תעבורה

ב- ע"פ (ת"א-יפו) 71190/03 {אולגה בת ויקטור וולודרסקי (המשיבה ב- ע"פ 71208/03) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(3), 6892, 6893 (2004)} קבע בית-המשפט כי העובדה שבוחן המשטרה מצא לאחר התאונה, כי קיים נתק בין ההגה לבין הגלגלים, איננה מטילה על התביעה את הנטל, במקרה זה, להוכיח שהנתק לא גרם לתאונה אלא הוא תוצאתו.

על התביעה להוכיח את פרטי הרשלנות שהיא מייחסת לנהג.

במקרה זה יצאה התביעה ידי חובה בהוכחה שהמערער סטה לנתיב הנגדי. בכך מתבטאת רשלנותו.

כאמור, יוצרת הסטיה לנתיב הנגדי חזקת רשלנות, שהיא חזקה שבעובדה, המבוססת על נסיון החיים והשכל הישר.

חזקה זו מעבירה, כאמור, על שכמו של הנאשם את הנטל הטקטי, לסתור אותה.

ב- רע"פ 1899/05 {בן דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 2580, 2581 (2005)} קבע בית-המשפט כי "העובדה שהמבקש נהג ברכב עד סמוך לזמן התאונה ושהוא האדם היחיד מבין יושבי הרכב שעצם נהיגתו עד סמוך לתאונה לא היה מוטל בספק, יוצרת חזקה שבעובדה, המתבססת על הגיון הדברים, כי הוא היה הנהג גם בזמן התאונה."

ב- ע"פ (ת"א-יפו) 71696/03 {מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) נ' חן בן משה ישרים, תק-מח 2005(1), 3634, 3638 (2005)} קבע בית-המשפט כי הסטיה לנתיב הנגדי יוצרת חזקת רשלנות, שהיא חזקה שבעובדה, המבוססת על נסיון החיים והשכל הישר.

חזקה זו מעבירה, כאמור, על שכמו של הנאשם את הנטל הטקטי, לסתור אותה {ראה גם ע"פ 70768/01 אהרון אלקיים נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לג(4), 909 (2002); ע"פ 71190/03, 71208 וולודרסקי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(3), 6892 (2004); ע"פ 70007/01 יצחק אלבו נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לב(9), 417 (2001); ע"פ 50/68 דגני נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2), 274 (1968)}.

ב- ע"פ (ת"א-יפו) 70328/04 {בן (בן אליהו) דיין נ' מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי), תק-מח 2005(1), 3036, 3040 (2005)} קבע בית-המשפט:

"עדי ראיה ראו את המערער נוהג ברכב גם לאחר שיצאו מהמועדון, כאשר סדר הישיבה ברכב לא השתנה (ראה עדותו של עת/14, עמ' 49; עת/22, עמ' 82).

העובדה שהמערער נהג ברכב עד סמוך לזמן התאונה, ושהוא האדם היחיד שנהיגתו אינה מוטלת בספק מבין יושביו, יוצרת חזקה שבעובדה, המתבססת על היגיון הדברים, כי הוא היה הנהג גם בזמן התאונה.

אותה חזקה שבעובדה מעבירה לפחות את נטל הראיה אל כתפי המערער להוכיח, כי דווקא האפשרות הבלתי-סבירה, לפיה הוא עצר את הרכב ומסיבה עלומה היו חלופי נהגים - היא שהתקיימה במקרה זה.

על פני הדברים - המערער לא הרים את הנטל, שכן מאומה לא הוכח על ידו בנושא זה. אדרבא, הראיות שהוצגו מצביעות חד-משמעית כי צדק בית-משפט קמא בקביעותיו בנושא זה."

ב- ע"פ (ב"ש) 7267/03 {שי שפט נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2), 6495, 6496 (2004)} קבע בית-המשפט:

"מכאן, נקבעה חזקה שבעובדה בדבר אמינות מכשיר הממל"ז בכפוף לקיומם של התנאים לעיל, אותם נדרשת התביעה להוכיח בנסיבות בהן התבצעה המדידה בטווח העולה על 300 מ'.

