נטלים וחזקות - דין ומהות
הפרקים שבספר:
- מבוא
- מבוא - חובת ההוכחה במשפט האזרחי
- "נטל השכנוע"
- "חובת הראיה"
- מידת ההוכחה
- ענייני עבודה
- הוכחת זכות בעלות בקרקע
- תביעה ייצוגית
- לשון הרע - "אמת דיברתי"
- הוכחת עובדות שבפסק-דין שביסוד הרשעה פלילית
- זכות יוצרים
- הטוען ל"מתנה"
- ענייני מס הכנסה
- מס ערך מוסף
- טענות התיישנות
- הסעת נוסעים בשכר
- הודאה והדחה ו"טענת פרעתי"
- הגנת הפרטיות
- הוצאה לפועל - דו"ח עיקול
- אי-גילוי מקור הרכישה
- צוואות - השפעה בלתי-הוגנת
- הסכם פשרה - ביטולו - חלוף הזמן הרב
- טענת עושק
- מרמה
- מתן חשבונות
- מזונות
- אפוטרופסות
- חזקות חוקיות - מעשי רשות
- שותפויות
- תביעות קטנות
- לשון הרע
- ערובה לתשלום הוצאות
- פקודת השטרות
- מבוא - חובת ההוכחה במשפט הפלילי
- "הספק הסביר"
- הסברי הנאשם
- ענייני מיסים
- סמים מסוכנים
- על מידת ההוכחה במשפט הפלילי והאזרחי של אי-שפיות
- רצח
- אחריות קפידה
- מבוא - חזקות והשפעתן על נטל ההוכחה
- "חזקה שבהנחה"
- חזקה שב"עובדת יסוד"
- "חזקה שבעובדה"
- תעבורה
- סמים
- הימנעות מהבאת ראיה או עד
- שוד
- טביעת אצבע
- שוחד
- ניירות ערך
- שיבוש הליכי משפט
- יחסי עורך-דין-לקוח
- תכנון ובניה - שיהוי
- אלימות
- מחזיק בכספים מעוקלים
- החזקת רכוש גנוב
- החזקה בדבר תקינות מעשי מינהל
- מתנה
- חזקת השיתוף
- חזקה בהבנת כתב האישום
- הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו"
- חזקה שבחוק
- "חזקה שבחוק" - "חזקה חלוטה"
הסברי הנאשם
"הסברי הנאשם" הינם מרכיב קריטי בשיקול-הדעת אותו מפעיל בית-המשפט בבואו לבחון באם התביעה עמדה בנטל השכנוע ולהרשיע או לזכות את הנאשם.היעדר הסבר מספק מצד הנאשם, מצטבר לראיה העיקרית, המסבכת, ומחזקה, ובנסיבות מתאימות, יכול להוביל לקביעת אשמת הנאשם. התשתית הראייתית המסבכת, יכול שתורכב מראיות נסיבתיות.
במשפט פלילי נטל ההוכחה מוטל על התביעה. התביעה, כאמור, נושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובתה זו, אלא-אם-כן יש בחומר הראיות כולו - בין זה שבא מטעם התביעה ובין זה שבא מטעם ההגנה - כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נושא האישום, במידה שלמעלה מספק סביר.
היה והוכיחה התביעה את כל יסודות העבירה במידה שמעבר לכל ספק סביר, עובר הנטל אל כתפי הנאשם. מידת ההוכחה הנדרשת מהנאשם אינה מגעת לזו הנדרשת מן התביעה, ודי לו אם יוכיח את המוטל עליו במידה הנוהגת במשפט האזרחי, לאמור: במידה של עמידה במאזן ההסתברויות.
משמעותה של מידת ודאות זו היא, כי על הנאשם לשכנע את בית-המשפט, כי העובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדן.
