"פסק-דין" למול "החלטה אחרת"

1. כללי
סעיף 41 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"41. ערעור [ב/19] [תיקון התש"ע(2)]
(א) פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית-המשפט העליון.
(ב) החלטה אחרת של בית-משפט מחוזי בעניין אזרחי, ופסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית-המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית-המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית-המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית-המשפט העליון, ובפסק-דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק-הדין. רשות כאמור בסעיף-קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית-המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
(ג) על-אף האמור בסעיף-קטן (ב), לא תינתן רשות ערעור:
(1) על סוגי החלטות ששר המשפטים קבע, בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; נקבע סוג החלטה בצו כאמור, יחול הצו על החלטה שהתקבלה לאחר תחילתו;
(2) על החלטת בית-משפט מחוזי בשאלה אם עניין מסויים הוא עניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב או עניין כלכלי-מינהלי כמשמעותו בסעיף 42ג, אם לאו, ואולם תינתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט כי עניין מסויים אינו עניין כלכלי אם תוצאת ההחלטה היא שבית-המשפט המוסמך הוא בית-משפט שלום."

סעיף 52 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"52. ערעור [ב/29] [תיקונים: התשס"ח(7), התש"ע(2)]
(א) פסק-דין של בית-משפט שלום ניתן לערעור לפני בית-משפט מחוזי.
(ב) החלטה אחרת של בית-משפט שלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית-משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית-המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף-קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית-המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
(ג) על-אף האמור בסעיף-קטן (ב), לא תינתן רשות ערעור:
(1) על סוגי החלטות ששר המשפטים קבע, בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; נקבע סוג החלטה בצו כאמור, יחול הצו על החלטה שהתקבלה לאחר תחילתו;
(2) על החלטת בית-משפט שלום בשאלה אם עניין מסויים הוא עניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב, אם לאו, ואולם תינתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט כי עניין מסוים אינו עניין כלכלי אם תוצאת ההחלטה היא שבית-המשפט המוסמך הוא בית-משפט שלום."

חשיבות גדולה להבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" בבואנו להשיג על החלטה או פסק-דין של בית-משפט קמא. ההבחנה מתבטאת, בין היתר, במועדי הגשת הערעור; לאיזו ערכאה יש להגיש הערעור; האם הערעור בזכות או ברשות ומהו ההרכב שידון בערעור.

סעיף 41(א) לחוק בתי-המשפט קובע, כי "פסק-דין" של בית-משפט מחוזי בערכאה ראשונה נתון לערעור בזכות לבית-המשפט העליון. סעיף 41(ב) לחוק בתי-המשפט קובע, כי "החלטה אחרת" של בית-המשפט המחוזי בעניין אזרחי ניתנת לערעור לבית-המשפט העליון, אם ניתנה לכך רשות.

על אותו עיקרון הקבוע בסעיף 41 לחוק בתי-המשפט, קובע סעיף 52 לחוק בתי-המשפט כי "פסק-דין" של בית-משפט שלום בערכאה ראשונה נתון לערעור בזכות לבית-המשפט המחוזי. אשר לעניין "החלטה אחרת", קובע סעיף 52(ב) לחוק בתי-המשפט כי "החלטה אחרת" של בית-המשפט השלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לבית-המשפט המחוזי, אם ניתנה לכך הרשות {ע"א 1981/03 וערעור שכנגד יבולי גליל בע"מ נ' פרי מבח"ר בע"מ, תק-על 2003(2), 2653, 2654 (2003)}.

המבחן בין "פסק-דין", הניתן לערעור בזכות, לבין "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור, הוא בתוצאה. אם ההחלטה השיפוטית הביאה לסיומו של העניין התלוי ועומד לפני בית-המשפט, הרי זה פסק-דין. אם לאו - הרי זו החלטה אחרת {ע"א 226/61 דורון ואח' נ' צחובל ואח', פ"ד טז 1911 (1962); ע"א 226/65 אליהו ואח' נ' עזרא, פ"ד יט(3), 571 (1965); ע"א 463/64 עזריאל נ' צ' ויגלר ואח', פ"ד יט(1), 629 (1965); ע"א 511/62 נהרי נ' מבצעי צוואת יחיאל נהרי וערעור נגדי, פ"ד יז 2702; ע"א 309/62 ר' מולוטוק-שטיגליץ נ' שטיגליץ, פ"ד יז 123 (1963); ע"א 328/67 ש' שרפסקי נ' א' שרפסקי, פ"ד כב(1), 277 (1968); ב"ש (מחוזי חי') 5726/01 ע"א (חיפה) 2125/01 החברה הכלכלית לנהריה נ' יחזקאל אשי, תק-מח 2001(2), 65535 (2001)}.

המבחן אינו מבחן מהותי לפיו יש לברר מה קבעה ההחלטה לגופה, אלא מבחן פורמאלי {ראו גם ה"פ (מחוזי יר') 7141/08 יוסף בן ישי נ' יעקב גרוכובסקי, תק-מח 2008(3), 9860, 9862 (2008)}, אם הביאה לסגירת התיק {ע"א 439/76 הסתדרות מכבי ישראל, מרכז קופת-חולים מכבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1), 770 (1977); ע"א 835/75 בריק נ' גולדפיז, פ"ד ל(2), 604 (1976)}. כלומר, לא טיבה ותוכנה של ההחלטה הם הקובעים, אלא, תוצאתה {ע"א 387/82 קרנית נ' ויקטור אסידו ואח', פ"ד מ(4), 213 (1985)}. ובמילים אחרות, כי המבחן הממיין בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת" הוא האם נסתיים הדיון בעניין התלוי ועומד בפני בית-המשפט. פסק-דין הינו החלטה המסיימת את הדיון וסוגרת את התיק. החלטה שאינה מסיימת את הדיון מבחינה פורמאלית היא ''החלטה אחרת" שעליה אין מערערים, אלא ברשות או בלא רשות, ביחד עם פסק-הדין שניתן במשפט.

