דמי פגיעה

שאלה: מה דינו של מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה אחרת מתאימה על-פי סעיף 92 לחוק ב"ל?

תשובה: סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו לאי-מסוגלות לבצע עבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד לביטוח לאומי, דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאיננו מסוגל לעבוד כאמור, ובתנאי שלא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.
יחד עם זאת, סעיף 92(ב) לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה-עשר שבועות.
פרק הזמן של שלושה-עשר שבועות הוא פרק זמן קלנדרי. לפיכך, אחרי שחלפו שלושה-עשר שבועות מיום הפגיעה, אף אם המבוטח לא מיצה את כל דמי הפגיעה, אין הוא זכאי עוד לדמי פגיעה. אם נגרם לו אי-כושר לעבודה בגין התאונה, עליו לפעול לקבלת קצבת נכות {דב"ע מט/0-26 המוסד לביטוח לאומי נ' הלל אהרון, פד"ע כ 354}.
ב- ב"ל (ת"א-יפו) 7521/07 {מאיר אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 564 (2008)} קבע בית-הדין כי פסק-הדין המנחה בסוגיה זו, עליו אף נסמך הנתבע, הינו דב"ע מט/26-0 {המוסד לביטוח לאומי נ' הלל אהרון, פד"ע כ 354}. יצויין כי פסק-דין אהרון התייחס לנוסח קודם של החוק אשר קבע כי לא ישולמו בקשר לפגיעה אחת יותר מדמי פגיעה בעד 26 שבועות (סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי בנוסחו אז וסעיף 92 לחוק להיום). באותו עניין נקבע כי תקופת דמי הפגיעה לא תחרוג מתחום 26 השבועות שהוקצו לכך בחוק ואשר ספירתם מתחילה מיום הפגיעה. בית-הדין אף מצא לנכון לציין, כי אם הסתיימה התקופה שבעבורה משתלמים דמי פגיעה בהתאם לחוק והמבוטח נמצא נכה כתוצאה מן הפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד מענק נכות או קצבת נכות {ראה גם ב"ל (נצ') 2003/03 בוחניק משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 11038 (2006)}.
ב- ב"ל (חי') 1501/03 {סאלח חליל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 9620 (2005)} קבע בית-הדין כי סעיף 92(א) לחוק קובע זכאות לדמי פגיעה עבור תקופת אי-כושר, אם הנפגע לא עסק למעשה "בכל עבודה", כך שדי בעבודה חלקית שהוא עשה, אחרי הורדת הגבס כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבלת דמי פגיעה.
ב- ב"ל (חי') 746/01 {עמית גור נ' המוסד לביטוח לאומי-סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 1 (2002)} קבע בית-הדין כי אין לצפות כי עובד אשר לו מקום עבודה קבוע, ונבצר ממנו זמנית למצוא עבודה בתחומי המפעל, יזנח מקום עבודתו ויפנה לחפש מקום עבודה אחר על-מנת שיהיה זכאי לדמי פגיעה.
ב-דב"ע מה/0-40 {משה בן שבת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 46} נדונה משמעות המונח "עבודה מתאימה אחרת" דווקא מנקודת המבט של המעביד, ולעניין זה נאמר:
"התנאי הוא שאין המבוטח 'מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת'; לעבודתו, משמע לעבודה שאותה הוא ביצע ואותה הוא אמור לבצע אצל מעבידו, ועבודה "מתאימה אחרת", פירושו עבודה מתאימה אחרת שהמעביד יכול ורואה לאפשרי ליתן לעובד שבו מדובר. ככלות הכל אין לשכוח שהמעביד הוא הוא ששילם דמי ביטוח בעד העובד ועל-כן זכאי הוא לכך שעם שובו של העובד לעבודה, יהא הוא במצב המאפשר לו לפעול במסגרת המפעל כפי שפעל קודם וכנגד זה לשלם שכר עבודה" {ראה גם ב"ל (נצ') 1391/99 מועלם נאג'י שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 478 (2000); ב"ל (ת"א-יפו) 828/98 שלום רובין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 7089 (2000)}.
ב- ע"ב (ת"א-יפו) 1242/97 {מאמון עיסא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 765 (2000)} קבע בית-הדין:
"5. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי אני קובעת כי התובע זכאי לדמי הפגיעה שקיבל, למעט תמורת דמי פגיעה בגין 18 יום בהם עבד, וזאת מן הטעמים דלהלן:
א. טענת התובע, לפיה שב לעבוד וניסה לעבוד - אך מצבו הרפואי מנע זאת ממנו, טענה זו לא נסתרה והיא שבה ומופיעה הן בהודעה לחוקר הנתבע, והן בתצהיר ובעדות התובע.
ב. הנתבע לא הוכיח כי התובע עבד ימי עבודה נוספים על אלה בהם הודה.
ג. מתלושי השכר שצורפו עולה כי התובע עבד 7 ימים ביולי 1996 ו- 8 ימים באוגוסט 1996.
לו רצה התובע להסתיר את עצם עבודתו ולשקר בעניין זה - היה מבקש מהמעביד שלא להנפיק לו תלושים כלל.
מאידך, משהונפקו תלושים ובהם צויין כי התובע עבד - מה טעם היה למעביד או לתובע לציין בתלושים מספר ימי עבודה שקרי ומופחת?"
ב- ע"ב (ת"א-יפו) 587/98 {סוסן אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(3), 5972 (1999)} קבע בית-הדין כי סעיף 92(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "המוסד ישלם למבוטח דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר 'אם לא עסק למעשה בכל עבודה'. ומכאן כי מבוטח שעבד בתקופה בה היה לו אישור רפואי בדבר אי-כושר לעבודה, אף אם עבד בעבודה השונה מעבודתו הרגילה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה" {ראה גם דב"ע מה/0-117 מישל אליאס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 169; דב"ע מט/0-62 מרדכי קרויטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 374; דב"ע מח/0-42 מיכאל ורטנסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 471; תב"ע (ב"ש) נו/116-0 בסקין אלכסנדר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(1), 464 (1998)}.

