פירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית - הדין הרבני
הפרקים שבספר:
- כללי
- סמכות בית-המשפט בשיתוף פירוק במקרקעין, לרבות בענייני משפחה
- סמכות עניינית
- שיתוף בנכסים (סעיף 27 לחוק המקרקעין)
- שיעור חלקו של שותף (סעיף 28 לחוק המקרקעין)
- הסכם שיתוף (סעיף 29 לחוק המקרקעין)
- ניהול ושימוש (סעיף 30 לחוק המקרקעין)
- זכותו של שותף יחיד (סעיף 31 לחוק המקרקעין)
- נשיאת הוצאות (סעיף 32 לחוק המקרקעין)
- תשלום בעד השימוש (סעיף 33 לחוק המקרקעין)
- זכות השותף לעשות בחלקו (סעיף 34 לחוק המקרקעין)
- הזכות לפירות (סעיף 35 לחוק המקרקעין)
- קיזוז (סעיף 36 לחוק המקרקעין)
- הזכות לתבוע פירוק שיתוף (סעיף 37 לחוק המקרקעין)
- פירוק על-פי הסכם או צו בית-המשפט (סעיף 38 לחוק המקרקעין)
- פירוק דרך חלוקה (סעיף 39 לחוק המקרקעין)
- פירוק דרך מכירה (סעיף 40 לחוק המקרקעין)
- דירת מגורים של בני זוג (סעיף 40א לחוק המקרקעין)
- פירוק במקרים מיוחדים (סעיף 41 לחוק המקרקעין)
- פירוק דרך הפיכה לבית משותף (סעיף 42 לחוק מקרקעין)
- משאלות השותפים (סעיף 43 לוק המקרקעין)
- ניהול ושימוש עד לפירוק (סעיף 44 לחוק המקרקעין)
- שיתוף בזכויות אחרות (סעיף 45 לחוק המקרקעין)
- פירוק השיתוף בשל הקמת מחוברים שלא כדין (סעיף 46 לחוק המקרקעין)
- פירוק השיתוף דרך חלוקה (סעיף 47 לחוק המקרקעין)
- פירוק השיתוף דרך מכירה (סעיף 48 לחוק המקרקעין)
- בעל בית שהיה לדייר (סעיף 33 לחוק הגנת הדייר)
- פירוק שיתוף במשקים חקלאיים
- פירוק השיתוף במשפט העברי
- פירוק השיתוף בבית-הדין הרבני
נשיאת הוצאות (סעיף 32 לחוק המקרקעין)
1. כלליסעיף 32 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:
"32. נשיאת הוצאות
(א) כל שותף חייב לשאת לפי חלקו במקרקעין המשותפים בהוצאות הדרושות להחזקתם התקינה ולניהולם.
(ב) שותף שנשא בהוצאות כאמור למעלה מחלקו זכאי לחזור ולהיפרע מן השותפים האחרים לפי חלקיהם במקרקעין."
לפי סעיף זה, כל שותף חייב, לפי חלקו היחסי במקרקעין, לשאת בהוצאות ניהול המקרקעין והחזקתם השוטפת.
פשיטא שהשותפים יכולים להסכים ביניהם שלצורך הנשיאה בהוצאות וחלוקתן, יחולקו המקרקעין לחלקים מסויימים, וכל שותף ישא בהוצאות הכרוכות בניהול ובהחזקה של אותו החלק המסויים בלבד אשר הוועד לו {ע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט(1), 243 (1974)}.
מה קורה כאשר שותף מבצע פעולה מסויימת, דורש החזר משאר השותפים, ולאחר מכן מתברר, כי הוא לא היה זכאי להוציא את ההוצאה המדוברת?
מחד גיסא, על-פי פרשנות מצומצמת של סעיפים אלה, אם הוא לא היה רשאי לבצע את הפעולה, הוא לא רשאי לדרוש החזר. מאידך גיסא, ניתן לומר, כי במידה והפעולה וההוצאה שבאה בעקבותיה, השביחה את המקרקעין, יש ליתן פרשנות מרחיבה לסעיפים אלה, או לחילופין בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט, להעניק זכות תביעה לפי סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
טענה נגדית עשויה להיות, כי הואיל ולא הייתה לשותף רשות לבצע את הפעולה על דעת עצמו, הרי הוא נחשב כ"מתנדב" ואינו רשאי לבקש השבת רווח.
