botox
הספריה המשפטית
נטלים וחזקות - דין ומהות

הפרקים שבספר:

לשון הרע

ב- ת"א (שלום חי') 18171-06 {מיכאל סאמר נ' שמאס מטאנס, תק-של 2011(3), 3417, 3422 (2011)} נפסק מפי כב' השופט יעקב וגנר:

"נתוני רקע ועובדות
1. התובע, יליד 1987, במועדים הרלבנטיים להגשת תביעה זו, סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע עקב פרסום תמונתו מתחת לכתבה אשר פורסמה בעלון פרסומת הנושא את הלוגו המוכר של נתבעת מס' 2 (להלן: "קידום") ואת שמו של נתבע מס' 1, ואשר כותרתו "היזהרו מתרמית".

2. הרקע לתביעה זו הוא ניסיון לשווק קורסי הכנה לבחינות הפסיכומטריות במגזר הערבי באזור הצפון, המשולש והמרכז. לשם כך, הופץ עלון פרסומת בשפה הערבית אשר חולק לתיבות דואר במהלך חודש יוני 2006 (להלן: "העלון"). העלון נשא על גביו את הלוגו של קידום ובחלקו גם את שמו של נתבע מס' 1. מכתב התביעה עולה כי בכותרת של עמ' 11 לעלון נכתב: "היזהרו מהונאה" ובהמשך העמוד התפרסמו תמונותיו של התובע בצירוף שמו וציוניו במבחן הפסיכומטרי, תוך ייחוס ביצוע מעשי הונאה לו ולמכון מתחרה בשם סיגמא (להלן: "סיגמא"). מהפרסום בעלון ניתן להסיק לטענת התובע כי הוא משתף פעולה עם סיגמא להצגת נתונים וציונים כוזבים.

3. ביום 18.8.10 ניתן פס"ד ב- ת"א 2692/09 סיגמא - מדע וידע נ' מכון אס יו. אס ואח' (להלן: "פס"ד סיגמא") לפיו קיבל בית-המשפט את תביעתה של סיגמא ופסק כנגד מכון אס. יו. אס (להלן: "SUS"), ונתבע מס' 1, וחייבם לשלם לסיגמא, בנסיבות דומות, פיצוי בגין לשון הרע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בטרם אכריע במחלוקות אציג בתמצית את טענות הצדדים.

טענות התובע
4. לטענת התובע פרסום תמונתו בעמוד שכותרתו "היזהרו מהונאה" עם תוספת המשפט "אם הנך שקרן אל תהיה שכחן" מייחס לו שיתוף פעולה עם חברה המבצעת מעשי הונאה, תרמית, שקר ואחיזת עיניים. פרסום זה עומד ללא ספק במבחנים אותה קבעה הפסיקה ללשון הרע. לטענת התובע הקורא הסביר עלול לסבור כי הוא משקר ביחס לציונו ושותף או קשור לקישוט ציונים או קניית ציונים, ולמעשה מייחס לו קשר למעשה הונאה ותרמית. יש כאן פרסום בכתב באמצעות עלון שהופץ בקרב אלפי תיבות דואר במגזר הערבי ואשר נועד להגיע לאדם אחר זולת התובע ודי בכך לקיים את יסוד הפרסום המהווה אחד מיסודות עוולת לשון הרע.

זאת ועוד, לטענת התובע, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי (ראה סעיף 51 לפסק-דין סיגמא) או הגנת תום-הלב. בנוסף אין לקבל את ניסיונם של הנתבעים לטעון כי אין להם כל קשר לפרסום. חברת SUS הינה חברה שעוסקת בין היתר בשיווק קורסי הכנה לפסיכומטרי כאשר נתבע מס' 1 היה עובד מטעמה ואילו בינה לבין קידום היה הסכם זיכיון ורישיון. נתבע מס' 1 היה הרוח החיה מאחורי ההסכם בין קידום לחברת SUS ואף כתב חלק מהעלון והיה אחראי לחלקו אם לא לכולו. לנתבע מס' 1 היה אישור חתימה בשם חברת SUS והוא היה ערב להתחייבויות החברה כשם שנהנה מזכויותיה. לפיכך ברור שנתבע מס' 1 חב פיצוי לתובע בגין עוולת לשון הרע.

