botox
הספריה המשפטית
ציתות לציטוט - מבחר אמרות חכמה, אמרי שפר וניסוחי לשון מיוחדים לעולם המשפט

הפרקים שבספר:

מקרקעין

1. כללי
"כב' השופט י' דר:
"כמה וכמה אוקיינוסים של דיו נשפכו על יבשות של נייר בדיונים ובהכרעות הנוגעות למחלוקת הסמכויות בין בית-משפט שלום לבין בית-משפט מחוזי בכל הקשור לבעלות במקרקעין או לשימוש בהם.
כמה יערות נכרתו במטרה לספק נייר לכתיבת פסקי-דין והחלטות הנוגעות לסמכויות בין מערכת בתי-המשפט לבין מערכת בתי-הדין הרבניים בשאלת "הכריכה".
לפחות במחלוקת הסמכויות בעניין המקרקעין נעור שביב תקווה, שאם תתקבלנה המלצות ועדת אור לשינוי מבנה בתי-המשפט, נשים עניין זה מאחורנו. בינתיים ממשיכים בתי-המשפט לפעול במתכונתם, וקשיי הסמכויות בין בית-משפט השלום לבין בית-משפט המחוזי בעניין מקרקעין בעינם עומדים."
{ע"פ (מחוזי חי') 3584/03 עיריית חיפה נ' שלום מיכאל, תק-מח 2004(2), 1261, 1263 (2004)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"עלינו להתרחק מתורת משפט של מושגים... מושגי המשפט, כגון בעלות, קניין וחיוב, אינם מציאות שאנו חייבים לקבלה כנתון. הם קונסטרוקציה הבאה לשרת את האדם. גישתנו צריכה להיות תכליתית. עלינו להתמקד במהות ולא ב"מדבקה" הפורמלית הניתנת לה... יחד-עם-זאת, למושגיות התיאורתית חשיבה מרובה. היא מסכמת את הניסיון האנושי המצטבר. היא מהווה נקודת מוצא נוחה לעיון ולבחינה."
{ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 243-242 (1999)}

2. בית משותף
כב' השופט ח' כהן:
"הלכה פסוקה היא שבעלי החוזה הרוצים להוציא דבר מכלל הרכוש המשותף כהגדרתו בחוק, חייבים לעשות זאת בלשון מפורשת.. כיוצא בזה אתה אומר, שבעלי חוזה הרוצים להוסיף על הרכוש המשותף דבר שאין בו בהגדרתו בחוק, חייבים לעשות זאת בלשון מפורשת - ואם לא עשו כן, בית-המשפט לא יעשה מלאכתם עבורם."
{ע"א 757/76 אהוד ועדנה דור ואח' נ' "ליטור" בע"מ, פ"ד לב(3), 557, 560-559 (1978)}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"לגבי בית המיועד להירשם כבית משותף יש ליישם אותם כללים ולפנות לאותן הגדרות אשר היו חלות אילו היה מדובר כבר בבית שנרשם."
{ע"ע 118/78 גוב ארי חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' יצחק כהן ואח', פ"ד לג(1), 805, 812-811 (1979)}



י' ויסמן בספרו:
"בין שתי הדרכים הנזכרות לרישום נכס כבית משותף יש הבדל העשוי להצדיק את קיומן הנפרד של שתי הוראות שבחוק. החוק מבדיל בין המקרה שבו הרישום של נכס משותף כבית משותף אינו נתון לשיקול-דעת כפי שהדבר אם ביקשו זאת למעלה ממחצית שטח הדירות שבבית, לבין המקרה שבו נתון הרישום לשיקול-דעת, אם ביקש זאת בעל משותף כלשהו, בהליכים לפירוק השיתוף."
י' ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף (התשנ"ז), 307-305}