נדגיש כי "פסק-דין" אינו מסיים בהכרח את ההתדיינות כולה. גם החלטה המסיימת את הדיון באופן סופי בעילה מסויימת, בסעד מסויים, או בצד מסויים להתדיינות, יכולה להיות פסק-דין, אף כי ההתדיינות נמשכת לגבי סעדים, עילות או צדדים אחרים {ע"א 327/66 גיגר נ' גיגר, פ"ד כא(1), 303 (1967); בש"א 477/02 פקיד שומה נ' גונן, דינים עליון סד 138}. בהקשר זה, פסיקת בתי-המשפט אימצעה את מבחן הסעד על פיו, השאלה היא האם בהחלטה שעומדת לדיון ניתן לאחד את הצדדים כסעד סופי אותו ביקש, או נדחתה באופן סופי בקשתו לסעד.

תשובה חיובית לשאלה זו, מלמדת כי ניתן פסק-דין לגבי אותו צד ולגבי אותו סעד. תשובה שלילית לשאלה זו מלמדת כי מדובר בהכרעה בפלוגתא בין הצדדים, המהווה בסיס להמשך ההתדיינות ביניהם או קובעת מנגנון להכרעה בסכסוך ביניהם, וככזו היא "החלטה אחרת".

זאת ועוד. במסגרת זו, נבחנת השאלה, האם הסעד בו מדובר הוא סעד עצמאי העומד על רגליו שלו - שאז בפנינו פסק-דין, לעניין אותו סעד, או שמא מדובר בסעד אשר מהווה שלב בקביעת הסעד הסופי שבית-המשפט התבקש לפסוק, שאז מדובר ב"החלטה אחרת" {ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4), 354 (1997)}.

בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לכתבי הטענות המוגשים בתחילת ההליך על-ידי בעלי הדין שכן, אלה מגדירים את הסעד שנתבקש מבית-המשפט, את העילות שהועמדו לדיון, ואת הצדדים להתדיינות. בדרך-כלל, מיונה של החלטה פלונית כ"פסק-דין" או "החלטה אחרת" נגזר מהשוואתה של ההחלטה לכתבי הטענות ומן המסקנה העולה מהשוואה זו בשאלה האם החליט בית-המשפט באופן סופי בעניין סעד זה או אחר שהובא להכרעתו.

ב- בש"א 3999/00 {פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פדאור 00(7), 797 (2000)} קבע בית-המשפט כי כאשר בית-המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד לפניו, או כאשר הכריע באופן סופי בנוגע לסעדים שהתבקשו בכתב התביעה, כולם או חלק מהם – הרי שמדובר בפסק-דין. בכל מקרה אחר מדובר בהחלטה אחרת {ראו גם ע"א 2817/91 מימון דוד, עורך-דין נ' שאולי אומרן ואח', פ"ד מז(1), 152 (1993); ע"א 39/60 דב אבשלום ואח' נ' קופת הפנסיה למורים (בפירוק מרצון) ואח', פ"ד יד 795 (1960)}.

ב- ע"א 609/78 {קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1), 293 (1979)} קבע בית-המשפט כי "יכול כי בתביעה אחת יהא על בית-המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית-המשפט סופית את הדיון בעילה אחת, או בעניין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, הרי לפניך פסק-דין חלקי; ואין בכך כלום כי בעניין העילה האחרת או בעניין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן עדיין יהא אם באותו עניין שבו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע" {ראו גם ע"ע (ארצי) 249/08 צבי ורצ'יק נ' שחל טלרפואה בע"מ, תק-אר 2008(3), 1, 2 (2008)}.

2. הפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל הדין שכנגד
החלטת בית-משפט לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל הדין שכנגד, אינה החלטה המסיימת את הדיון בתביעה, אלא, הינה החלטת ביניים מובהקת הניתנת במהלך ההליך. לפיכך, עסקינן ב"החלטה אחרת", שהערעור עליה הוא ברשות ובתוך 30 יום ממועד הינתנה, בהתאם להוראת תקנה 398 לתקסד"א {בש"א (מחוזי יר') 7398/07 סלמאן אבו דהוק נ' קרנית נ' קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-מח 2008(1), 8447, 8448 (2008)}.

3. הפקדת עירבון
לא אחת נשאלת השאלה, מהי הדרך הדיונית להשיג על החלטה הקשורה להפקדת עירבון.
כידוע, ההבחנה בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת" נעשית על-פי מבחן דיוני, הבוחן את סופיות ההחלטה. בבסיס ההבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" עומדת סופיות ההחלטה, שהיא ההופכת אותה לפסק-דין.

לפיכך, כאשר ההחלטה בעניין העירבון סיימה את הדיון בתובענה והביאה לסגירת התיק – עסקינן בפסק-דין הניתן לערעור בזכות {רע"א 7809/09 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2009(4), 2745 (2009)}. לעומת זאת, כאשר ההחלטה בעניין העירבון לא סיימה את הדיון בתובענה – עסקינן ב"החלטה אחרת", עליה לא ניתן לערער בזכות {בש"א 8971/09 פרויס הסגיל והדי נ' מזכירות בית-המשפט העליון, תק-על 2009(4), 2854, 2855 (2009)}.

4. כותרת ההחלטה - חשיבותה
כותרת ההחלטה "פסק-דין" או "החלטה" אינה רלבנטית, אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין. שאלת סיווגו של הליך כערעור בזכות או ברשות הינה פועל יוצא של השאלה אם ההחלטה המותקפת הינה "פסק-דין" או "החלטה אחרת" ולא בהכרח על-פי הכותרת שניתנה לה, אלא במובן המהותי {רע"א 7711/08 bank rozwoja ekspotu נ' ארט בי, חברה בערבות מוגבלת, תק-על 2008(4), 2933, 2934 (2008)}.

ב- ע"א 1178/98 {מיכל חולון בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד נג(1), 849 (1999)} קבע בית-המשפט כי לעניין השאלה האם מדובר בהחלטה או פסק-דין חלקי הכלל הוא, כי במלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה" לעומת "פסק-דין חלקי", אין להסתייע בכותרת שנתנה הערכאה הדיונית, אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין {ראו גם ת"א 39463/03 בטח סוכנות לביטוח בע"מ נ' חגי מלך, פדאור 05(20), 57 (2005)}.