5. באשר לקידום, נטען כי סימונה המסחרי, הלוגו שלה והמוניטין שצברה לאורך השנים מהווים מרכיב חשוב בהתנהלותה. קידום נמנעה מלחשוף את הסכם ההתקשרות המלא בינה לבין SUS בטענה שההסכם מהווה סוד מסחרי וחשפה אך ורק את סעיפים 48 - 52 להסכם המתייחסים לעניין שיווק ומכירות לתלמידים. טענתה של קידום (שאושרה על-ידי SUS) כי SUS ביצעה את הפרסום על דעת עצמה וללא אישורה של קידום ועל-כן אין יריבות בין קידום לתובע, אינה יכולה להתקבל. לטענת התובע נתבע מס' 1 וכן SUS אינם אלא ידה הארוכה של קידום ועל-כן במסגרת חוק איסור לשון הרע מוטלת עליה החובה לפצות את התובע. יש להוסיף כי למרות טענתיה של קידום כי לא ידעה על פרסום העלון ולא אישרה את פרסומו, ולמרות הפרת ההסכם לכאורה ע"י SUS המשיכה קידום בשיתוף הפעולה עימה וזה עד לסיומו של ההסכם בשנת 2008. קידום אף לא נקטה כל פעולה אקטיבית למניעת הפרסום כנגד סיגמא ואף לא נקטו בכל פעולה למניעת השימוש בלוגו שלהם. לטענת התובע עצימת העניים והתרשלותה של קידום באו לידי ביטוי אף בכך שבחוזה בו התקשרה עם SUS לא קיים ולו מנגנון אכיפה מינימאלי המאפשר לה לוודא איזה שימוש נעשה בשמה. למעשה הטענה כי SUS היתה זקוקה לאישורה של קידום לכל פעולות השיווק והפרסום אינה אלא למראית עין, כאשר בפועל אין כל פעולת מעקב או בקרה מצד קידום.

טענות נתבע מס' 1
6. לטענת נתבע מס' 1 הוא אינו אלא עובד שכיר בחברת SUS, אין הוא בעל מניות בחברה ואין לו שליטה על פעולותיה. לטענתו לא היה אחראי לפרסום הנטען וגם לא היה אחראי לתוכן הכתוב בעמוד הרלוונטי. לא הוכח כי נתבע מס' 1 הינו אורגן בחברת SUS ובטח שלא הוכח כי יש להטיל עליו אחריות אישית ככזה. לטענת נתבע מס' 1 התובע כלל לא הצליח להוכיח כי הוא זה שביצע את העוולה הנטענת כנגדו ועל-כן אין כל מקום להטיל עליו אחריות לנזקיו הנטענים של התובע. התובע בחר ביודעין שלא לתבוע את חברת SUS האחראית לפרסום, ועל-כן אין לו להלין אלא על עצמו.
נתבע מס' 1 וטוען כי על פסק-דין סיגמא הוגש ערעור אשר עדיין תלוי ועומד, ועל-כן אין להשתמש בפס"ד סיגמא כראיה בהליכים אלה. זאת ועוד, לטענתו ככל שהדבר נוגע לתובע, הפרסום נהנה מהגנת "אמת דיברתי", שכן כל אשר עשה הפרסום נשוא התביעה הוא התייחסות לפרסומים קודמים של סיגמא והתובע בעניין והבעת דעה נכונה. התובע נבחן 5 פעמים במבחן הפסיכומטרי, הוא למד תחילה במכון הנקרא "קליבר" ונרשם ללימודי הרפואה פעמיים, עד אשר זומן לראיון. התובע נבחן בפעם האחרונה באפריל 2006, עת היה עובד - מדריך של סיגמא וקיבל ממנה שכר ככל עובד שכיר מן השורה. הוא לא היה תלמיד של סיגמא בסמוך לפרסום שעשה אודות הישגו האחרון (ציון 771), וישנו הבדל מהותי בין תלמיד לבין מדריך. כל קורא סביר אשר קרא את המודעות של סיגמא, הסיק מהן בפשטות, כי לפניו תלמיד שעבר קורס בסיגמא, ציונו בפעם הראשונה שנבחן היה 771 והוא זומן לראיון בפעם הראשונה שנרשם לאוניברסיטה. ברור כי מדובר כאן באינפורמציה מטעה מטעם סיגמא והתובע אודות עצמם. כל הפרסומים בעיתונות על הישגיו של התובע בסיגמא נעשו בידיעתו ובאישורו. התובע הטעה את הציבור במודעות שכל מטרתן לעשות לעצמו ולסיגמא פרסומת לא הוגנת והיה עליו לצפות כי מכון מתחרה לא יישב בחיבוק ידיים מול זלזול שכזה בציבור הקוראים. לאור האמור, נתבע מס' 1 טען כי הפרסום בכללותו נהנה בנסיבות האמורות מהגנת "אמת דיברתי".

