשך כל התקופה. את אדמות המשק עיבד הבעל לבדו.

המחלוקת בין הצדדים היא מה דין ההכנסות מן המשק שהצטברו בקופת המושב במשך השנים בהם גרו בני הזוג בנפרד.

האישה תבעה מחצית מן ההכנסות.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי יש ליישם את הוראות סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, באשר העבודה שעשה הבעל במשק המשותף מהווה שימוש בחלקה של האישה ולכן עליו לשלם לה דמי שימוש ראויים כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין.

כב' הנשיא שמגר קיבל את ערעור האישה וקבע, כי אין צורך להכריע בשאלה מהי הזיקה בין יחס של שיתוף קנייני בנכס והפקת פירות ממנו, לבין שותפות מסחרית הנשלטת על-פי הוראות פקודת השותפויות. מדובר כאן בחלוקת רווחים שנצטברו מן העיבוד החקלאי של המשק ויש ליישם את הוראות סעיף 35 לחוק המקרקעין המסדיר זכויות שותפים בנכס בפירות הנובעים ממנו. סעיף זה מגדיר את זכויות הבעלים המשותפים בפירות המופקים מהנכס על-פי חלקם היחסי בבעלות בנכס ובמקרה דנן זכאית איפה האישה למחצית הרווחים שהופקו מן הנכס.

כב' הנשיא שמגר מתייחס למונח "פירות" בסעיף 35, באומרו שהסעיף מתייחס לרווחים נטו שהופקו מן הנכס ויש על-כן להפחית תחילת מכלל ההכנסות את הסכום המגיע לבעל כשכר ראוי על עבודתו ושאר הוצאות הניהול, ולחלק באופן שווה את העודף בין בני הזוג.

בשל חשיבות פסק-הדין יובא הוא בשלמותו:

הנשיא מ' שמגר פסק:

"1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר לפיו נדחתה תביעת המערערת, שסבה על הנושאים הבאים:

א. הצהרה, כי מחצית ההכנסות השייכות למשק, השייך בחלקים שווים למערערת ולמשיב 1 (להלן: "המשיב") שהינו משק מספר 36 במושב בן-עמי (להלן: "המשק") שייכות למערערת, וכן כי למערערת זכות לקבלת מחצית ההכנסות של המשק לעתיד לבוא.

ב. חיובו של המשיב לתת למערערת דין וחשבון מפורט על מכירות תוצרת חקלאית וציוד חקלאי אשר המשיב ביצע בעבר ואשר הוא עתיד לבצע בעתיד ואשר לא חעבורנה דרך גזברות מושב בן-עמי.

ג. הטלת איסור על המושב, להעביר למשיב כספים כלשהם השייכים למערערת, וחיוב המושב במתן חשבונות ובהצגת כל המסמכים הקשורים לחשבון המשותף של המערערת ושל המשיב.

2. העובדות: המערערת והמשיב הם בעל ואישה, הנשואים זה לזה למעלה משלושים שנה. בשנת 1972 רכשו בני הזוג משק חקלאי במושב בן-עמי בכספים שחסכו בזמן חייהם המשותפים. המשק רשום על-שם שני בני הזוג, ואין מחלוקת בין הצדדים, כי הוא בבעלות משותפת של שניהם, בחלקים שווים.

בני הזוג גרו בביתם במושב (בסמוך למשק החקלאי הנ"ל) עד לשנת 1975. בשנה זו פרץ ביניהם סכסוך, אשר כתוצאה ממנו השיגה האישה בשנת 1976 צו של בית-משפט, האוסר על הבעל להתגורר בביתם המשותף שבמושב ואשר מורה לו לשלם לאישה מזונות.

מאז גר הבעל בדירה שכורה בנהריה, והאישה גרה בבית שבמושב, והבעל שילם לה מזונות במשך כל התקופה. הבעל לבדו עיבד את אדמות המשק, והאישה הפסיקה בו-בזמן לחלוטין לעבוד במשק. המחלוקת בין הצדדים נטושה על השאלה, מה דין ההכנסות מן המשק, שהצטברו בקופת המושב במשך השנים 1980-1975.

לדעת בית-המשפט המחוזי, היה צריך ליישם את הוראותיהם של סעיפים 31(א)(1) ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, באשר העבודה, שעשה הבעל במשק המשותף, מהווה שימוש בחלקה של האישה, ולכן עליו לשלם לה דמי שימוש ראויים כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין. על כך הערעור שלפנינו.

