ייצוג בעלי דין (תקנות 28 עד 31 לתקנות)

1. תובע או נתבע בשם תובע או נתבע אחר – תקנה 28 לתקסד"א
שאלה: האם תובע אחד יכול וייצג את שאר התובעים באותה תובענה?
תשובה: כן. תקנה 28 לתקסד"א מהווה מכשיר באמצעותו יש ומספר תובעים או אחד מהם פועלים בהרשאת תובע או תובעים אחרים {וכך גם פני הדברים לגבי נתבע}. תקנה הנ"ל מדגישה את הצורך להחזיק ב"הרשאה בכתב" על-מנת ששליחות כזו תקום ותביא ברת-תוקף.

שאלה: מהו דין הטענה לפיה אין הרשאה בכתב מן התובע כי הוא מאשר לאביו לייצגו?
תשובה: ב- תא"מ (יר') 35841-11-10 {דור מקמילן נ' גליה עמרף, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} הועלתה השאלה הנ"ל. בית-המשפט קבע כי "נראה כי העניין בשיקול-דעת בית-משפט ולפיכך במקרה דנן אני קובע כי מכיוון שאביו של התובע הוא בעל הזכויות בנכס ומכיוון שבין הנתבעת לבין אביו של התובע התנהל המשא ומתן לעניין שכירת הדירה וכן לעניין עזיבת הדירה לפני תום החוזה, נראה כי היתה הסכמה לניהול העניינים על ידו, לרבות ניהול המשפט, למרות שהיה עליהם לצרף הרשאה רשמית בכתב".

שאלה: כיצד ינהג בית-המשפט כאשר הגיע למסקנה כי אין בפניו הרשאה חתומה כדין?
תשובה: ב- ת"א (חי') 39776-01-10 {מוניף חסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קבע בית-המשפט כי תקנה 28 לתקסד"א, מאפשרת לנתבע אחד להיות מורשה על-ידי שאר הנתבעים {או חלקם}, לטעון או לפעול בכל הליך במקומם ובלבד שתומצא לתיק בית-המשפט, הרשאה בכתב, חתומה על-ידי הנתבעים האחרים. הרשאה כזו לא הומצאה. לפיכך ובטרם הורה בית-המשפט לשחרר את בא-כוח הנתבעים מייצוגם, הורה לנתבע מס' 2 להמציא לתיק בית-המשפט, הרשאה לנתבע מס' 2 לטעון או לפעול בהליך בשמם, חתומה על-ידי כל הנתבעים. ההרשאה תיחתם בפני עורך-דין, שיאשר את חתימת הנתבעים על ההרשאה.

שאלה: מהו דין הרשאה שניתנה בעל-פה?
תשובה: ב- בש"א (אש') 259/08 {הלוי גליקסברג סוזנה נ' יוסף רחמים רוני, תק-של 2008(3), 21908 (2008)} נפסק מפי כב' הרשם יניב בוקר:
"החלטה
מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים
1. בפני בקשתה של המבקשת, ד"ר סוזנה גילקסברג-הלוי, כי תבוטל החלטת ההבהרה אשר ניתנה בעניינה, לפיה היא צד לפסק-הדין בהסכמה אשר ניתן בין המשיבה ובין בעלה של המבקשת.
2. בקשה זו נידונה בפני לאחר קבלת ערעורה של המבקשת על החלטה קודמת בבקשה זהה של המבקשת.
3. כב' השופט ניל הנדל ב- בר"ע 662/06 ד"ר גליקסברג הלוי נ' יוסף רחמים, פורסם בנבו, קיבל את בקשתה של המבקשת וקבע כהאי לישנא:
'מוטב לערוך סדר בעניין. בהחלטת ההבהרה, קבע בית-משפט קמא שפסק-הדין חל על המבקשת. האחרונה הגישה בקשה לביטול. העניין נקבע לדיון. מכאן יש להתייחס להכרעה בדיון שבו נחקר בעלה של המבקשת כדיון בבקשה להורות על ביטול ההחלטה לפיה צורפה המבקשת כצד לפסק-הדין. משלא התייצבה המבקשת, יש לראות בפסק-הדין שניתן, כהמשך לנפסק בהחלטת ההבהרה. כך עולה מתוכן ההחלטה וכך עולה ממהות הדיון. למעשה, עקב אי-התייצבות המבקשת בבקשתה, ניתן לראות את ההחלטה כדחיית בקשתה להורות על ביטול פסק-הדין.
כאן הקושי. כאמור, המבקשת מעלה טענות שונות. למשל, תביעת המשיב התייחסה לפינוי. ההסכמה עם המשיב התייחסה גם לסעד הכספי. יש לבחון את ההחלטה לצירוף המבקשת לפסק-הדין על רקע הטענות שנטענו על ידה לגבי אותה ישיבה בה הגיעו הצדדים האחרים להסכם. טענות המבקשת לא נשמעו, ודאי שלא באופן מלא. בל נשכח כי לטענת המבקשת, היא לא קיבלה הזמנה לדיון בו בעלה והמשיב הגיעו להסכמה אשר לטענתה לא היתה על דעתה. עם זאת, אין מחלוקת כי קיבלה הזמנה לדיון בבקשה לבטל את החלטת בית-משפט קמא בנדון. המבקשת לא קיבלה היתר מבית-המשפט שלא להתייצב. כאמור בדיון לאחר ההפסקה לא התייצבה המבקשת או בא-כוחה. צודק המשיב איפוא, כי הדיון בתיק זה התארך בשל התנהגות המבקשת. אף הדיון בבר"ע התארך בשל אי-הפקדת העירבון על-ידי המבקשת.
יוצא, כי מצד אחד יש מקום מבחינה עניינית להעניק למבקשת את יומה אך מצד אחר, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה אשר תרמה להתמשכות ההליכים. בנסיבות העניין ועל-מנת לאזן את זכויות הצדדים, נראית לי התוצאה הבאה.
לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
הערעור מתקבל. הדיון יחזור לבית-משפט קמא על-מנת לשמוע את בקשת המבקשת לבטל את החלטת ההבהרה, לפיה היא צד לפסק-הדין. בית-משפט קמא יזמין את הצדדים לדיון ורשאי יהא להתחשב בחקירת בעלה של המבקשת בדיון הקודם.'
4. זוהי אם כן מסגרת הדיון שבפני.
5. ראוי להביא, לשם שלמות התמונה, את השתלשלות ההליכים עד להחלטת ההבהרה האמורה:
6. ביום 11.7.2005 הוגשה התביעה נשוא תיק זה. בכתב התביעה נתבע סעד יחידי, פינוי הדירה ברח' כינרת 104/8, באשדוד. התביעה הוגשה כנגד המבקשת ובעלה.
7. ביום 11.7.2005 הוגשה התביעה נשוא תיק זה.
8. בכתב התביעה טען התובע-המשיב את הטענות שיפורטו להלן:
א. ביום 08.12.04 חתמו המשיב והנתבעים על הסכם שכירות בלתי-מוגנת לתקופה קצובה של 6 חודשים (הלן:"ההסכם") לגבי דירה המצויה ברח' כינרת 104/8 באשדוד.