7. לטענת נתבע מס' 1 אין ספק כי יש בפרסום האמור עניין ציבורי רב ומובהק. התובע יחד עם סיגמא היה מעורב במסע פרסום אשר הטעה את הצרכן. זו התנהלות פסולה ובמישור העסקי יש בה כדי לעורר רצון מצד המתחרים לעמיד את הדברים על דיוקם. כמו כן יש בפרסום הבעת דעה המושתת על נתונים נכונים והנהנית מהגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הפרסום המדובר לא נולד יש מאין. המודעות שהתפרסמו בעיתונות בנוגע לתובע הועתקו לתוך העלון עם הבעת דעה והתייחסות לנאמר. הבחירה במודעה בה הופיע התובע נעשתה במקרה וללא כל היכרות אישית בין הצדדים המעורבים. כל זה יש בו כדי להעיד על תום-הלב האופף את הפרסום וכן כי הפרסום, המהווה עמוד אחד מחוברת בת 13 עמודים, אינו חורג ממתחם הסבירות.

טענות קידום
8. ראשית קידום טוענת כי עילת התביעה היחידה בגינה הוגשה התובענה הינה לשון הרע. לפיכך קידום מתנגדת לכל הרחבת חזית ולצירוף עילות נוספות כגון עצימת עיניים או התרשלות. טענותיו של התובע בכל הנוגע למנגנון הפיקוח של קידום על מכון SUS הינן אלא חזית אסורה שכן הן נוגעות לעילת הרשלנות ולא לעילת לשון הרע. כך גם טענותיו של התובע בנוגע להיותה של SUS ידה הארוכה של קידום. טענות אלה, אשר הועלו לראשונה בסיכומי התובע הינן הרחבת חזית אסורה ועל-כן אין לעלותן.

קידום ממשיכה וטוענת כי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה חברת SUS היתה בעלת רישיון מטעם קידום ובמסגרת פעילותה העסקית פרסמה את העלון השיווקי. לקידום, כפי שהתובע יודע היטב, אין כל יד ורגל בפרסום שכן SUS ביצעה את הפרסום ללא ידיעתה או אישורה של קידום (אשר גם לא היתה צד להליכים בפס"ד סיגמא). SUS לא התנהלה בהתאם לחוזה בינה לבין קידום ולא תיאמה את פרסום העלון עם קידום כנדרש בסעיף 50 לחוזה הזיכיון (להלן: "החוזה"). נטל הוכחת ביצוע הפרסום מוטל על התובע. כאמור, מאחר שקידום לא פרסמה את העלון, לא אישרה את פרסומו ואף ידעה עליו רק בדיעבד, אין התובע יכול להוכיח כי קידום היא זו שביצעה את הפרסום.

