דחיית ערעור מהיעדר ערובה (תקנה 431 לתקנות)

תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"431. דחיית ערעור מהעדר ערובה (397)
לא קיים המערער הוראה בדבר העירבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית-המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין."

תקנה 431 לתקסד"א המביאה לרישום ערעור לדחיה בשל אי-הפקדת עירבון, מעוררת בעיות לא פשוטות. בעיקר מתעוררת השאלה, אם האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנוגעות בדבר, והאינטרסים שכנגדם, צריך להוביל למסקנה לפיה אי-הפקדת עירבון משמעה דחיית הערעור כולו בשל כך. יכול ויטען כי תוצאה זו של דחיה היא אינה מידתית {ע"א 9663/04 ירון אלמלם נ' לה ניסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פדאור 05(14), 524 (2005)}.

ב- ע"א 2868/09 {אחמד סלאח חמודה נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2009(3), 2146, 2148 (2009)} נפסק מפי כב' הרשמת גאולה לוין:

"לפני בקשה לביטול פסק-הדין מיום 26.5.2009 בדבר דחיית ההליך באין הפקדת עירבון.

1. על-פי ההודעה על קביעת עירבון מיום 6.4.2009, היה על המערער להפקיד עירבון בסך 25,000 ₪ תוך 30 ימים. משלא הופקד העירבון במועד נשלחה למערער הודעה על רישום ההליך לדחיה, בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הודעה זו לא קיבלה כל התייחסות מצד המערער. נוכח האמור ובאין הפקדת עירבון, נדחה ההליך (ביום 26.5.2009). בעקבות זאת הגיש המערער (ביום 10.6.2009) בקשה לביטול פסק-הדין ובקשה להארכת מועד להפקדת עירבון. על-פי הנטען בבקשה, כשהגיעה דרישה להפקדת עירבון פנה בא-כוח המערער אל המערער, על מנת שימציא את סכום העירבון. הואיל והמערער עצמו אינו יכול לטפל בעניין, בשל גילו ומצבו הרפואי, הנושא טופל מול בנו של המערער. נטען כי בא-כוח המערער שהה בחו"ל לצרכי עבודה מיום 15.5.2009 עד ליום 24.5.2009 וסבר כי העירבון יופקד על-ידי בנו של המערער. לאחר שובו מחו"ל ועם קבלת פסק-הדין נודע לו כי העירבון לא הופקד. המערער טוען כי בנסיבות העניין, נוכח גילו המופלג, הטעות הכנה שאירעה והיעדרות בא-כוחו מן הארץ, ראוי לבטל את פסק-הדין וליתן לו ארכה להפקיד את העירבון, אותו הצליח לגייס לא מכבר.

2. משיבות 1 ו-2 מסכימות לבקשה. משיבות 7-3 מתנגדות לה. לטענת האחרונות, התנהלות המערער, אשר לא טרח להפקיד את העירבון במועד ואף לא טרח להגיב להודעה על רישום ההליך לדחיה, מעידה על חוסר רצינות באשר לערעור, עד כדי זניחת ההליך, ועל זלזול בהחלטות שיפוטיות. חוסר הרצינות מתבטא, כך נטען, גם בהגשת הבקשה הנוכחית ללא תצהיר. משיבות 7-3 מדגישות כי במסגרת ההודעה על רישום ההליך לדחיה כבר ניתנה למערער הזדמנות ליתן טעם מדוע לא יידחה ערעור, אך הוא בחר שלא לממש הזדמנות זו, באופן המגלה את רצונו לנטוש את ההליך. בכך הוא פגע באינטרס המשיבות 7-3 וכן הביא לניצול לרעה של סדרי הדין ולבזבוז זמן שיפוטי. משיבות 7-3 מוסיפות וטוענות כי הטעמים שהביא המערער בבקשתו לכך שלא הופקד עירבון אינם מספקים טעם סביר להתנהלותו.