על-פי ההסכם תקופת השכירות תחל ביום 01.01.05 ותסתיים ביום 30.06.05.
ב. נקבע כי דמי השכירות יעמדו על הסך של 550$ בעבור כל חודש מששת חודשי השכירות. הסך הכולל נמסר מראש למשיב במעמד חתימת החוזה.
ג. לשוכרים ניתנה תקופת אופציה של 6 חודשים וזאת בתנאים מצטברים כאמור:
1. על השוכר להודיע על רצונו במימוש האופציה וזאת 40 יום בטרם המועד לכך - בכתב התביעה נטען כי לא נמסרה הודעה כאמור.
2. על השוכר לשאת באופן סדיר בתשלומי השכירות, לרבות מיסים ולהציג על כך קבלות - בכתב התביעה לא נטען כי הקבלות לא הוצגו ותשלומי השכירות לתקופת האופציה לא שולמו מראש.
ד. על-פי סעיף 10 לחוזה האמור נקבע כי בתום תקופת השכירות, יושב הנכס לחזקת המשיב וכל החזקה בתום תקופה זו תיחשב כפלישה, הסגת גבול והחזקה שלא כדין.
ה. המשיב פנה לנתבעים מס' פעמים על-מנת לתקן את ההפרה אולם לא נענה, ובשל כך פנה עורך-דינו לנתבעים במכתב בו הודיע על סיום תקופת השכירות ובכללו הודעה על פינוי המושכר.
ו. בעלה של המבקשת שלח תגובתו במכתב, בו פירט טענותיו, אולם בין לבין, המשיך להחזיק במושכר שלא כדין ומבלי ששילם תמורת השכירות.
9.לכתב התביעה צורפו: צילום הסכם השכירות - אשר סומן באות א', פניות עורך-דינו של המשיב אל בעלה של המבקשת - אשר סומנו ב' 1/ 2 ומכתב התשובה של בעלה של המבקשת - אשר סומן באות ג'.
10. במקביל להגשת התביעה, הוגשה על-ידי המשיב בקשה למתן היתר לפיצול סעדים (בש"א 1566/05). ביום 12.07.05 נעתרה כב' השופטת וולפסון לבקשתו זו של המשיב. לפיכך, ניתן פיצול סעדים בתיק זה.
11. ביום 20.09.05 פנה בעלה של המבקשת לבית-המשפט בבקשה כי המשיב ימציא לידיו כתב התביעה במסירה אישית לכתובת שברח' כינרת 104/8 אשדוד. כב' הרשמת ענת אלפסי (כתוארה אז) נענתה לבקשה.
נעשו שני ניסיונות למסירת כתב התביעה לכתובת ברח' כינרת 104 דירה 8 ומשנמסר כי המען לא נכון, הודע על כך למשיב תוך ציון העובדה שעליו לדאוג לביצוע המסירה.
12. משכתב התביעה לא נמסר, פנה בעלה של המבקשת ביום 27.10.05 לבית-המשפט בבקשה למחוק את כתב התביעה בשל אי-ביצוע מסירה של כתב התביעה. כב' הרשמת ענת אלפסי (כתוארה אז) דחתה הבקשה שכן הנטען בה אינו משמש יסוד למחיקת כתב התביעה.
13. משכך, פנה בעלה של המבקשת ביום 13.11.05 לבית-המשפט בבקשה נוספת למחוק את כתב התביעה (בש"א 2477/05) וזאת מהטעם כי קיימות עובדות שלא נודעו בבקשה הקודמת.
כב' הרשמת ענת אלפסי (כתוארה אז) נתנה החלטתה ולפיה על בעלה של המבקשת להמציא בדואר רשום עותק הבקשה לתגובת המשיב.
14. ביום 21.12.05 נתקבלה תגובת ב"כ המשיב ולפיה יש למחוק או לדחות הבקשה וליתן פסק-דין חלקי נגד המבקשת אשר לא הגישה בקשת רשות להתגונן ו/או כל בקשה אחרת עד לאותו מועד.
לחילופי חילופין, התבקש בית-המשפט לקיים דיון בהקדם ככל שניתן.
15. ביום 26.12.05 בעלה של המבקשת הגיש תשובתו לתגובת ב"כ המשיב.
16. ביום 01.02.06 הגיש ב"כ המשיב בקשה חוזרת לקביעת מועד דיון דחוף, בעקבותיה בית-המשפט קבע את הדיון ליום 07.03.06.
17. בין לבין, ביום 04.12.05 הגיש המשיב בקשה למתן פסק-דין במעמד צד אחד, וזאת מהטעם כי הנתבעים לא הגישו בקשת רשות להתגונן לאחר שנעשתה המצאה כדין והמועד לכך חלף.
18. ביום 05.03.06 הגיש בעלה של המבקשת בקשה דחופה לדחיית מועד דיון ולאחר קבלת תגובת ב"כ המשיב, דחה בית-המשפט את הבקשה והורה כי הדיון יתקיים במועדו.
19. למחרת, ב – 06.03.06 הגיש שוב בעלה של המבקשת בקשה דחופה לביטול מועד הדיון. בית-המשפט ציין בהחלטתו כי באם ירצה יוכל להודיע בכתב על הסכמתו לפינוי המושכר יהיה פטור מהתייצבות, אולם בהיעדר הודעה, הבקשה נדחית.
עוד באותו היום הגיש בעלה של המבקשת בקשת רשות להתגונן ובקשה לביטול החלטה לפיצול סעדים. בית-המשפט הורה כי אלו ידונו בדיון אשר נקבע למחרת היום.
20. בדיון שהתקיים ביום 07.03.06 - הסכים בעלה של המבקשת לפנות המושכר ולשלם דמי שכירות עד סוף יוני 06'. לאחר עריכת תחשיב החובות, הגיעו הצדדים לכלל הסכם לפיו ישלם בעלה של המבקשת למשיב הסך של 35,100 ₪ ויפנה הדירה ביום 30.06.06. הצדדים חתמו על ההסכם ובית-המשפט נתן החלטה המאשרת תוכן ההסכם. (החלטה המסיימת את בש"א 2477/05). ההסכמה היתה לגבי רוב המחלוקות הכספיות והצדדים השאירו לשיקול-דעת בית-משפט את עניין ההוצאות וחשבון טלפון בסך 367 ₪.
הצדדים אף הסכימו במפורש כי "בכך מתייתר הצורך בפיצול הסעדים ולא יהיה בינינו כל תביעות או דרישות לגבי שכירת הדירה".
21. ביום 10.04.06 הגיש ב"כ המשיב בקשה דחופה להבהרת פסק-הדין. לטענתו פנה לבעלה של המבקשת בדרישה לביצוע פסק-הדין ונענה כי בכוונת האחרון להגיש ערעור על פסק-הדין. משפנה ללשכת ההוצל"פ לביצוע פסק-הדין, נענה כי פסק-הדין טעון הבהרה בכל הנוגע לפינוי הדירה.