9. לטענת קידום בעלון הפרסומת מופיע מס' טלפון של SUS וההפניה לאתר האינטרנט:www.Kidum-a.com הינה הפנייה לאתרה של חברת SUS. התובע לא הוכיח כי קידום היא זו אשר ייעצה, סייעה או פיתתה את חברת SUS לבצע את הפרסום ולפיכך ברור כי SUS אינה ידה הארוכה של קידום. זאת ועוד, התובע היה היחיד שהעיד מטעמו. מדובר בעדות יחידה של בעל דין וככזו יש צורך בנימוקים טובים על-מנת שניתן יהיה להסתפק בה. עדותו של התובע התאפיינה בניסיון להרחיק עצמו מפרסומי חברת סיגמא ומהעובדה כי הצטלם פעמיים לפרסומי חברת סיגמה בשתי תמונות שונות אשר נועדו להטעות את הקורא.

קידום ממשיכה וטוענת כי הפרסום עצמו, אשר לו אינה אחראית, אינו מהווה כלל לשון הרע. הפרסום בו עסקינן מבקש להראות לציבור כי כאשר מכון פסיכומטרי מציין כי תלמיד ספציפי מפרסם עצמו כמי שניגש בפעם הראשונה, אזי אין הדבר נכון שכן שאין מדובר בתלמיד אלא במדריך, וכן אין מדובר במי שניגש לבחינה בפעם הראשונה, אלא בפעם החמישית ואף למעלה מכך. האמור בעלון אינו מהווה לשון הרע אלא פשוט הצגת עובדות אלה וכן ביקורת על המצג הכוזב שהציגו SUS והתובע.
לסיכום קידום מפנה לסוגיית הנזק וטוענת כי התובע לא טען דבר לגבע גובה הפיצוי או לנזקים הנטענים. משכך ברור כי לא הוכיח התובע את תביעתו גם בכל הנוגע לנזק שנגרם לו או לגובה הפיצוי.

דיון והכרעה
10. 'כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי' (ראה: ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3), 840 , 856-857 (1989)).

בתביעה שלפני עלי להכריע בשתי סוגיות מרכזיות בטרם אכריע בשאלת אחריות הנתבעים: הראשונה היא האם יש בדברים שהובאו בעלון משום הוצאת לשון הרע על התובע והשניה היא האם עומדת לנתבעים הגנה על-פי חוק איסור לשון הרע.

אדון בשאלות שבמחלוקת לפי סדרן.

11. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

'...לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית...'

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מהווה מעין הגדרה למונח פרסום:

'פרסום מהו
(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע...'

השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר (ראה: ת"א (יר') 9193/07 איתן מאיר נ' ציפי מלכוב, ניתן ביום 12.05.11 (פורסם בנבו)) וכן את דברי כב' הנשיא א' ברק ב- ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 (2004)).

הפסיקה פיתחה מערכת כללים ייחודית לפירוש פרסומים בהקשר של לשון הרע, כאשר המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר מייחס למילים (ראה: א' שנהר דיני לשון הרע (התשנ"ז-1997), 109). בהתאם למבחן זה, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ראה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607 (2002)).

12. ומן הכלל אל הפרט; הפרסום בעמ' 11 לעלון בו נכתב: "היזהרו מהונאה" ופרסום תמונותיו של התובע בצירוף שמו וציוניו במבחן הפסיכומטרי, כמו גם המשפט "אם הינך שקרן אל תהיה שכחן" מייחס לתובע שיתוף פעולה עם חברה המבצעת לכאורה מעשי הונאה, תרמית, שקר ואחיזת עיניים. פרסום זה עומד ללא ספק במבחן האובייקטיבי אותו קבעה הפסיקה. על-פי אמות המידה של מבחן זה, יש בפרסום זה כדי לייחס לתובע מעשים הפוגעים בשמו הטוב.