* * *
כב' השופט מ' אלון:
"מטרתו של חוק המכר (דירות) היא להביא לידיעת הקונה, בצורה ברורה ומובנת - וללא הסתתרות וערפול מאחורי אמירות כלליות וגורפות ומבלי להבליע גופי דברים, שלהם משמעות כספית חשובה, בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי-חשובים - מה הן כוונותיו האמיתיות של המוכר, ומה הן הזכויות אשר הוא, הקונה, רוכש הימנו... כדי להבטיח שאכן הובאו הדברים לידיעת הקונה והובנו על ידיו, חובה היא על המוכר לצרף לחוזה מיפרט, ובו תיאור הדירה וכל הכלול בה (כאמור בטופס שבתוספת לצו מכר דירות (טופס של מפרט)) ואם מבקש המוכר לשנות מן התקנון המצוי בקשר לזכויות שבבית המשותף, חייב שינוי זה להופיע במפורש במיפרט הנ"ל או במסמך המצורף לחוזה ובו פרטים בקשר לשינוי זה. ייחוד והבלטה אלה מטרתם להסב את שימת-ליבו של הקונה לשינויים אלה. הצורך בהגנה מיוחדת זו על קונה הדירה נובע ממעמדו הנחות של הקונה מבחינת כוח המיקוח, יכולת התמרון וניסוח החוזה לעומת הקבלן בונה הדירה, וזאת כאשר מדובר במצרך חיוני ביותר, הן לפרט והן מבחינת האינטרס הציבורי והחברתי, ובסכומי כסף ניכרים וגדולים... ומאליו מובן ... ומבחינת הגיונם של דברים, כי המיפרט או המסמך המיוחד, ובהם ציון השינויים האמורים, צריך שיצורפו לחוזה בעת עריכתו של החוזה ולא במועד מאוחר לכך, ובוודאי לא אחר שעבר זמן ניכר מעריכת החוזה, והמסמך מוגש לחתימת הקונה בסמוך לכניסתו לדירה, כפי שאירע בעניין שלפנינו. הטעם לכך הוא, שהקונה צריך לדעת את אשר נעשה ואת אשר הוא קונה בשעת עריכת חוזה המכר, היינו, כאשר יכול הוא להחליט, תוך חופש מירבי, אם מוכן הוא להסכים לשינויים המוצעים לו על-ידי המוכר בדבר צמצום זכותו לרכוש המשותף, ולא כעבור זמן, כאשר כבר קשור הוא בטבורו ובממונו למוכר, ומכל שכן שלא לאחר שכבר שילם חלק גדול וניכר ממחיר הדירה ומצפה הוא לכניסה אליה ולשם כך מוכן הוא לוותר על זכויות ברכוש המשותף בדלית ברירה ובכורח הנסיבות."
{ע"א 213/80 שמעון שמחיוף שמעונוף נ' עזרא ברוכים, פ"ד לז(3), 808, 814-813 (1983)}

* * *
כב' השופט ג' בך:
"קיים פגם אסתטי בעריכת חוזים נעדרי קביעה ברורה ומפורשת בדבר הרכוש המשותף בבניין - להשכלתם ולידיעתם של רוכשי הדירות.
נראה לי, כי זהו נוהג פסול להשאיר שיקול-דעת מוחלט בידי המוכר ולאפשר לו לקבוע בשלב כלשהו, לאחר חתימת החוזה, מהו השטח, אשר יעלה מלפניו להקציב לדיירי הבניין."
{ע"א 60/80 מנחם שטרן נ' מאירי יצחק חברה קבלנית לבתים משותפים לבניין בע"מ, פ"ד לו(3), 48, 56-55 (1982)}




כב' השופט מ' שמגר:
"זכויות הבניה הינם נכס שהינו בבעלות משותפת, אף-על-פי שאינו חלק מן הרכוש המשותף. הזכויות הללו נובעות מהבעלות בקרקע, וכיוון שהקרקע עליה ניצב בית משותף שייכת במשותף לדיירים, אף זכויות הבניה עליה שייכות להם במשותף. אולם, בעלים במשותף של זכויות בניה יכול לוותר עליה, ולהעבירה לאחר."
{ע"א 432/83 שאול מזרחי נ' מרדכי חביב, פ"ד מ(4), 673, 681-680 (1986)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"כשלעצמי נראה לי, כי עצם העובדה, שהחלטת הרוב היא הקובעת בענייני הניהול והשימוש הרגילים, אין בה כדי לשחרר את הרוב מהחובה להציג את מלוא העובדות למיעוט ולשתפו בקבלת ההחלטה. מהחובה להפעיל את כוחו של הרוב בדרך מקובלת ובתום-לב מתבקשים, בין השאר, התייעצות עם המיעוט, העמדתו על הצורך בפעולה המתבקשת וגילוי כל העובדות הרלוואנטיות, תוך מתן הזדמנות למיעוט, אם יחפוץ, לפנות לבית-המשפט בטענת קיפוח. הרוב אינו רשאי לפעול במחשכים."
{ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' יהודית זיידה, פ"ד לז(4), 737, 746-745 (1983)}

