רשלנות רפואית

ישנם מקרים שגם החולה-הניזוק, תורם תרומה לקרות האירוע הרשלני וישנם מקרים שאשמת החולה הינו אשם מכריע, השולל את ההתרשלות או שולל את תרומתו של המזיק לנזק.

כך לדוגמה כאשר מתשובות החולה לשאלות הרופא לא עולה אינדיקציה להעמיק ולחקור ולערוך בדיקות נוספות, כשאדם סביר היה נותן לתשובות שהיו מוליכות את הרופא לבדוק נתונים נוספים או לעשות בדיקות נוספות או להמליץ על טיפולים שונים או נוספים או להימנע ממתן טיפולים.

בבואנו לדון בשאלת האשם התורם עלינו לנקוט במבחן אובייקטיבי, קרי, לשאול עצמנו האם אדם סביר בנסיבות המקרה, היה נזהר יותר.

במבחן זה, בית-המשפט שוקל מבחינה מוסרית את תרומתו של המזיק ותרומתו של הניזוק וכשהוא מציב את מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם, כדי להשוות את מידתם ומשקלם של אלה.

זאת ועוד. ניתן לדרוש מחולה שלידיו נמסרו כל העתקי הממצאים, כי ידאג לכך שממצאים אלו יגיעו לידיעת הרופא המטפל. בהימנעות החולה לעשות כן, יש כדי לקבוע אשם עצמי תורם.

ב- ת"א 3248/01 {אסף יונסי נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית, פדאור 05(20), 572 (2005)} טענה הנתבעת כי יש לייחס לתובעים אשם תורם וזאת בשל אי-מילוי הוראותיו של ד"ר קיי, נוירולוג בית-החולים הדסה.

הוראותיו של ד"ר קיי, לאחר שבדק את התובע, כללו בין היתר, ניהול יומן כאבי ראש וביקורת בעוד כשלושה שבועות. לעניין זה העידה אמו של התובע ולדבריה התובע ניהל יומן, אך זה אבד לו.

בנוסף, בית-המשפט קבע כי אין מחלוקת כי התובעים לא הגיעו לביקורת, כהוראותיו של ד"ר קיי שכן, לוּ היו התובעים ממלאים כיאות אחר הוראותיו של ד"ר קיי ושבים לביקורת כעבור שלושה שבועות ובידם יומן כאבי ראש, המתאר את הסבל הרב העובר על התובע, סביר להניח כי התובע היה נשלח על-ידי ד"ר קיי או נוירולוג אחר בבית-החולים הדסה, לבדיקת ההדמיה, ואזי הגידול היה מתגלה במועד מוקדם יותר.

לאור כך, קבע בית-המשפט כי יש לייחס לתובעים אשם תורם.

ב- ת"א 1567/93 {פלונים נ' ד"ר ראובן שטיינהרץ, פדאור 00(8), 523 (2000)} קבע בית-המשפט כי התובעת לא שיתפה פעולה עם הרופאים באופן מלא וכי לא גילתה ערנות לנושא הבדיקות ולא פעלה בהתאם לחובה המוטלת עליה להביא הממצאים לרופאה המטפלת בתום מועד הבדיקות. משלא נהגה כאמור, אין כל צל של ספק, כי התרשלה ולכן, בית-המשפט קבע כי בשל שהתובעת "לא איפשרה פיקוח ובידוק רפואי בדבר מקור מומיה" יש לייחס לה אשם תורם בגובה של 20%.

ב- ת"א 1383/00 {דפנה ארנפלד נ' קופת-חולים לאומית, פדאור 05(3), 369 (2005)} קבע בית-המשפט כי "אין חולק כי התובעת גוייסה לשירות צבאי בחודש ינואר 1996 וכי לא מצאה לנכון לדווח על בעיית השמיעה, ממנה סבלה ובגינה פנתה לרופא המטפל".

בית-המשפט הדגיש כי "היה מחובתה של התובעת לדווח לרשויות הצבא על השינוי שחל בשמיעתה בפרק הזמן שחלף מאז התייצבותה בפני גורמי הרפואה כמועמדת לשירות ביטחון (מלש"ב) ועד לגיוסה, זאת בשים-לב לעובדה כי אותו "שינוי" הביאה לפנות לטיפול רפואי, ערב גיוסה".

באם הייתה מדווחת, התובעת הייתה זוכה להמשך מעקב במסגרת השירות הצבאי. משלא עשתה כן, ומשלא ניתן כל הסבר על-ידי התובעת, יש משום אשם תורם שהוערך על-ידי בית-המשפט כ- 15%.