22. ב"כ המשיב ביקש כי שם המבקשת יוסף לפסק-הדין וכי ינתן צו המורה על פינוי הדירה לאלתר וכי הבקשה לפיצול סעדים ובכללה ההחלטה מיום 07.03.06, יקבלו תוקף מחדש.
23. ביום 16.04.06 כב' הרשמת ענת אלפסי (כתוארה אז) ציינה בהחלטתה כי על-פי הסכמת הצדדים, שני הנתבעים (קרי - המבקשת ובעלה) ישאו בחובות פסק-הדין וכי לשם ביצוע פסק-הדין יוכל המשיב לפתוח תיק הוצאה לפועל וזאת לאחר חלוף המועדים שנקבעו בפסק-הדין.
24. החלטה זו היא ההחלטה שביטולה עומד לדיון בפני.
25. ביום 07/05/06 הגיש ב"כ המשיב בקשה נוספת להבהרת פסק-הדין ולפיה יש להבהיר כי לסכום שנפסק יתווספו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.
בית-המשפט קיבל את הבקשה.
26. ביום 10.05.06 הגישה המבקשת בקשה ראשונה לביטול החלטת ההבהרה שניתנה ביום 16.04.06 בטענה כי לא עולה מפרוטוקול הדיון ביום 07.03.06 ששני הצדדים הביעו הסכמתם להסכם, כמו-כן טענה כי בהחלטה מיום 16.04.06 יש משום תיקון פרוטוקול בדיעבד ולאחר שחלפו 21 יום וכי היא עצמה כלל לא הוזמנה לדיון ביום 07.03.06 ועל-כן מבקשת כי החלטת ההבהרה תבוטל תוך חיוב בהוצאות.
27. ביום 11.05.06 בית-המשפט הורה על עיכוב הליכים כנגד המבקשת ובמקביל על קבלת תגובת ב"כ המשיב לנטען בבקשה.
28. ביום 16.05.06 הגיש ב"כ המשיב תגובתו לבקשת המבקשת בציינו כי בעלה של המבקשת הצהיר במעמד הדיון ביום 07.03.06 כי מייצג את אשתו, בהסכמתה ועל דעתה, וכי בהסכמת בעלה של המבקשת פסק-הדין ניתן כנגד שני הנתבעים ואת הסכמתו זו עיגן בחתימה על ההסכם.
כמו-כן ציין ב"כ המשיב כי המבקשת נוהגת שלא בתום לב כשטוענת שההליכים לא הובאו לידיעתה, שהרי עתה פתאום מודעת לפסק-הדין, ורק בחלוף המועד, פונה לבית-המשפט בבקשה לביטולו. מה עוד שזו בחרה שלא להתגונן כלל ולו בשל כך היה מקום ליתן פסק-דין בהיעדרה.
29. ביום 18.05.06 בית-המשפט הורה על קבלת תגובת המבקשת בתוך 10 ימים.
30. ביום 30.05.06 ומשלא נתקבלה תגובת המבקשת, הגיש ב"כ המשיב בקשה למתן החלטה בהיעדר תגובה, ובה ביקש לדחות על-הסף את בקשת המבקשת לביטול ההחלטה תוך חיובה בהוצאות.
31. ביום 11.06.06 בית-המשפט הורה לב"כ המשיב כי ימציא אסמכתא לכך שתשובתו מיום 16.5.06 הומצאה למבקשת וזו הומצאה ביום 13.06.06 על-ידי ב"כ המשיב.
32. בין לבין, נתקבלה במזכירות בית-המשפט ביום 07.06.06 תגובת המבקשת, אף שזו תוייקה לאחר החלטת בית-המשפט מיום 11.06.06. בתגובתה מציינת המבקשת כי אינה מבקשת ביטול פסק-הדין אלא ביטול החלטת ההבהרה מיום 16.04.06 בטענה כי אין מקום לתיקון פסק-הדין באמצעות החלטת ההבהרה, מה עוד שהיא לא זומנה לדיון וההסכמות היו ללא כל זיקה אליה, כך גם פסק-הדין. על-כן, מבקשת לבטל ההחלטה האמורה תוך חיוב בהוצאות.
33. ביום 25.06.06 בית-המשפט הורה על זימונם של המשיב והנתבעים לדיון ביום 27.06.06.
34. לדיון ביום 27.06.06 לא התייצבו הנתבעים ומבירור עלה כי באישור המסירה צויין כי אינם מתגוררים בנכס. לכן בית-המשפט דחה מועד הדיון ליום 04.07.06 והורה למשיב לבצע מסירה אישית לכל אחד משני הנתבעים.
35. ביום 02.07.06 נתקבלה הודעת ב"כ המשיב ולפיה לאחר ניסיון ביצוע המצאה למבקשת (שסירבה לחתום לטענתו) בוצעה המצאת ההזמנות לבעלה של המבקשת. בעלה של המבקשת, כך טען המשיב, פנה לב"כ המשיב בבקשה לדחות הדיון בהסכמה בציינו כי אינו מתכוון למלא אחר פסק-הדין. על-כן, בית-המשפט נתבקש לקבוע כי הדיון יתקיים במועדו.
36. בשלב זה פנתה המבקשת לקבלת שירותיו של עו"ד ארביב שהגיש בשמה בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון (ביום 02.07.06) בנימוק של התחייבויות קודמות. בית-המשפט דחה הבקשה וקבע כי הדיון יתקיים במועד.
37. ביום הדיון עצמו, 04.07.06, ב"כ המבקשת הגיש בקשה בהולה נוספת לדחיית מועד הדיון. בית-המשפט שב ודחה הבקשה וקבע כי הדיון יתקיים במועדו.
38. או אז, התייצבו לדיון המשיב ובא-כוחו, בעלה של המבקשת, וב"כ המבקשת שטען כי נבצר מהמבקשת להתייצב בשל עבודתה. בעלה של המבקשת נחקר בחקירה נגדית על-ידי ב"כ המשיב ובה מסר כי סייע לאשתו, המבקשת, בהגשת בקשות שהגישה לבית-המשפט. עוד מסר כי קיימת אפשרות כי קיבל לידיו כתב התביעה בו נקוב שמו ושם אשתו, אולם לא עדכנה על כך, אף שבדרך-כלל מוסר לה דואר הנוגע אליה.
משנשאל מדוע לא מקיים פסק-הדין, השיב כי הוגש הליך בבית-המשפט המחוזי.
לשאלת בית-המשפט כיצד הסכמתו לפינוי המושכר מתיישבת עם פתיחת הליך נוסף, השיב כי הסכים לכך על דעת עצמו בלבד וכי בסוף החודש המושכר יפונה כשהסיבה לכך היא היעדר חלופת מגורים למושכר.
לשאלה מדוע לא פנה בבקשה להארכת התקופה השיב כי לא היה מודע להליך וכי הוא מוכן להתייעץ לגבי אפשרות שאשתו, המבקשת, תגיע כעת לדיון ותביע הסכמה לפינוי המושכר.