ב- דנ"פ 4342/97, 4530 {אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23 (1998)} קבע בית-המשפט:
"אך פערים אלה בפסיפס העובדות אינם מונעים את הרשעתו של אל עביד. השאלה היא, אם יש ספק סביר באשמתו של אל עביד, נוכח הראיות שהושמעו והסבריו להן. כפי שציין חברי המשנה לנשיא, 'השאלה היא איפוא לא אם הצליחה המדינה למלא בתוכן ראייתי כל אחד ממהלכיו של המערער, אלא אם גם בהיעדר נדבך זה או אחר בקורות המעשה די בחומר הראייתי שהובא כדי לסבך את הנאשם בעבירות שבהן הואשם.' (ע"פ 2109/96 סולימאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 673, 734 (1997)).
לדעתי, התשובה לשאלה זו היא חיובית. לא מדובר, כטענת בא-כוחו של אל עביד בדיון הנוסף, ב'אשמה טרנסדנטלית הנכפית על הראיות'. מדובר באשמה העולה משורה של ראיות - אשר תחילתן בהודאה בפני המדובב, והמשכן בראיות עצמאיות, התומכות בהודאה זו ובאלה שבאו בעקבותיה. לראיות אלה לא ניתן בשום שלב הסבר מניח את הדעת על-ידי אל עביד, אשר בחר בהכחשה טוטלית של כל זיקה לאירוע. אכן, גם לאחר שעיינתי בקפידה בטיעונים מטעם אל עביד בדיון הנוסף, לא מצאתי כל הסבר תמים סביר לראיות המסבכות. במצב דברים זה, ונוכח רוחב המחלוקת בין הצדדים, די בראיות אשר באו בפני בית-המשפט, כדי לשכנע באשמתו של אל עביד. אי-הוודאות הקיימת ביחס לעובדות מסויימות בפסיפס אינה מונעת את הקביעה, כי מן הראיות עולה - מעבר לספק סביר - אשמתו של אל עביד בשתי העבירות אשר מיוחסות לו."
ובהמשך הדברים אומר בית-המשפט על מהותו של הספק שיש לעורר בגרסת התביעה:
"סיכומה של נקודה זו: כדי לעורר ספק סביר באשמתו של נאשם. נדרש כי יהיה מדובר ב 'ספק ממשי ורציונלי המעוגן בעובדות המקרה' (דברי ב- דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 377 (1997)), בפסקה 25 לפסק-דיני)."
נדגיש כי הנאשם יכול להציג הסבר לראיות המסבכות שהציגה התביעה, ואף להביא ראיות נוספות על-מנת לקעקע ולהפריך את התשתית המסבכת שמקימות לחובתו הראיות שהובאו מטעם התביעה.
אם הוכחו {בראיות ישירות או בראיות נסיבתיות} עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר לעובדות שהוכחו {קרי: נמנע מלהעיד ומהבאת ראיות} או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר {קרי: נכשל בשקרים}, רשאי בית-המשפט, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם {שהראיה לכאורה, הופכת, בשל משקלה, לראיה מכרעת} ובשים-לב כי הכול תלוי בנסיבות העניין ובמשקל ההגיוני המצטבר אשר יש ליחס לעובדות שהוכחו ולשקרי הנאשם {או שתיקתו} גם יחד {י' קדמי על הראיות, חלק שני, 729}.
גם במקום שאין בהיעדר הסבר לראיה {או מכלול ראיות} מסבכת כדי להביא להרשעת הנאשם, הינה יש בו תמיד כדי "לחזק את האמור בעדי התביעה".
להדגיש: "היעדר הסבר לראיה מסבכת" - כמו גם "שתיקה" ו"שקרים" של נאשם - אינו יכול לבוא במקום ראיה עיקרית המסבכת, כשלעצמה, את הנאשם באחריות לביצוע העבירה; וכוחו מתמצה ב"הצטברות" לראיה עיקרית ובחיזוקה {לרבות "השלמתה" במקום שנדרשת "תוספת"} {י' קדמי על הראיות, חלק שני, 729}.
בפועל, קיומה של ראיה מסבכת מטיל על הנאשם "נטל טקטי" של הצגת הסבר ומשהנאשם אינו מרים נטל זה - נותרת הראיה המסבכת כראיה יחידה לחובת הנאשם ומשקלה נבחן בתור שכזאת {י' קדמי על הראיות, חלק שני, 729}.