אין ספק כי כאשר בוחנים מה השפעתם או זיקתם של הכיתוב בעלון להערכה לה זוכה הפרט- התובע בעיני הבריות, יש בדברים כדי לפגוע בהערכה זו. על-פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור ייחוס שיתוף פעולה של התובע עם חברה אשר עושה כביכול מעשה הונאה, שקר, תרמית ואחיזת עיניים על-ידי הצגת תמונתו הברורה ואף ללא טשטוש של הדמות המופיעה בתמונה, משפילה את התובע ומציגה אותו כמודל למעשה ההונאה והתרמית נשוא הפרסום, ומשכך עונים הם על הגדרת לשון הרע שבסעיף 1 שבחוק (ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, 294-293 (1977)), וכן ראה: א' שנהר דיני לשון הרע (התשנ"ז-1997), 121).

באשר לדרישת חוק איסור לשון הרע בנוגע ליסוד "הפרסום", נראה כי דרישות סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע התקיימו בעניינינו. הפרסום יכול להקים עילה של לשון הרע, גם אם הוא לא יועד לאדם כלשהו. העלון נועד והגיע לאדם אחר זולת התובע, ודי בכך כדי לקיים את יסוד הפרסום שמהווה אחד מיסודות עוולת לשון הרע על-פי החוק.

לאחר שענינו על השאלה ראשונה בחיוב יש לעבור ולבחון את השאלה השניה, האם הנתבעים חוסים תחת אחת ההגנות הקובעות בחוק?

13. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע:

'במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.'

ההגנה הקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום ואילו היסוד השני נוגע למידת העניין לציבור שבאותו פרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין המציאות העובדתית לבין הפרסום. היסוד השני בוחן האם ישנם יתרונות לחברה, המצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע שבו (ראה: שנהר, 215). קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, וההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ראה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808 (1994)). שני יסודות אלה הינם יסודות מצטברים ובהתקיים אחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף.
על המתגונן בטענת "אמת דיברתי" הטיל המחוקק את נטל ההוכחה. כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169 (1987) וכן ראה: ת"א (עפ') 2692/06 סיגמא - מדע ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס. יו. אס., מיום 18.8.10 (פורסם בנבו)).

14. על-מנת לקבוע, האם הפרסום בענייננו, יחסה בצילה של הגנת "אמת דיברתי" יש לבחון האם היה בחומר הראיות שהציגו הנתבעים כדי לאושש את היסוד הראשון הנדרש להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק.

ראשית יש לציין כי שלא כמו בדיון בפני בית-המשפט הנכבד בעפולה (ראה: "פסק-דין סיגמא"), בו עיקר הראיות שהניחה הנתבעת לפתחו של בית-המשפט נסמכו על תצהיר שנתן מר רוחאנא (מטעם התובעת) בתיק אחר המתנהל בבית-המשפט השלום בחיפה, בעילה של לשון הרע, בין התובעת לבין מכון איי.קיו. (ת"א 10966/05), הנתבעות הניחו לפני ראיות רבות כמו גם נשמעו עדויות אשר שפכו אור על נסיבות המקרה.

15. לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו לפני וכן לאחר שבחנתי בדקדוק את עדויות הצדדים נראה כי הפרסום המדובר אכן תואם את המציאות האובייקטיבית. אבהיר מסקנתי זו.