עוד באותו מועד, לאחר מתן שהות להגעת המבקשת ומשזו לא הגיעה, פנה ב"כ המשיב לבית-המשפט בבקשה לדחות בקשתה תוך השתת הוצאות; העמדת היתר פיצול הסעדים שניתן בתוקף; ופתיחת תיק הוצל"פ בכל הנוגע להפרשי הצמדה וריבית כפי שנפסקו.
39. בית-המשפט נתן באותו מועד החלטתו ומהאמור בה עולה כי בדיון ביום 07.03.06 בו באו הצדדים בדין ודברים, תוך שעלה בבירור כי בעלה של המבקשת מדבר הן בשמו והן בשם אשתו ובהמשך לכך חתם על ההסכם. רעייתו שהגישה השגה על ההסכם האמור, לא טרחה להתייצב לדיונים שנקבעו, אף שהבקשות הוגשו מטעמה ויכלה לדעת מועדי הדיונים.
עוד נכתב בהחלטה כי בעלה של המבקשת מאשר כי הבקשות שהוגשו על ידה, הוכנו בסיועו ובהכוונתו ומטרתן היתה לדחות מועד הפינוי שנקבע ליום 30.06.06.
אף שבמהלך הדיון ניתנה למבקשת שהות מספיקה להתייצב בתום עבודתה, זו לא טרחה להגיע וניכר כי מדובר בניסיון התחמקות נוסף, כך על-פי ההחלטה.
בית-המשפט שב ומציין כי מבקשות המבקשת לא עולה כל טעם לאי-פינוי הדירה ואין כל מחלוקת בדבר דמי השכירות שלא שולמו ועל-כן בקשותיה נדחות.
בית-המשפט שב ומעמיד האמור בפסק-הדין מיום 07.03.06 ולפיו הדירה תפונה לא יאוחר מיום 30.07.06, ישולם לתובע הסך של 35,100 ₪ בצירוף שכר-טרחת עורך-דין ואגרת משפט וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום 07.03.06. כן נקבע כי פיצול הסעדים עומד בעינו וכי הנתבעים ישאו בהוצאות הישיבות בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ.
40. על החלטה אחרונה זו, כאמור, הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי והיא בוטלה ונקבע כי יש לדון בבקשתה של המבקשת לביטול החלטת ההבהרה מיום 16.4.2006, מחדש.
41. ביום 21.9.2008 התקיים בפני דיון מחודש בבקשתה של המבקשת לביטול החלטת ההבהרה האמורה.
42. לדיון התייצבו המבקשת, בא-כוחה עו"ד פלאצ'י-פלד, בעלה של המבקשת, המשיב ובא-כוחו.
43. בדיון נחקרה המבקשת, בהסכמת באי-כוח הצדדים, למרות שלא הוגש תצהיר מטעמה במצורף לבקשתה לביטול החלטת ההבהרה.
44. בתום חקירתה של המבקשת סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
45. ב"כ המבקשת טען כי במסגרת הסכם הפשרה בו לא היתה מעורבת המבקשת ניתן פסק-דין כספי על-אף שלא הוגשה תביעה כספית.
46. עוד טוען ב"כ המבקשת כי לא ניתנה לה האפשרות להתגונן בפני התביעה ויש לה טענות משפטיות ומהותיות כנגד התביעה.
47. ב"כ המבקשת טוען כי תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת לבעל דין אחד לייצג בעל דין אחר והתנאי הוא הרשאה בכתב החתומה בידי בעל הדין המרשה.
הרשאה כזו, טוען ב"כ המבקשת, לא ניתנה מעולם בתיק הזה וגם אם יש סימנים שמעידים שניתנה לבעלה של המבקשת הרשאה כל שהיא לפעול בתיק הזה, התקנות הן ברורות.
מוסיף וטוען ב"כ המבקשת כי התקנות לא מקנות חריג ליחסים בין בני זוג ואין בעובדה שהנתבעים הם בני זוג כדי להקנות לאחד את הרשות על-פי התקנות לייצג את האחר.
48. טוען ב"כ המבקשת כי בכל הבקשות הגם שנכתבו על-ידי מר הלוי, בעלה של המבקשת, בשמה של המבקשת, חתמה המבקשת ולא מר הלוי בשמה.
49. לאור כל טענותיו אלה מבקש ב"כ המבקשת כי אבטל את החלטת ההבהרה, ואעניק למבקשת ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן בתביעה המקורית.
50. לטענת ב"כ המבקשת פסק-הדין שניתן בהסכמה ניתן בחוסר סמכות גם כלפי המבקשת שמלכתחילה לא הוזמנה לדיון כי לא היתה צד לדיון, ולא הסכימה עליו, ולא ייפתה את כוחו של נתבע אחר בתיק.
51. ב"כ המשיב טוען כי במסירת כתב התביעה וקבלתו על-ידי בעלה של המבקשת ניתן לראות מסירה מספקת וכדין.
52. עוד טוען ב"כ המשיב כי המבקשת ידעה על התביעה ובהיותה עסוקה מאוד סמכה על בעלה והעדיפה שהוא ינהל בעבורה את כל הניהול בתיק וכפי שהעידה בבית-המשפט ובעשרות הבקשות האחרות.
53. ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי נסיבות המסירה בעדותה של המבקשת והבקשות החתומות על ידה, מעידים כי בעלה לפחות מהווה שלוח על-פי חוק השליחות.
54. כתב התביעה, טוען ב"כ המשיב, הוגש כנגד שני בני הזוג כאשר נתבע אחד הינו מר הלוי יעקב ונתבעת 2 הינה המבקשת.
כל טענתה של המבקשת, טוען ב"כ המשיב, היא כי אין להחיל עליה את החלק הכספי של פסק-הדין.
55. לדידו של ב"כ המשיב, המבקשת ידעה על תביעת הפינוי אך לא טרחה להגיע לימי הדיון, מספר דיונים שנקבעו בעבורה ולבקשתה, שכן סמכה על בעלה שייצג אותה נאמנה.
רק לאחר שבעלה ייצג אותה בדיונים והתוצאה שנתקבלה לא מצאה חן בעיניה, היא הגישה בקשה לביטול ההחלטה על החלק הכספי בלבד - כך טוען ב"כ המשיב.
56. ב"כ המשיב הפנה את תשומת-לב בית-המשפט כי בקשתה מוגשת ללא תצהיר תומך.
57. מוסיף ב"כ המשיב כי פסק-הדין שניתן לפינוי ביום 7.3.06 ניתן לפינוי הנכס ולאחר שנערכו חישובים על-ידי הצדדים ובאמצעות בית-המשפט, נתקבל בהסכמה, ונחתם על-ידי הצדדים.
58. על-פי ב"כ המשיב, כב' הרשמת ענת אלפסי (כתוארה אז) חתמה על פסק-הדין כאשר התרשמה התרשמות ישירה מעדותו והתנהגותו של בעלה של המבקשת בימי הדיון, התרשמות ישירה וקבעה קביעה פוזיטיבית כי ברור הוא שמר הלוי מדבר הן בשמו והן בשמה של רעייתו ופסק-הדין חל גם עליה.