3. כידוע, רשם בית-המשפט מוסמך "להחיות" הליך אשר נדחה עקב אי-הפקדת עירבון, בדרך של ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד (לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ראו בש"א 5822/05 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלמלם, תק-על 2006(2), 4479 (2006)). הכרעה בבקשה להחייאת הליך נעשית מתוך בחינה של מכלול האינטרסים המעורבים, אלה של יוזם ההליך, של המשיב והאינטרס הציבורי. בהכרעה בבקשה אף יש להתחשב בכך שסמכות הרשם לדחות הליך בשל אי-הפקדת עירבון אינה סמכות שגרתית ויש לעשות בכלי זה שימוש מדוד ומושכל (ראו, ע"א 2237/01 טיראן עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו(1), 865 (2001)).

4. במקרה שלפניי, צודקות המשיבות 7-3 בטענתן כי המערער אינו מספק הסבר מניח את הדעת למחדלו להפקיד עירבון במועד שנקבע. הבקשה אינה מבהירה די הצורך מדוע לא הופקד עירבון על-ידי בנו של המערער, לאחר פניית בא-כוח המערער אליו ביום 7.4.2009. יצויין כי המועד להפקדת עירבון הסתיים לכל המאוחר ביום 7.5.2009, עוד בטרם יצא בא-כוח המערער את הארץ. במצב דברים זה, השהיה בחו"ל אינה יכולה להסביר את המחדל שבאי-הפקדת העירבון. אף ספק אם יש בכוחה להסביר את ההתעלמות מההודעה על רישום ההליך לדחיה, שנשלחה לבא-כוח המערער בפקסימיליה ביום 13.5.2009 בצהריים (שעה 12:15), יומיים לפני צאתו לחו"ל.

5. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התנהגות המערער מגיעה כדי זלזול או זניחת ההליך. הוא עמד על קיום הערעור זמן קצר לאחר דחייתו ולדבריו גייס את כספי העירבון. משיבות 7-3, בהתנגדותן, טוענות בצורה כללית לפגיעה באינטרסים שלהם, אך אינן מבהירות את מהות הפגיעה. כמו כן, הן אינן מבהירות איזו פגיעה תיגרם להן אם יבוטל פסק-הדין הדוחה את ההליך, מלבד הפגיעה הנעוצה בעצם העובדה שהערעור ישוב להתברר. לא נטען על-ידי המשיבות וממילא לא הוכח כי נגרם להן נזק ממשי בגין הציפיה כי ההליך הסתיים. יש לציין בהקשר זה כי בבית-משפט זה תלוי ועומד ערעור נוסף על פסק-הדין נשוא הערעור שבכותרת (ע"א 2090/08) שהגישו משיבות 7-3 וערעור שכנגד שהגישה משיבה 1. ממילא, נמשכת ההתדיינות בין הצדדים, ולאיש מהם לא נוצרה ציפיה לסופיות הדיון. אשר לאינטרס המשיבות 7-3 שיובטחו הוצאותיהן בהליך, ככל שייפסקו, הרי שהוא מוגן על-ידי העירבון שיופקד. איחור בהפקדה, כשלעצמו, אינו גורע מן הבטוחה. אוסיף, כי דחיית ההליך שבכותרת נעשתה ביוזמת בית-המשפט ולא ביוזמת המשיבות. כן יש לזכור כי דחיית הליך בשל אי-הפקדת עירבון הינה צעד דרסטי בלתי-שגרתי. במקרה דנן, משעה שהובא טעם לאיחור, גם אם דחוק, ומשאין מדובר בזניחה של ההליך או בהליך חסר תוחלת, באתי לכלל מסקנה כי אינטרס המערער כי ההליך יתברר לגופו גובר על אינטרס המשיבות 7-3 בדחיית ההליך בשל מחדל דיוני.

