מקרה שנגרם בכוונה (סעיף 26 לחוק)

סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כלדקמן:

"26. מקרה שנגרם בכוונה
נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו."

חוק חוזה הביטוח מונה מספר חריגים אשר בהתקיים אחד מהם יהא המבטח פטור מתשלום תגמולי הביטוח. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי מקום בו נגרם מקרה ביטוח על-ידי המבוטח או המוטב במתכוון, המבטח יהיה פטור מחובתו לשלם תגמולי ביטוח {תא"מ (שלום נצ') 6402-02-09 אוסאמה דראושה נ' פניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(4), 109858, 109860 (2010)}.

על המבטחת מוטל הנטל להוכיח טענתה, כי מתקיים החריג הפוטר אותה מחבותה וזאת לאור ההנחה, כי רוב בני האדם הינם שומרי חוק וכן על-מנת שלא ירחף מעל כתפי המבוטח צל של ספק לפיו ביים את מקרה הביטוח על-מנת לזכות שלא כדין בתגמולי ביטוח {ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בפרשת גרשון אימץ בית-המשפט דעתו של כב' השופט מ' שמגר כפי שהובעה ב- ע"א 1845/90 {סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 (1993)} לפיה "מקרה הביטוח מורכב מאירוע מוגדר (גנבה, שריפה וכדומה) ומהיעדר חריגים לפוליסה. די למבוטח להוכיח את הנדבך הראשון - התרחשות האירוע המוגדר, ועל המבטח הנטל להוכיח את קיומו של החריג. לפי סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח, הטענה שהמבוטח פעל במתכוון מהווה חריג לכל פוליסה... לפי גישה זו על המבוטח להוכיח את התרחשותו של האירוע המוגדר. לדברי כב' הנשיא מ' שמגר, המבוטח אינו-יוצא-ידי-חובתו בהעלאת טענה סתמית כי אירעה פריצה או כי בוצע שוד - עליו להציג נתונים עובדתיים המבססים את טענתו... לפי גישת כב' הנשיא מ' שמגר, בכל המקרים, יצא המבוטח ידי חובתו בהוכחת התרחשות האירוע המוגדר, והוא אינו נושא בנטל להוכיח שידו לא הייתה במעל."

עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית-המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח.

גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות {בשים-לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי}, ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו.

בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על-מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים-לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח.
אם-כן, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו.

זאת ועוד. קיימת הפרזה בתיאור הקושי הראייתי למולו ניצבות חברת הביטוח. לרשות חברות הביטוח עומדים הניסיון בהתמודדות עם מרמות ביטוח וכן חוקרים פרטיים, אשר מקטינים את פער המידע בינן לבין המבוטח. לרשותן עומדות גם האפשרויות הדיוניות של גילוי מסמכים ושאלונים, ובידן להזמין לעדות את המבוטח או מי מטעמו, ובמידת הצורך, להכריז עליו כעד עויין.

זאת ועוד. נטל שיתוף הפעולה המוטל על המבוטח לפי סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח הוא אמצעי נוסף הבא להתמודד עם בעיית המידע של המבטח בקשר למקרה הביטוח.

כך, אף אם אין מוטלת על המבוטח החובה להוכיח את היסוד השלילי בבית-המשפט, מוטלת עליו החובה לספק מידע שנדרש על-ידי חברת הביטוח המתייחס לאפשרות גרימת הנזק במכוון על-ידי המבוטח.

ויודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית-המשפט כי כפות המאזניים מעויינות, כלומר, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי". במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית-המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל.

לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית-המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע {ראה גם ת"א (מחוזי מר') 5005-08-07 קונדיטוריה מונקו בע"מ (בפירוק) נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2010(3), 15093, 15098 (2010)}.

על-פי הוראות סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, המבטחת פטורה מחבות לתשלום תגמולי ביטוח למבוטח, אם המקרה נשוא הדרישה, נגרם במתכוון על-ידי המבוטח. נטל ההוכחה בנוגע לכוונת זדון של המבוטח, מוטל על המבטחת. יחד-עם-זאת, על המבוטח להוכיח לפי הוראות החוק ותנאי הפוליסה, כי אירע לו אירוע, אשר לפי תנאי הפוליסה מקנה לו עילה לקבלת תגמולי ביטוח {ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5), 687 (1993); ת"ק (תביעות קטנות יר') 5149/08 כהן חיים נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(4), 2447, 2448 (2009)}.