5. בקשה לביטול פסק-דין
החלטה של בית-משפט הדוחה או מקבלת בקשה לביטול פסק-דין מסווגת כ"החלטה אחרת" {ראו גם בש"א (מחוזי ת"א) 6577/09 פרנק גדי נ' אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ, תק-מח 2009(2), 4006, 4008 (2009); בש"א (מחוזי יר') 6953/07 שושנה שלום נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2007(4), 5510, 5511 (2007); עב' (אזורי יר') 3447/09 ריאד קימרי נ' שמשון אלה, תק-עב 2010(1), 3180, 3181 (2010); ע"א 39/83 עזבון אלראי נ' ליברמן, פ"ד לח(4), 428 (1984); ע"ר (שלום חי') 6144-06-08 ח'אלד מוחמד אבראהים ג'בארין נ' תאופיק מרווח אדריס אעבאריה, תק-של 2008(4), 16633, 16636 (2008); רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1), 329 (1989); ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב(2), 936 (1968); ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח(2), 43 (1994); ע"א (מחוזי חי') 3492/06 מחמוד ראגדה נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3), 3714, 3717 (2007)}. על-אף העובדה כי מבחינה רעיונית ניתן היה לחשוב כי המדובר בפסק-דין, שכן החלטה הדוחה את הבקשה מסיימת את הטיפול בתיק. מכאן כי השגה על החלטה זו מחייבת הגשת בקשת רשות ערעור ובמועדים שנקבעו לכך.

6. מתן חשבונות
החלטה הקובעת כי התובע זכאי לעריכת חשבונות, וקובעת הוראות כיצד לערוך את החשבונות, היא בגדר "החלטה אחרת", הואיל וההחלטה אינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון {ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם עבודות עפר בע"מ, פ"ד לה(1), 352 (1980)}.
ב- ע"ע (ארצי) 220/08 {שירותי בריאות כללית נ' ד"ר ודים צ'רקסקי, תק-אר 2008(2), 441, 442 (2008)} קבע בית-המשפט כי בדומה למקרה שנדון בפרשת רם עבודות עופרת הנ"ל, בית-הדין קמא קבע קביעות עובדתיות בנוגע לזכאות התובע לתשלום זכויות שונות, וקבע הנחיות לגבי חישוב הזכויות הנתבעות, מבלי לערוך את החישוב ומבלי לתת לתובע כל סעד מבין הסעדים שנתבעו על ידו. זאת ועוד. בית-הדין קבע כי ההתחשבנות הסופית תיעשה באחת משתי האפשרויות הבאות: האחת – על-ידי הצדדים, בהתאם להנחיות שהותוו בפסק-הדין החלקי, והשניה - במסגרת פסק-דין נוסף, ככל שהצדדים לא יצליחו לערוך את התחשבנות בעצמם. אף נקבע, כי ייתכן ויהא צורך בקיום שלב הוכחות נוסף. כלומר, ברי כי נדרש שלב נוסף על מנת לקבוע מהם הסעדים להם זכאי התובע ומה שיעורם. על כן, לא ניתן לראות בהחלטה זו פסק-דין חלקי אשר הערעור עליו בזכות, אלא החלטה אחרת שהערעור עליה ברשות.

7. בקשת רשות להגן
דחיית בקשת רשות להגן מהווה "החלטה אחרת", כל עוד לא ניתן פסק-דין או נחתמה פסיקתא מתאימה. המעוניין להשיג על "החלטה אחרת" של רשם בית-משפט שלום או בית-משפט מחוזי, חייב, לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט, להגיש ערעור לבית-המשפט בו מכהן הרשם {בש"א (מחוזי ת"א) 12144/04 שפע און בע"מ נ' עיריית רחובות, תק-מח 2004(3), 8295, 8300 (2004)}.

אם כן, החלטה הדוחה מתן רשות להתגונן נחשבת ל"החלטה אחרת". החלטה המסיימת את בירור המשפט היא בדרך-כלל פסק-דין, היות ועל-ידי החלטה כזו גמר בית-המשפט את מלאכתו ותם ונשלם הדיון. במקרה של דחיית בקשה לרשות להתגונן לא תמה מלאכתו של בית-המשפט, מפני שעל-סמך ההחלטה עצמה התובע אינו יכול להוציא-לפועל את השטר או מסמך אחר נשוא הדיון המקוצר, אלא הוא זקוק לפסק-דין, שאומנם ניתן באופן שגרתי {ע"א 835/75 עלי בריק נ' גדעון גולדפיז, פ"ד ל(2), 604 (1976); ע"א 39/60 דב אבשלום ואח' נ' קופת הפנסיה למורי מערכת החינוך בישראל בע"מ (בפירוק מרצון) ואח', פ"ד יד 795 (1960)}.

מן האמור, עולה כי כאשר לא קיים פסק-דין – עסקינן ב"החלטה אחרת".

8. כיצד ניתן להבחין בין החלטה אחרת לפסק-דין חלקי
אין לשכוח שסדרי הדין נועדו לשרת את העיקר, והוא בירור הזכות המהותית לגופה. לפיכך, יש מקום לראות החלטה כפסק-דין חלקי, אך ורק כאשר ברור בעליל, שהדיון אכן תם ונשלם, ולא כאשר יש להחלטה פנים לכאן ולכאן {ע"א ,295/82 356 א. יעקב ואח' נ' עמיתור בע"מ ואח', פ"ד לט(2), 345 (1985)}.

כאשר התיק הנוגע לסכסוך הנטוש בין בעלי הדין טרם נסגר, יש להימנע עד קצה האפשר מסיווג ההחלטה כפסק-דין חלקי, אחרת נחטיא את המטרה, והטפל - דקדוקים שבסדר דין - יהפוך לעיקר.

יש לומר על-כן, כי החלטה, שנטען לגביה כי היא פסק-דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נשוא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה.

ב- ע"א 897/79 {בנק לאומי לישראל בע"מ נ' "רם" בע"מ ואח', פ"ד לה(1), 352 (1980)} נדון מקרה בו הגיש המערער תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבות לתשלום חוב. למשיבות הוענקה רשות להתגונן, כאשר המחלוקת התמקדה בשאלת שיעורי הריבית וחיובי הריבית.

בית-המשפט הוציא מתחת ידו החלטה אותה כינה "פסק-דין חלקי", שבה נקבע שיעור הריבית. כמו כן, נקבע שהצדדים יערכו בהסכמה את החישובים הכספיים על-פי הריבית שנקבעה כאמור, ולאחר מכן יינתן פסק-דין סופי.