ב- ת"א 917/95 {סוניה עזרן נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדות בא"י ואח', פדאור 99(3), 644 (1999)} קבע בית-המשפט כי "לא הוכח כי התובעת אחראית באשם תורם לאי-גילוי מוקדם של הגידול, שכן המדובר בתובעת בעלת השכלה של 9 שנות לימוד, הנמצאת החל מ- 1986 במצבי חרדה ולחץ והסומכת על רופאי קופת-חולים". לכן, אין "לדרוש ממנה כי תדע מהם תסמיני הגידול ומהם הפרטים שעליה למסור לרופאים כדי שיגיעו לאבחנה נכונה, כפי שלא הוכח כי תשומת-ליבה הופנתה לחשיבות הפרטים ולדחיפות של בדיקות השמיעה שנשלחה לבצען".

ב- ע"א 2245/91, 2359 {ד"ר בנדיקט ברנשטיין נ' ניסים עטיה, פ"ד מט(3), 709 (1995)} קבע בית-המשפט כי "מקום שחולה סובל ממחלת כלי דם הקשורה לעישון וקיימת חשיבות קריטית להפסקת העישון העשויה לעצור את תהליך הידרדרות המחלה, לתקופות ממושכות, אין הרופא יכול להסתפק בחצאי הסברים, בהסברים הניתנים אגב אורחא, או בהסברים כלליים שעניינם בכך שהעישון מזיק לבריאות".

במקרה שכזה, "על הרופא הסביר להעמיד את החולה על חומרת מצבו, ולהבהיר לו הבהר היטב את ההכרח שיפסיק את העישון באופן מוחלט ולצמיתות במצבו המיוחד בשל החולי שהוא לוקה בו, כך שהחולה ידוע ידע שאין כל ברירה ושהמשך העישון מסכן את חייו".

באותה פרשה, הדגיש בית-המשפט כי "האזהרה צריך שתעמוד ביחס ישר לגודל הסכנה הצפויה לחולה. אזהרה כללית, ללא הבהרת התוצאה במקרה שבו הסכנה הנשקפת היא רצינית, אינה שלמה והיא מהווה, בנסיבות העניין, רשלנות".

ב- ת"א 4177/02 {אשכנזי אליהו נ' גאנדין לודמילה, פדאור 05(2), 292 (2005)} קבע בית-המשפט קיימים מקורות נוספים לאשם תורם של התובע הם: גם לשיטתו, עריכת הבדיקה שנדרש התובע לבצע ב- 16.2.01 ואי-דיווח לרופאה על תוצאותיה בכתב! דהיינו העברת הממצאים ו/או הפיענוח של הבדיקה; אי-דיווח לרופא, בזמן אמת, על הביקור אצל הרופא בבית-האבות שבועיים קודם-לכן, ועל הצורך בשכנועו להיבדק לאור תלונותיו בפני בני משפחתו. כן נתן התובע לרופאה להבין שבדיקת הא.ק.ג שעשה שם הייתה תקינה; לא מדובר באדם צעיר החווה בפעם ראשונה כאבים בחזה, ושאינו יודע למה לייחסם; אי-הענות לאשתו לשוב לרופאה עם התגברות הכאבים לאחר הביקור עובר לאישפוז ב- 3.4.01.

אזר ונירנברג, מתייחסים בספרם {רשלנות רפואית (מהדורה שניה), 564} ל- ת"א 75/59 {ברוך נ' קופת-חולים, פ"מ כג 529} ומסכמים כי "אזהרה, ללא הבהרת התוצאה, אינה שלמה והיא מהווה רשלנות בנסיבות העניין. גם אי-ציות החולה להוראות רופא היה משמעותי בעניין זה. לכן, חילק בית-המשפט את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים".

ב- ת"א 1207/92 {הרמן יצחק נ' מרכז רפואי "בני ציון" חיפה, פדאור 95(3), 67 (1995)} קבע כב' השופט ח' אריאל כי "העמדת מעשי הצוות הרפואי ומחדליו והתנהגותו של התובע אלה מול אלה, מביאה למסקנה הברורה המתבקשת מאליה כי אין הם כלל בני השוואה, שהרי התובע לא הבין שמצבו הגופני והבריאותי אינו מאפשר לו התהלכות בכוחות עצמו, ואילו הצוות המטפל לא דאג להבהיר לו זאת, לא וידא כי אכן הבין, ולא פיקח עליו במידה הנדרשת לבל יגרום נזק לעצמו".

לאור זאת ו"בהתחשב במצבו של התובע לפני התאונה כפי שהתאשפז בבית-החולים, ולאחר הניתוח, אין להטיל עליו {על התובע - הערת המחבר} כל אשם תורם בקשר עם התאונה והנזק שנגרם לו".

ב- ע"א 244/81 {מאיר פתאל נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3), 673 (1984)} קבע בית-המשפט כי התנהגותו של המערער, שלא פנה לרופא במשך שנים רבות, כדי שיבדוק את הליקויים בשמיעתו, איננה יכולה להתיישב עם התנהגותו של האדם הסביר.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רשלנות רפואית