ב- ע"פ 4336/96 {מדינת ישראל נ' דיניץ, פ"ד נא(5), 97 (1997)} נדון עניינו של מי ששימש מנהל הסוכנות היהודית, והוציא כספים ניכרים בכרטיס אשראי של הסוכנות, להוצאותיו הפרטיות, תוך שהאמין, לפי גרסתו, כי פקידי הסוכנות ידאגו למיין את ההוצאות, ולחייב אותו כדרוש. "המדובר בהוצאות שלא הועלמו מעיני נושאי תפקידים בסוכנות ובגזברות, והיתה עליהם דוקומנטציה בכתב".
נתון זה הביא, בין היתר, למסקנה כי גרסת התביעה לגבי מניעיו של מר דיניץ "אינה הפירוש ההגיוני היחידי לעובדות כפי שהוכחו", דבר שהצדיק זיכוי מחמת הספק.
ב- ע"פ (חי') 533/00 {ד"ר גבריאל כנען ז"ל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(2), 8231 (2001)} נאמר לגבי המערער, כי "חלק ממעשיו ומחדליו... ראויים לביקורת ומטילים צל כבד על גרסתו. אך ניתן להסביר מהלכים רבים של התנהגותו בלהיטותו להיחלץ מן המצר, ולהביא לדעיכת השערוריה הציבורית המתעוררת מוקדם ככל הניתן, ולצורך זה נקט בפעולות שאינן ראויות".
באותו מקרה נקבע מפי כב' השופט ח' פיזם כי "הכלל הוא שאף כי זכות השתיקה עומדת לנאשם, ברם מששתק נאשם במקום שנתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת כיצד יצפה לקבלת גרסתו על-ידי בית-המשפט, אם נמנע הוא מלפקוח את עיני בית-המשפט באשר להתייחסותו שלו לעובדות שהובאו בפני בית-המשפט, והמסבכות אותו לכאורה בעבירות שיוחסו לו" {ראה גם ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 221 (1992); ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 785 (1985)}.
גם ב- ד"נ 4/69 {נוימן נ' כהן ואח', פ"ד כד(2), 280 (1970)} נקבע כי מקום שבו על הנאשם להציג "הסבר תמים" לראיות מסבכות - ייטיב לעשות אם יוכיח זאת בראיות מטעמו; וכאשר המדובר בהסבר להתנהגותו שלו - ככלל, מן הראוי שיעיד על כך אישית.
ב- ע"פ (י-ם) 8612/04 {דוד העברי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(2), 1259 (2005)} קבע בית-המשפט:
"בית-משפט קמא ציין את השוני בין החתימה שעל הבקשה לבין חתימות "סטנדרטיות" של המערער, כמעלה ספק סביר בדבר העובדה כי המערער הוא המבקש. בית-המשפט קבע, וכך גם טען המערער בערעורו, כי הספק גובר לאור הימנעות המדינה מלהעיד גרפולוג או עד אחר שיוכל לאמת את הזהות שבין המבקש לבין המערער.
המדינה טוענת כי המערער הוא המבקש. נטל השכנוע להוכחת עובדה זו הוא על המדינה. ברם, אם עמדה המדינה בנטל הראיה, עובר נטל זה (נטל הראיה) למערער. במקרה שלפנינו, הבקשה החתומה - הכוללת את פרטי המערער - מובילה למסקנה ההגיונית כי המערער הוא המבקש. מעבר לכך, המערער עצמו הודה בכך שעמד מאחורי הבקשה. זאת עשה בהודעה במשטרה, שלגבי תוכנה אין מחלוקת. בכך עמדה המדינה בנטל הראיה. משכך, עבר נטל הראיה למערער. מה משמעותו של נטל זה? משיב על כך, בספרו, השופט י' קדמי, תוך ציטוט מן הפסיקה הרלבנטית, והבהרתה:
'... במקום שמשקלה של הנחה זו (המתחייבת מן הראיות שהובאו - י.ק.) הוא נכבד והריהי משכנעת מעל לכל ספק סביר, עשויה אותה הנחה להגיע למידה הדרושה לגיבושה של אחריות פלילית. כמובן, שהנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון ונסיון החיים, ניתנת לסתירה... על-כן רשאי הנאשם להביא ראיות או ליתן הסברים שיש בהם להראות כי ההנחה ההיגיונית אינה היגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי (לביסוס הרשעה - י.ק.). אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה (המתחייבת מן הראיות ואשר משקלה נכבד כאמור - י.ק.) למציאות' (י' קדמי על הראיות, חלק ג', (התשס"ד), 1503, בצטטו מ- ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מה(1), 397 (1990)).