* * *
כב' השופט י' מלץ:
"א. מעשה ההינתקות של דייר מהמערכת המרכזית מביא אמנם לחסכון כלשהן בהוצאות הדלק, בשל כך שאין צורך לחמם את הרדיאטורים שבדירתו. אלא שחסכון זה אינו מגיע, כפי שהסבירו המפקח על רישום המקרקעין ובית-המשפט קמא, למלוא שיעור השתתפותו של הדייר המתנתק בהוצאות השוטפות בטרם ההינתקות. בדרך-כלל אין ההינתקות מקצרת את מסלול זרימת המים החמים להסקה אשר עדין עוברים בצנרת שבקירות דירתו של הדייר. מה גם שקיימת צריכת דלק בסיסית לחימום המתקן והמים, שאינה יורדת כאשר דייר זה או אחר מתנתק מהצנרת.
ב. המטרה הכלכלית שביסוד אופציית ההינתקות, קרי - הקצאת מקורות וניצול אנרגיה יעילים יותר, תמומש רק אם השיפור במצבו של המתנתק עקב הניתוק מושג מבלי שתהיה פגיעה או שינוי לרעה במצב שכניו. זה נהנה ואלה אינם חסרים, וסך רווחת דיירי הבית המשותף גדלה. (כך הוא המצב בעת הינתקות מוסכמת במלואה - חזקה על הדיירים שהסכימו להינתקות ותנאיה כי התשלומים שמוטלים על הדייר מפצים אותם באופן שמצבם אינו מורע; ומעצם רצונו של הדייר המתנתק לבצע ניתוק זה ברור כי היתרונות שהוא משיג עקב כך גדולים מעלויות ההינתקות והחיובים שעדיין מוטלים עליו).
כאשר אין הסכמה של בעלי הדירות למעשה ההינתקות, אין לנו ודאות כי עם ביצועה אכן יובטחו אלה מפני פגיעה במצבם וכי תשופר הרווחה. שהרי יתכן כי תוספת העלות שתוטל עליהם, בגין הסתלקותו של הדייר מההשתתפות במימון ההוצאות השוטפות, גבוהה יותר מהתועלת העודפת שהם מפיקים מהסתלקותו זו, ואז תהא תוצאת ההינתקות בבחינת הרעה במצבם. אם נטיל על הדייר המתנתק חיובים כספיים אשר יבטיחו כי מצב שכניו לא יורע, יוכל הוא לעשות את שיקול היעילות הכלכלי הבא: היה והתועלת הנובעת אצלו מההינתקות גדולה מהחיוב הכספי שהוא נדרש עדיין לשלם כדי לשמור על מצב שכניו כבקדמותו, תהא אופציית ההינתקות כדאית עבורו והוא יבצעה. אולם אם החיסכון שהוא משיג נופל בגודלו מהעלות המתווספת לשאר הדיירים - ההינתקות אינה משיגה את מטרות היעילות המוזכרות לעיל והיא אינה רצויה. במקרה כזה היא תימנע רק במידה והדייר יחוייב להבטיח את מצבם המקורי של שכניו."
{ע"א 385/87 דליה אזוב נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד מג(4), 586, 592-591 (1989)}
כב' מ"מ הנשיא מ' לנדוי:
"נכון הדבר שקיימת הנחה כי חלקי בניין העומד להירשם כבית משותף והם מיועדים לפי תכנית הבניין או לפי המקובל או לפי הגדרת המונח "רכוש משותף" בסעיף 52 לחוק המקרקעין לשימושם של כלל הדיירים חייבים להירשם כרכוש משותף ואין הקבלן המקים את הבניין יכול לשלול על דעת עצמו שימוש זה של כלל הדיירים ברכוש המשותף."
{ע"א 538/78 אולמי נפטון בת-ים בע"מ נ' יעקב משעל, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים ומנהל של חברת מגדל נחום בע"מ, פ"ד לג(3), 546, 550-549 (1979)}

