"רופא סביר"

רשלנות רפואית, מבוססת על עיקרון הסבירות - רופא סביר, ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על-מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין.

כדי שרופא ייחשב כרופא סביר, החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, ברמה מקובלת. כלומר על הרופא לבסס החלטותיו על ידע עדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם ובהתאם לנורמות מקובלות באותה עת בעולם הרפואה {דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, תק-על 91(2), 743 (1991); ת"א (ת"א-יפו) 25708/05 מאירי אביבי נ' שירותי בריאות כללית, תק-של 2008(2), 3981 (2008); ע"א (ת"א-יפו) 2615/06 עזבון המנוח בושוויר מיכאל ז"ל ואח' נ' מרכז רפואי "בני ציון" ואח', תק-מח 2008(1), 5584 (2008); ת"א (ת"א-יפו) 188932/02 עזבון המנוח בושוויר מיכאל ז"ל ואח' נ' מרכז רפואי "בני ציון" ואח', תק-של 2006(2), 16271 (2006)}.

פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. לכן, רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה איננו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. וכך גם באשר לעניין שבו ההחלטה הרפואית-מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסויימת.
על-מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא-חולה על בית-המשפט להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי על-ידי הרופא.

כמו-כן, רופא איננו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור, לגלות יוזמה ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר {ראה גם ע"א 1884/93 דינבר נ' עזבון המנוח יערי, פ"ד נ(2), 605 (1996)}.

חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסויימות. כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו אחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון.

במקרים בהם הרופא מתלבט בנושא מסויים, שאיננו בתחום מומחיותו, מן הראוי הוא כי יתייעץ עם רופאים אחרים, המומחים בתחום, בטרם יעניק את הטיפול.

אזר ונירנברג, גורסים בספרם {רשלנות רפואית (מהדורה שנייה ומעודכנת, התש"ס-2000), 355} כי "חובת ההתייעצות עם מומחים נוספים חלה על הרופא המטפל" במקרים הבאים: "הבעיה הרפואית נמצאת בתחומי מומחיות נוספים" {ע"א 1884/93 דינבר נ' עזבון המנוח יערי, פ"ד נ(2), 605 (1996)}; "המטפל הוא מתמחה. מדובר בבעיה רפואית רצינית, כגון אובדן תחושה בגפיים" {ע"א 1892/95 מוחמד קאסם נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(2), 704 (1997)}; "הרופא מכין עצמו לטפל במקרה שצפוי בו סיבוך" {ע"א 2694/90 ההסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון אסי, פ"ד מו(5), 628 (1992)}.

מנגד, קבלת החלטה על-סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם ולאתרם, עלולה להיות החלטה בלתי-הולמת לפיה ניתן יהא לבסס תביעה בגין רשלנות רפואית {ראה גם ת"א (ב"ש) 1160/03 קפלן חואנה נ' קופת-חולים כללית, תק-של 2008(1), 18485 (2008)}.

כאמור, על רופא סביר לנהוג בהתאם לנורמת ההתנהגות העדכנית המקובלת בעולם הרפואה. על בית-המשפט, לבחון את הסטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת קרות ה"אירוע הרשלני".

חובת הזהירות של רופא, כחובת הזהירות של בעל מקצוע אחר, היא לפעול במסגרת מקצועו כרופא בזהירות סבירה המתחייבת מנסיבות העניין. קיומה של החובה כמו גם הפרתה נבחנים לאור נורמות ההתנהגות הנדרשות מהרופא הסביר בהתחשב בתפקידו ובחובותיו כרופא כלפי החולה.

לעניין אמות-המידה לבחינת השאלה האם הופרה חובת הזהירות על-ידי רופא, יש להתחשב, בבחינת מדיניות חברתית ראויה, בשיקולים הכרוכים בדאגה לעניינו של החולה המטופל לקבל את הטיפול הטוב והזהיר ביותר. מצד שני, יש לאפשר פעילות רפואית מקצועית תקינה ושוטפת ולהגן על שיקול-דעתם המקצועי של אנשי הרפואה, תוך הותרת כר נרחב לפעולה מקצועית שיניח סיכוי להתפתחות הרפואה לטובת החולה ורווחתו.

בין יתר חובותיו של הרופא המטפל, מוטלת עליו החובה לאבחן את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל, להחליט על הטיפול הנדרש ולהשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. חובת האבחון כאמור, כוללת בחובה לא רק את הסקת המסקנות הנכונות מן העובדות המובאות בפני הרופא, אלא, גם לדרוש ולחקור ולברר אינפורמציות נוספות בשקידה ראויה ובמאמץ סביר על-מנת לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה.

ב- דנ"א 1833/91 {קוהרי נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, תק-על 91(2), 743 (1991) (להלן: "פרשת קוהרי")} עסקינן באישה שסבלה ממחלה נדירה. כתוצאה ממחלה זו אושפזה האישה בבית-החולים. בעת ששהתה בבית-החולים נמצא בגופה גוש בכבד באונה השמאלית. על-מנת להסיר את הגוש כאמור החליטו הרופאים, בהסכמתה של האישה, להכניסה לניתוח על-מנת להסיר הגוש.

במהלך הניתוח גילו הרופאים גוש נוסף באונה השנייה ועל-כן שינו את תוכניתם וקשרו את העורק שאחראי על אספקת דם לאונה בה היה גוש גדול יותר.

זאת ועוד. החלמתה של החולה מן הניתוח נחזתה כמוצלחת, אולם אחרי 24 שעות נכנסה החולה לתרדמת. בגין זה הוגשה תביעה בגין רשלנות רפואית.

