חוזים

כב' השופט י' כהן:
"כלל ידוע הוא, שחוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית מסחרית של העסקה, ועל בית-המשפט לתת לחוזה כזה תוקף מתקבל על הדעת, כפי שאנשי עסק היו עושים לפי נסיבות המקרה."
{ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' שלמה קלדרון ואח', פ"ד ל(2), 191, 196-195 (1976)}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"דבר היותם של חיובים שלובים או בלתי-שלובים הוא בראש ובראשונה שאלת פרשנותו של החוזה המסויים העומד לפני בית-המשפט, כמקובל עלינו, על בית-המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את כוונת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון החוזה... והוא לא ימהר לקרוא אל תוך החוזה תניות אשר אינן מופיעות בו ואשר יש מחלוקת לגבי עצם קיומן... המחלוקת הפרשנית מוכרעת על-ידי בית-המשפט לפי מיטב ההבנה של החוזה ושל התנאים הכלולים בו... אולם הקו המנחה העקרוני בכגון דא אינו שונה מזה אשר מאומץ כל אימת שמבקשים להחליט אם ללמוד מנוסחו של חוזה פלוני על קיומן של תניות שאינן מובאות בו במפורש: חיובים שלובים אינם קיימים אלא במקום שעולה הדבר מכוונת הצדדים, כביטויה בהסדרים החוזיים שביניהם."
{ע"א 556/83 אשר מימון נ' שלמה מאור אל, פ"ד לח(2), 459, 472-471 (1984)}
ג' שלו בספרה:
"לפי דוקטרינת "הביצוע בקירוב (cy - pres) זכאי נפגע מהפרת חוזה, במקרים שבהם הביצוע בלתי- אפשרי, לתחליף הקרוב ככל האפשר למה שהובטח לו בחוזה...
כאשר חוזה אינו ניתן לאכיפה במדוייק, אולם אפשר להגשים את כוונת הצדדים המקורית תוך סטיה לא גדולה מן החיוב החוזי המקורי, יתייצב עיקרון תום-הלב לטובת מתן צו אכיפה "בקירוב" לנפגע מן ההפרה."
{ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, התשנ"ה), 537-536}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום-לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על-כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל."
{בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ"ד לה(3), 449 , 464-463 (1981)}

כב' השופט א' גרוניס:
"הלכה ידועה היא כי לא ניתן לבטל חוזה בשל טעות בכדאיות העסקה או בשל העובדה שאחד הצדדים לא העריך נכונה את הקצאת הסיכונים שבבסיס החוזה."
{ע"א 1514/04 שיכון עובדים השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, תק-על 2006(4), 4195, 4200 (2006)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד-דעתם של צדדים לחוזה: התחנה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות... לדבר הלכה זה נוסיף ונאמר, כי קו הגבול בין "החוזה" לבין "נסיבות" עריכתו של "החוזה" עשוי להיות דק-מכל-דק, והתחומים יונקים זה מזה. בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד-דעתם של הצדדים. ואולם דעתם של הצדדים אין היא מושג ערטילאי ותיאורטי, והרי היא, בין השאר, תוצר הנסיבות שבהן נערך החוזה.
אותו מושג עצמו, אותה תיבה עצמה, פירושם עשוי להיות שונה בחוזים שונים ובנסיבות שונות; הנסיבות יוצרות הלוך מחשבה וכוונה; כוונה מולידה חוזה; ולמציאת כוונה - ואומד-דעת הצדדים - אפשר יהיה עלינו להידרש לנסיבות כגורם חשוב בדרך הבירור והחקירה. חשוב שנזכור דברים אלה, והם לעניין פירושו של חוזה - של כל חוזה...
אמנם כן, בבדיקת אומד-דעתם של צדדים לחוזה כתוב, תחנתנו הראשונה היא באותו כתב שהצדדים הסכימו עליו ויצרוהו, אך אין זו התחנה האחרונה במסענו לגילוי כוונתם המשותפת. כוונה, כוונה משותפת, אומד-דעת - והם מחוז בירורינו בפירושו של חוזה - הינם כולם מושגים מופשטים שאינם בני-מישוש. הגם שמצב דעתו של אדם - כפי שלמדנו מכבר - הינו עובדה ממש כמצב העיכול בגופו, הנה נכונותה של אמירה זו, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להוסיף דעת באשר לדרכי פירושו של חוזה. וזאת נדע, כי מתוך ששואפים אנו לברר היקפו ותחומי פרישתו של אותו מושג מופשט - אומד-דעתם של הצדדים - ממילא לא נוכל להגביל עצמנו אך לפירושו המילולי של החוזה."
{ע"א 5795/90 דר' אנדור סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5), 811, 818-817 (1992)}