12. האם הסברי המערער מראים כי מסקנת המדינה אינה הגיונית או כי עצמת מסקנתה אינה מספקת? האם הסבריו "מניחים את הדעת"?
הסברי המערער מתבססים על כך שחתימתו זוייפה במסמך הבקשה. טענה זו נתמכת בשלושה מסמכים שחתימתו מופיעה בהם: הטופס שעליו חתם כאשר לקח את החולצות (ת/4), ההודעה במשטרה (ת/1) וייפוי-הכוח לעורך-דינו. בהודעה במשטרה חתם המערער "דוד", ובשני המסמכים האחרים "דוד העברי". שלוש החתימות בעלות כתב דומה, ואין חולק כי הן נחתמו על-ידי המערער. החתימה שעל הבקשה שונה בתכלית. לא ניתן לחלוק על כך, ואין צורך בעדות של גרפולוג כדי להבחין בכך.
לכאורה, מאחר שניתן לראות בבירור כי לא מדובר באותה חתימה, טענת המערער יש בה ממש. ברם, המדינה מעלה מספר טענות נגדיות: ראשית, למערער יש שמות שונים - דוד העברי, יעקב אקסלרוד, ג'ייסון ועוד (ראו חקירה נגדית מיום 12.2.2004, בעמ' 17). כמו-כן, שלוש החתימות שלגביהן מוסכם כי הן של המערער, אינן זהות בדיוק. שתי עובדות אלה יכולות להצביע על כך שאין למערער חתימה אחת סטנדרטית. שנית, מדוע יזייף מישהו את חתימת המערער וישלח אותו לאסוף את החולצות, כאשר אותו אדם יכול לעשות זאת בעצמו? שלישית, כיצד ידע אותו אדם - שהמערער טוען כי אינו יודע מי הוא - את פרטיו האישיים של המערער (מספר ת"ז טלפון, כתובת)? רביעית, והחשוב מכל - המערער הודה בהודעה במשטרה כי הוא שכתב את הבקשה, ויותר מכך - בהשיבו לכתב האישום לא כפר בכך, לפחות לא במפורש.
כוחן המשכנע של טענות המדינה מביא לקבלת עמדתה. המערער לא הסביר מדוע כבש גרסתו והעלה אותה רק בישיבת ההוכחות. המערער אף לא הסביר מה ההיגיון שאדם אחר, שאת זהותו אינו יודע, יזייף את פרטיו. ומעל הכול, מה טעם היה בהודאתו כי הוא שהגיש את הבקשה? הרי הסברו כי לא רצה להפליל אחר לא יכול לעמוד לצד טענתו כי אינו יודע מי הוא אותו אחר. יכול היה המערער להציג בפני המשטרה את הגרסה שהציג בבית-המשפט (כי לא הוא שהגיש את הבקשה, וכי אינו יודע מי מגיש הבקשה). אילו עשה כן, לא היה מפליל אדם. טענות אלה, בצירוף ההסברים ההגיוניים שהעלתה המדינה לעצם השוני בין החתימות, מעמידות את גרסת המערער על כרעי תרנגולת. לא ניתן על-כן לקבוע כי המערער עמד בנטל לסתירת מסקנתה ההגיונית של המדינה כי הוא שעמד מאחורי הבקשה."