כב' השופט י' כהן דחה טענת המערערת לפיה עסקינן בפסק-דין חלקי. לדידו, "במקרה דנא לא נתן בית-המשפט כל סעד בהחלטתו הנ"ל. הסעד היחיד, שאותו תבע הבנק בכתב תביעתו, היה סעד כספי, היינו, חיוב בסכום כסף בצירוף ריבית, אך כל סכום לא נפסק לטובת הבנק במה שכונה 'פסק-דין חלקי', ובית-המשפט אף לא פסק על דחיית חלק מהתביעה".

9. בקשה למתן הוראות
ב- ע"א 6947/03 {אליעזר שמעוני נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, תק-על 2004(1), 785 (2004)} נפסק מפי כב' הרשם עודד שחם:

"בפניי בקשה למחיקה על הסף של הערעור שבכותרת.

הערעור שבכותרת הוגש כנגד החלטה של בית-המשפט המחוזי מיום 24.7.03, בה נדחתה בקשה של המערער למתן הוראות. בבקשה האמורה עתר המערער לכך שבית-המשפט יתן הוראות לוועד הממונה על המשיבה מס' 1, אשר ימנעו חלוקת פדיון המניות לבעלי מניות הרשומים באגודה משנת 1990 ויאפשרו חלוקת פדיון לבעלי המניות הרשומים עד לשנת 1990.

ההליך שהוגש לערכאה הקודמת נושא אופי כפול. מצד אחד, ההליך הוגש כבקשה אזרחית למתן הוראות, במסגרת הליכי הסדר נושים המתנהלים בבית-המשפט המחוזי. מצד שני, בהליך סממנים מובהקים של ערעור מינהלי על החלטה של רשם האגודות השיתופיות, הגם שאין הוא מופנה נגד הרשם, אשר אינו בעל דין בו. הדבר עולה באופן ברור מגופה של הבקשה למתן הוראות ומן הטענות שבה. הוא עולה גם מן הרקע הדיוני להגשת ההליך, שכן קודם להגשת הבקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש ערעור מינהלי לבית-המשפט המחוזי בירושלים באותו עניין עצמו, וזה נדחה על-הסף.

הדין הקובע את הליכי התקיפה לגבי החלטות מן הסוג הנדון הוא הדין הכללי. על-פי דין זה, השאלה הקובעת לעניין הליך התקיפה היא, האם בפנינו פסק-דין, עליו ערעור בזכות, או החלטה אחרת, עליה ערעור ברשות בלבד. אמת המידה להבחנה בין שני סוגי ההחלטות הוא "האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני בית-המשפט?" (דברי כב' השופט זוסמן ב-ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1920 (1962); ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים 1995) 756). ברם, אמת-מידה זו אינה מתאימה להחלטות, אשר ניתנו לאחר מתן פסק-דין בהליך. זהו המקרה שבפניי, שכן הבקשה למתן הוראות הוגשה לאחר גיבושו של הסדר הנושים, ומתן תוקף של פסק-דין להסדר. במצב זה, לא חל בדרך-כלל המבחן הדיוני הנזכר לעיל, וחל מבחן מהותי, אשר עניינו בשאלה האם ההחלטה הרלוונטית טפלה לפסק-הדין העיקרי שקדם לה, או שמא מדובר בהחלטה אשר מבחינת מהותה היא פסק-דין, אשר יש מקום להכיר לגביו בערעור בזכות (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1), 152 (1993)). כפי שצויין בעניין מימון, "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה לפסק-הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההחלטה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק-הדין המוקדם, או אז אין ההחלטה המאוחרת משום פסק-דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד". לעניין זה, הגישה הבסיסית היא כי החלטה המכריעה בנוגע לביצוע פסק-הדין הינה החלטה טפלה במובן האמור, וככזו ניתנת לערעור ברשות בלבד.

כיצד באים עקרונות אלה לידי ביטוי במקרה שבפניי? הסעד המבוקש בבקשה למתן הוראות בבית-המשפט המחוזי כלל בחובו מרכיב של עיכוב הסדר הנושים שאושר. עוד כללה הבקשה סעד מבוקש של מינוי המבקש לסיים בדיקה שערך על מנת להגיש לבית-המשפט ממצאים ומסקנות לגבי בעלי מניות שונים של המשיבה 1 וזכאותם לדיבידנד. סעדים מבוקשים אלה, מן הבחינה המהותית, אינם מצמיחים, על-פי טיבם, זכות ערעור, שכן המדובר, על-פי טיבם, בצעדים הנוגעים לביצוע הסדר הנושים, אשר אושר בפסק-דין. הבקשה למתן הוראות גם לא כללה, בשלב שבו הוגשה, בקשה לשינוי בסעד המהותי הניתן במסגרת הסדר הנושים. גם אם היה בית-המשפט נעתר לבקשה למתן הוראות, הדבר לא היה מוביל בהכרח לשינוי בהסדר הנושים, אשר אושר כפסק-דין, אלא להליכים נוספים של בדיקה. במצב זה, יש לראות את החלטת בית-המשפט המחוזי כהחלטה אשר לא היתה פסק-דין במהותה, כי אם החלטה אחרת בלבד.
זאת ועוד. כפי שפורט לעיל המערער הגיש ערעור מינהלי על החלטת רשם האגודות השיתופיות לבית-המשפט המחוזי בירושלים. תקיפת החלטה בערעור מינהלי טעונה רשות לערער. הבקשה שהוגשה למתן הוראות דומה בתוכנה לערעור המינהלי האמור. הגם שהבקשה נדונה במסגרת של בקשה למתן הוראות, התוצאה לפיה מהלך דיוני מסוג זה, אשר אין בו שינוי של ממש במהותו הבסיסית של ההליך, תשפר את מצבו הדיוני של המערער ותצמיח לו זכות ערעור, טומנת בחובה חוסר עקביות, ויש בה אף מימד של חוסר סבירות. בשל כך, אין לקבלה.

נוכח כל אלה, אני קובע כי למערער עמדה הזכות להגיש בקשת רשות לערער, ולא ערעור, כפי שהוגש, לבית-משפט זה. עם זאת, בשים לב לכך שהערעור שבכותרת הוגש ימים ספורים בלבד לאחר מתן החלטת בית-המשפט המחוזי, הרי שברי כי המשיבים הועמדו, זמן רב מאד לפני חלוף המועד להגשת בקשת רשות לערער, על כוונתו של המערער להשיג על ההחלטה, ולכן נראה לי כי יש הצדקה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער.