יתר-על-כן, סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח פוטר את המבטח מחבותו אך ורק שעה שהמבוטח גרם במתכוון להתרחשות מקרה הביטוח. סעיף זה, שלא ניתן להתנות עליו מכוח סעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח, מדבר על גרימה במתכוון, לא על גרימה ברשלנות.

מכאן, שפוליסת ביטוח יכולה בהחלט לזכות בפיצוי מבוטח שגרם ברשלנותו למקרה הביטוח. המתרשל זכאי גם זכאי לפיצוי מטעם מבטחו אף אם גרם ברשלנותו להתרחשות. סבורים אנו כי כל עמדה אחרת עלולה היא לגרום עוול למבוטח ולעמוד בסתירה חזיתית להוראותיו הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח.

זאת ועוד. בחיי היום-יום לא חסרות דוגמאות להטלתה של חובת פיצוי על מבטח עת גרם מבוטחו ברשלנות {או תוך הפרת חובת זהירות המוטלת עליו} להתרחשות מקרה הביטוח ודי אם נציין שמבטח לא יוכל להיפטר מאחריות כלפי מבוטח הדורש תגמולי ביטוח בשל נזק שנגרם לרכבו בתאונה עצמית לה אחראי המבוטח, או כלפי מבוטח שנהיגתו הרשלנית גרמה נזק לרכושו של הניזוק {ע"א (מחוזי מר') 6749-08-07 שושנה זרוג נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2008(2), 14027, 14032 (2008)}.

השאלה, בדבר חוקיותה של תניה בפוליסה, השוללת את חבות המבטחת, במקרה של התרשלות מצד המבוטח, על רקע ההוראה הקוגנטית שבסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח - נדונה בספרות ובפסיקה.

כך, למשל, יפים הם דברי ש' ולר בספרו {חוק חוזה הביטוח (פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, התשס"ה-2005), 587 ואילך} לפיהם "ניתן לטעון שהסעיף קובע הסדר שלילי, שמכוחו פטורה המבטחת מחבותה רק במקרה של כוונה ממש לגרום להתרחשותו של מקרה הביטוח ... לפי הטענה, הקוגנטיות של הסעיף נועדה למנוע מהמבטחת לכלול בחוזה הוראה השוללת מהמבוטח את תגמולי הביטוח, אם מקרה הביטוח נגרם עקב רשלנותו. טענה זו אינה משכנעת. סעיף 26 לא נועד... אלא לתת ביטוי לעיקרון היסודי, שלפיו אין המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח בגין גרימה מכוונת של נזק. אם-כן, התניה החוזית השגרתית המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות מתקבלים על הדעת כדי למנוע תאונות אינה מנוגדת לסעיף 26, וכפי שנראה, הפירוש שנתן לה בית-המשפט מתיישב יפה עם בעיית הסיכון המוסרי - מחד גיסא, ועם הצורך בהגנה על המבוטח מפני תוצאות רשלנותו שלו - מאידך גיסא."

ואמנם, פוליסות ביטוח רבות כוללות, כדבר שבשגרה, תניות מפורשות, הפוטרות את המבטחת מחבותה במקרה של רשלנות מצד המבוטח {דוגמה טיפוסית לכך, היא התניה הנכללת תדיר בביטוח חבות מעבידים, והמחייבת את המעביד "לנקוט אמצעי זהירות סבירים"}. בהתניה זו, כשלעצמה, לא מצאו בתי-המשפט כל פסול, ומכאן המסקנה, כי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע הסדר שלילי.

כלומר, מכלל הלאו שבסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח {כלומר, היעדרו של כיסוי ביטוחי במקרים בהם מקרה הביטוח אירע על-ידי המבוטח במתכוון} - אין ללמוד את ההן {כלומר, קיומו של כיסוי ביטוחי בכל מקרה, שבו המבוטח היה תמים, ומקרה הביטוח לא נגרם על ידו במתכוון}.

יחד-עם-זאת, ברי כי תניה הפוטרת את המבטח מחבותו בכל מקרה של רשלנות מצידו, ולו רשלנות בדרגה הנמוכה ביותר - תרוקן את מוסד הביטוח מכול תוכן, שהרי ביטוח, מעצם טיבו, נועד להגן על המבוטח מפני רשלנותו שלו {ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטארפלאסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פ"ד לג(1), 343 (1979)}.

לפיכך, התגבשה, איפוא, בפסיקה ההבחנה בין רשלנות "סתם" - שאין בה כדי לשלול מהמבוטח את זכאותו לתגמולי הביטוח לפי הפוליסה, לבין רשלנות "חמורה" או "רבתי" - שיש בה כדי לפטור את המבטחת מחבותה.