אין חולק כי עד לאותה עת, עד לפסיקת בית-המשפט העליון בפרשת גבריאל לוי, היתה זו התביעה אשר נדרשה להוכיח את אמינותו של הממל"ז.

כך נקבע ב- ע"פ (נ"צ) 763/00 רוזנטל דורון נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(1), 2456 (2004) וכן דבריו של השופט א' לוי בפרשת גבריאל לוי {ע"פ 4682/01 גבריאל לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 453 (2003)} בקובעו:

'באשר לעניינים של לוי ועטיה - מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם (בעמ' 100).
המחשתו של עיקרון זה ניתן למצוא ב- ע"פ 444/75, 513 יחזקאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 614 (1975)'."

ב- ת"פ (חי') 240/02 {מדינת ישראל נ' מאיר יצחק, תק-מח 2004(2), 1017, 1038 (2004)} קבע בית-המשפט:

"בפסיקת בית-המשפט העליון נחלקו הדעות בנוגע לקביעת היסוד הנפשי הנדרש לשם הוכחת עבירת הריגה.

ב- ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 635 (1993) (להלן: "פרשת סובאח"), נקבע בדעת שופטי הרוב (כב' השופטים א' גולדברג ו- א' מצא) כי מקום שקיימת רשלנות רבתי קמה לחובתו של הנאשם חזקה שבעובדה כי נתקיימה אצלו פזיזות ועליו להביא ראיות לסותרה.

כב' השופטת ד' דורנר, בדעת מיעוט, חלקה על דעת חבריה וסברה כי גם רשלנות רבתי אינה מעבירה אל הנאשם את הנטל להוכיח שלא פעל מתוך מודעות לסכנה.

ב- ע"פ 3841/94 מדינת ישראל נ' צ'לנקו, תק-על 94(3), 767 (1994) (להלן: "פרשת צ'לנקו") התייחס כב' השופט י' קדמי לסוגיה זו ודעתו לעניין זה כדעת המיעוט בפרשת סובאח.

לגישתו של כב' השופט י' קדמי הוכחת רשלנות רבתי אינה מעבירה את נטל ההוכחה אל הנאשם.
אין הצדקה ליצירת זיקה בין התרשלות רבתי לבין המודעות ליצירת הסיכון (פזיזות). קביעת התרשלות כ"התרשלות רבתי" נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית ואילו קיומה של פזיזות כהלך-נפש צריך שתעשה על-פי אמת-מידה סובייקטיבית (ע"פ 149/83 אהרון רוט נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 824, 828 (1983)).

יש להתייחס לכל מקרה לגופו ולבחון אותו בשים-לב לנסיבותיו. כב' השופטת ד' דורנר, אשר דנה גם בפרשת צ'לנקו, הצטרפה לדעתו של כב' השופט י' קדמי וחזרה על עמדתה בדעת המיעוט בפרשת סובאח. כב' השופט ש' לוין הסכים לתוצאה אליה הגיעו כב' השופטים ד' דורנר ו- י' קדמי ואולם לא קבע עמדה בנוגע לשתי הגישות הנ"ל.

המחלוקת בפסיקה בעניין זה טרם הוכרעה באופן חד-משמעי, אם כי נטית הרוב בפסיקת בית-המשפט העליון הנה כי אין מקום לחזקה משפטית לפיה מוסק היסוד הנפשי של העושה מתוך אופיו של היסוד העובדתי באותו מקרה, אלא מדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על נסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני בית-המשפט.

ראה: ע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 80 (2000); ע"פ 6916/01, 6131 מדינת ישראל נ' בעז פרבשטיין, פ"ד נו(2), 24 (2001).

נהיגה ברכב במהירות מופרזת, בעת שנכנסים לצומת מרומזר, הסמוך לקניון הומה אנשים, הנה התרשלות. החובה המוטלת על נהגים בהתקרבם למעבר חצייה להאט את מהירות נסיעתם אף פחות מן המהירות המותרת.