3. בא-כוחה המלומד של המערערת מבסס טעמיו על שני טיעונים חלופיים: הראשון עניינו השיתוף הקנייני, שיסודו בהוראותיו של פרק ה' לחוק המקרקעין. לפי סעיף 35 לחוק המקרקעין, הפירות, המופקים מהנכס, יתחלקו בין השותפים בהתאם לחלקם היחסי בבעלות בנכס. הטיעון השני של המערערת מתבסס על הטענה, כי השותפות בין בני הזוג במשק החקלאי היא למעשה שותפות מסחרית כפשוטה. לאור תחולת פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, על יחסי השיתוף בין הצדדים זכאית המערערת, לטענתה, כשותפה במחצית הזכויות בשותפות המסחרית, גם למחצית מן ההכנסות מן המשק, שנצטברו בקופת המושב.

4. אין צורך שנכריע כאן בשאלה, מהי הזיקה בין יחס של שיתוף קנייני בנכס והפקת פירות ממנו לבין שותפות מסחרית, הנשלטת על-פי הוראותיה של פקודת השותפויות (נוסח חדש), ואין צורך כי נתווה את הגבולות בין שתי סוגיות משפטיות אלו: במקרה דנן נטושה המחלוקת על ההכנסות, כמשמעותו הלשונית והמשפטית של מונח זה, שהופקו ממשק חקלאי (שהוא נכס משותף). תהא אשר תהיה ההבחנה בין שתי מערכות הדינים הנ"ל, הרי ברור, כי מדובר במקרה דנן בנכס בבעלות משותפת, המפיק פירות. המקרה דנן יידון על-כן לאור מערכת הדינים, החלה על בעלות משותפת בקניין, המוסדרת בפרק ה' של חוק המקרקעין.

5. המחלוקת נטושה, כאמור לעיל, על חלוקת ההכנסות, שנבעו מהנכס בתקופה שבין השנים 1980-1975, כלומר מדובר כאן בחלוקת הרווחים שנצטברו מן העיבוד החקלאי של המשק. יש ליישם כאן על-כן את הוראותיו של סעיף 35 לחוק המקרקעין, המסדיר את זכויותיהם של השותפים בנכס בפירות הנובעים ממנו, להבדיל מסעיפים 31 עד 33 לחוק המקרקעין, המסדירים את סוגיית השימוש בנכס על-ידי כל אחד מהשותפים בנסיבות כאמור בסעיף 31 ולא לצורך הפקת פירות. האמור בסעיף 33 צמוד אך ורק לנסיבות כמתואר בסעיף 31. אגב, אך מובן, שאין ליישם הוראותיהם של סעיפים 33 ו- 35 בצוותא.

סעיף 35 לחוק המקרקעין מגדיר זכויות הבעלים המשותפים בפירות המופקים ממנו על-פי חלקם היחסי בבעלות בנכס, ובמקרה דנן זכאית האישה, כבעלת מחצית הבעלות במשק החקלאי, למחצית הרווחים, שהופקו מן הנכס.

המונח "פירות" בסעיף 35 מתייחס לרווחים נטו, שהופקו מן הנכס. בהתחשבנות הכוללת בין בני הזוג יש, על-כן, להפחית תחילה מכלל ההכנסות את הסכום המגיע לבעל כשכר ראוי על עבודתו בנכס, שהרי הוא ניהל את הנכס ועיבד אותו לבדו במשך כל התקופה הנ"ל. את הסכום הנותר מתוך כלל ההכנסות, לאחר ניכוי ההוצאות (לרבות השכר הראוי) ושאר יציאות הניהול, יש לחלק באופן שווה בין בני הזוג. מכאן כי ערעורה של המערערת, המתייחס לזכותה במחצית מן הרווחים נטו שהופקו מן הנכס להבדיל מכלל ההכנסות הקיימות כעת בקופת המושב - דינו להתקבל.

אין בקביעה זו כדי לשלול את האפשרות, שערכאה שיפוטית תחליט בשל הכרעתנו הנ"ל על שינויים בשיעור המזונות המשולמים לאישה על-ידי הבעל."

ב- ע"א 809/90 {מרדכי חי לידאי נ' דבורה לידאי, פ"ד מו(1), 602 (1992)} נדונה תביעה שעסקה בשיתוף בנכסי בני זוג.

באותו עניין, בני הזוג ניהלו משק בית משותף, וקיימו משק חקלאי גדול, על אדמות שקיבלו בירושה מהוריהם. בנוסף לכך עבד המערער כמנהל בחברה ואת משכורתו הכניס לקופה המשותפת. במסגרת עבודתו זו הופרשו כספים של המעביד ושלו לקופות גמל.