הבחנה זו עוברת כחוט השני בפסיקת בתי-המשפט, ומשקפת אם-כן את ההלכה הרווחת, לפיה רק רשלנות חמורה תפטור את המבטחת מחבותה על-פי הפוליסה {ע"א 397/58 החברה לאחריות "לונדון אשורנס" נ' חברת תנורא בע"מ ואח', פ"ד יג(2), 1368 (1959); ע"א 418/74 עממית חברה לביטוח בע"מ נ' יורם וינברג ואח', פ"ד כט(1), 303 (1974); ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטארפלאסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פ"ד לג(1), 337 (1979); ת"א (שלום יר') 3529/05 שמעון רוני בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(4), 14699, 14714 (2006)}.

אנו סבורים כי הוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח לא נועדה, להביא לשינוי בכללי הראיות, אלא לבטא עיקרון ידוע ומקובל משכבר של תקנת הציבור, שמעילה בת-עוולה {אזרחית או פלילית} לא תצמח עילת תביעה, על-מנת שלא לעודד הפרת חוק {ראה גם ע"א 391/89 אורית וייסנר נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1), 837 (1993); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 (1993); ת"א (שלום ת"א) 25051/05 יוסי צפר נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2007(3), 5962, 5963 (2007); בש"א (שלום חי') 6580/06 אייל יניב נ' חב' ויזה כ.א.ל בע"מ, תק-של 2006(4), 15405, 15406 (2006)}.

ב- ת"א (שלום צפ') 1956/06 {גרייסלנד ואח' נ' מוטעי נתנאל, תק-של 2011(2), 159768, 159782 (2011)} קבע בית-המשפט כי לאור הקביעה, כי המבוטחים הציתו את העסק במתכוון, לא צריכה להיות מחלוקת כי דין התביעה נגד הראל להידחות, שכן פוליסת הביטוח שהנפיקה מחריגה מהכיסוי הביטוחי אחריות המבוטחים למעשה שנעשה במתכוון.

מסקנה זו אף נובעת מהוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. מאותם טעמים לא צריכה להיות מחלוקת, כי דין ההודעה לצד שלישי שהגישו המבוטחים נגד הראל, להידחות אף היא.

ב- ת"א (שלום נת') 7237/06 {חדד אופיר נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(1), 4522, 4524 (2008)} טענה הנתבעת כי גם אם התאונה לא בויימה, הרי שיש לראות בתאונה משום תאונה שנגרמה במכוון לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח וזאת, לנוכח דברי התובע, כי נהג לנהוג בעודו עייף וכי במקרים קודמים נהג לעצור בצד הכביש ולישון ואילו הפעם סבר שיצליח להגיע עד ביתו, אך העייפות הכריעה אותו.

לדברי הנתבעת, מדובר בעצימת עיניים שעולה כדי גרימת התאונה במכוון לעניין סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.

בית-המשפט דחה טענה זו וקבע כי טענה זו לא הועלתה במסגרת מכתב הדחיה שצורף מטעם הנתבעת, שבה דחיית התביעה נעשתה על רקע חוסר שיתוף פעולה עם נציגי הנתבעת. בהתאם להוראות המפקח על הביטוח, על חברת ביטוח לפרט את כל הסיבות לדחיית התביעה, במסגרת מכתב הדחיה ואין באפשרותה להעלות טענות אחרות בהמשך.

במקרה דנן, הטענה לפיה מקרה הביטוח אירעה בשל "עצימת עיניים" הייתה ידועה לנתבעת בשעה שנשלח מכתב הדחיה לתובע, שכן הטענה מבוססת על דברים שאמר התובע לחוקר מטעם חברת הביטוח שנפגש עימו בטרם נשלח מכתב הדחיה. לפיכך, היה על הנתבעת לפרט את הטענה במכתבה.

זאת ועוד. אומנם הנתבעת ציינה בכתב ההגנה כי בכוונתה לטעון לתחולת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח אך לא ציינה את הטענה העובדתית לפיה התובע נהג ברכב ביודעו כי הוא עייף ובכך יש לראותו כמי שעצם עיניו, לנוכח האפשרות של גרימת תאונה.