6. לא ניתן, עם זאת, להתעלם מכך שהתנהלות המערער אינה תואמת את המצופה מבעל דין הנוקט שקידה סבירה בניהול ענייניו והיא גרמה להטרחת בית-המשפט ובעלי הדין שכנגד. במצב זה, מותנית החייאת ההליך בתשלום הוצאות המשיבות 7-3 בגין הגשת בקשה זו. המערער ישלם למשיבות 7-3 שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ₪. בכפוף לתשלום האמור, יקובל העירבון בסך 25,000 ₪, בתוך 5 ימים מעת קבלת החלטה זו. עד למועד האמור על המערער להמציא, אפוא, לבית-המשפט אישור על תשלום שכר-הטרחה למשיבות, כמו גם את סכום העירבון. מובהר בזאת כי אם לא יומצא האישור ולא יופקד העירבון בתוך המועד האמור, יוותר פסק-הדין מיום 26.5.2009 על כנו."

ב- ע"א 6108/05 {הרברט פרלמן נ' יעקב פודים, פדאור 05(11), 819 (2005)} נפסק כי:

"נכון הדבר, שדרך המלך לטפל באי-הפקדת הפיקדון על-ידי המשיב היתה לרשום את הערעור לדחיה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, היינו, לקבוע מועד לדיון לפני בית-המשפט או הרשם, על-מנת ליתן לבעלי הדין שעת כושר להשמיע טענותיהם בעניין אי-הפקדת הפיקדון (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 828). לו היו הצדדים מוזמנים כדין לדיון כזה והסבריו ובקשותיו של המשיב באשר לאי-הפקדת הפיקדון היו נדחים, אכן ראוי היה לדחות את ערעורו. דא עקא, במקרה שלפנינו לא נקבע מועד דיון לפי תקנה 431, אלא נשלחה למשיב הודעה לפי תקנה 156, שבה התבקש לנמק מדוע לא יימחק הערעור שהגיש מחמת חוסר מעש. במצב דברים זה לא התקיימו התנאים המוקדמים להורות על דחיית הערעור, להבדיל ממחיקתו.

4. אשר להחלטת הרשם לבטל את המחיקה – טענתם המרכזית של המערערים היא, כי הרשם לא היה מוסמך לבטל את החלטת המחיקה, שכן החלטה זו היא בגדר פסק-דין שלא ניתן לשנותו אלא בדרך של ערעור. אף דינה של טענה זו להידחות. לו היה הערעור נרשם לדחיה לפי תקנה 431 ונדחה לאחר דיון אכן היה מדובר בפסק-דין, שאין הרשם מוסמך להורות עוד על ביטולו. אלא שבענייננו, נמחק הערעור מחוסר מעש לפי תקנה 156. החלטתו של הרשם בעניין זה ניתנה במעמד צד אחד. ממילא שלמשיב עמדה הזכות לעתור לביטולה של החלטת המחיקה על יסוד תקנה 201.

5. המערערים טוענים, לחילופין, כי אפילו היה הרשם מוסמך לבטל את ההחלטה עדיין לא היה מקום להכשיר את עשיית הדין העצמית של המשיב, אשר הפקיד את הפיקדון באיחור של כחודשיים, מבלי שהיה מצוייד בהחלטה המאריכה את המועד להפקדה. ועוד נטען, כי בקשתו של המשיב לא גלתה כל טעם להארכת המועד, שכן לא צורף אליה תצהיר הסותר את ההנחה, כי יסוד האיחור בזלזול או ברשלנות.

טענות אלה כבדות משקל. דרך התנהלותו של המשיב רחוקה מלהניח את הדעת. המעט שניתן לדרוש מהמשיב הוא לצרף להפקדה בקשה כדין להארכת המועד, הנתמכת בתצהיר ובו פירוט סיבת האיחור.