שאלה: על מי הנטל להוכיח את הזכאות לדמי פגיעה על-פי סעיף 92 לחוק ב"ל?

תשובה: ב- תב"ע (ב"ש) נז/446-0 {ביזמוט אלברט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 813 (1998)} קבע בית-הדין:
"6. הנטל להוכיח את הזכאות לדמי פגיעה מוטל על התובע, ונטל זה כולל, בראש ובראשונה, את הצורך להוכיח, שהתובע לא עסק, למעשה, בכל עבודה בתקופות אי-הכושר. כבר נפסק, כי המחוקק נקט בלשון "בכל עבודה" ולא בעבודתו הרגילה דווקא. סוגיה זו נדונה כבר בבית-הדין פעמים רבות, כך למשל, נפסק, כי בעל מוסך, שעבד עד אותה עת בעבודה פיסית כמכונאי ולאחר הפגיעה, עסק במתן הוראות לפועל ובגביית כספים בלבד, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה, מאחר ואין לומר, כי: 'לא עסק למעשה בכל עבודה'. {דב"ע מט/0-62 מרדכי קרויטמן נ' המל"ל, פד"ע כ 374}. בעניין משעלי נאמר בבית-הדין:
'המערער טען, כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו, אבל הודה כי עסק בעבודה של מכירת מוצרים ולפעמים 'שם לכה' על מוצרים. סעיף 48(א) (סעיף 92 לחוק ב"ל אחרי התיקון – המחבר) מזכה בדמי פגיעה בעבודה רק עובד עצמאי שלא עסק ב-'כל עבודה', ולכן די בעבודה החלקית שעשה המערער כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה.' (דב"ע מו/0-4 שלמה משעלי נ' המוסד לביטוח לאומי, לקט פסקי-דין בהוצאת המוסד לביטוח לאומי, 72.50).
ובעניין אחר:
'סעיף 48(א) לחוק (סעיף 92 דהיום – המחבר) קובע כי המשיב ישלם למבוטח עצמאי דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר, '...אם לא עסק למעשה בכל עבודה...' המערער טען כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו. אולם בית-הדין האיזורי קבע כי עסק בפיקוח על עובדים, קבלת הזמנות וגביית כסף. סעיף 48(א) מקנה זכויות רק לעובד עצמאי שלא עסק ב-"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה.' {דב"ע מו/0-29 אליעזר ויזל נ' המוסד לביטוח לאומי; לקט פסקי-דין בהוצאת המוסד לביטוח לאומי, 72.52}.
7. נוכח ההלכה, אותה הבאנו לעיל, לא תהיה לתובע זכאות לדמי פגיעה בהתאם לסעיף 92 לתקופה בה עבד, אף אם מדובר בעבודה מוגבלת ושונה מעבודתו הרגילה. השאלה שנותרה, איפוא, בפנינו, הינה, האם יהיה זכאי התובע לדמי פגיעה מופחתים בהתאם לסעיף 102 לחוק. כאמור, התובע נפגע ביום 24.12.95, ולכן יש לבחון את זכאותו בהתאם לנוסחו של סעיף 102 לחוק לפני תיקון מס' 9 בו נקבע כדלקמן:
(א) 'המוסד ישלם דמי פגיעה מופחתים לעובד עצמאי שמחמת אי-כושר חלקי לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת שנגרם מפגיעה בעבודה צימצם את עבודתו בארבע שעות או יותר ליום עבודה'.
(ב) 'לעניין סעיף זה לא יובא בחשבון כיום עבודה מלא של המבוטח פרק זמן העודף על שמונה שעות עבודה'.
8. ממכתבו של התובע, נ/2, עולה, כי התובע שהה באתרים בהם עבדו עובדים מטעמו בין שעתיים לארבע שעות ביום. בנוסף לכך, הוא עסק בקבלת הזמנות באספקת דברים שחסרים לפועלים, בפיקוח על עבודת הפועלים, ובעבודות ניהוליות של עסקו. לא הוכח כמה זמן ארכו עבודות אלה, אך נוכח הדברים שמסר, יתכן בהחלט, שאלה ארכו מעל 4 שעות. יש לזכור, כי נטל ההוכחה, שהתמלאו התנאים המזכים לקבלת דמי פגיעה מופחתים (דהיינו, שעבד פחות מארבע שעות), מוטל על התובע. כיוון שעניין זה לא הוכח כדבעי, יש לומר, שהתובע לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו, ולפיכך, יש לדחות את תביעתו.
9. סוף דבר: התביעה נדחית."
{ראה גם ב"ל (ב"ש) 870/97 עמירה רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 866 (1998)}.
שאלה: כיצד ישולמו לעובד דמי פגיעה עבור שלושת הימים הראשונים על-פי סעיף 93 לחוק ב"ל?