59. ב"כ המשיב טוען כי ביטול החלטת ההבהרה לא יצמיח שום תועלת שכן יביא למתן פסק-דין זהה, שכן אין למבקשת טענות הגנה בפני התביעה.
60. לבסוף טען ב"כ המשיב כי תקנה 483 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בתביעה בתביעה להחזרת חזקה במקרקעין מורשה אינו חייב להיות מוסמך לייצג את מרשו בדין והעיקר הוא שהמורשה יהיה אדם שניתן להניח בעניינו כי הוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש בידו להתקשר עימו ולהביא לידיעתו את ההליכים.
דיון והכרעה
61. בקשתה של המבקשת לביטול החלטת ההבהרה מיום 16.4.2006 מבוססת על מספר טענות מרכזיות:
א. כי פסק-הדין אשר ניתן, ניתן בחוסר סמכות משום שבאותה עת היתה בפני בית-המשפט תביעת פינוי בלבד ולא תביעה כספית.
ב. כי לא הוזמנה כלל לדיון ביום 7.3.2006 ולא היתה באותה עת תביעה תלויה ועומדת כנגדה.
ג. כי לא הסמיכה את בעלה להופיע במקומה וממילא לא הסכימה להסכם הפשרה בין הצדדים. זאת גם לאור תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שכן לא יכול היה בעלה לייצגה בדיון אלא על-פי הרשאה בכתב וכזו לא ניתנה בידו.
62. אדון בטענותיה של המבקשת על-פי סדרן זה.
סמכותו של בית-המשפט ליתן פסק-דין בהסכמה הסוטה מכתבי הטענות או מן הסעד אשר נתבע
63. ב- ע"א 3780/94 לינדנבאום חנה נ' עו"ד שלמה ארדמן, תק-על 99(3), 1377 (1999) נקבע כהאי לישנא:
'בדרך-כלל, העיקרון הוא, שבית-המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד שאותו הוא לא ביקש. אולם ישנם מקרים, אם כי אלה מקרים יוצאי דופן, שבית-המשפט אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד, שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר נתבקש בכתב התביעה - וזה בדרך של תיקון כתב -תביעה, אף בשלב של ערעור, ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב-תביעה.'
דברי כב' השופט י' כהן ב- ע"א 365, 359/79 אלחנני ואח' נ' רפאל ואח'; "נפית" השקעות ופיתוח בע"מ נ' רפאל ואח', פ"ד לה(1), 701, 715 (1980); לעניין זה ראה גם ע"א 67/84 בכר נ' בכר, פ"ד לח(3), 769, 764 (1984) וכן אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית, התשנ"ט-1996), 66)
יתר-על-כן, כפי שציין בית-המשפט, טענה זאת דינה להידחות גם מחמת שינוי החזית שהיה בעניין זה. על שינוי חזית תוך כדי מהלכו של דיון נאמר כי:
'לפעמים יש ובעלי הדין מתקנים כתב טענות בשתיקה, על-ידי שמנהלים את המשפט בפסים שונים מאלה שנקבעו לו בכתב הטענות, ואם עשו כן, לא תישמע לאחר מכן הטענה - ובוודאי שלא בדרגת הערעור - כי בית-המשפט לא צריך היה לסטות מאפיקי המשפט כמו שסומנו בכתבי הטענות.
הכלל: כאשר שוכנע בית-המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמאלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון...'
(י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 329, 332)
64. בענייננו, המדובר במערכת נסיבות אחת של מגורי הנתבעים בדירת המשיב והפרה נטענת של הסכם השכירות.
65. הפרה זו הצמיחה את התביעה לפינויים מהדירה אך גם בקשה לפיצול סעדים הנוגעת לחובות הכספיים שהותירו אחריהם הנתבעים ובהסכם הפשרה בין בעלה של המבקשת למשיב יש התייחסות מפורשת לעניין זה בסעיף 8 להסכם בין הצדדים:
'בכך מתייתר הצורך בפיצול הסעדים ולא יהיה בינינו כל תביעות או דרישות לגבי שכירת הדירה.'
66. מכך עולה כי הצדדים הסכימו במפורש, במהלך הדיון, לנהל את הדיון שלא על-פי כתבי הטענות בלבד והסכימו מכללא, לתיקונו של כתב התביעה כך שיכלול סעד כספי.
המדובר בסעד הנובע באופן ישיר מהבקשה לפיצול סעדים אשר נתקבלה והצדדים, בהסכמתם המפורשת, הסכימו לכלול את הסעד הכספי בפסק-הדין בפשרה.
67. במצב דברים זה אין לקבל את הטענה הפורמאלית כי בית-המשפט אינו מוסמך ליתן סעד שלא נתבקש לתת, הן בשל הבקשה לפיצול סעדים, הן בשל הסכמתם המפורשת של הצדדים והן מחמת העובדה כי הסעדים נובעים ממערכת עובדתית אחת.

טענתה של המבקשת כי כלל לא הוזמנה לדיון וכי לא היתה תביעה תלויה ועומדת כנגדה
68. ביום 4.12.2005 הגיש המשיב בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים, קרי - המבקשת ובעלה.
69. לבקשה זו צורף אישור מסירה מיום 22.10.2005, ממנו עולה כי כתב התביעה נמסר לידי בעלה של החייבת והוא חתם על קבלתו בחתימת ידו.
70. באישור המסירה כתוב: "אל: הלוי יעקב והלוי גליקסברג סוזנה".
71. כתב התביעה עצמו נוקב בשני נתבעים - הנתבע מס' 1, בעלה של המבקשת ואילו הנתבעת מס' 2, המבקשת עצמה.
72. המבקשת נשאלה על עניין זה בחקירתה בפני והשיבה:
'ביום 27.10.05 הגיע שליח שהוא חוקר מורשה למסירת כתבי-בי-דין ומסר לבעלך את כתב התביעה?
אני לא בעניינים של התיק. בעלי מכיר את התיק, אני נכנסתי רק לאחרונה בגלל ההליך נגדי.'
73. המבקשת לא הכחישה במפורש את קבלת כתב התביעה אלא טענה באופן כוללני ביותר כי "אני לא בעניינים של התיק".
74. על-פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרי ש: "די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים".
75. לפיכך, בנסיבות אלה אין מקום לטענת המבקשת כי לא היתה תביעה תלויה ועומדת כנגדה או כי לא זומנה כדין.
76. כתב התביעה בסדר דין מקוצר הומצא כדין למבקשת ביום 22.10.2005, על-ידי המצאה לבן משפחה. המבקשת לא הגישה בקשת רשות להגן ו/או כל בקשה אחרת מטעמה ולפיכך היה מוסמך בית-המשפט ליתן פסק-דין בהיעדר הגנה כנגדה, בתוך 30 יום לאחר מועד ההמצאה.
77. אין כלל מקום לטענה בדבר אי-הזמנתה של המבקשת לדיון ביום 7.3.2006 שכן באותה עת לא היתה מונחת כל בקשה מטעמה בפני בית-המשפט, והבקשה היחידה היתה בקשה למחיקת התביעה על-הסף שהגיש בעלה של המבקשת בלבד, ללא ציון שמה של המבקשת (בש"א 2477/05).
