התנגדות לממצאי בית-המשפט בערכאה הקודמת (תקנה 456 לתקנות)

תקנה 456 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"456. התנגדות לממצאי בית-המשפט בערכאה הקודמת (414)
הראיות הנוספות והממצאים של בית-המשפט בערכאה הקודמת יהיו חלק מתיק התובענה; תוך מועד שיקבע בית-המשפט שלערעור רשאי כל בעל דין להגיש התנגדות לכל ממצא; לאחר תום המועד שנקבע יפסוק בית-המשפט בערעור."

ב- ע"א 3124/00 {בצלאל אהובה ואח' נ' נתיבי איילון בע"מ, פדאור 05(2), 745 (2005)} נפסק לגבי יישום התקנה כדלקמן:

"אכן, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה נכון הוא להחיל את תקנה 456 על הערעור שבכותרת ולא את תקנה 397. עיון בהחלטת ההרכב מיום 1.1.03 מצביע בבירור כי אכן ערכאת הערעור החליטה להחזיר את הדיון בשאלת הנזק לבית-המשפט המחוזי תוך ביטול הקביעה בפסק-הדין בעניין זה והותרת הערעורים תלויים ועומדים. ההרכב ניסח אף את הפלוגתה הדורשת הכרעה ובבית-המשפט המחוזי התקיים דיון מחודש לעניין זה. המשיבים מבקשים בעניין זה להבחין בין מקרה בו הועברה לדיון שאלה מסויימת ובין מקרה בו בוטל חלק מפסק-הדין והועבר הדיון כולו. איני סבור כי תכלית תקנה 456 מאפשרת הבחנה מעין זו. ברי מנוסח התקנה כי באה היא ליתן מענה לאותם מקרים בהם ערכאת הערעור מחזירה את הדיון בעניין מסויים להכרעה של הערכאה הראשונה תוך התליית הערעור עצמו. כך אירע, כאמור במקרה דנן. בנסיבות מעין אלו, ראוי הוא לאפשר לבעל הדין להתנגד בפני ערכאת הערעור לממצאים ולהכרעות שנקבעו. אין צורך בהגשת ערעור חדש שכן הערעור תלוי ועומד. ממילא אין תחולה ישירה לתקנה 397. המשמעות היא, כי המערערים לא איחרו את המועד הקבוע בתקנה

4. אולם, קביעה זו לעניין תחולת תקנה 456 בנסיבות המקרה אינה מהווה סוף פסוק. שכן, גם אם אין המדובר בערעור שחלה עליו תקנה 397, מועד להתנגדות לממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה חייב שיהא. ברור כי המועד להגשת התנגדות מעין זו אינו בלתי-מוגבל. תקנה 456 עצמה ערה לעניין זה, שעה שנקבע בה כי המועד יהא זה שנקבע על-ידי ערכאת הערעור. אלא שבנסיבות המקרה שבפנינו לא נקבע מועד מעין זה על-ידי ערכאת הערעור. מהו המועד בו היה על המערערים להגיש את התנגדותם – או את הודעת הערעור המתוקנת – על-כן? לדידי, בהיעדר קביעה של מועד בנסיבות מעין אלו, המועד להגשת ההתנגדות צריך שיקבע על-פי מבחן הסבירות. בעל דין המבקש להשיג על ממצאים שנקבעו על-ידי ערכאה ראשונה שהוחזר אליה הדיון, יגיש התנגדותו תוך זמן סביר ממתן פסק-הדין או ההחלטה נשוא ההתנגדות, והכל בהיעדר הוראה אחרת של ערכאת הערעור. הגשת ההתנגדות מעבר לזמן הסביר יכולה להביא להסתמכות הצד שכנגד על אי-הגשת ההתנגדות ולנזק שעלול להיגרם עקב הסתמכות זו. הגשת התנגדות מעבר לזמן הסביר, שעה שערעור תלוי ועומד, אינה ראויה היא גם בהתחשב בבית-המשפט שלערעור, הממתין לפעולה מצד בעל הדין שהגיש את הערעור. ברגיל, המועד להגשת ערעור – 45 יום – בוודאי שיחשב כמועד סביר להגשת ההתנגדות. אולם אין לקבוע מסמרות בעניין זה. יתכנו מקרים בהם יהא סביר להגיש את ההתנגדות במועד מוקדם יותר ומקרים בהם סביר יהיה להגישה במועד מאוחר יותר.

5. במקרה שבפני הוגשה הודעת הערעור המתוקנת מעל חודשיים ימים לאחר מתן פסק-הדין (בלא לספור ימי פגרה). המדובר באיחור ניכר. יחד עם זאת, המשיבים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בשל הסתמכותם. יריעת המחלוקת בסוגיה זו היא רחבה עד מאוד והוגשו מספר ערעורים מתוקנים על-ידי חלק מן המשיבים. יש ליתן גם משקל לכך כי ערכאת הערעור בהחלטתה מיום 1.1.03 לא קבעה מועד וממילא – גם בהיזקק למבחן הסבירות האמור לעיל – אין להיזקק במסגרתו לטעם מיוחד שכן מועד זה אינו קבוע בחיקוק. ממילא הנטל המוטל על בעל הדין בנסיבות אלו הוא קל יותר. בשים-לב לכלל נסיבות העניין, על-כן, לא מצאתי כי יש מקום למחוק את הערעור המתוקן שהוגש. אשר-על-כן יקובל הוא לרישום. אין צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התנגדות לממצאי בית-המשפט בערכאה הקודמת (תקנה 456 לתקנות)