* * *
כב' השופט א' גולדברג:
"אם תותר הרצועה, ובית-המשפט ייתן גושפנקא לפגיעות ברכוש המשותף, שאינן אפסיות עד שכל בר-דעת יראה בהן דבר של מה בכך, עלול הדבר לגרום להתמוטטותו של מוסד הבתים המשותפים, שיסודותיו מורכבים ומפותלים בלאו הכי, עד כדי כך שאיש הישר בעיניו יעשה ברכוש, שהוא נחלת הדיירים כולם, הפועל היוצא מדברים אלה הוא, שהעובדה, כי אחד הדיירים עשה דין לעצמו ברכוש המשותף, אינה יכולה לשמש היתר לדייר אחר לעשות גם הוא כמוהו. שאם תאמר כן, פתחת פתח לכל הדיירים באותו בית משותף לנהוג ברכוש המשותף כבתוך שלהם."
{ע"א 93/81 אהרן אליאס נ' יוחנן שיפר, פ"ד לז(2), 444, 453-452 (1983)}

* * *
כב' השופט ת' אור:
"מתן הזכות לבקש היתר לאחד מבעליו של נכס אין בו כדי לפגוע בזכויותיהם הקנייניות של בעלים אחרים של אותו נכס. עומדות לבעלים האחרים האפשרות והזכות לפנות לערכאות המוסמכות ולקבל אותם סעדים, להם הם זכאים מכוח זכות הבעלות שלהם בנכס ומכוח היחסים המשפטיים המחייבים בינם לבין הבעלים, אשר ביקשו את ההיתר, אם על-ידי סעד שימנע מתן ההיתר או שיאסור בניה על-פיו...
יוצא, שכששוקלת הוועדה המקומית ומחליטה ליתן היתר בניה, אין בכך כדי לפגוע במי אשר טוען לזכויות, אשר תיפגענה אם יינתן ההיתר, או אם ימומש ההיתר על-ידי בניה על הנכס, ופתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאות לקבלת סעד שימנע פגיעה כזו. אכן, בתקנות 2ב ו-2ג של התקנות..., הוקם מנגנון, שבא להבטיח, שכל בעלים אחר של הנכס, אשר לא חתם על הבקשה, יידע על בקשה כזו, לכשתוגש, ותינתן לו אפשרות לנקוט הליכים מתאימים כדי למנוע פגיעה בזכויותיו. על-פי תקנה 2ב(1), אם בעלים של אותו נכס, שרשאי היה לחתום על הבקשה, לא חתם עליה, יש להמציא לו העתק הבקשה, לצורך זה על מבקש הבקשה להמציא העתקים של הבקשה כמספר אלה שהיו רשאים לחתום עליה ולא חתמו, ולהמציא את כתובתם של אלה, ועל הוועדה להמציא להם העתק כזה של הבקשה; ועל-פי תקנה 2ג, רק אם צורפו העתקים כאלה, רשאית הוועדה לדון בבקשה למתן היתר , וגם אז, אם דנה והחליטה שיש מקום לתתו, לא תיתן את ההיתר למבקש אלא לאחר תום 30 יום מיום קבלת הבקשה ולא לפני המצאת ההודעות כמפורט בתקנה 2ב.
הוועדה המקומית אינה ערוכה לדון ולהכריע בחילוקי-דעות עובדתיים ומשפטיים בין בעלים משותפים של נכס, אם עומדת לאחד מהם הזכות לבנות ללא הסכמת האחר אם לאו. אין לה הכלים לגבות ראיות ולהכריע במהימנותן, ואין לה הידע המשפטי להכריע בסכסוכים כאלה, ולפי התקנות ברור, שלא לכך נועדה."
{בג"צ 353/82 יוסף מור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז המרכז, פ"ד לח(1), 141, 149-148 (1984)}

3. דרישת הכתב
כב' השופט י' זמיר:
"במשך השנים ריככה ההלכה את דרישת הכתב. כיום קובעת ההלכה כי אין הכרח שיהיה חוזה כתוב וחתום על כל פרטיו ודקדוקיו. ראשית, אפשר כי מסמך המעיד על העסקה, אף שאינו חוזה, יספק את דרישת הכתב. לדוגמה, במקרה אחד נפסק כי קבלה המאשרת תשלום מסויים על חשבון חלקת מקרקעין מסויימת מקיימת את דרישת הכתב. הקבלה לא ציינה מתי ישלם הקונה את יתרת המחיר, מתי תימסר החלקה לקונה, ומי ישלם את המסים. אף-על-פי-כן, קבע בית-המשפט כי התנאים בעניינים אלה יושלמו לפי החוק או ההלכה, כגון ההלכה המחייבת לקיים חוזה בזמן סביר... אף אין הכרח שיהיה מסמך אחד המעיד על העסקה, אלא די אם קיימת אסופת מסמכים שיש בהם ביחד, כשהם משלימים זה את זה, כדי להעיד על הפרטים המהותיים הנדרשים לעריכת העסקה, אף אם כל מסמך לעצמו לא יספיק לצורך זה."
{ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ(1), 185, 194-193 (1996)}

* * *
כב' השופט ש' לוין:
"התחייבות בכתב, הדרושה לעניין סעיף 8 לחוק, היא התחייבותו של המוכר, ודרישת סעיף 8 מתמלאת, אף-על-פי שהקונה לא חתם על המסמך; לפיכך, המחאת זכויותיו של הקונה, לאחר שנעשתה בעל-פה, אינה גורעת במאומה מהתחייבותו של המוכר, כפי שהיא מופיעה במסמך המקורי שבכתב, אלא שבמקום הקונה המקורי יופיע מכוח ההמחאה קונה אחר; לא זו אף זאת: גם כשנדרש מכוח הדין קיומו של מסמך בכתב, אין, לעיתים, להימנע מהצורך להביא ראיות חיצוניות לגבי זהותם של בעלי הדין, הרשאים לתבוע ולהיתבע על יסוד המסמך; טול למשל מקרה, שבו התחייב פלוני למכור לאלמוני נכס מקרקעין, ואלמוני נפטר; לא מן הנמנע הוא, שבית-המשפט יידרש לשמיעת ראיות כדי לקבוע מי הם יורשיו של אלמוני, הזכאים לאכוף את ההתחייבות, הכלולה במסמך על פלוני. אם בהעברה מחמת מיתה כך, מדוע לא יהיה זה הדין בהעברה או בהמחאה בין החיים?"
{ע"א 274/79 מואפק רפיק עבדאללה חורי נ' חסן מוחמד כנען, פ"ד לה(3), 337, 355-354 (1981)}

* * *
כב' השופט ג' בך:
"דרישת הכתב היא מהותית במובן זה, שללא מסמך בכתב המעיד על קיום עסקה במקרקעין (על כל פרטיה המהותיים שאינם ניתנים להשלמה מהחוק), העסקה איננה תקפה, ולא ניתן להוכיח את קיומה בדרכים חלופיות... עם זאת, אין המסמך חייב לגלם את ההתחייבות עצמה, אלא מספיק שהוא מעיד באופן ברור על קיומה...
נקבע, כי אף חתימתו של המוכר על המסמך איננה הכרחית, אלא היא מהווה יסוד ראייתי בלבד... קל וחומר שאין צורך חיוני בחתימתו של הרוכש."
{ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהימה אלנששיבי, פ"ד מה(5), 410, 424-423 (1991)}