התוצאה היא, כי אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. בקשת רשות לערער תוגש תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו, אשר תישלח לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסמיליה. נוכח תוצאת ההליך שבפניי, ישא המערער בהוצאות המשיבה 1 בסך 2,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ וכן הפרשי ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל. הצגת אישור בדבר ביצוע התשלום יהווה תנאי לקבלת בקשת הרשות לערער לרישום."

10. הודעת צד ג'
החלטה, המוחקת תביעה על-הסף היא "פסק-דין", וניתן לערער עליה בזכות. עם זאת, החלטה המוחקת הודעת צד ג', מעוררת שאלה נוספת באשר הצדדים לה אינם כל הצדדים לסכסוך. היא אינה שמה קץ להתדיינות בין הצדדים לתובענה, אך היא שמה קץ להתדיינות בין הנתבעת לצד ג'.

מטעם זה, הוחלט ב- ע"א (חי') 56/72 {רוזנצוייג נ' ברק ואח', פ"מ עח 383} כי החלטה הדוחה על-הסף הודעת צד ג' היא פסק-דין, שעליו ניתן לערער בזכות.

שאלה זו מתעוררת לא רק בהליכי צד ג' אלא בכל מקרה שבו ההחלטה דנה ומסיימת את ההליכים בין מי שהוא צד לתביעה לבין מי שאינו צד לה ואינה מסיימת את ההליכים בין כל הצדדים לתביעה.

גם כאן, המבחן הוא סיום העניין התלוי ועומד לפני בית-המשפט שבו ניתנה ההחלטה.

ב- ע"א 387/82 {"קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויקטור אסידו, פ"ד מ(4), 213 (1985)} ההחלטה נושא הערעור סיימה את הליכי צד ג'. היא שמה קץ לעניין התלוי ועומד בין קרנית לצד ג'. די בכך, כדי לענות על המבחן לפיו החלטה זו היא פסק-דין הניתן לערעור בזכות {ראה לשאלה זו מאמרו של י' לשם (צ'רקוב), "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות?" הפרקליט לג (תש"ם-מ"א), 232}.

11. החלטה לאחר מתן פסק-הדין
כידוע, ביחס להחלטה שניתנה קודם מתן פסק-הדין משמש המבחן הדיוני ואולם, מבחן זה אינו ישים לגבי החלטות שניתנו לאחר מתן פסק-הדין ובמקרים אלה נדרשים למבחן מהותי {בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1), 299 (1995)}. "כל נגיעה בפסק-הדין המקורי המשנה את האמור בו כגון הבהרתו, בפירושו, בהשלמתו, בתיקונו וכיוצא בזה תיחשב ל'פסק-דין' ואילו כל הנוגע להוצאתו לפועל של פסק-הדין כגון בעיכובו, בביטולו וכיוצא בזה ייחשב ל'החלטה אחרת'" {ד"ר חמי בן-נון, הערעור האזרחי, 175}.

יצויין בהקשר זה כי הרעיון למנוע פיצול עומד ביסוד הכלל לפיו במסגרת ערעור על פסק-דין ניתן להשיג גם על "החלטות אחרות" שנתנו על-ידי הערכאה הדיונית, למרות שלפי סעיף 41(ב) לחוק בתי-המשפט, לצורך הגשת ערעור על "החלטה אחרת" יש ליטול רשות והיא נדונה על-ידי דן יחיד.

אכן, החלטות הביניים נבלעות אל קרבו של פסק-הדין וניתן להשיג עליהן במסגרת הערעור על פסק-הדין {רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן, פ"ד מט(5), 309 (1995)}.

אומנם, תקנה 411 לתקסד"א עניינה בערעור על "החלטות אחרות" שניתנו לפני מתן פסק-הדין ולא לאחריו. אולם, העובדה שתקנה 411 לתקסד"א אינה מסדירה הגשת ערעור על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק-הדין, במובן זה שאין זכות קנויה העומדת לבעל דין באופן אוטומטי, אלא עליו לבקש רשות ערעור, אין בה כדי לשלול מבית-המשפט סמכות לאפשר למערער, בנסיבות מסויימות, להוסיף לערעור השגה על החלטות מאוחרות לפסק-הדין.

משיושב בית-המשפט לערעור על פסק-הדין, הכוח עימו לפסוק בפרשה כולה. הדבר מגשים את התכלית בדבר ריכוז הדיון בכל הסוגיות בהליך אחד. כאשר היעתרות לבקשה אינה פוגעת בציפיה לגיטימית של בעל הדין שכנגד לסופיות הליכים, אינה מסרבלת את הדיון ואינה מכבידה על בעלי הדין ועל בית-המשפט, אין מניעה בדין לאפשר תיקון הודעת הערעור, כך שהערעור יתפרש גם על החלטות מאוחרות לפסק-הדין {ע"א 11082/07 עו"ד יצחק יחיאל נ' יכין חק"ל בע"מ, תק-על 2008(3), 2872, 2874 (2008)}.

12. הליכי פירוק
להבדיל מדיני פשיטת הרגל, דיני הערעור בהליכי פירוק הולכים בתלם דיני הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" {רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4), 393 (1989)}. הכלל הוא כי כאשר בית-המשפט המחוזי סיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, הרי שההחלטה נחשבת, לעניין הערעור, כפסק-דין, אף אם הליכי הפירוק נמשכים.

ב- ע"א 8828/06 {גני הקונגרס נכסים השקעות בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ(בפירוק), תק-על 2007(2), 3012, 3013 (2007)} דחה בית-משפט קמא את בקשת המערערים להגיש תביעת נזיקין כנגד המשיב 1, כך שבית-המשפט סיים מלאכתו בעניין זה ומעורבותם של המערערים בהליך הפירוק תמה. במצב דברים זה, החלטת בית-משפט קמא היא בגדר "פסק-דין".

13. בקשה להארכת מועד
כאשר אין הליך תלוי ועומד - למשל, כאשר כבר ניתן פסק-דין, וההחלטה הנדונה באה בעקבות פסק-הדין - המבחן למיון בין "פסק-דין" לבין "החלטה אחרת" אינו מבחן דיוני, כי אם מבחן מהותי, אשר עניינו בשאלה האם מדובר בהחלטת ביניים, במובן המהותי {בש"א (מחוזי ב"ש) 2614/04 גמזו שולמית נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2), 7560, 7561 (2004)}.