בא-כוח הנתבעת טען כי הנתבעת לא הייתה צריכה לפרט עובדה זו בכתב ההגנה, שכן מדובר בפרט מתוך דו"ח חוקר. אין בכך שהעובדה הגיעה לידיעת הנתבעת באמצעות חקירה כדי לפטור אותה מהחובה שבדין לפרט את טענותיה העובדתיות בכתבי הטענות. מה גם שהנתבעת כלל לא טענה בכתב ההגנה כי יש להחיל את סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח בשל התנהגות שיש בה משום עצימת עיניים העולה כדי כוונה. לפיכך, יש לקבל את טענת בא-כוח התובע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

אף לגופו של עניין, מבלי לגרוע מהסכנה שבנהיגה במצב של עייפות, הרי שנקודת המוצא, ככל שמדובר בפוליסות ביטוח כדוגמת זו שבה היה מבוטח התובע אצל הנתבעת, הינה כי הן באות לבטח את המבוטח אף מפני רשלנותו שלו עצמו.

בית-המשפט לאחר ששמע את התובע, לא השתכנע כי במקרה דנן עסקינן ברמת הרשלנות שניתן לייחס לו, היא כזו שעולה כדי עצימת עיניים השקולה לביצוע תאונה במכוון.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 4110/04 {וייצמן יצחק נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ, תק-מח 2006(3), 13047 (2006)} עסק בית-המשפט בפירוש המונח "במתכוון" שבסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. בית-המשפט קבע כי המונח "כוונה" הקבוע בסעיף הנ"ל "עשוי להשתרע גם על מצב דברים שבו אין רצון מפורש להשיג את התוצאה". עוד נקבע כי "יש צורך בידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש, ורק בנסיבות שבהן אפשר לקבוע כי הידיעה שקולה כנגד כוונה" {ראה גם ת"א (שלום ת"א) 53356/06 סורגנוב סמיון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(4), 7346, 7347 (2007)}.

ב- ע"א (מחוזי חי') 3665/06 {עאבד מרוות נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(2), 11602, 11603 (2007)} קבע בית-המשפט כי מקריאת סעיפי הפוליסה נראה בעליל כי הפוליסה החריגה נזק בזדון מכל סוג שהוא.

פרשנותו של המערער לפיה עילת הזדון מתייחסת למעשי המבוטח בלבד אין לה על מה להתבסס. זדונו של המבוטח או נזק שנגרם בידי המבוטח במתכוון, ממילא אינו מכוסה, וזאת מכוח הוראה מפורשת שבסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.

ברור, איפוא, והדבר עולה אף מלשונו המפורשת של סעיף ההחרגה, כי הצדדים להסכם התכוונו להחריג מהפוליסה כל נזק שנגרם כתוצאה מפעולה זדונית של מאן דהוא.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 2288/06 {איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה, תק-מח 2007(2), 7322, 7326 (2007)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה דנן, כאשר בפני בית-המשפט ראיה ברורה לשריפה במכונית שהייתה בשליטת המשיב ושבה נהג, עובר נטל הראיה אל המבוטח כדי שיוכיח שידו לא הייתה במעל.

כלומר, במקרה דנן שבו קיימות ראיות ברורות שעסקינן בהצתה מכוונת של המכונית, אין להטיל על המבטחת את הנטל להביא ראיות ישירות למעורבותו של המבוטח בהצתה. די שהמערערת הוכיחה את עצם ההצתה המכוונת, כדי להעביר את הנטל למבוטח לשלול את מעורבותו בפרשה, בעיקר בשים-לב שגם הנטל המוטל עליו, להוכיח את היעדר מעורבותו, קל יותר.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט כי המשיב לא עמד בנטל זה. ודוק, בית-המשפט לא סבר שטענה בעלמא שהמכונית הייתה נגישה לכל לאחר השריפה, היא הסבר חלופי ראוי להימצאותו של המצת ברכב. המשיב לא הצביע על מאן דהוא שהיה בעל אינטרס "לשתול" ראיה זו במכוניתו, ואף לא הביא ראיות שיתמכו בעדותו לגבי נסיבות השריפה.

עוד נקבע כי המשיב לא התמודד עם טענות המערערת בדבר קיום מניע כלל, ולא הפריכן. את הטענות בדבר ידע הנובע מהיותו מכונאי רכב והזמנות - לא יכול היה להפריך כלל.

ב- בש"א (שלום צפ') 1024/07 {שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' הייב האשם קאסם, תק-של 2007(1), 24464, 24465 (2007)} ציין בית-המשפט כי אין לקבל את טענת המשיבים לעניין אי-תחולת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח מכוח אי-הכללתו בחריגים שבפוליסה שכן מדובר בסעיף קוגנטיבי אשר תחולתו אינה מותנית באיזכור מפורש במסגרת החריגים שבפוליסה

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקרה שנגרם בכוונה (סעיף 26 לחוק)