botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

סמכותו של בית-המשפט בערעור (תקנה 462 לתקנות)

תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"462. סמכותו של בית-המשפט בערעור (423)
בית-המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין; בית-המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד."

במצב דברים כגון דא בו בית-המשפט שלערעור מגלה כי קופחה זכות דיונית מהותית של אחד הצדדים בבית-המשפט דלמטה, קמה לו הסמכות, מכוחה של תקנה 462 לתקסד"א, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט קמא ולהורות על דיון מחדש בעניין בכללותו בפני הרכב חדש בערכאה דלמטה {ע"מ 1012/05 פלונית נ' פלוני, פדאור 05(21), 38 (2005)}.

נזכור, כי בית-המשפט אינו מוסמך אך לאשר או לבטל את ההחלטה לגביה הוגש הערעור, אלא אף ליתן החלטה נוספת ככל שיחייב העניין.

ברי, כי בעל דין שקיבל טובת הנאה עקב החלטה שיפוטית שבוטלה התעשר על חשבון יריבו שלא כדין, ועל-כן חב הוא בהשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט {ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד, פ"ד כט(1), 597 (1974); ע"א 541/89 סרנה קולנוע ושעשועים בע"מ נ' אלקלעי, פ"ד מה(2), 506 (1991)}.

חיוב הזוכה על-פי החלטה שנהפכה להחזיר לחייב את אשר קיבל הינו, איפוא, תוצאה המתחייבת מקבלת הערעור על אותה החלטה, ובית-המשפט שלערעור רשאי להורות על כך מכוח תקנה 462 לתקסד"א.

מן האמור לא נובע, בהכרח, כי בית-המשפט שלערעור נדרש ליתן הוראות להשבת המצב לקדמותו כל אימת שהוא מבטל סעד אשר נפסק בבית-המשפט דלמטה, אף אם הוא לא נתבקש לעשות זאת.

זאת ועוד, ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם סוגיית ההשבה תעורר שאלות מורכבות, שלא ניתן יהיה לפותרן בגדרו של הערעור. לעומת זאת, כאשר המערער עותר במפורש להוראה אופרטיבית שעניינה השבת המצב לקדמותו, כאשר אין מחלוקת כי החיוב שבפסק-הדין בוצע, וכאשר אין ההשבה מעוררת שאלות סבוכות, ראוי כי בית-המשפט שלערעור יעניק סעד של השבה כפועל יוצא מקבלת הערעור. כך יתייתר הצורך לפתוח הליך חדש למטרה זו {ע"א 585/88 מאיר נ' כהן, פ"ד מז(2), 391 (1993)}.

כאשר מדובר בסעד כספי גרידא וכאשר אין מחלוקת שהסכום שולם, נראה כי לא יתעורר קושי מיוחד במתן סעד של השבה על-ידי ערכאת הערעור, כחלק מפסק-הדין, ובלבד שבית-המשפט נתבקש לעשות כן {רע"א 4148/05 מודום ייעוץ והכוונה בע"מ נ' עבלא לוטפי בולוס, פדאור 05(16), 198 (2005)}.

הסמכות הקבועה בתקנה 462 לתקסד"א הינה כללית ורחבה, והיא אינה נגרעת על-ידי הסמכות הקיימת בתקנה 455 לתקסד"א במקרים שבהם לא הכריע בית-המשפט הדיוני בשאלה של עובדה להחזיר אליו את הדיון כדי להכריע {רע"א 11057/04 עלי חסין סלאמן אלטורי נ' מדינת ישראל-שר התחבורה, פדאור 05(25), 869 (2005); רע"א 5834/03 אריה חב' לביטוח נ' חאדר, פ"ד נח(1), 854, 864 (2003) (המשנה לנשיא אור); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8) 620-619 והאסמכתאות דשם); ד"ר ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (סעיף 142 בעמ' 130); ע"א 457/89 כהן נ' שפילברג, פ"ד מה(2), 177, 187 (1990) (הנשיא שמגר)}.

על-פי דין אין מניעה, על-פי תקנה 462 לתקסד"א, למתן כל החלטה נחוצה בגדרי הערעור, וסמכות רחבה היא, ו"כוללת את כל סמכותה של הערכאה הדיונית" {א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 8) 619}. יתר-על-כן, מצויה בתקנות אף סמכות ספציפית – אם סבר בית-המשפט שלערעור כי בית-המשפט הדיוני לא הכריע בנושא פלוני, כפי שאירע בענייננו, בידו להחזירו לדיון בערכאה קודמת {רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן חאדר, פ"ד נח(1), 854, 863 (2003)}.

לניתוח סוגיית ההתערבות הערעורית בפסקי-דין של ערכאה דיונית ראו גם ש' לוין {תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (סעיפים 195 עד 198, בעמ' 190-187}. גישה אחת הנדונה שם עניינה ההבחנה בין עובדה לחוק, שבאחרון תתערב ערכאת הערעור. גישה אחרת המתוארת שם מציגה הבחנה, באשר להתערבות, בין עובדות ראשוניות ובין מסקנות מהן, ורק באלה האחרונות יש מקום להתערב {ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 225, 234-233 (1983) (השופט – כתארו אז – אלון)}. זו אינה שיטתו של המחבר ש' לוין, הסבור כי המבחן להתערבות הוא מבחן יתרון השופט של הערכאה הראשונה, וכשאין יתרון זה קיים אין מניעה להתערבות. בענייננו, עיקר ההתערבות נוגע לשאלת המסקנות, וסבורני כי לא היתה כאן חריגה מן הכללים שבהם נוהגים בתי-משפט שלערעור {רע"א 48/05 הדסה בן יעקב נ' בתיה לופטיג, פדאור 05(26), 5 (2005); ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ' ישר, פ"ד מט(2), 749 (1995)}.

ההלכה הפסוקה מורה לנו כי "כוחו של בית-משפט של ערעור אינו מוגבל לדיון בערעורו של המערער נגד אותו משיב אשר נגדו מבקש המערער סעד, אלא משהוגש ערעור, נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהיתה קיימת בדרגה הראשונה {בש"א 4599/01 עזבון המנוח חאג' מוסא ז"ל נ' אדוארד ברקן, פדאור 01(1), 489 (2001)}, ובגבולותיה מוסמך בית-המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו {בר"ע 3015/02 עורך-דין שלמה ובר כונס נכסים נ' ליאוניד אדמסקי ואח', פדאור 03(7), 77 (2003); בש"א 4599/01 עזבון המנוח חאג' מוסה נ' אדוארד ברקן, דינים עליון ס 35}.

אומנם תקנה 462 לתקסד"א מסמיכה את בית-המשפט שלערעור לפסוק, בין השאר, לטובת בעל דין שלא ערער. יחד עם זאת, ביחס לסמכות זו צויין כי עצם קיומה של הסמכות אינו בבחינת ערובה להפעלתה באופן אוטומטי. הסמכה אין משמעה חובה. המפתח הנוגע להליך המשפטי מצוי בידי בעלי הדין, והקוד לניהול ההליך נשאב מתוך כתבי הטענות. בית-המשפט ישתמש בסמכות לחרוג מאלה לעיתים נדירות {דברי כב' הרשם ב' אוקון ב- ע"א 8495/00 אביגיל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, דינים עליון נט 685; ראו גם ע"א 430/74 בסמן ואח' נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה בע"מ, פ"ד כט(1), 228 (1974); ע"א 3805/01 דורון דואני נ' מלחי אמנון, פדאור 01(1), 461 (2001)}.

זאת ועוד. יש להבדיל בין סמכות השיפוט של בית-המשפט ובין חובתו לפסוק בעניין. אומנם מוסמך בית-המשפט לחרוג מנימוקי הערעור והוא אפילו מוסמך לפסוק לטובת בעל דין שלא ערער, ואף נגדו. אך לעומת סמכותו של בית-המשפט, אין זכות קנויה בידי בעל דין שבית-המשפט ישתמש באותה סמכות, וידון בנימוק ערעור שזכרו לא בא בכתב הערעור. אין בית-המשפט חייב לדון אלא בהשגות המערער שבכתב הערעור, אבל רשאי הוא לדון בהשגות שלא הביא. אך ברשות זו משתמש בית-המשפט שלערעור לעיתים רחוקות ביותר, שאם לא ינהג התאפקות, עשוי הוא לעשות עצמו אפוטרופוס לבעלי דין ולערוך להם את דיניהם {ע"ש 740/98 גולמט בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה – מר נתן שרנסקי, פדאור 99(3), 663 (1999)}.

ברור הוא, כי בכוח בהפעלת תקנה 462 לתקסד"א, על בית-המשפט שלערעור לנהוג באיפוק {ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' מוניק זמל, פ"ד כ(4), 226 (1966); ב- ע"א 314/07 ברים ענבר רון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2010(2), 57, 69 (2010) קבע בית-המשפט כי "אכן, לאחרונה נדרשנו לפרשנות המצמצמת שניתנת, דרך כלל, לתקנה זו"}. יחד עם זאת, "אין בכך כדי להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדין כאוות נפשו, רוצה – מקיימן; לא רוצה – אינו מקיימן, אומנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום' אך גם מזרן סתם אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדין – מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת – בדרך היעילה ביותר ולכן מן הראוי שנקפיד ככל האפשר לקיימן" {ע"א 430/74 בסמן ואח' נ' גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה בע"מ, פ"ד כט(1), 228 (1974)}.

אין בעובדה שבית-המשפט שלערעור עושה שימוש בסמכותו בהתאם לתקנה 462 לתקסד"א כדי להקים זכות ערעור לנפגע מהחלטה שניתנה תוך שימוש בסמכות זו {רע"א 2857/10 אדמונד (עמרם) דרעי נ' ברוריה (בלוריה) כהן, תק-על 2010(3), 502, 504 (2010)}. "אם נאמר כי כל נושא שבו פעל בית-המשפט שלערעור באופן שונה מן הערכאה הראשונה, הריהו נושא חדש המזכה בזכות ערעור, הרי זה עניין שאין לו סוף" {דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 11080/02 שלודי נ' דגאני (טרם פורסם) (2004); ראו גם בע"מ 8346/08 מעטוף נ' מעטוף, תק-על 2009(3), 2167 (2009)}. בנוסף, אין בסמכותה של ערכאת הערעור להחזיר את הדיון לדרגה הקודמת על מנת שזו תברר שאלות עובדתיות שלא הוכרעו על ידה.

ב- עע"מ (מינהליים) 5834/09 {אדמונית החורש בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2010(1), 2085, 2090 (2010)} קבע בית-המשפט כי "בית-המשפט לא יעשה עצמו אפוטרופוס של מי מהצדדים, ועל-כן, בשיטה האדוורסארית הקיימת אצלנו, רק במקרים נדירים יעשה שימוש בסמכותו על-פי תקנה זו, ויושיט סעד לצד, אשר לא ערער" {ראו גם ע"א 695/79 מפעל התורה למען הישיבות בארץ ישראל נ' כהן, פ"ד לז(2), 52, 68 (1983)}.