המשיבה הגישה תביעה לבית-המשפט המחוזי לחלוקת הרכוש המשותף.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי על בני הזוג חלה חזקת השיתוף בכל הנוגע לפירות עמלם. לא כן בנוגע לנכסי דלא ניידי. בנכסים אלה, שכל אחד מהצדדים קיבל בירושה מהוריו, נשמר קו הפרדה ברור. בנוסף החיל השופט קמא את חזקת השיתוף על בית המגורים ועל קופות הגמל והצהיר כי המשיבה זכאית למחצית בם. כן קבע כי המשיבה תהיה גם שותפה בחובות (עד גובה שווי הנכסים). על פסיקה זו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

כב' השופטת נתניהו מאמצת את פסיקת בית-המשפט קמא, כי בכל הנוגע לבית המגורים מקלה הלכת השיתוף עם בן הזוג הטוען לשיתוף ומחמירה עם בן הזוג המבקש לסתרו. אולם, הבעלות בקרקע שעליה הוקם בית המגורים, המהווה חלק ממגרש בשטח של דונם וחצי בערך, הייתה בעת הקמת הבית בבעלות אבי המערער, ואין לקבל את קביעת השופט שהאב נתן את הקרקע במתנה למערער עבור משפחתו או ישירות כמתנה משותפת למערער ולמשיבה גם יחד. האב נתן למערער ולמשיבה רשות להקים את בית המגורים שלהם ואילו את המגרש העביר ורשם בלשכת רישום המקרקעין על-שם בנו, המערער, על-שם בתו, ועל-שם נכדו, בנם המשותף של בני הזוג, בחלקים שווים. הקניית הקרקע על-ידי האב בצורה זו אינה מתיישבת עם הכוונה לתת אותה במתנה למערער עבור משפחתו, על אחת כמה וכמה לא למשפחת המערער במישרין.

השאלה העקרונית היא, מה דינו של בית המגורים שנבנה מהקופה המשותפת על קרקע שלמשיבה אין חלק בה?
התשובה לכך היא, כי המשפט שלנו אינו מכיר בבעלות במחוברים לקרקע בנפרד מהבעלות בקרקע עצמה. הוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין עוסקות במי שהקים מבנה על קרקע של חברו ללא זכות, ואילו כאן בנו בני הזוג את בית המגורים על הקרקע של האב שהעמיד אותה לרשותם למטרה זו. גם הוראת המעבר שבסעיף 166(ב) לחוק המקרקעין אינה חלה כאן. אין חוק המקרקעין מכיל כל הוראה הדנה בסיטואציה של מי שבנה על-פי הסכם עם בעל הקרקע. כשמדובר בבניה על-פי הסכם, יש לחפש את התשובה בהסכם עצמו ובאין הסכם ראתה את הפסיקה, שדנה במצב שלפני חוק המקרקעין וחוק השכירות והשאילה, את מעמדו של מי שהשתמש במקרקעין של הזולת, ברשותו, כמעמד בר-רשות. רשות כזאת, כשהיא ניתנה ללא תמורה, ניתן היה לפי הפסיקה לבטלה. אופן הביטול ותנאיו תלויים היו בטיבה של הרשות.

בנסיבות העניין, קובעת כב' השופטת נתניהו, כי זכותה של האישה היא לפיצויים על מחצית שוויו של המבנה ללא שווי הקרקע שעליה הוא עומד.

ב- תמ"ש (ב"ש) 6231-05 מ.ל ואח' נ' א.ל., פורסם באתר האינטרנט נבו (11.12.13)} נדונה תביעה בעניין זכויות במשק.

המנוח, שהיה בעל זכויות בר-רשות במשק שמוסדר ב"הסכם משולש" ערך, לאחר מות אשתו, צוואה בה ציווה את המשק לנכדו (להלן: נתבע 1). בהסכם המשולש, נקבע מפורשות כי באם לא מונה בן ממשיך על הזכויות במשק - כי אז יועברו הזכויות בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה. המנוח לא הותיר בת זוג ולא מונה "בן ממשיך" במשק. ביום 16.02.03 ניתן צו קיום צוואה. ביום 20.03.09 נחתם הסכם משבצת דו-צדדי (הסכם שהסוכנות היהודית אינה צד לו) המתיר, העברת זכויות שימוש במשק באמצעות צוואה.

לטענת התובעים, המצב המשפטי נבחן לפי ההסכם שהיה בתוקף במועד הפטירה. קרי, בהתאם להסכם המשולש. וכי לאור זאת ובהתאם לעקרונות סעיף 114 לחוק הירושה, יש לחלק את זכויות המנוח במשק ליורשיו על-פי דין, ויש להורות על סילוק הנתבע מהמשק ולחייבו בדמי שימוש ראויים.