תשובה: סעיף 93 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אולם המעביד ישלם לנפגע שכר אותו יום.
בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אשר בהם לא היה המבוטח מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת כתוצאה מהפגיעה, לא ישולמו דמי הפגיעה אלא-אם-כן לא היה המבוטח מסוגל לעבודה כאמור שנים-עשר ימים לפחות בנוסף על יום הפגיעה.

שאלה: מה דינו של שיהוי בהגשת תביעה לדמי פגיעה?

תשובה: ב- תב"ע (י-ם) 794/97-35 {בלפר אביבה נ' אבי בן אבו, תק-עב 98(1), 1643 (1998)} קבע בית-הדין:
"7. לטענת התובעת היא נפגעה בעבודה ועל-כן היא זכאית לדמי פגיעה. לדבריה היא מלאה את טפסי התביעה הנדרשים לביטוח הלאומי ומסרה אותם למעסיקה, ומאז (יולי 1995) אין היא יודעת מה עלה בגורלם. לפיכך היא תובעת מן הנתבע סך של 528 ש"ח דמי פגיעה בעבודה שהם על-פי דבריה שכרה בגין 4 ימי עבודה בהם נעדרה מן העבודה.
לטענת הנתבע הוא העביר את הטפסים הנדרשים למל"ל ולפי ידיעתו תביעתה של התובעת נדחתה.
תמוהה תביעתה של התובעת בעניין זה את הנתבע. התובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבע בחודש 11/97, שהם שנתיים וארבעה חודשים לאחר מועד הפגיעה הנטענת. לא ברור מה עשתה התובעת במהלך אותה תקופה לברור תביעתה, בין במוסד לביטוח לאומי ובין אצל הנתבע. יצויין כי לפי סעיף 93 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995-, לא משולמים דמי פגיעה בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אלא אם לא היה המבוטח מסוגל לעבוד 12 יום לפחות. במקרה שלפנינו, התובעת ציינה כי לא היתה מסוגלת לעבוד 4 ימים בלבד.
לא ברור אם התובעת הציגה את תעודת המחלה שקבלה בפני הנתבע לצורך קבלת דמי מחלה ממנו, או שמא ראתה את התביעה כתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי והעבירה את המסמכים הנדרשים והתעודות במצורף לתביעה למוסד לביטוח הלאומי, על-מנת לקבל את התשלום מן המוסד. לא ברור אם התובעת בקשה אי פעם מן הנתבע לקבל תשלום בגין הימים הללו כימי מחלה, ואם הציגה כאמור את התעודות הנדרשות להוכחת היעדרותה מן העבודה עקב מחלה, בפני הנתבע. יצויין כי מן התלושים עולה כי הנתבע שילם לתובעת דמי מחלה בגין 19.5 ימי מחלה בחודשים נובמבר ודצמבר 1995. כך שלא יהיה נכון לומר כי הנתבע לא נהג לשלם דמי מחלה כשנדרש לכך.
סיכומו של דבר, לא ניתן לקבל את תביעתה של התובעת לדמי פגיעה כפי שהוגשה. התביעה אינה ברורה ואינה מקימה עילה לתובעת כנגד הנתבע, ולפיכך דינה להידחות."