שאלת הסמכתו של בעלה של המבקשת להסכים להסכם הפשרה מיום 7.3.2006 בשמה
78. צודק ב"כ המבקשת כי הנישואין, כשלעצמן, אינם יוצרים יחסי שליחות בין הבעל והאישה.
79. ההלכה היא כי: "הדין בישראל אינו יוצר נציגות חוקית מכוח נישואין. דיני השליחות בין בני הזוג, עד כמה שהם קיימים, נובעת מהכללים הרגילים להקניית שליחות. בהיעדר הרשאה מפורשת ביחסים בין בני הזוג, ניתן להסיק הרשאה משתמעת של הצדדים הנגזרת מנישואיהם. כן עשויה הרשאה זו להיות הרשאה משלימה. היא עשויה להיגזר ממעמדו של בן הזוג או מהנוהג המקובל שבין בני זוג בישראל. מעמד זה אינו מעניק הרשאה לבעל למכור נכס הנתון לבעלות משותפת, או לבצע פעולה משפטית אחרת אשר אינה נופלת לגדר המעשים אשר "מטבעם קשורים וכרוכים לבלי הפרד החיי הנישואין"" (א' ברק חוק השליחות, כרך ראשון (הוצאת נבו – 1996), 597).
80. ברם, עדיין נשאלת השאלה האם הסמיכה המבקשת, במפורש, את בעלה לייצגה בדיונים בבית-המשפט ולהגיע לפשרה גם בנושא החובות הכספיים שלה ושל בעלה למשיב.
81. מעדותה של המבקשת בפני עולה כי המבקשת אכן מינתה את בעלה כשלוח מטעמה בסכסוך זה שבין הצדדים.
82. הדברים עלו פעמים רבות בעדותה.
83. ראה בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2008:
'לשאלת בית-המשפט, כמה ימים לאחר שבעלי הסכים כי עלינו לפנות את הדירה ולשלם דמי שכירות בסכום מסויים ידעתי על ההסכמה, אני אומרת שידעתי ולא יכולה לומר היום מתי ידעתי, הם היו מתווכחים כל פעם ונתתי לו כסף להסתדר עם המשיב ואני לא יודעת מה הוא עשה עם זה, הם כל הזמן היו מתווכחים ביניהם ולא רציתי להיכנס לזה, יום אחד בסוף השכירות המשיב בא אלינו ורציתי שישלמו, ובעלי רצה שנצא קודם ונשלם פחות והם התווכחו בדלת, והמשיב אמר או שנשלם הכל או שנתראה בבית-משפט.
הרבה פעמים נתתי לבעלי את הכסף לשלם את השכר הדירה ואמרתי לו שישים את זה בבית-משפט או במשטרה כי ידעתי שיקרה משהו. הוא אמר לי שצריך לשלם כסף ואני לא הסכמתי על זה.'
84. באופן דומה העידה המבקשת גם בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2008:
'אני לא בעניינים של התיק. בעלי מכיר את התיק, אני נכנסתי רק לאחרונה בגלל ההליך נגדי.'
85. ובהמשך:
'ש: הבקשה לביטול החלטת הבהרה הוגשה ממש בסמוך למתן פסק-הדין, איך ידעת על פסק-הדין?
ת: באותו יום לא ידעתי על הדיון ואני לא מתעסקת עם זה. אני שקועה בבעיות שלי ובעבודה שלי. הכל זה עניין ביניכם לבין בעלי.
ש: כל הבקשות שאת חתומה עליהם, זה לא את עשית, לא את הגשת?
ת: בעלי הגיש. אני כן חושבת שמגיע למשיב על התקופה שגרנו שם. הייתי אצלך ביום שהיה הקבלן והחשבון לא היה רק שכ"ד.'
86. כך גם בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2008:
'ש: שלחתי שני מכתבי התראה בדבר הפרת חוזה שכירות ב- 28.6.05 וכן ב- 30.6.05, בעלך השיב תשובה שבה הוא ואת דוחים את הבקשות ומבקשים שהמשיב לא יטריד אותך במקום עבודתה, כלומר ידעת על כך שהחוזה הסתיים או הופר ולמרות זאת לא עשית מאומה על-מנת להסדיר את החוב?
ת: שלחתי את בעלי מספר פעמים כדי לשלם את החוב. כסף נתתי לו.'
87. ובהמשך הפרוטוקול:
'אני לא כתבתי לבית-המשפט, אני רק חתמתי. אני רציתי לצאת מהבית הזה ורציתי גם לשלם. אם הם לא שילמו זה ויכוחים ביניהם בין שניהם. אבל רציתי לשלם את שכר הדירה ושלא יבואו אלי עוד פעם אחר-כך עם עוד תלונות.
ש: בעלך כל הזמן דיבר בשמך והכין את הבקשות בשמך?
ת: נכון, אבל לא נתתי לו אף פעם יפוי-כוח לעשות את זה. נכון שאני חתמתי על הבקשות אבל אני לא כתבתי אותן.'
88. בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2008 אף העידה המבקשת בנוגע לדיון בבקשתה לביטול החלטת ההבהרה את הדברים הבאים:
'לשאלה מדוע לא הגעתי לדיון ביום 4.7.06, אני אומרת שהייתי עובדת ובעלי הלך ולא חשבתי שאני צריכה ללכת, אלא שלחתי את עורך-הדין.
לשאלת בית-המשפט, מדוע לא הודעתי בעבודה שיש לי דיון בבית-משפט, כנראה בעלי הלך ואני לא חשבתי שאני צריכה ללכת. אני הייתי עובדת, ולכן שלחתי את עורך-הדין.
הוא בסוף הלך בבוקר והם רצו עוד פעם בערב, ואני לא הלכתי בערב כי לא יכולתי ללכת, כי בעבודה שלי לא ניתן לצאת, לא היה מי שיחליף אותי.'
89. במיוחד עולים הדברים מהמשך הפרוטוקול, בו העידה המבקשת כך:
'ש: בגלל ששלחת את בעלך עם העורך-דין, אומרת הרשמת שמר יעקב הלוי נכח בדיון ובכל הבקשות וברור שהוא מדבר בשמו ובשם רעייתו, ובעלך חתם על ההסכמות. את מסכימה שבעלך דיבר בשמך?
ת: הוא היה עושה את המשפטים, אני לא הייתי מעורבת. אני אומרת שבאותו דיון זה לא בשמי, כי אני לא הייתי שם.'
90. עולה מן המקובץ כי המבקשת יפתה את כוחו של בעלה, בעל-פה, להגיע לפשרה עם המשיב גם בגין דרישותיו הכספיות וגם בעניין הפינוי.
91. המבקשת אף נתנה כספים בידו של בעלה מתוך מטרה שישלם את החוב, כלשונה.
המבקשת מודה כי "לא רצתה להיכנס לזה" ולכן שלחה את בעלה אשר "היה עושה את המשפטים".
92. אומנם, סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 קובע כי: "(א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".