לשיטת הנתבע השאלה האם יש תחולה רטרואקטיבית להסכם הדו-צדדי הינה עקרה. זאת משום שגם על-פי "ההסכם המשולש ניתן לצוות בצוואה למי תימסרנה הזכויות במשק ובהתאם לצוואת המנוח, הנתבע זכאי להירשם כמחזיק זכויות השימוש במשק.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה מכמה טעמים. כפי שנפסק לא פעם, נקודת המוצא היא כי מתיישב, בר-רשות, רשאי להוריש את זכויותיו למי שיחפוץ, אלא-אם-כן הוגבלה האפשרות או נשללה בהסכם המסדיר את זכויותיו. נקודת מוצא זו, המושתתת גם על העיקרון בדבר כיבוד רצון המת, כפופה לבחינת השאלה האם האפשרות להורות למי יועברו הזכויות אחר הפטירה של המתיישב הוגבלה או נשללה בהסכם הרישיון. בהתאם לכך, נפסק כי זכויות בר-רשות אינן ניתנות להעברה או הורשה רק אם הסכם הרישיון אסר זאת.

בשורה של פסקי-דין נדונה בשנים האחרונות שאלת היחס והזיקה בין הוראות צוואה הקובעות יורש יחיד שיקבל זכויות בנחלה של הוריו (או סביו) לבין הוראת סעיף 20ה'(1) ל"הסכם המשולש" והוראות סעיף 114 לחוק הירושה. בית-המשפט סקר חלק מהפסיקה וציין כי לשיטתו, פרשנות ראויה של סעיף 20ה'(1) ל"הסכם המשולש" וסעיף 114 לחוק הירושה מובילה למסקנה כי בר-רשות במשק רשאי לקבוע בצוואה את זהותו של יורש המשק ואותו יורש/זוכה על-פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על-פי דין, אם אלה לא נקבעו כיורשים על-פי הצוואה.

חופש הורשה זה כפוף כמובן לכך שמתקיימות הנסיבות בהן מפנה "ההסכם המשולש" לסעיף 114 לחוק הירושה, קרי בעת פטירת חבר האגודה הוא לא הותיר אחריו בן/בת זוג והוא לא מינה בחייו "בן ממשיך". הגבלה נוספת על חופש ההורשה נעוצה בסעיף 114 לחוק הירושה עצמו, השולל חלוקת משק חקלאי בין כמה יורשים אם הדבר פוגע בכושר קיומו כמשק חקלאי. על-כן ככל שהמוריש ציווה את המשק ליותר מיורש אחד, יימסר המשק לאותו יורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים. ככל שאין התנגשות בין ההגבלות ב"הסכם המשולש" ובחוק לבין הקבוע בצוואה, יש לשאוף לקיים את הצוואה ובכך להגשים את עקרון העל לפיו "מצווה לקיים את דברי המת".

נמצא בפסק-דין זה, כי על-פי "ההסכם המשולש", מאחר שהמנוח לא הותיר אחריו בת זוג ומאחר שלא מונה "בן ממשיך", ומאחר שהמנוח ציווה את המשק ליורש אחד בלבד, הרי שהוא היה רשאי לקבוע את זהותו של אותו יורש. משקויימה הצוואה, אותו יורש-זוכה על-פי הצוואה, זכאי לקבל את הזכויות במשק ואין הוא חייב לפצות את היורשים על-פי דין. משכך, נקבע שאין מקום לתביעה לסילוק ידו של הנתבע מהמשק ואין מקום לחייבו בדמי שימוש ראויים לטובת התובעים.

ב- תמ"ש (טב') 25961-05-12 {ז.כ נ' א.כ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.13)} הוגשה תביעה, למתן סעד הצהרתי לפיו יוכר התובע מס' 2 כבן ממשיך במשק.

במרכזה של התובענה עומדת שאלת זכותה של האם (להלן: "התובעת 1"), למנות את בנה - התובע 2, כבן ממשיך במשק במושב אשר הזכויות בו רשומות במינהל על שם האם ובעלה המנוח, וזאת על-אף פסקי-דין קודמים, אשר קבעו כי לנתבע - בן אחר, שלא הוכר "כבן ממשיך" משלא הושלמו הליכי ההכרה במינהל - זכות שימוש בלתי-הדירה ברוב שטחי המשק לרבות בית מגורים, הסככה הגדולה וכרם הזיתים?

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה ופסק כי האם אינה יכולה בנסיבות הספיצפיות של מקרה דנן למנות את התובע כבן ממשיך בנחלה.

לתובעת, בהיותה ברת-רשות בנחלה, יש זכות כעיקרון להעביר זכותה זו בנחלה בהתאם לקבוע בחוזה המשולש שבין המינהל, הסוכנות, והמושב (להלן: "גם האגודה").