שאלה: מהי הגדרתה של תקופת הזכאות הראשונה על-פי סעיף 94 לחוק ב"ל?

תשובה: "תקופת הזכאות הראשונה" הינה שנים-עשר הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה לפי פרק זה.
בנוסף סעיף 94 לחוק ב"ל קובע:
"(ב) על-אף האמור בסעיף 92(א) יחולו לגבי תקופת הזכאות הראשונה הוראות אלה:
(1) היה הנפגע עובד:
(א) המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה;
(ב) (1) היה הנפגע עובד אצל מעבידים שונים, יחזיר כל אחד מהם למוסד, חלק יחסי מהסכום ששילם המוסד בעד תקופת הזכאות הראשונה;
(2) המוסד יקבע את החלק היחסי האמור בפסקה (1), בהתאם לחלקו היחסי של סכום שכר העבודה הרגיל של העובד אצל אותו מעביד לעומת הסכום הכולל של שכר העבודה הרגיל של העובד אצל כל מעבידיו;
(ג) מועד תשלום ההחזר למוסד כאמור בפסקאות-משנה (א) ו-(ב) יהיה היום ה-15 בחודש שחל בתכוף לאחר החודש שבו הודיע המוסד למעביד על הסכום שעליו להחזיר למוסד; ההודעה תכלול פירוט של הסכום שעל המעביד להחזיר למוסד;
(ד) דין סכום ההחזר לפי סעיף זה כדין דמי ביטוח, והוראות פרק ט"ו והתקנות שהותקנו לפיו יחולו לעניין החזר הסכום האמור, בשינויים המחוייבים, כאילו היו דמי ביטוח;
(ה) החזיר המעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד או חלק ממנו, יחזיר לו המוסד חלק יחסי מהפיצוי על דמי הפגיעה שקיבל המוסד לפי סימן ד' לפרק י"ד;
(ו) השר רשאי לקבוע כללים והוראות בדבר דרכי חישוב הסכום שעל מעביד להחזיר למוסד לפי סעיף זה וכן בדבר דרכי חישוב הסכום שעל המוסד להחזיר למעביד לפי סעיף-קטן (ה), ובדבר המועדים לתשלום ההחזר למעביד לפי אותו סעיף-קטן.
(2) היה הנפגע עובד עצמאי, לא ישולמו לו דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה" {ראה גם ת"א (חי') 23875/06 סלקום ישראל בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(4), 27050 (2007)}.

שאלה: מי אינו זכאי לקבל תמורת דמי פגיעה על-פי סעיף 95 לחוק ב"ל?

תשובה: מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על-פי סעיף 343 לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי פגיעה ממעבידו.

שאלה: מה דינם של אסיר או עציר לעניין דמי פגיעה על-פי סעיף 96 לחוק ב"ל?

תשובה: לאסיר או לעציר, או למי שנמצא במעון או במעון נעול או במעצר על-פי חוק הנוער, לא ישולמו דמי פגיעה.

שאלה: מה שיעורם של דמי פגיעה על-פי סעיף 97 לחוק ב"ל?

תשובה: דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ-75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30;
מדמי הפגיעה שמשלם המוסד ומתמורת דמי פגיעה ינוכו דמי ביטוח בשיעור הקבוע בטור ד' שבלוח י'; הרשה המוסד למעביד פלוני לשלם דמי פגיעה לעובדיו - ינכה המעביד את דמי הביטוח כאמור.

שאלה: מה משמעותה של גימלת דמי פגיעה?

תשובה: ב- עב"ל 39/99 {המוסד לביטוח לאומי נ' גבע ראובן, תק-אר 2002(2), 394 (2002)} קבע בית-הדין:
"10. גימלת דמי הפגיעה הינה גימלת קיום קצרת טווח, מחליפת שכר העבודה ששולם קודם לפגיעה, ולכן נגזרת הימנו. גימלת הנכות בעבודה המשתלמת על-פי מידת הפגיעה בכושר עבודתו של הנכה לאור דרגת נכותו, והעשויה להשתלם לו עד אחרית ימיו - נגזרת ישירות מדמי הפגיעה ולפיכך אף היא נגזרת משכר העבודה ששולם קודם לפגיעה. שכר העבודה ששולם קודם לפגיעה ולענייננו - "שכר העבודה הרגיל" על-פי המינוח החוקי, ראוי שתינתן לו משמעות לאור תכלית תשלומם על דמי הפגיעה וגימלת הנכות בעבודה.
משכך הם הדברים, בעיקרו של דבר, בדין פסק בית-הדין קמא, לאור תכלית החוק ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כי יש להתייחס למשיב כאל נהג, שלא שולמה לו מלוא משכורתו ברבע השנה שקדמה לפגיעה על-פי תקנה 1(2) לתקנות, ולא כאל עוזר קופאי ששולמה לו מלוא המשכורת.
אשר-על-כן, בעיקרו של דבר, בדין מסקנתו היתה, כי חישוב שכר עבודתו הרגיל, צריך להעשות על-פי הוראות תקנה 3 - בהתאם למשכורתו בעד שעות עבודתו הרגילות בעבודתו כנהג אילו עבודתו היתה מלאה."

שאלה: כיצד מחושבים דמי הפגיעה למבוטח שנפגע בעבודה?

תשובה: עב"ל 114/98 {המוסד לביטוח לאומי נ' שלום אביאל, תק-אר 99(2), 73 (1999)} קבע בית-הדין:
"7. על-פי סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), דמי הפגיעה למבוטח שנפגע בעבודה הם 'שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח'. 'שכר העבודה הרגיל הוא הסכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים' (סעיף 98(א) לחוק הביטוח הלאומי). עם זאת, שר העבודה והרווחה הוסמך לקבוע בתקנות הוראות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל, ובכלל זאת 'הוראות לחישוב שכר העבודה הרגיל, במקרים שבהם לדעתו החישוב לפי סעיף 98 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטח' (סעיף 100(2) לחוק הביטוח הלאומי).
8. במסגרת סמכותו זו התקין השר את תקנות חישוב שכר העבודה, בהן נקבע, לענייננו, כדלקמן:
'1. בתקנות אלה -
"עובד במשכורת" - עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר...
2. לעניין סעיף 98 לחוק יחושב שכר העבודה הרגיל:
(1) לגבי עובד במשכורת שבעד רבע השנה אין משולם לו מלוא המשכורת - כאמור בתקנה 3...
3. המשכורת בעד שעות עבודה רגילות שהיתה משתלמת לעובד בעד רבע השנה כאמור בתקנה 1(2) אילו עבודתו היתה מלאה, תחולק ב-90, ובלבד שהסכום המתקבל לא יפחת מהסכום שהיה מתקבל לפי סעיף 98 לחוק.'
9. בנושא זה נפסק ב-דב"ע נד/0-77 {לואיזה לקסר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 361, 366-365} כדלקמן:
'7. עבודתו הרגילה של המבוטח לפני הפגיעה - שיטת חישוב דמי הפגיעה מתאימה למקרה של תאונת עבודה פתאומית, כפי שקורה ב-99% מהפגיעות בעבודה (נתונים של מחלקת המחקר של המוסד), שכן המבוטח עשה את עבודתו הרגילה עד לתאונה. אם עבודתו הרגילה של המבוטח היתה משרה מלאה, יקבל דמי פגיעה על-פי משרה מלאה. אם עבודתו הרגילה של המבוטח היתה במשרה חלקית, יקבל דמי פגיעה על-פי חלקיות משרתו.
8. עבודה חלקית לפני הפגיעה כדבר חריג - המחוקק התחשב גם במבוטח שהיה רגיל לעבוד משרה מלאה, אך בחודשים שלפני תאונת העבודה עבד משרה חלקית מסיבות שונות, כגון העובד לקה במחלת מקצוע, עובדת בהריון, עובד שבן משפחתו חלה וזקוק לטיפול וכו'.' "

שאלה: מה דינו של מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי על-פי סעיף 99 לחוק ב"ל?