בשל כך חל המבחן המהותי, למשל על החלטות בבקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור. על-פי מבחן זה, ההלכה העקבית היא, כי החלטות בבקשה להארכת מועד דיון הינה "החלטה אחרת", הואיל ומדובר בהחלטת ביניים, במובן המהותי {ב"ש 10/60 הנאמן על נכסי וילדנברג נ' טוקטלי, פ"ד יד 642 (1960)}.

אם כן, החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור הינה בבחינת היוצא מהכלל, שכן, למרות שהיא מסיימת את ההליך, נקבע, כי היא נחשבת כ"החלטה אחרת" {ע"ר (מחוזי חי') 1209-05-09 רפיק שמס נ' צבי שוורץ, תק-מח 2009(2), 18489, 18490 (2009); בש"א (ארצי) 517/05 בתי מלון מאוחדים בע"מ נ' יעקב לאונזון, תק-אר 2005(3), 696, 697 (2005); ב"ש 10/60 הנאמן של נכסי מאיר וילדנברג פושט רגל נ' אליעזר ודוד טוקטלי, פ"ד יד 642 (1960); ע"א 286/72 רינה פרץ ואח' נ' ברקליס בנק אינטרנשיונל לימיטד ואח', פ"ד כז(2), 159 (1973)}.

14. פסק בוררות
על-פי סעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, "פסק בוררות" הוא "פסק-דין שניתן על-ידי בורר, לרבות פסק ביניים".

נשאלת השאלה מה הדין כאשר עסקינן בפסק ביניים, אזי ניתן לטעון כי הינה בגדר פסק בוררות כאמור בסעיף 1 לחוק הבוררות או שמא מדובר בהחלטה שאינה עולה כדי פסק בוררות, ופסק חלקי בכלל זה, והמועד להגשת בקשה לביטולה אינו חל בטרם יינתן פסק הבוררות? {רע"א 10021/02 ט.ז. בינוי ונכסים להשכרה בע"מ נ' קרמיטל אי. אל. בע"מ ואח', פ"ד נז(3), 181 (2003)}.

אם כן, אם ההחלטה היא בגדר "פסק ביניים" יהא המקום לבחון אם היה על בית-המשפט לבטלו מכוח אחת העילות לביטול פסק בורר, המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. אם ההחלטה היא בגדר "החלטה אחרת", אזי אין מקום לבחינה כזאת שכן, הלכה היא, כי החלטה שניתנה בדיון לפני בית-משפט ואינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון היא "החלטה אחרת", לעניין הערעור עליה והחלטה מסוג זה אינה עומדת בפני עצמה אלא משמשת "רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה" {ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם בע"מ ואח', פ"ד לה(1), 352 (1980); ע"א 277/81 מ' גרינהאוז נ' צ' גרינהאוז, פ"ד לו(3), 197 (1982)}.

בהגדרה זאת של "החלטה אחרת" לעומת "'פסק-דין חלקי" השתמשו בתי-המשפט גם לצורך ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק ביניים" של בורר, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבוררות. גישה זאת אומצה גם בפסיקת בית-המשפט העליון, שקבע כי החלטה של בורר, שנטען לגביה שהיא "פסק ביניים", תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה {דברי כב' השופט מ' שמגר ב- רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4), 497 (1991); ראו גם דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 6058/93 א' מנדלבליט ואח' נ' נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4), 354 (1997); ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א), 334}.

כב' השופט א' שטרוזמן עמד על ההבחנה בספרו {הבוררות (תשס"א-2001), 215}, באומרו כי "הבחנה בין 'פסק ביניים' המכריע סופית (כפסק סופי) באחד או יותר מנושאי הבוררות ומשאיר להמשך הבוררות ולהכרעה בעניינם את הנושאים האחרים שנותרו במחלוקת לבין החלטת בורר הניתנת במהלך הבוררות בשאלה שבמחלוקת היא לפעמים הבחנה קשה... הכותרת הניתנת על-ידי הבורר להחלטה או לפסק הביניים איננה מחייבת את הגדרת המסמך שיצא מתחת ידו כאמור בכותרתו. תוכן המסמך הוא הקובע את מעמדו."

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 9295/04 {זייגרמן זיו נ' דוקט ליאון, תק-מח 2004(4), 10173 (2004)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"עיינתי בהחלטות נושא הבקשות: את הראשונה והשלישית הכתיר הבורר "החלטה" והשנייה נושאת כותרת "פסק בוררות". כמובן אין הכותרת קובעת את מהות ההחלטה ורק תוכנה של ההחלטה הוא המלמד על מהותה, אך יש בכותרת כדי להצביע על הלך רוחו של הבורר ולעיתים על דו-משמעות באשר להגדרת ההחלטה, אם כפסק ואם כהחלטה (הבורר שהכתיר את ההחלטה הראשונה "החלטה" התייחס אליה בגופה כאל "פסק-הדין").

ההחלטה הראשונה היא אכן החלטה ולא פסק ביניים, מפני שאין היא כוללת סעד אופרטיבי, וברור שלא היה בה כדי לסיים את הדיון בבוררות. הפלוגתות שבהן דן הבורר בגדר ההחלטה הראשונה היו פלוגתות שהבורר כינה "עקרוניות" ושההכרעה בהן הייתה משום הקדמה לטיעונים שבאו לאחריה ושעמדו לפני הבורר לעת מתן החלטתו השניה. רק לאחר מכן פסק הבורר את פסקו (ההחלטה השניה) שבו קבע סעדים אופרטיביים של תשלומים כספיים. המקרה דנן דומה למקרה שבו החליט בית-המשפט בשלב ראשון שהנתבע חב בפיצוי התובע, והותיר לשלב השני את קביעת שיעור הפיצוי בפסק-הדין (ראה דברי כב' השופט טירקל לעיל).

לפיכך, יש לראות בהחלטה הראשונה החלטת ביניים שמירוץ המועדים להגשת בקשה לביטולה מתחיל רק עם מתן פסק הבוררות, דהיינו, לא לפני מועד מתן ההחלטה השניה.

ההחלטה השניה אכן הייתה פסק בורר ולכאורה יכולה הייתה לסיים את הדיון לפני הבורר; אילו הייתה ההחלטה האחרונה היה המשיב מאחר את המועד להגשת בקשת הביטול לגביה ולגבי ההחלטה הראשונה.