בהתאם לסעיף 20 להסכם המשולש, מוקנית לתובעת זכות חוזית להעביר זכויות השימוש שלה בנחלה לבן ממשיך. זכותה של האם בנחלה הינה זכות של בר-רשות ולא זכות קניינית של בעלים במקרקעין.

על-פי לשון החוזה ותכליתו, העברת זכויות השימוש של בר-הרשות לבן ממשיך, פירושה "העברת כל הזכויות" כך שבר הרשות זכאי למנות בן ממשיך אחד ולא יותר, כמו-כן יעביר לבן הממשיך את כל הזכויות בנחלה ולא חלקן.

בנסיבות מקרה זה, זכות זו של התובעת "נגרעה" לאור הקביעות בפסקי-הדין הקודמים. כיום לתובעת, הגם שהיא הבעלים הרשום של כל הזכויות בנחלה אצל המינהל, יש לה בפועל זכויות שימוש מצומצמות (בית מגורים שלה והסככה הקטנה והשטחים מסביב), יחסית לזכויות השימוש הרחבות - בלתי- הדירות - של הנתבע המשתרעות על רוב חלקי הנחלה.

במצב דברים זה, למעשה אין לתובעת אפשרות להעביר "כל זכויותיה" בנחלה על-פי החוזה לבן ממשיך שהיא רוצה, וגם אינה יכולה להעביר חלק מהזכויות שנותרו לה. במציאות זו, דרישת התובעת כיום למינוי בן ממשיך בכל זכויות בנחלה, יש בה כדי לסכל את הקביעות המשפטיות בפסקי-הדין הקודמים ולרוקן אותן מתוכן ויש בכך אף בגדר ניסיון לעקוף את פסקי-הדין שניתנו.

במצב דברים בו מוחזקת הנחלה כיום בהתאם לפסקי-הדין, כך שזכויות השימוש מחולקות בין התובעת לנתבע, כאשר הנתבע מחזיק ברוב חלקי הנחלה, לתובע אין יכולת מעשית לשמש כבן ממשיך ולהמשיך לקיים את כל המשק כיחידה חקלאית אחת. זאת-ועוד, בית-המשפט התרשם שהתובע אינו מתגורר במשק, אינו מעבד אותו ואינו עובד ואינו מתפרנס מחקלאות. למעשה אין כל ראיה לזיקה בין התובע לבין המשק וכל העניין של התובע במשק כבנכס בעל ערך כלכלי בלבד. ומשכך לא קיימת גם ציפיה שהתובע יקבל לרשותו לאחר פטירת הוריו, את המשק לצורך המשך החזקתו והמשך העיסוק בחקלאות.

במצב דברים זה, נופלת למעשה המטרה ממינוי התובע כבן ממשיך, והיא הועדת הקרקע של המשק לעיבוד חקלאי כיחידה משקית אחת כאשר התובע יוכל לגור בה ובה בעת למצות פוטנציאל הפרנסה בחקלאות, תוך שמירה על המשכיות הקיום החקלאי של המשק. במילים אחרות: אין עוד נפקות ולא מתקיימת המטרה או התכלית במינוי "בן ממשיך" בנחלה. מול זאת, וכפי שעולה מפסק-הדין הראשון: הנתבע שימש בפועל כבן ממשיך בנחלה לכל דבר ועניין למשך שנים אולם ובשל אי השלמת כל הליכי הכרה אצל כל המוסדות הרלוונטיים - המנהל והסוכנות, בית-המשפט קבע שאינו בבחינת בן ממשיך.

זאת-ועוד, מינוי בן ממשיך אחר במשק, שעה שהנתבע מחזיק ומשתמש דא-פקטו ברוב שטחי משק זה, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות המוסדות המיישבים בעניין אי-פיצול הנחלה/המשק.

במקרה דנן אין מחלוקת כי על-אף שהוענקו לנתבע זכויות שימוש בלתי-הדירות בחלק רב בנחלה ועל-אף שהנחלה מחולקת בפועל לשטח הנמצא בשימוש הנתבע ולשטח הנמצא בשימוש התובעת הרי הנחלה לא פוצלה ברישומים ובמוסדות הרשמיים ולא נרשמה כשני מגרשים נפרדים. כל עוד אין פיצול לנחלה אין מקום למנות בן ממשיך על החלק שנשאר ברשות ובשימוש התובעת, ובמקרה של פיצול הנחלה הרי העניין של מינוי בן ממשיך, אם בכלל, ייבחן לאור הנהלים או ההסכמים במקרה של פיצול נחלות.