* * *
ג' שלו בספרה:
"בישראל אנו מסיקים כלל פירוש זה מעיקרון תום-הלב הכללי... ראש וראשון לכללים אלה הוא, כי מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עיקרון תום-הלב."
(ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, 1994), 316}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"עיקרון מרכזי בתחום המשפט האזרחי בכלל, ובדיני החוזים בפרט, הוא עיקרון תום-הלב. ההוראה בדבר "תום-לב" "היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים" ... אחד מהיבטיו של עיקרון תום-הלב הוא כי חוזה יש לפרש בתום-לב ... בקודיפיקציות מספר, הדבר נקבע במפורש (ראה, למשל, סעיף 157 לספר החוקים האזרחי הגרמני (ה- ב.ג.ב.) הקובע כי חוזים יפורשו בנאמנות, באמונה ובהתחשב בנוהג; סעיף 1366 לקודקס האזרחי האיטלקי, הקובע כי החוזה יפורש על-פי תום-הלב). בישראל, הדבר נגזר העיקרון הכללי בדבר תום-הלב בחוזים... לציווי הפרשני, כי חוזה יפורש על-פי עיקרון תום-הלב, השלכות מספר. כפי שנראה, תכלית החוזה היא גם תכליתו האובייקטיבית. זו נקבעת, בין השאר, על-פי עיקרון תום-הלב. על-כן, ההנחה היא, למשל, לשוויון בין הצדדים. כמו-כן משמש עיקרון תום-הלב מנוף להשלמת חסר בחוזה... לענייננו חשוב היבט פרשני אחר: פרשנות חוזה בתום-לב משמעותה מתן מובן לחוזה העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים."
{ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265, 282-281 (1995)}

* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה-אחד עם עיקרון תום-הלב."
{ע"א 1395/91 וינוגרד נ' ידיד, פ"ד מז(3), 793, 800 (1993)}

* * *
א' ברק בספרו:
"חוזה מתפרש על-פי אומד-דעתם של הצדדים. אומד-דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד-הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו... לאחר שהפרשן גיבש את אומד-דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד-דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה". ולהלן נאמר: "התכלית הסוביקטיבית היא אומד-דעתם של הצדדים ... אכן, לעיתים אין בידינו לגבש את אומד-דעתם של הצדדים. יש לזכור תמיד כי אומד-הדעת הרלוואנטי אינו אומד-הדעת הסוביקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד-הדעת הסוביקטיבי המשותף לשניהם, או לפחות כוונה (סוביקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא בסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר"... ואולם "אם אומד-הדעת (הסוביקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד-דעת סוביקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה... על-פי תכליתו האובייקטיבית... המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" ... אכן, "התכלית הסוביקטיבית היא התכלית הריאלית המשותפת שהייתה בפועל לצדדים לחוזה, לעומתה, התכלית האובייקטיבית הינה התכלית ההיפותטית שהייתה לצדדים, אילו פעלו כאנשים סבירים והוגנים"... הרצון ההיפותטי של הצדדים הוא "אומד-דעתם של הצדדים, אילו נתנו דעתם לשאלה הפרשנית הניצבת בפני השופט"."
{א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה, 534}

* * *
א' פורת בספרו:
"הגנת האשם התורם הינה הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי 'חלוקת אחריות אופקית', הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מ"חלוקת אחריות אנכית", הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים או לחלקי נזק שונים...
ההנחה שבבסיסה של הגנת האשם התורם היא שזהויות ה"מפר" וה"נפגע" אינן תמיד כה חד-משמעית, כי יש מקרי ביניים שהתנהגויותיהם של שני הצדדים לחוזה ראויות בהם לגינוי משפטי, וכי שחרורו החלקי של המפר מאחריות יבטא גינוי זה בצורה ההולמת ביותר. הגנת האשם התורם כהגנה חלקית נועדה אם-כן למלא חלל בדיני התרופות, עקב דרך יישומו המיוחדת של עיקרון תום-הלב בסיטואציות שהתנהגותו של הנפגע תורמת בהן לאי-קיום החוזה על-ידי המפר."
{א' פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים (1997), 14-13, 62-61}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוזים