נזק ראייתי - מבוא

שאלת הנזק הראייתי עולה, אם כי לא בהכרח, פעמים רבות במשפטי נזיקין. כאשר שוררת אי-ודאות עובדתית במשפט, התוצאה היא פגיעה בבעלי הדין. אי-ידיעת העובדות לאשורן יכולה לגרום לתוצאה של אי-צדק במשפט. במשפטי נזיקין, תוצאתה הישירה של אי-ודאות זו היא הקצאה לא נכונה ולא צודקת של נזקים {הסקירה להלן נלקחה מספרו של עורך-דין שלומי נרקיס נזק ראייתי במשפט האזרחי והפלילי ("אוצר המשפט" הוצאה לאור בע"מ, מהדורה 2008)}.

אומנם נכון כי לא קיימת במשפט ודאות אבסולוטית, אך מטרת מערכת בתי-המשפט היא להגיע לעובדות כהווייתן ככל שניתן. לכן כאשר במהלך משפט קיימת אי-ודאות לגבי תהליך גרימתו של הנזק הישיר, הנובעת ממעשה של אדם שידוע וניתן לאתרו בניגוד לאי-ודאות עובדתית שיכולה להיגרם משלל סיבות בשל מגבלות שמכשילות את חקר האמת, עולה השאלה בדבר אחריותו של אותו אדם שגרם לנזק ראייתי.

מצב של אי-ודאות עובדתית לגבי תהליך גרימתו של נזק ישיר מכונה "סיבתיות עמומה". עד לעת זו ניתן למצוא בספרות המשפטית שני כלים משפטיים שתכליתם לתת פתרון לבעיית הסיבתיות העמומה. ואלה הם:

האחד, דוקטרינת הסיכון. דוקטרינה זו מוצעת לפתרון בעיית הסיבתיות העמומה. דוקטרינת הסיכון נשענת על שני יסודות: האחד, פיצוי בגין יצירת סיכוי. השני, פיצוי בגין פגיעה בסיכוי. במצבים שבהם רשלנותו של הנתבע יצרה או החמירה את הסיכון לגרימת הנזק, הוא יחוייב בפיצוי בגין יצירת הסיכון או החמרתו. בעקבות עוולתו של הנתבע, שהביא ליצירת סיכון כלפי התובע או להחמרת הסיכון שניצב לפניו - תוטל עליו אחריות. כשדנים בסוגיה העוסקת ברשלנות רפואית יחוייב הנתבע לפצות את התובע שניזוק, בשל הפחתה בסיכויי החלמתו {ע"א 231/84 קופת-החולים של ההסתדרות הכללית נ' פאתח, פ"ד מב(3), 312 (1988)}.

השני, דוקטרינת הנזק הראייתי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נזק ראייתי - מבוא