הצדדים חלוקים בעניין המשמעות והפרשנות לקביעות פסקי-הדין בכל הקשור לשאלת "גריעת" השטחים שהועברו לנתבע, ורישומם. בהקשר זה נקבע כי המשמעות הפשוטה של קביעת בית-המשפט הינה כי הנתבע קיבל זכויות שימוש בבית המגורים, הסככה הגדולה וכרם הזיתים. שטחים אלה ייגרעו משטחי הנחלה כשהכוונה כי שטחים אלה ייגרעו משימוש התובעת ויועברו לשימושו של הנתבע. במלים אחרות, לנתבע יש זכות שימוש בלתי-הדירה בשטחים שהוענקו לו בנחלה גם כשהנחלה עומדת כיחידה משקית אחת שלמה ואף בטרם חלוקה או פיצול.

באשר לשאלת רישום הזכויות על שמו של הנתבע במינהל: נקבע כי אי-רישום הזכויות של הנתבע במינהל או הקושי ברישום זה, אינו פוגע בזכויות השימוש שהוענקו לנתבע בחלק הארי בנחלה על-פי פסקי הדין, מה גם שהצדדים או מי מהם רשאים לפתוח בהליכים לצורך פיצול הנחלה ובמידה וההליך יאושר ניתן לרשום הזכויות בהתאם.

בשולי פסק-הדין צויינו טעמים נוספים המחזקים את המסקנה לעיל ובהם התרשמות בית-המשפט כי התובע המעוניין הישיר בתוצאות המשפט, הוא הרוח החיה מאחורי כל התביעה ולא אמו התובעת. התרשמות בית-המשפט כי מינוי בן ממשיך אחר בנחלה שעה שלנתבע הוענקו זכויות שימוש בלתי-הדירות ברוב חלקי הנחלה, יביא להסלמה ביחסים בין האחים ולהנצחת הסכסוך, דבר שעלול לפגוע בהמשך קיומו ותפעולו של המשק החקלאי, וגם בסופו-של-דבר עלול להביא להגשת תביעות משפטיות בעתיד ולהמשך הסכסוך המשפחתי ללא קץ.

המסקנה לפיה האם אינה יכולה בנסיבות הספציפיות של המקרה למנות את התובע כבן ממשיך בנחלה, משמעה שאין "בן ממשיך" בנחלה שכן כאמור גם הנתבע לא הוכר כבן ממשיך בהליך הקודם. במקרה כזה ועל-פי החוזה המשולש (סעיף 20ה(1)) באין בן ממשיך יועברו כל הזכויות בנחלה, בבוא העת, בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה הקובע הסדר מיוחד לפיו הבן המסוגל לקיים את המשק מקבל את הזכויות במשק ומפצה את שאר היורשים בגין חלקו היחסי במשק.

ב- תמ"ש (ת"א) 16234-98 {א.ש נ' מ.ז, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.02.12)} הוגשו שתי תביעות אשר במרכזן עומדת שאלת הזכויות בנחלה במושב ע' הפועל כאגודה שיתופית. ב - תמ"ש 16234/98 עתרו בתה של הנתבעת 1 ובעלה (להלן ביחד: "בני הזוג"), לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים לקבל לידיהם את זכויות האב המנוח במשק. ב- תמ"ש 16235/98, עתרו בני הזוג, כי יינתן צו מניעה האוסר על האם להתגורר בנחלה והאוסר עליה לאפשר לנכדה, להתגורר בה, וכן כי יינתן צו מניעה האוסר על הנכד להתגורר בנחלה.

יצויין כי בני הזוג בנו ביתם בנחלה. במשך השנים התדרדרו יחסי ההורים (האם והמנוח) וכן יחסי האם עם בני הזוג. באמצע שנת 2003 עזבה האם את הבית ועברה להתגורר בדיור מוגן. בתובענות קודמות נדחתה בקשת בני הזוג להכרה כי הינם בבחינת "בן ממשיך". עם-זאת, נקבע כי בני הזוג הם בעלי זכות בלתי-הדירה לשימוש וחזקה בבית ובמחסנים.

ביום 01.01.07 הלך המנוח לעולמו. בצוואתו, ציווה המנוח את זכויותיו בנחלה לבני הזוג. לאחר מותו של המנוח החליפה האם את המנעולים בבית ההורים והנכד עבר לגור שם. ביום 25.08.08 אישר המינהל את רישום זכויות המנוח בנחלה על שמה של האם.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעות הצדדים.