המשיב לא הגיש תצהיר כזה. נתונים אלה מטים את הכף לעבר הותרתה של החלטת המחיקה על כנה. אלא שמצד שני ראוי להטעים, כי נשוא ערעורו של המשיב הינו פסק-דין, שבו חוייב לשלם למערערים סכום עותק של כ- 900,000 ש"ח (קרן) לאחר מחיקת כתב הגנתו וללא שהתקיים דיון לגופו של עניין. הפיקדון הופקד בינתיים. על-פי סדרי העבודה הנוהגים בבית-משפט זה צפוי הערעור להישמע לגופו תוך זמן קצר. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלה ונוכח היעדרו של עוות דין מבחינתם של המערערים החלטתי לא להתערב בשיקול-דעתו של הרשם, כאשר למורת הרוח מאופן התנהלותו של המשיב יינתן ביטוי בפסיקת הוצאות לטובת המערערים, חרף דחיית ערעורם.

6. הערעור נדחה."

ב- בש"א 3780/98 {גיא רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, פ"ד נב(3), 625 (1998)} נפסק כי:

"1. ביום 13.1.1998 הגישו המערערים ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. נשלחה להם הודעה על הפקדת ערבון שהומצאה להם ביום 15.1.1998. חלפו שלושים הימים שנקצבו בהודעה להפקדת העירבון והעירבון לא הופקד, וגם לא הוגשה בקשה להארכת המועד להפקדתו. ביום 21.5.1998 הופקד העירבון, וביום 24.5.1998 הוגשה הבקשה להארכת המועד שהיא נושא הערעור שלפניי. יש לציין, שהבקשה הוגשה ללא נקיטת יוזמה לדחיית הערעור עקב אי-הפקדת העירבון – על יסוד תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על-ידי המשיבים (או מי מהם) או על-ידי הרשם.

בבקשה להארכת המועד נאמר שהמערער הראשון הוא חייל משוחרר, שאין ביכולתו לגייס את סכום העירבון, ואילו המבקש השני נתון בקשיים כספיים 'ורק לאחר מאמצים רבים הצליח לקבל את אישור הבנק לקבלת הערבות הבנקאית כנדרש'. הבקשה לא נתמכה בתצהיר, וכמו שכתבה הרשמת המלומדת: 'אין בה פירוט בדבר אותם מאמצים רבים שנעשו, אין בה התייחסות לפרק הזמן שחלף מאז קמה החובה להפקיד את העירבון, אין גם כל הסבר מדוע לא הוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד לפני שחלף המועד להגשת העירבון'. בנסיבות אלו החליטה הרשמת המלומדת לדחות את הבקשה וכה כתבה בהחלטתה:

'בהגשת הבקשה, באופן בו הוגשה, יש משום זלזול בבית-המשפט. נראה, כי מונחת ביסודה איזו הנחה סמויה, כי בית-המשפט יאריך את המועד בכל מצב, ולא היא. אמנם המדובר בהארכת מועד שאינה נצרכת להוכחת 'טעם מיוחד', אך הסבר מפורט וענייני וסיבה טובה לאחור יש לתת. כל אלה צריכים להיתמך בתצהיר, לביסוס האמור בבקשה. הבקשה שבפני היא סתמית, כללית ואיננה מנומקת. לפיכך אני מחליטה לדחותה.'

כתוצאה מהאמור לעיל נדחה הערעור לפי תקנה 431.

2. לפניי ערעור על החלטת הרשמת. לכתב הערעור צורף תצהיר ללא נטילת רשות, אך המשיבה 1 אינה מתנגדת להגשתו, אלא טוענת שחלק מתוכנו אינו נכון. המשיבה 2 לא התנגדה לקבלת הערעור. אכן, לו קבעתי שבנסיבות העניין נדרשו המבקשים להגשת בקשה להארכת המועד, הייתי סבור שיש לקיים את החלטת הרשמת, בכפיפות לשאלה אם נוכח עמדת המשיבה 1 לעניין התצהיר אין מקום להחזיר את העניין לרשמת על-מנת שתתקיים חקירה על התצהיר. הגעתי לכלל מסקנה שגם ללא הגשת בקשה להארכת מועד לא היה מקום לדחות את הערעור.