משמעות הפרסום נקבעת כאמור על-פי המבחן האובייקטיבי, הינו המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר. המשמעות הרגילה והטבעית של הדברים תימצא לרוב במובנן המילולי הפשוט של המילים ולעיתים אף תשמע מבעד לשורות (ראה: שנהר, עמ' 217). מעיון בפרסומים הקודמים של סיגמא (ראה: נ/2 - נ/7) עולה המסקנה הפשוטה וההגיונית כי לפנינו תלמיד שעבר קורס בסיגמא, ציונו בפעם הראשונה שנבחן היה 771 והוא זומן לראיון בפעם הראשונה שנרשם לאוניברסיטה. ברור כי מדובר כאן באינפורמציה מטעה אודות התובע. מהעובדות עולה כי התובע נבחן לא פחות 5 פעמים במבחן הפסיכומטרי, ורק במבחן האחרון הוא קיבל את הציון הגבוה של 771. זאת ועוד, התובע למד תחילה במכון הנקרא "קליבר" ונרשם ללימודי הרפואה פעמיים, עד אשר זומן לראיון. התובע נבחן בפעם האחרונה באפריל 2006, עת היה עובד - מדריך של סיגמא וקיבל ממנה שכר ככל עובד שכיר מן השורה. התובע היה מדריך בסמוך לפרסום שעשה אודות הישגו האחרון וישנו הבדל מהותי בין תלמיד לבין מדריך (ראה עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.99). כל הפרסומים בעיתונות על הישגיו של התובע בסיגמא נעשו, כך על-פי עדותו של התובע בידיעתו ובאישורו (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.09). התובע נשאל בעדותו על הפרשנויות השונות שניתן לתת למודעות הפרסומת של סיגמא ותשובתו היתה מתחמקת ולא סיפקה תשובה מספקת (ראה עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.09). לאור האמור מסקנתי הינה כי התובע נתן ידו להטעיית הציבור ולכן אין לו אלא להלין על עצמו.

16. ועתה ליסוד השני העניין הציבורי שבפרסום.

כאמור ההגנה הקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת שני יסודות מצטברים, ובהתקיים אחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף. האם יש בפרסום האמור עניין ציבורי רב ומובהק? התובע אפשר את הפרסומים מצד סיגמא אשר הטעו את הצרכנים. זו התנהלות פסולה אשר פרסומה ברבים משרתת עניין ציבורי רב ומובהק. לאחר שבית-המשפט שקל ואיזן בין האינטרסים השונים, נראה כי האינטרס של חופש הביטוי, אשר במסגרתו נשקלת בעיקר זכות הציבור לדעת גובר שכן פרסומים אלה נוגעים ומשפיעים על מספר לא קטן של אנשים אחרים (ראה: שנהר, 226). בנוסף הבחירה במודעה בה הופיע התובע נעשתה במקרה וללא כל היכרות אישית בין הצדדים המעורבים (ראה עדות התובע עצמו בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.09). כל זה יש בו כדי להעיד על תום-הלב האופף את הפרסום וכן כי הפרסום, המהווה עמוד אחד מחוברת בת 13 עמודים, אינו חורג ממתחם הסבירות.

לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי. לפיכך התביעה נדחית. בנסיבות סבורני כי אין צורך להמשיך ולדון בטענות הנתבע 1 כי איננו אחראי לפרסום מכיוון שהוא עובד שכיר בחברה וטענת הנתבעת 2 כי לא הזמינה או קשורה בקשר ישיר או עקיף לפרסום הנדון, כאשר אציין כי אילו דנתי בהם קרוב לוודאי הייתי מקבל את עמדתם ומנימוקיהם. כמו כן לנוכח התוצאה אין כל צורך לדון בשאלת נזקי התובע אם בכלל כתוצאה מהפרסום נשוא הדיון.

תוצאה
17. אשר-על-כן התביעה נדחית.

הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ לכל אחד מהם. הסכומים יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לפניי סיום ברצוני להכריע גם בבקשה שהוגשה על-ידי התובע לביטול שהושתו עליו ביום 15.10.09. לאור המצאת אישור רפואי שיכול להצדיק אי התייצבותה של העדה, הנני מבטל את ההוצאות שנפסקו בישיבה מיום 14.10.09."