נקבע, כי בהתאם לפסיקה, זכותו של המנוח כבר-רשות איננה ניתנת להעברה לכל אשר יחפוץ אלא כפופה להסכם המשבצת. כאשר הסכם המשבצת קובע, כבענייננו, כי במקרה של פטירה יעברו הזכויות לבן הזוג אשר נותר בחיים אין אפשרות לעקוף הוראה זו באמצעות צוואה והוראות צוואה תכובדנה רק כאשר הן אינן סותרות את הסכם האמור.

טענת בני הזוג שהאם לא הייתה בת זוגו של המנוח, חרף היותה נשואה לו באופן רשמי, וזאת משום שבני הזוג היו פרודים נדחתה. שכן פרשנות זו אינה תואמת את הפרשנות שניתנה בפסיקה למושג "בן זוג" בסעיף 11 לחוק הירושה, ולפיה, בן זוג לעניין חוק הירושה הוא מי שהיה נשוי כדין למוריש בשעת מותו ואין חשיבות לשאלה מה הייתה מערכת היחסים בין בני הזוג. אדם יחשב ל"נשוי" על-פי מבחן ה"היזקקות לגט" לשם סיום הקשר. אמנם, בית-המשפט העליון הכיר באפשרות לסטות מפסיקה זו, אולם זאת במקרה חריג, בו ניתן פסק-דין המחייב את האישה בקבלת גט.
אין ספק, שאין זה המקרה הנידון בפסק-דין זה, שבו בני הזוג חיו בנפרד במשך תקופה של פחות מארבע שנים והגם שהוגשו על ידם תביעות שעניינן המשך נישואיהם לבית-הדין, הרי תביעות אלו נמחקו מחוסר מעש ואין חולק, כי בני הזוג לא ניהלו מערכות זוגיות חלופיות.

לגבי טענת בני הזוג, כי מכיוון שהאם נטשה את הנחלה, הרי שעל-פי כללי המינהל הייתה אמורה האם למכור את חלקה עוד בשנת 2004, שנה לאחר שעזבה את הנחלה. הרי, בחינת תקנון המושב מצביעה, כי, אמנם, בסעיף 10 הדן בהפסקת החברות נכתב, כי חברות תפקע במצב שבו מתגורר חדל מלהתגורר במושב על תקופה העולה על 12 חודשים אולם, בהמשכו של אותו משפט הוזכרו המקרים בהם לא תפקע חברותו למרות עזיבתו: "למעט כאשר חדל להתגורר ב- ע' הפועל בשל שליחות ציבורית בארץ או בחו"ל או בשל מעבר לבית אבות".

העובדה, כי קמה למינהל זכות לדרוש את עזיבתה של האם מהנחלה רלבנטית למישור היחסים שבין האם והמינהל ולא למישור היחסים שבין האם לבני הזוג. יש לציין גם, כי הוכח שבמשך השנים גם בני הזוג לא כיבדו את הוראות המינהל, והשתמשו בחלקים מהנחלה בניגוד להוראות המינהל. בנסיבות אלה, טענתם, כי טענת האם לזכויות מכח ההסכם בניגוד להוראות המינהל הינה חסרת תום לב ולפיכך, נקבע כי הם מושתקים מלטעון את טענתם האמורה.

זאת-ועוד, האמור לעיל אין בו כדי לאיין את הקביעות בפסק-הדין בהליך הקודם, לפיהן לבני הזוג זכות בלתי הדירה לשימוש וחזקה בבית ובמחסנים. זכות זו איננה במישור היחסים שבינם לבין המינהל אלא במערך הזכויות אשר בינם לבין ההורים, לרבות האישה.

לגבי זכותו של הנכד להתגורר בנחלה, נקבע שהדיון בתביעה זו מתייתר וזאת מאחר ונכד זה אינו דורש כל זכות משפטית בנחלה ומשום שבכל מקרה, האם הרשתה לו לגור בנחלה ובני הזוג הודו בדיון כי אינם מתנגדים למגוריו.

ב- תמ"ש (ת"א) 99549/00 ב.ק נ' ע.ק, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.10) נסובה התביעה על טענת התובעת, לפיה הופרה התחייבותם של בעלה, הוריו, האגודה השיתופית ומינהל מקרקעי ישראל בנוגע למינוי בעלה כ"בן ממשיך".

הורי הנתבע 1 (בעלה בנפרד של התובעת) (הם הנתבעים 3-2 להלן: "הנתבעים") התחייבו בייפוי-כוח בלתי-חוזר למנותו כ"בן ממשיך" בנחלה שלהם. לאחר מכן התובעת ונתבע 1 בנו את ביתם במושב. לימים נקלעו נישואי הצדדים למשבר והנתבעים 3-2 ביטלו את ייפוי-הכוח. התובעת, אשתו בנפרד של הנתבע, הגישה תביעה כנגד הנתבע, הוריו, והאגודה השיתופית ב. ומינהל מקרקעי ישראל, באשר להפרת התחייבותם של האחרונים לטענתה, בנוגע למינוי בעלה כ"בן ממשיך", ומכאן הפרת התחייבותו של בעלה כלפיה בהסכם הממון שגיבשו במסגרתו התחייב הנתבע להעביר לתובעת את מחצית זכויותיו במשק ובבית שבנו בנחלה.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה.