אולם לאחר מתן ההחלטה השניה ביקשו בעלי הדין לתקן בה תיקונים אחדים שבהם דן הבורר בהחלטה השלישית. הבורר נזקק לבקשות ההדדיות לתיקונים בהחלטה השניה ודן והכריע בהן בהחלטה השלישית. את ההחלטה השלישית נתן הבורר מכוח סמכותו לפי סעיף 22 לחוק הבוררות. לפי תקנה 27(ב) לתקנות סדרי דין בענייני בוררות הבקשות שהגישו בעלי הדין לתיקון ההחלטה השניה לפי סעיף 22 לחוק הביאו לדחיית תחילתה של התקופה להגשת בקשת הביטול עד למועד מתן ההחלטה השלישית. לפיכך נדחה המועד להגשת בקשה לביטול ההחלטה השניה עד לאחר הכרעה בבקשות הללו דהיינו עד 45 יום לאחר מתן ההחלטה השלישית."

ב- הפ"ב (מחוזי מר') 6096-08-08 {מרדכי מרקוביץ נ' שמואל מרקוביץ, תק-מח 2009(2), 10953 , 10958 (2009)} קבע בית-המשפט:

"בהעדר הגדרה מפורשת בחוק הבוררות למונח "פסק-ביניים" וכן לנוכח ניסוחו המפורש של סעיף י"ז של התוספת לחוק הבוררות, קבע בית-המשפט העליון כי ראוי להתייחס אל "פסק הביניים" אשר ניתן על-ידי בורר במסגרת הליכי בוררות כאל מקבילו של פסק-דין חלקי הניתן בתובענה אזרחית (ראו: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(5), 497, 510 (1991) (להלן: פסק-דין ולקו)). בפסק-דין ולקו הושווה מעמדו של "פסק הביניים" בהליכי בוררות למעמדו של פסק-דין חלקי שניתן על-ידי בית-המשפט בתובענה אזרחית רגילה, בהתאם להוראת תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי...

19. בשולי הדברים אציין כי אין להתעלם מהקשיים הרבים הכרוכים באימוץ הדרך של מתן פסקי-ביניים במסגרת הליכי בוררות. אומנם, "פסק-ביניים" מאפשר לפשט את סבך הסכסוכים שבין הצדדים תוך בידודם לנושאים מוגדרים אשר כל אחד מהם מוכרע בנפרד. ראו לעניין זה דברי המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה-2005), כרך ב', 769 וכן בעמ' 759: "האפשרות למתן פסק ביניים באה להקל על הבורר שיוכל כך לפצל את הסכסוך המורכב שנדון בפניו לסוגיות נפרדות - פסק ביניים יוכל להכריע באחת מתוך הסוגיות הרבות שבמחלוקת או בתביעה של אחד הצדדים כלפי משנהו כאשר ישנן תביעות נגדיות בין הצדדים השונים לבוררות".

מנגד, פסק הביניים עשוי לסבך את המשך ההתדיינות ביתר הפלוגתאות שבין הצדדים בשל קושי בביצוע מיידי של הפסק, או בשל בקשות לביטול הכרעותיו של הבורר. זאת באופן שהבורר ימשיך לדון בחלקי הסכסוך הנותרים בהסתמכו על הכרעות שלו בפסק הביניים כשבאותה השעה כבר עומדות ותלויות בקשות לביטולן לפני בית-המשפט וישנה אפשרות כי לא תשארנה על כנן (שם, עמ' 769).

ג.2. "פסק ביניים" - מן הכלל אל הפרט

20. בראשית הדברים אעיר כי קביעתה של כב' הנשיאה הילה גרסטל מיום 8.9.08 מהווה פסק-דין לכל דבר ועניין כפי שנקבע במפורש בסעיף 23(א) לחוק הבוררות: "אושר הפסק-דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט". משום כך ההלכה שנקבעה ב-ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי ואח', פ"ד נו(4), 505 (2002), העוסקת בהחלטת ביניים של בית-המשפט - אין בידה לסייע למשיב (לעניין זה ראו גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007), 607).

21. עיון בפסק הבורר החלקי מלמד כי הבורר נדרש לשאלת פינויו של המשיב מהמשק וכן למועדים העומדים לרשות המשיב לצורך התארגנות לקראת הפינוי ולמציאת מקום חלופי. בשני הנושאים האלה פסק הבורר במסגרת "פסק הביניים" כי המשיב יפנה את המשק בתוך 15 חודשים שיסתיימו בתאריך 1.6.09.

בנוסף לכך ציין הבורר במסגרת "פסק הביניים" אשר ניתן על ידו כי התביעות הממוניות ההדדיות של הצדדים תוכרענה במסגרת "פסק בורר כולל" שינתן בתוך פרק זמן קצר לאחר מתן פסק הבורר החלקי. הבורר אף מצא לנכון להבהיר במסגרת הפסק החלקי (קרי: "פסק הביניים") כי הצהרותיו של המשיב מהוות חלק בלתי-נפרד מפסק הבורר החלקי, ובכללן ציין הבורר כי המשיב הצהיר שפרע את כל החוב לאחיו אהרון כמתחייב מפסק הבורר שניתן על-ידי ד"ר יצחקי אך עודנו חייב לאביו סכום של 35,000$, וכן הצהיר כי אין לו כל תביעת בעלות על המקרקעין עליהם נבנה הדיר.

22. סבורני כי קביעות אלו של הבורר מוכיחות בצורה ברורה ומפורשת שפסק הבורר החלקי סיים באופן סופי את בירור נושא תביעת המבקשים לפינויו של המשיב ממשק 63 במושב נחלים. מבחינה זו, ניתן לקבוע כי פסק הבורר החלקי מהווה "פסק ביניים" בתביעת פינוי זו וכן ביתר הנושאים המפורטים בהצהרותיו הנ"ל של המשיב אשר גם על-פי פסיקת הבורר עצמו הם נכללים בפסק הבורר החלקי ומהווים חלק הימנו. אין נפקא מינה לעניין זה אם נותרו עוד נטושות מחלוקות בין הצדדים בנושאים אחרים, שכן, כפי שהבהיר אף הבורר עצמו בפסק הביניים - סוגיות אלו הושארו להכרעתו במסגרת פסק הבורר אשר נותר לתיתו במסגרת הליכי הבוררות. זאת ועוד: גם מבחינה פורמאלית אני סבור כי הבורר נקט בלשון ברורה שאינה מותירה סימני שאלה בדבר הכרעתו הסופית של הבורר בסוגיות נשוא פסק הבורר אשר הוגדרו על ידו בפסק הבורר החלקי.