כלי הרכב הוא כלי מסוכן, שנהיגה בלתי-ראויה בו יכולה לגרום לתוצאות קטלניות והקטל בכבישי ארצנו יעיד על כך.

אך השאלה העיקרית הניצבת לפנינו הנה אם די במהירות הנסיעה עצמה, שהיתה מעל למותר ב- 20 קמ"ש לכל היותר, כדי להצביע על כך שהנאשם היה מודע לסכנה ונהג ביחס של אי-אכפתיות כלפי התוצאה.

בנסיבות אלו, ובשים-לב לממצאים העובדתיים שנקבעו כמפורט לעיל, כאשר הנהג נוהג בהתאם לרמזור ירוק, הולכות הרגל חוצות את הכביש ברמזור אדום, כאשר הן מוסתרות על-ידי כלי רכב אחרים, בנסיבות בהן שדה הראיה מוגבל, לא ניתן לומר כי הנהג היה מודע לסכנה ונהג ביחס של אדישות לתוצאה."

ב- ע"פ 8827/01 {ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3613, 3622 (2003)} קבע בית-המשפט:

"הוכחת היסוד הנפשי נעשית, ככלל, בדרך הסתמכות על חזקות שבעובדה (factipraesumptiones) הנדרשות, למעשה, כראיות נסיבתיות.

כך נוצרה "חזקת המודעות" הכללית, ולפיה 'אדם מודע, בדרך-כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה': ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א' (התשמ"ד), 542.

חזקה זו משקפת הנחה, המבוססת על נסיון החיים, שלפיה מודעים בני אדם לרכיבים העובדתיים של מעשיהם.
הנחה זו נסמכת על כך 'שכל אדם בר-דעת רוכש ניסיון מינימאלי בחיי יום-יום, המלמד אותו להיות ער לפרטי התנהגותו מבחינת טיבה, נסיבותיה ותוצאותיה'. פלר, שם, 543; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5), 747, 767 (1999).

וכך, מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית.

ראו והשוו: פרשת פלוני, ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2), 632, 640 ((1999); פרשת אבו אלהווא, ע"פ 4351/00, 4463 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא, פ"ד נה(3), 327, 331, 334 (2001).

38. חזקה עובדתית נוספת - חזקה הנוגעת לסוגיה של גרימת מוות מתוך פזיזות (פזיזות כהגדרתה בהוראת סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין) - קושרת את קיומה של המחשבה הפלילית לעוצמת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם.

על-פי חזקה זו, התרשלות רבתי מהווה אמת-מידה ראייתית-נסיבתית להוכחתה של פזיזות, ולו מן הסוג הקל יחסית של קלות-דעת.

39. באירוע של תאונת דרכים קטלנית, היווצרותן של החזקות הינה נגזרת של עוצמת הרשלנות בנהיגתו של הנאשם.

כך, למשל, שעה שמוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה שיש בה סטיה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה שתקום חזקה ולפיה התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש, דהיינו: מודעות לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית, ועימה קלות-דעת לאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית. עמד על-כך כב' השופט א' גולדברג ב- ע"פ 2013/93 קלפה נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 1587 (1994):

לא יכול להיות ספק כי, עוצמת הסטיה מנורמת הזהירות הסבירה של מי שנוהג במצב דוגמת המצב בו נהג המערער מגיעה כדי התרשלנות רבתי וסטיה גסה מנהיגה סבירה.

בכך התקיים היסוד האובייקטיבי שבעבירה. אשר ליסוד הנפשי של פזיזות הרי שבהיעדר ראיה ישירה ליסוד זה, חזקה על המערער כי היה מודע לסיכון שבנהיגתו, ולפחות נהג מתוך תקווה כי הסיכון לא יתממש והוא יצא בשלום מנהיגה כזאת.

משלא הוכח היפוכו של דבר הרי שעומדת החזקה האמורה בעינה, ומכאן ששני יסודות העבירה הוכחו ושבדין הורשע המערער.