כידוע הזכות למנות "בן ממשיך" שמורה לחברי אגודה שיתופית החותמים על "הסכם משולש" (שהצדדים לו הם הסוכנות, האגודה והמינהל). במקרה דנן, הנתבעים 3-2 כלל לא היו רשאים להעניק זכויות של "בן ממשיך" לנתבע או לתובעת, שכן, לא היו בידי ההורים זכויות קנייניות, אלא היו בידיהם זכויות אישיות של "בר-רשות בלבד", ועבירות זכויות אלה כפי שנקבע בהסכם המשבצת ה"דו-צדדי" (שהצדדים לו הם המינהל והאגודה) שחל עליהם, לא הייתה אפשרית בדרך של מינוי התובעת והנתבע כ"בנים ממשיכים" לאחר מותם, שכן, לא הייתה להם זכות כזו על-פי תקנון האגודה וממילא חוזה דו-צדדי איננו מכיר כלל במוסד הבן הממשיך.

בנוסף, הפרשנות המקובלת בפסיקה, גורסת כי ההתחייבות להעביר את הזכויות ל"בן ממשיך" נחשבת כהתחייבות שהשתכללה רק כאשר ניתנת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להעברה זו ובענייננו, ממילא המינהל גם לא נתן כל הסכמה כזו מצידו, כי הנתבע יהיה "בן ממשיך". בהמשך בית-המשפט מבהיר לא ניתן היה למנות במושב בן ממשיך, לא מכוח תקנון האגודה וגם לא מכחתקנות האגודות השיתופיות (חברות).

בית-המשפט מקבל את טענת התובעת כי הנתבעים 3-2 חתמו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר לשם הבטחת זכויות התובעת והנתבע (ולא כדי להוציא היתר בניה) אחרי מותם. אולם, אין לראות בכך הקניית זכויות בלתי חוזרת. שכן, כאמור, לאור הסכם המשבצת, הנתבעים כלל לא היו רשאים להבטיח הבטחה שכזו. מכל מקום ייפוי-הכוח לא קיים יותר וממילא גם כשהיה קיים, בטעות הייתה יסודו. בנסיבות אלו, במישור הזכויות במושב אין נפקות לביטול ייפוי-הכוח.

עם-זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובעת והנתבע פיצו את אחיות הנתבע לאור ההבטחה הגלומה בייפוי-הכוח ובנו ביתם בנחלה בהשקעה של כ-1.5 מיליון שקלים. בנסיבות - לכאורה - נתנו הנתבעים לתובעת וגם לנתבע "רישיון משני" להתגורר בבית שבנו במשק והם קיבלו מעין רישיון לתקופה בלתי-מוגבלת לחזקת ייחודית בחלק משטח המשק. כן לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הזכויות שהיו בידי הנתבעים היו זכויות בעלות ערך כלכלי.

בנסיבות אלו גם אם ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר היה "נטול" כוח משפטי, שכן לא היה בכוחו להעניק זכויות, הוא היה בעל כח משפטי כזה, המעניק לתובעת את זכותה לפיצוי, עקב הסתמכותה על ההתחייבות הגלומה בו ושינוי מצבה לרעה עת ניטלה ממנה "הזכות".

לפיכך, נפסק כי על הנתבעים 3-2 לפצות את התובעת במחצית שווי ההשבחה - מחצית עלות בניית ביתו של "הבן הממשיך", היינו בסך 770,000 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חוות הדעת ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן, נקבע שלסכום זה יש לצרף באופן "רעיוני" גם את מחצית שווי הקרקע הכולל את שטח ביתם של הצדדים.

עוד נקבע כי הלכה למעשה ניתנה לתובעת זכות מגורים ייחודית בלתי הדירה בבית הבנוי בנחלה כלפי הנתבעים 2 ו- 3 לכל ימי חייהם ו/או עד מלאת 120 לנתבע 2, לגור בבית המגורים הבנוי על חלקה א' במשק, ועל המגרש עליו הוא ניצב, ורק בתום תקופות מגוריה בתנאי סעיף זה ו/או על-פי בחירתה של התובעת היא תהיה זכאית לפיצוי שנקבע לעיל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פירוק שיתוף במשקים חקלאיים