פסק הבורר החלקי מעניק למבקשים סעד אופרטיבי העומד על רגליו שלו, לפינויו של המשיב מהמשק השייך למבקשים בתוך תקופת זמן מוגדרת ומוגבלת. אני סבור כי לא ניתן לראות בקביעה זו של הבורר כ"מנגנון לצורך מתן סעד אחר", או כממצא עובדתי אשר נועד "להכשרת הדרך למתן הסעד הסופי המבוקש". קביעתו של הבורר בהקשר זה מהווה חוליה עצמאית העומדת בפני עצמה ומסיימת את המחלוקת בעניין זה באופן שלם וסופי.

סיכומם של דברים: אני סבור כי פסק הבורר החלקי הינו "פסק" של בורר, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הבוררות, ועל-כן הוא ניתן לאישור ככזה. כפועל יוצא מכך הריני לקבוע כי במידה ומי מהצדדים מעוניין לבטלו - הרי שעל-פי האמור בסעיף 23 של חוק הבוררות, מוטלת עליו החובה להגיש בקשת לביטול במסגרת המועדים הקבועים בדין לשם כך."

ג.3. "פסק ביניים" - בקשה לביטול פסק בורר חלקי

23. כעולה מהרצאת העובדות אשר פורטה לעיל, ביום 1.9.08 היו מונחות לפני בית-משפט זה שלוש התובענות הבאות: בקשה לאישור פסק הבורר החלקי שהוגשה על-ידי המבקשים; בקשה לאישור פסק הבורר החלקי יחד עם אישור פסק הבורר המשלים שהוגשה מטעם המשיב; ובקשה לביטול פסק הבורר המשלים שהוגשה על-ידי המבקשים.

מאחר ושלוש התובענות האלה קשורות בפסק או בפסקי הבוררות אשר ניתנו על-ידי כב' הרב שפירא, ובהתחשב בעובדה כי בשתיים מבין שלוש התובענות האלה התבקש אישורו של פסק הבורר החלקי, הורתה הנשיאה, כב' השופטת הילה גרסטל, ביום 1.9.08 כי "טרם חלף המועד להתנגדות לפסק המשלים. המבקש (המשיב - ב.א.) יבהיר אם גם לפסק המשלים קיימת הסכמה". החלטה זו נותרה ללא כל מענה מצד המשיב ולכן ביום 8.9.08 ניתן פסק-דינה של כב' הנשיאה גרסטל המאשר את פסק הבורר החלקי של כב' הרב יצחק שפירא מיום י"ג אדר א' תשס"ח.

24. המחוקק הגדיר בצורה מפורשת ומדוייקת מסלול אחד ויחיד לתקיפתו של פסק בוררות, וזאת - באופן המוגדר בסעיף 23(ב) לחוק הבוררות לפיו: "לא ייזקק בית-המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). לצורך יישומה של הוראה זו נקבעה מסגרת זמנים ברורה לשם הגשת בקשה לביטול פסק הבורר. כך קובע סעיף 27(א) לחוק הבוררות כי בתוך ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, או מהיום שנמסר למבקש (אם ניתן שלא בפניו) ניתן להגיש בקשה לביטולו של פסק בוררות. בהקשר זה אציין כי בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו (סעיף 27(א) לחוק הבוררות).
משטר זמנים זה כפוף להוראה נוספת - תקנה 10 לתקנות סדרי הדין לענייני בוררות, התשכ"ט-1968 - לפיה, יש להגיש את הבקשה לביטול פסק הבוררות תוך חמישה-עשר ימים מיום המצאת הפסק ובלבד שהדבר לא יעשה מאוחר מהמועד הקבוע בסעיף 27 לחוק כמפורט לעיל.

זאת ועוד: מחוקק המשנה הבהיר במפורש במסגרת תקנה 10 לתקנות בענייני בוררות כי אם לא תוגש בקשה לביטול פסק הבורר במועדים הנקובים בדין - בית-המשפט יהיה רשאי לאשר את פסק הבוררות מבלי להיזקק לשמיעת בעלי הדין.

25. מכל המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי היה על המשיב להגיש בקשה לביטול פסק הבורר החלקי באם אכן רצה להתנגד לאישורו, אך בקשה כזו לביטולו של פסק הבורר החלקי אינה מונחת לפני. בנסיבות אלה, משהחמיץ המשיב את ההזדמנות שניתנה לו על-ידי בית-המשפט (כב' הנשיאה גרסטל) ובחר לשבת בחיבוק ידיים ולהימנע מלהגיב על הבקשה שהוגשה על-ידי המבקשים לאישור פסק הבורר החלקי באמצעות הגשת בקשה מצידו לביטול אותו הפסק - הרי שעל-פי הדין היה מקום לאשר את פסק הבורר החלקי לבקשת המבקשים - כפי שאכן נעשה על-ידי כב' הנשיאה גרסטל.

לעניין זה ראו דברי בית-המשפט העליון ב-רע"א 9178/05 ל.ה.ט.מ לקידום הכשרה טכנולוגית בע"מ נ' סגולה בר כוכבא (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 23.3.08) שם נפסק כדלקמן: 'המבקשת לא רכשה מעמד לטעון כנגד הבקשה לאישור פסק הבורר, מאחר שמעולם לא הגישה בקשה תקינה לביטול הפסק ושלמה בגינה אגרה, באופן שרכשה לה מעמד להתנגד לאישור. ... משלא היתה בפני בית-המשפט המחוזי בקשה תקינה לביטול הפסק, דין בקשתה של המשיבה לאישור הפסק היה להתקבל, וכך נהג בית-המשפט המחוזי, וכדין כך. ... במצב דברים זה, לא עמדה בפני בית-המשפט המחוזי כל עמדה פורמאלית מטעם המבקשת, קבילה מבחינת סדרי הדין, לעניין ביטול הפסק, והפועל היוצא מכך הוא כי, ככל שהדבר נוגע לגוף פסק הבוררות, בהעדר בקשה לביטול הפסק, היה מקום לאשרו, כפי שבפועל הדבר נעשה'."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

"פסק-דין" למול "החלטה אחרת"