93. אולם, בענייננו, עלה במפורש מעדותה של המבקשת כי מסרה בידי בעלה, בעל-פה, הרשאה מפורשת להגיע לפשרה עם המשיב, גם בהליכים בפני בית-המשפט, בכל הסכסוך אשר ניטש בין הצדדים וגם בעניין הטענות לחובות כספיים.
94. המבקשת העידה במפורש: "שלחתי את בעלי מספר פעמים כדי לשלם את החוב. כסף נתתי לו", "הוא היה עושה את המשפטים, אני לא הייתי מעורבת", "אני רציתי לצאת מהבית הזה ורציתי גם לשלם".
95. נשאלת השאלה האם די בהרשאה מפורשת זו בעל-פה לאור הוראת תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
96. ככלל, "חוק השליחות אינו דורש כתב ליצירת השליחות. מכאן, שיצירת השליחות יכול שתעשה בכתב או שלא בכתב. עם זאת, אין כל מניעה לכך כי דין מיוחד ייקבע את דרישת הכתב בנסיבות מיוחדות" (א' ברק חוק השליחות, כרך ראשון (הוצאת נבו – 1996), 552)
97.
'עקרונית, אם הענקת ההרשאה צריכה כתב, והכתב איננו, ההרשאה אינה תופסת. היא בטלה. השלוח אשר פעל על פיה, פעל ללא הרשאה. התוצאה היא כפולה: ראשית, השולח אינו חייב ואינו זכאי כתוצאה מפעולת השלוח; שנית, השלוח עשוי להתחייב אישית כלפי הצד השלישי.
כדי ליתן תוקף לפעולה יש צורך באישור בדיעבד. לעתים, גם האישור בדיעבד צריך להיות בכתב, וזאת משני טעמים: ראשית, משום שאישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה. אם ההרשאה מלכתחילה דרשה כתב, גם האישור בדיעבד דורש כתב; שנית, משום שהאישור בדיעבד משכלל את פעולת השלוח, ועל-כן על-פי דרישות הכתב - ובמישרין מהן ולא מכוח דיני האישור בדיעבד - הוא צריך להיות בכתב. עם זאת, לא תמיד נדרש הכתב לאישור בדיעבד מקום שהוא נדרש להרשאה מראש.
בכל מקרה יש לבחון את התכלית המונחת ביסוד דרישת הכתב להרשאה מראש, ולבחון אם תכלית זו חלה גם לעניין אישור בדיעבד.'
(א' ברק חוק השליחות, כרך ראשון (הוצאת נבו – 1996), 555)
98. מהו אם כן תכליתה של דרישת הכתב שבתקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ומהו נפקותה של דרישה זו.
99. תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כהאי לישנא:
'28. תובע או נתבע בשם תובע או נתבע אחר
(א) מקום שיש מספר תובעים יכול שאחד או אחדים מהם יהיו מורשים בידי אחד או אחדים מן השאר להתייצב, לטעון או לפעול בכל הליך במקומם; הוא הדין לגבי הרשאת נתבע בידי נתבע אחר.
(ב) ההרשאה תהא בכתב חתום ביד בעל הדין המרשה ותצורף לתיק.'
100. ודוק, התקנה אינה כוללת הוראה המאיינת את תוקפה של שליחות כזו אשר אינה נעשית על-פי הרשאה בכתב.
101. כאשר רצה המחוקק לאיין את תוקפה של השליחות, עשה זאת במפורש, ראה לדוגמה סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976:
'יפוי-כוח כללי ויפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו.'
102. בתקנה לא נאמר כי הרשאה מפורשת בעל-פה, על-פי סעיף 5(א) לחוק השליחות, של נתבע אחד לפעול בענייננו של נתבע אחר לא תהא בת-תוקף, אלא כל שנאמר הוא שההרשאה להופיע בכל הליך תהא בכתב, בחתימת בעל הדין המרשה ותצורף לתיק.
103. תכליתה של התקנה הוא למסד באופן ברור את שליחותו של בעל דין אחד לפעול בשמו של בעל דין אחר מרגע הפקדת ההרשאה בכתב בתיק בית-המשפט ולמשך כל הדיונים ו/או ההליכים באותו תיק.
הרשאה כזו היא הרשאה רחבה, המשתרעת על פני "כל הליך", ומטבע הדברים שהיא תדרוש כתב ולו כדי למנוע את הצורך בהתדיינויות מרובות על עצם ההרשאה בהתדיינויות קודמות.
104. אולם אין תכליתה של תקנה 28 לאיין את האמור בסעיף 5(א) לחוק השליחות סיפא, בדבר האפשרות של אדם למנות שלוח לפשרה בהליך בפני בית-משפט, בעניין ספציפי, תוך הרשאה מפורשת.
105. לעניין ההרשאה המפורשת הדרושה לפי סעיף 5(א) סיפא לחוק השליחות כותב פרופ' א' ברק בספרו: "הרשאה מפורשת זו מוקנית בדרכים הרגילות בהן מוקנית הרשאה. על-כן יכול שהרשאה מפורשת זו תהא בכתב או בעל-פה, בהודעה או בכל התנהגות אחרת".
(א' ברק חוק השליחות, כרך ראשון (הוצאת נבו – 1996), 600)
106. אומנם, ככלל, בית-המשפט לא יתיר בהליך אזרחי לבעל דין אחד לייצג בעל דין אחר שלא על-פי הרשאה בכתב לפי הוראות תקנה 28, ברם, כאשר מוכח בראיות פוזיטיביות כי בעל הדין נתן הרשאה מפורשת לבעל הדין הדין האחר להופיע בשמו ולהתפשר בסכסוך העומד לדיון ואף מסר בידיו כספים כדי שיעשה כן, הרי שהעלאה, בדיעבד, של טענת דרישת הכתב לפי הוראת תקנה 28 היא פעולה בניגוד לחובת תום-הלב החלה גם בשימוש בהליכים משפטיים.
107. יש לזכור, כי המבקשת גם נהנתה מהסכם הפשרה שבין הצדדים, שכן הסכם הפשרה קבע תאריך פינוי נדחה של כמעט ארבעה חודשים לאחר המועד בו נחתם ההסכם. ההסכם נחתם בין הצדדים בדיון ביום 7.3.2006 וקבע תאריך לפינוי הדירה ביום 30.6.2006.
108. המבקשת, שלא הגישה כלל בקשת רשות להתגונן, נהנתה מתנאי זה של הסכם הפשרה שכן לא היתה זכאית לדחיה כלשהי של סעד הפינוי מעצם העובדה כי לא פרשה כל הגנה בפני בית-המשפט והמשיב שינה את מצבו לרעה.