במהלך הדיון, הוצעו לבית-המשפט שתי אסכולות בידי מומחים. בית-המשפט קבע כי שתי חוות-הדעת מהימנות עליו, ועל-כן קבע כי לא כל טעות שברפואה עולה לכדי רשלנות.

עוד קבע בית-המשפט בפרשת קוהרי כי המבחן מיהו רופא סביר "איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. כל רופא עשוי לטעות, אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי-הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקיימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית".

וכן, "אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם, והכול בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה".

ב- ע"א 744/76 {ד"ר שרתיאל ואח' נ' קפלר ואח', פ"ד לב(1), 113, 123 (1997)} קבע בית-המשפט כי "ככל בעל מקצוע אחר, חובתו של רופא לפעול במסגרת מקצועו כרופא בזהירות סבירה, המתחייבת מנסיבות העניין. שאלת קיומה של רשלנות מצידו תיבחן על-פי אמות-המידה המקובלות כקבוע בסעיפים 35 ו- 36 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש)".

ב- ע"א 3264/96 {קופת-חולים כללית נ' יפה פלד, תק-על 98(3), 172 (1998)} בית-המשפט הטיל חבות על רופא כדי לעודד רופאים לשים-לב לאבחנות מבדלות. אין צל של ספק, כי על רופא מומחה להיות מודע לאבחנות חלופות גם אם הן נדירות.

כלומר, לא די בהתנהגות של הרופא על-פי העובדות שבפניו. לעיתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה.

במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון {דברי בית-המשפט ב- ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל, תק-על 2001(2), 240 (2001)}.

לא כל טעות בשיקול-דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על ידו, מאשר לחולה, מחד גיסא {ע"א 552/66 לויטל נ' מרכז קופת-חולים, פ"ד כב(2), 480}. מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצוייד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפייה מוצדקת שהרופא יעשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע תקלה בטיפול {ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית-חולים, פ"ד נא(4), 687 (1997)}.

בבואו של רופא סביר לשקול בדעתו לבצע ניתוח בחולה עליו לבחון היטב את הצורך הרפואי באותו ניתוח ולהיות משוכנע שצורך זה גדול יותר וחשוב יותר מהסיכון שקיים בעצם הניתוח. רק כאשר שוכנע הרופא הסביר כי בהעדר ניתוח מצבו הרפואי של החולה יוחרף או שיסבול מכאבים אשר ימעיטו באיכות חייו, רק אז ייטול על עצמו את הסיכון שבניתוח עצמו {ת"א (ת"א-יפו) 1172/00 ליפשיץ גנאדי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2008(2) 1635 (2008)}.

רופא החב חובת זהירות כלפי מטופל אינו חייב לנקוט באמצעים המסירים כל סיכון. הרופא אינו מבטח, חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. על אמצעי הזהירות לעמוד, ככלל, ביחס ישיר לסיכון שנוצר, תוך שאמצעי זהירות אלו נקבעים על-פי אמות-מידה אובייקטיביות פרי מדיניות משפטית נאותה {ת"א (יר') 6032/04 קוריאבסקי פיה ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2008(1), 10833 (2008)}.

"בקבלת החלטה בדבר טיבו של רף הזהירות הנדרש יש לאזן בין שני שיקולים עיקריים הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על ניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על-מנת שיימנעו נזקים. לשיקול זה משנה-תוקף בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר על כף המאזניים חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים שבמהלך פעילותם עלולים להיגרם נזקים. הטלתה של חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול-דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית. היא עלולה לעודד תופעה בלתי-רצויה של "רפואה מתגוננת" המבקשת למזער חשיפה לתביעה ברשלנות אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מדי עלולה, איפוא, להוביל לידי הכבדה בלתי-ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם."
{דברי בית-המשפט ב- ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על-שם שיבא, פ"ד נו(2), 936 (2002)}.

ב- ע"א 2989/95 {מרים קורנץ נ' בית-חולים "מאיר", פ"ד נא(4), 687 (1997)} קבע בית-המשפט:

"כנגד כל אלה, עומדת תקנת הציבור המחייבת זהירות מהכבדת יתר על הרופאים ודאגה לבל תרפינה ידיהם בטיפול בחולים ולבל יפעילו רפואה מתגוננת. זאת לזכור כי הרופא מטפל מלכתחילה בחולים, שהטיפול האמור להביא להחלמתם עלול לאכזב ולגרום לסיבוכים. וככל שהמחלה קשה יותר, כך הסיכונים גדולים יותר. תרופה וטיפול היפים למחלה פלונית עלולים לגרום לסיבוך אלמוני ויש שגם הטיפול המקצועי ביותר אינו יכול להביא מזור ומרפא. בין כל אלה על הרופא לתמרן את דרכו בזהירות, באחריות ובמקצועיות, בלא שחרב המשפט מונפת מעל לראשו. לפיכך יש לבחור בקפידה את המקרים שבהם תופנה אצבע מאשימה כלפי הרופא ותעמידו בחזקת רשלן לכאורה.

ידוע כי לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות, וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה. לכן דרושים בדרך-כלל נתונים נוספים כדי שבית-המשפט יוכל לקבוע שעל הרופא להראות או להוכיח שלא הייתה פשיעה מצידו."

מן האמור לעיל עולה המסקנה כי אין מבחן מדוייק היכול לקבוע חבות ברשלנות רפואית, הואיל ובית-המשפט בוחן את פרטי המקרה, המוסד, נסיבות האירוע, המחלה והטיפול - המשתנים ממקרה למקרה, לאחר מעשה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

"רופא סביר"