וכך השמיענו כב' השופט א' גולדברג ב- ע"פ 3204/97, 3558 אדן נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3), 221 (1997):

סבורנו, כי בנסיבותיו של המקרה שבפנינו מתחייבת המסקנה כי התקיים במשיב היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה.

אין מקום להניח כי מי שנוהג במהירות גבוהה תוך מעבר מהיר בלתי-מוצדק בין הנתיבים ותוך עקיפה של מכוניות מימין ומשמאל, איננו ער למסוכנות הטבועה בנהיגה כזאת לרבות האפשרות של איבוד השליטה על ההגה והתרחשותה של תאונה, ובכלל זה תאונה קטלנית.
סכנה כזאת ברורה לכל מי שאוחז בהגה ואין להניח כי היא נעלמה מהמשיב. על-אף זאת בחר המשיב בחירה מודעת לנהוג בצורה מסוכנת ופראית, תוך תקווה בלתי-מבוססת כי 'לי זה לא יקרה'.

נסיבות המקרה מלמדות לפחות על התקיימותו של יסוד נפשי של קלות-דעת, ומכאן מתחייבת הרשעתו בעבירת ההריגה.

ראו עוד: ע"פ 6236/97 חג'אזי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 408 (1998); ע"פ 5910/94 ברקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 353, 359-357 (1996); ע"פ 5290/94 סעיד נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 211 (1995) בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 661, 670-669 (1996).

40. נדגיש וידענו: אין ענייננו בחזקה משפטית המעידה על קיומה של מחשבה פלילית. הוכחתה של רשלנות רבתי אינה מעבירה אל הנאשם נטל להוכיח כי לא פעל מתוך מודעות לסכנה או בקלות-דעת. ענייננו הוא בחזקה עובדתית גרידא, חזקה המבוססת על נסיון החיים והמוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון לפני בית-המשפט. יצירתה של החזקה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, והפרכתה של החזקה יכולה שתבוא כמסקנה נדרשת ממיכלול הראיות שהובאו לפני בית-המשפט, גם אם אין בית-המשפט מקבל את גרסת הנאשם על דרך התרחשות התאונה הקטלנית. ראו: ע"פ 3841/94 מדינת ישראל נ' צלנקו, תק-על 94(3), 767 (1994); פרשת מגידיש נ' מדינת ישראל, ע"פ 3158/00, פ"ד נב(5), 80, 93 (2000); פרשת פרבשטיין, ע"פ 6131/01, 6916/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2), 24 (2001)."

ב- ע"פ (חי') 3267/03 {מדינת ישראל נ' רומן ברונפמן, תק-מח 2003(2), 9965, 9968 (2003)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 47 לפקודה מסמיך קצין משטרה לפסול את רשיונו של נהג.

במקרה שלפנינו, לאור חזקת החוקיות הנ"ל; לאור תוצאות בדיקתו של המכשיר שלפיהן נהג המשיב ברכב במהירות גבוהה כל כך (172.7 קמ"ש!); לאור יתר הראיות שהובאו בפני קצין המשטרה, כגון הרשעותיו הקודמות המכבידות של המשיב ואימרותיו כי נהג במהירות של 'בערך 120-130 קמ"ש' וכי 'אני בדרך-כלל נוסע מהר'; ולאור כלל הראיה המינהלית (ראו בספרו של פרופ' זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' בעמ' 751-753), הרי שהחלטתו של קצין המשטרה לפסול את רשיונו של המשיב למשך 30 ימים הינה החלטה סבירה בהחלט: ראו בספרו של פרופ' זמיר, שם, בעמ 763.

ד. אכן -

'(...) דרך העולם היא - דרך העולם ודרך המשפט - שמקום בו מבקש בעל דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי-המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ושלא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך הוא לאורך זמן מסויים עד היווצרה של מעין "מסה קריטית".

לאחר היווצרה של "מסה קריטית" שוב אין מוטל עליו, על בעל -דין, להוכיח הכל מבראשית, ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו.'

(דברי כב' השופט מ' חשין ב- בש"פ 2343/00 אביבה כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 65, 67 (2000))."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תעבורה