109. לפיכך, הגעתי למסקנה כי המבקשת מושתקת מהיתלות בדרישת הכתב שבתקנה 28 ויפים בעניין זה הדברים הבאים מתוך ע"א 513/89 Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A, פ"ד מח(4), 133 (1994):
'ההשתק מלטעון טענה סותרת לטענה שמכוחה זכה הטוען לסעד בהליך קודם חל במשפטנו מכוח חובת תום-הלב הקבועה בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. חובה זו הורחבה בסעיף 61(ב) לחוק זה אל כלל החיובים, והפסיקה הוסיפה והרחיבה אותה וראתה בה עיקרון אוניברסאלי, המתפרש על כל תחומי המשפט. ב- ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ ואח' נ' קסטרו, פ"ד לז(4), 673, 687 (1983), אמר הנשיא שמגר:
'אמת-המידה, המוגדרת בסעיף 12, היא תולדה של עקרון-יסוד משפטי, החולש על כל תחומי המשפט... והיא חורגת מן התחומים של היחסים החוזיים.'
וכן ראו דברי השופט אלון ב-בג"צ 566/81 עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 82(3), 1385 (1982):
'סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום-לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות ההוראות שבסעיף 39 - 'ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים' - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל.'
(ראו גם: ע"א 2896/90 טרוצקי ואח' נ' דיין ואח', פ"ד מו(5), 454 (1992))
מחובת תום-הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. העלאת טענות סותרות היא פן אחד של איסור זה.
מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי הדין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על-ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית-המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות גם אם הן נכונות. כאמור, השתק זה, שביסודו גם שיקולים במישור המשפט הציבורי, רחב מן ההשתק מכוח מצג או מכוח הבטחה, שלהקמתו נדרשים הסתמכות בעל הדין על הטענה המקורית שבעטייה ניתן הסעד, ושינוי מצבו לרעה עקב כך. ראו: פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 96, המשווים השתק זה לאיסור במשפט הקונטיננטלי על טענות סותרות, שנקבע על סמך חובת תום-הלב; א' רבילו פרקים בדיני חיובים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, התשל"ז) 147-146.'
110. כאמור המבקשת, שעל-פי עדותה נתנה בפועל, הרשאה מפורשת לבעלה לייצג אותה בהליך בבית-המשפט ולהגיע לפשרה בנוגע לחיובים הכספיים שלה ושל בעלה כלפי המשיב, ואף נהנתה מהדחיה במועד הפינוי ש"השיג" בעלה בהסכם הפשרה בינו ובין המשיב, מושתקת מלטעון כי מאחר ולא העלתה את הרשאתה על הכתב הרי שהיא פטורה מהחיוב הכספי.
111. המדובר בניסיון מניפולציה של הליכי המשפט וההלכה בעניין זה היא כי: "תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט, בדרך של הסכמה שקרית או השגה שקרית, לפי העניין, שהרי שתי הגרסאות שהועלו על-ידי המערערת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת (ראה גם ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4), 781, 787 (1986))".
(ע"א 1393/92 נעמי קזצ'קוב הבל נ' ציפורה (פרנסיס), פ"ד מח(4), 353 (1994))
112. במאמר מוסגר אציין כי איני רואה סתירה בין האיסור שבסעיף 20 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 ובין תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי שכן האיסור שבסעיף 20 חל על ייצוג אדם אחר כדרך עיסוק או בתמורה ובמקרה שלפני לא טענה המבקשת, כמובן, כי כך פעל בעלה.
אמנם, לא אפשרתי לבעלה של המבקשת, בהמשך ההליכים, לייצגה ולהגיש בקשות בשמה, אך זאת מן הטעם שהיה כבר מופקד בתיק יפויי-כוח של עורך-דין לפעול בשמה - נתון שלא היה קיים בעת מתן החלטת ההבהרה מיום 16.4.06.
113. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשתה של המבקשת לבטל את החלטת ההבהרה אשר ניתנה על-ידי כב' הרשמת ענת אלפסי (כתוארה אז) ביום 16.4.2006 ב- ת"א 1059/05.
114. המבקשת תשלם למשיב את הוצאות הדיון בבקשה ושכר-טרחת עורך-דין בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ.
115. לעניין בקשת המבקשת לבטל את ההוצאות אשר הוטלו עליה בהחלטתי מיום 17.4.2008, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.
המבקשת העידה בדיון ביום 17.4.2008 כי פנתה לעו"ד פלד ביום 10.4.2008, וכבר במועד זה ידעה כי יימצא בשירות מילואים ביום הדיון.
116. למרות זאת, מצאה לנכון להגיש בקשת דחיה רק ביום 16.4.2008, קרי - יום בטרם המועד הקבוע לדיון.
117. לפיכך, היה מקום להטיל עליה הוצאות שכן גרמה לנזק לצד שכנגד באופן הגשת בקשת הדחיה ובחוסר ההתחשבות בלוח הזמנים העמוס של בית-המשפט ואף של ב"כ הצד שכנגד."

2. אחד מטעם כל המעוניינים – תקנה 29 לתקסד"א
שאלה: מה הדין באשר לפטור מתשלום אגרה כאשר עסקינן במי שתובע בחזקת נציג?
תשובה: ב- ת"א (מרכז) 53431-11-10 {הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' ארי אלקלעי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי "אין בנמצא דין כללי המעניק פטור מתשלום אגרת משפט למי שתובע בחזקת נציג, מקום שהעילה היחידה למתן הפטור מבוססת על מעמדו כתובע בחזקת נציג (כלומר מי שאינו מבקש כל סעד עבור עצמו). האפשרות של הגשת תביעה על-ידי מי שתובע בחזקת נציג לא באה לעולם רק בהקשרים של תובענה ייצוגית ושל תביעות המוגשות על-ידי נאמנים לפי חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. אפשרות זו קיימת ומוכרת בדין הישראלי מזה עשרות רבות של שנים (תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963). בכל גלגוליהן של התקנות הדנות באגרת משפט לא ניתן פטור כללי מאגרת משפט למי שתובע בחזקת נציג רק מחמת שאינו תובע דבר עבור עצמו".

3. ייצוג של תאגיד – תקנה 30 לתקסד"א
שאלה: מה הדין באשר לייצוגו של תאגיד?
תשובה: תקנה 30 לתקסד"א קובעת כי בעל דין שהוא תאגיד, רשאי מנהל התאגיד או פקיד מפקידיו שהורשו לכך כראוי, לעשות מטעם התאגיד כל מה שהתאגיד עצמו יכול היה לעשות אילו היה יחיד {ראה למשל בש"א (קר') 4246/04 קל בניין בע"מ נ' ע.ע. גזאל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

4. ייצוג על-ידי היועץ המשפטי לממשלה – תקנה 31 לתקסד"א
שאלה: מהו הדין באשר לייצוגו של היועץ המשפטי לממשלה?
תשובה: תקנה 31 לתקסד"א קובעת כי מקום שהיועץ המשפטי לממשלה או נציגיו רשאים על-פי כל דין לייצג בבית-המשפט בעניין מסויים, רשאים הם באותו עניין, על-אף האמור בכל תקנות סדרי דין, לפתוח בשמו כל הליך, ולהגיש בשמו של המיוצג כל בקשה לבית-המשפט, ככל שהמיוצג עצמו היה רשאי להם או חייב בהם על-פי כל דין.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ייצוג בעלי דין (תקנות 28 עד 31 לתקנות)