בפועל, כל מקרה יבחן על-פי נסיבותיו. אם השותפים התנגדו לפעולה והשותף ביצע את הפעולה חרף התנגדותם, הוא לא זכאי להחזר כספי. אולם, אם השותף ביצע את הפעולה בתום-לב, והשותפים האחרים אמצו אותה ונהנים ממנה, אך מסרבים לשלם את חלקם, במקרה כזה תהיה נטיה לחייבם בהשבה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
ב- ע"א 14/75 {ישראל ספיר נ' דוד אשר, פ"ד כח(2), 153 (1974)} נדון ערעור, אשר לפיו נדחתה בקשת המערער להכריזו כבעלים של מחצית הבית המשותף לו ולאשתו. אשת המערער הוכרזה פסולת-דין, והמשיב התמנה אפוטרופוס על גופה ורכושה. בקשת המערער הייתה להצהיר שהרישום של חלקיו וחלקי אשתו בבית בו הם גרים אינו מבטא נכונה את הבעלות על הנכס, ושהבית הוא שלו ושל אשתו בחלקים שווים. כן ביקש הוא להצהיר שהכנסות הרכוש המשותף שייכות לו.
בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע, כי אין תוקף לייפוי-הכוח שנתנה החסויה, למערער ערב נישואיהם, המתיר לו לעשות ברכוש כראות עיניו.
בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט קיסטר, בדעת רוב פסק, כי המערער לא הצליח להוכיח שלפי כוונתם של בני הזוג היה הבית צריך להיות רכוש משותף.
לעניין ההוצאות שהוציא המערער, פסק כב' השופט, כי שותף שהוציא למעלה מחלקו בהוצאות החזקה וניהול של הרכוש המשותף, ובהוצאות אחרות שנעשו בהסכמה הדדית ושהביאו לידי השבחת הרכוש והגדלת הכנסותיו, זכאי להיפרע משותפו לפי חלקו.
כב' השופט קיסר דוחה גם את טענתו של המערער לעניין השימוש בייפוי-הכוח, ופוסק כי לאחר עיון בייפוי-הכוח, ניתן להיווכח שהוא כללי ביותר ואין בו כל רמז שהוא נמסר כדי להבטיח ביצועה של עסקה מסויימת וכי זכויותיו של אדם שלישי או של המערער קשורות בו. גם המערער בתצהירו לא הצביע על שום אינטרס ושום עסקה שייפוי-כוח זה בא להבטיחם. בייפוי-כוח בלתי-חוזר מצויינת בדרך-כלל הזכות או העסקה שאותן בא ייפוי-הכוח להבטיח וכל זמן שהעסקה לא בוצעה או הזכות לא מומשה אין המרשה יכול לחזור בו מהרשאתו.
אם הייתה זכות כלשהי על המערער היה להוכיח כי הייתה זכות כזו וכן עליו להוכיח שלמימוש זכות זו דרוש עוד שימוש בייפוי-הכוח על-ידי המערער.
בדעת מיעוט, כב' השופט ח' כהן, מציין כי לא עלה בידי המערער להוכיח שלפי כוונתם של בני הזוג היה הבית צריך להיות רכושם המשותף. לא באה ראיה כלשהי שהחלקים שהיו בידי האישה לפני הנישואין ואלה שרכשה ללא תמורה אחרי הנישואין לא היו צריכים ומכוונים להישאר רכושה שלה. המערער הוסיף לה על ששת חלקיה אלה עוד שני חלקים מתוך הארבעה שהוא רכש ובין אם התכוון לתת לה אותם במתנה, כפי שסבר בית-המשפט המחוזי, ובין אם בעצם הרישום גילה המערער דעתו שהוא הועיד ארבעת החלקים שרכש להיות רכוש משותף, הרי לאישה שמונה חלקים ולמערער שני חלקים מתוך עשרה.
אשר להשקעות שהשקיע המערער בדירות, כב' השופט פוסק, כי על האישה לשאת בחלקה בהוצאות אלה, ובדין פסק כך בית-המשפט המחוזי.
באשר לייפוי-הכוח אשר על פיו רוצה המערער להוסיף ולנהל את ענייני הבית גם בשם אשתו - כאן, לפי כב' השופט כהן, טעה בית-המשפט המחוזי, כאשר קבע שייפוי-הכוח איננו בלתי-חוזר.
ייפוי-הכוח נושא את הכותרת "בלתי-חוזר" ואם כי כותרת כזו כשלעצמה אינה ראיה לכך שאמנם קיימת זכותו של אחר שייפוי-הכוח בא להבטיחה הרי הטוען שייפוי-כוח כזה הינו למעשה בלתי-חוזר עליו הראיה.