תשובה: מבוטח שאירעה לו פגיעה בעבודה כעובד, הכנסותיו כעובד עצמאי לא יובאו בחשבון לצורך חישוב שכר עבודתו הרגיל לעניין פרק זה אלא-אם-כן נתמלאו בו התנאים שהיו מזכים אותו לגימלה לפי פרק זה אילו נפגע בעבודתו כעובד עצמאי.
מבוטח לפי סעיף 75(א)(3), אשר ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה היו לו גם הכנסות כעובד או כעובד עצמאי, יובאו בחשבון, לעניין חישוב שכר העבודה הרגיל לפי סעיף 98, הכנסותיו כעובד או כעובד עצמאי, או ההכנסה המחושבת לפי סעיף 98(ב)(2) לגביו כשהוא מבוטח לפי סעיף 75(א)(3), הוכל לפי הסכום הגבוה יותר.

שאלה: למי ישלם המל"ל דמי פגיעה מופחתים על-פי סעיף 102 לחוק ב"ל?

תשובה: ב- ב"ל (נצ') 1797/04 {עמאד ח'אלד ח'ליפה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 5813 (2006)} קבע בית-הדין כי הכלל בעניין תשלום דמי פגיעה נקבע בסעיף 92(א) לחוק, שם נאמר:
"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה."
מכאן, שכדי להיות זכאי לדמי פגיעה לפי סעיף 92(א) לחוק, יש צורך שבזמן תקופת אי-הכושר - המבוטח לא עסק למעשה בכל עבודה. מאחר שהתובע עסק בעבודה (העבודה במתנ"ס) בתקופת אי-הכושר - הרי שהוא אינו זכאי לדמי פגיעה על-פי הכלל שנקבע בסעיף 92(א) לחוק.
מכאן, שיש לבדוק אם חלה על התובע ההוראה היוצאת מן הכלל, שנקבעה בסעיף 102(א) לחוק אשר מדריך כיצד יש ליישם את הוראת סעיף-קטן (א).
העולה מהוראות סעיף 102(א) לחוק הוא שלשם זכאות לדמי פגיעה מופחתים, יש צורך באישור רפואי המלמד על הכשירות לעבוד מספר שעות מופחת, ודמי הפגיעה שאמורים להשתלם למבוטח שיש בידיו אישור רפואי כזה, הם שמינית מדמי הפגיעה ליום כפול מספר שעות אי-הכושר, בתנאי שהמבוטח לא עבד בכל עבודה בשעות אי-הכושר.
מאחר שתעודות אי-הכושר של התובע אינן כוללות הוראה בדבר שעות אי-כושר, הרי שנראה לנו שצדקה באת-כוח הנתבע בטענתה (בסעיף 8ז לסיכומיה) שהתובע, למעשה, כלל לא היה זכאי לדמי פגיעה (שכן בהיעדר אישור רפואי כאמור בסעיף 102 לחוק, חל על התובע הכלל האמור בסעיף 92 לחוק, כלל אשר שולל זכאות לדמי פגיעה ממבוטח שעסק בעבודה כלשהי בתקופת אי-הכושר).
על-כן, לא נראה לנו שיש לתובע עילה לבוא עם הנתבע בטרוניה על כך ששילם לו דמי פגיעה מופחתים בשיעור כלשהו.
מכל מקום, גם אם אין זה נכון שהתובע עבד דווקא 4 שעות במתנ"ס, הרי שההפחתה הזו כבר אושרה בתובענה הקודמת שבין הצדדים (ב"ל 1382/04), ונראה לנו שבין הצדדים יש השתק פלוגתא בעניין אופן ההתחשבות בעבודתו של התובע במתנ"ס בתקופת אי-הכושר {ב"ל (חי') 746/01 עמית גור נ' המוסד לביטוח לאומי-סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 1 (2002); ב"ל (נצ') 1391/99 מועלם נאג'י שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 478 (2000); עב"ל 101/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מחאמיד ראסם מוחמד, תק-אר 99(2), 52 (1999); ב"ל (ב"ש) 870/97 עמירה רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 866 (1998); תב"ע (ב"ש) נז/720-0 ישראל מדמון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 919 (1998)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דמי פגיעה