3. הדרך שבה שומה על בית-המשפט להתייחס למחדל דיוני סוכמה על ידינו בבית-משפט זה, ב- ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2), 706, 711 (1998), כדלקמן:

'ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא של איזון של אינטרסים שעל בית-המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן, בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי-אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון העומד מאחורי ההוראה. אכן, לפי תקנה 91(א) רשאי בית-המשפט להורות על מחיקת כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות התקנות, אך העניין מסור לשיקול-דעתו. כך, למשל, נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה'חסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק-הדין, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות היא תקנת הציבור, המעוניין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית-המשפט. לפיכך, ומכוח אינטרס זה, אין בתי-המשפט נוטים להיעתר לבקשות לדחיית הדיון המוגשות להם, ולו גם בהסכמה – כיוון שדחיית מועדים עשויה לשבש את ההליכים התלויים ועומדים בבית-המשפט ולהאריך שלא לצורך את משך שמיעת התיקים בבית-המשפט...'

אי-אתה יכול איפוא לשקול את תוצאותיו של מחדל דיוני ללא בדיקה של האינטרסים השונים המעורבים בנושא הדיון; בסוגיה שלפנינו האינטרסים הבאים בחשבון הם שלושה: של המערערים, של המשיבה 1 ושל הציבור.

מבחינת המערערים, אין ספק בדבר שלהם אינטרס לגיטימי להשיג על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הדברים הם כך ביתר שאת כשנקבע בבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה בעניין הנוכחי 'שלערעור יש לכאורה סיכויים מתקבלים על הדעת'; מבחינת המשיבה 1 אין כל אינטרס לגיטימי לדחיית הערעור. כל מטרתה של הפקדת העירבון היא להבטיח את הוצאותיה, ומטרה זו הושגה עם הפקדת העירבון, אם גם ההפקדה נעשתה באיחור. ויצויין שההפקדה בוצעה ללא שהמשיבה 1 נקטה יוזמה להביא לדחיית הערעור על יסוד תקנה 431, ועל עמדתה המתנגדת לשמיעת הערעור אפשר להגיד מה שנאמר ב- ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2), 706, 712 (1998):
'...שהמשיבה לא הצליחה להעמיד כנגדו כל אינטרס בעל משמעות לסתור, לבד מהאינטרס להכשיל את תובענתו של המערער, ללא כל טעם של ממש.'

מבחינת הציבור עשויה אי-הפקדת העירבון במועדו לגרום לשיבוש ההליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך-כלל. לפיכך, שומה על המבקש בדרך-כלל להגיש בקשה להארכת המועד, הנתמכת בתצהיר מפורט כדי לאזן את מחדלו. במה דברים אמורים? כאשר המשיב עומד על זכויותיו ודורש לדחות את הערעור מחמת אי-הפקדת העירבון, או כאשר הרשם כבר מחליט לקבוע את הערעור לדחיה על יסוד תקנה 431. אך, במקרה שלפנינו לא אירע אף לא אחד משני המקרים הנ"ל. כמו שנאמר ב- בש"א 4977/96 ארגון הדייגים כנרת ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 608 (1997), קיים דמיון בין המקרה שלפנינו למקרה שבו עותר תובע לקבל פסק-דין על-פי צד אחד כנגד נתבע שהגיש כתב הגנה באיחור זמן, טרם ביקש התובע שיינתן פסק-דין נגדו: ע"א 519/82 פקיד שומה תל-אביב 4 נ' נחושתן, פ"ד לט(3), 240 (1985), והשווה בש"א 2281/98 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, תק-על 98(2), 544 (1998).

שאלה אחרת היא אם במחדליהם של המבקשים הם הצביעו על זלזול בבית-המשפט שחומרתו מצדיקה שערעורם לא יידון. לא שוכנעתי שכך, ובדיעבד אך ברור הוא, למקרא התצהיר שהוגש ללא התנגדות, אף בלי לבחון את אמיתות תוכנו, שאין טענה זו מבוססת.
לפיכך, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת הרשמת, ומורה שהערעור שהוגש על-ידי המערערים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, יידון לגופו. אין צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דחיית ערעור מהיעדר ערובה (תקנה 431 לתקנות)