4. הערת אזהרה
כב' השופט א' ברק:
"תום-הלב דורש כי מי שהתחייבו כלפיו לעשות עסקה במקרקעין יעשה ככל יכולתו לרשום הערת אזהרה על דבר העסקה שנעשתה בפנקסי המקרקעין ("טאבו"). בכך הוא לא רק מגן על האינטרס העצמי שלו, אלא גם מתחשב באינטרס של בעל עסקה שניה, אשר עשוי לרכוש הנכס לאחר עיון בפנקסי המקרקעין, ומתוך מחשבה מוטעית כי לא נערכה עסקה ראשונה...
בהימנעותו מעשיית כל האפשר לרישומה של הערת האזהרה הניח בעל העסקה את התשתית ל"תאונה המשפטית" שבעסקאות הנוגדות. בידו היה למנוע זאת, והוא לא עשה כן. בכך, עקרונית, יש משום מחדל שלא בתום-לב. עיקרון תום-הלב דורש כי בעל העסקה הראשונה יפעל בהגינות, תוך התחשבות בציפיה הסבירה של בעל העסקה השניה. על-כן נגזר, עקרונית, מעיקרון תום-הלב, כי בעל העסקה הראשונה יעשה ככל יכולתו לרשום הערת אזהרה, ובכך למנוע את כניסתו של בעל העסקה השניה להתקשרות עם המוכר... אכן, במרבית העסקאות במקרקעין בהן הדבר אפשרי נרשמת בפועל הערת אזהרה... זוהי הפרקטיקה המקובלת בישראל."
{ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2), 385, 407-406 (2003))

5. זכות שביושר
כב' השופטת מ' נאור:
"זכות-שביושר במקרקעין אינה זכות אובליגטורית "רגילה" מבחינת עוצמתה. היא זכות "מעין קניינית" הקמה לרוכש להירשם כבעלים בנכס ומקימה יחס של נאמנות קונסטרוקטיבית בין המוכר לבין הקונה."
{ע"א 2907/04 זבולון סופיוב נ' עזבון המנוח בכור סופיוב ז"ל, תק-על 2007(2), 3840, 3843 (2007)}





6. נטישה
כב' השופט י' זוסמן:
"בעל-הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על-מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהייתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך-כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור. נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהייתה נטישה;... אך ספק שנשאר בליבו של השופט, אם נטש הדייר או לא, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק."
{ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד יז 2498, 2501 (1963)}

* * *
מ"מ הנשיא י' כהן:
"בעניין חובת השכנוע אין הבדל בין תביעה לפי עילת נטישה של דירה לבין תביעה כזו לגבי נטישת עסק. מבחינה אחרת יש הבדל בין נטישת דירה לבין נטישת עסק, והוא - בדרך-כלל הקשר האישי בין הדייר לבין דירת מגורים הוא הדוק בהרבה מאשר קשר אישי בין בעל עסק למקום העסק שלו. באופן רגיל אין אדם יכול לגור בדירה על-ידי שלוחו, אך הוא יכול לנהל עסק על-ידי שלוח. על-כן, במרבית המקרים, העובדה, שבעל עסק אינו נמצא באופן פיסי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על-כך, שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר, המסקנה, אם הייתה נטישת בית עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל עניין ועניין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי, שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק, לפני שנוצרו העובדות, המצביעות, לכאורה, על נטישה, ומה הם הקשרים, שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלוואנטית, ובכללה התקופה, שבה מתבררת התביעה."
{ע"א 554/79 איתן קוטלר נ' אהרון ישר מיכקשווילי, פ"ד לו(1), 810, 817-816 (1982)}

7. ניהול ושימוש
כב' השופט א' ברק:
"ניהול ושימוש רגילים מה הם? נראה לי, כי ניהול ושימוש רגילים משמעותם עשיית כל אותן פעולות (מטריאליות ומשפטיות), אשר על- פי מהותו של אותו נכס, טיבו וייעודו טבעיות הן לגביו. היקפן של פעולות אלה נקבע על-פי נסיבות העניין. במסגרת זו איני רואה כל סיבה עקרונית שלא להכיר בהשכרת המקרקעין, שהם נושא הבעלות המשותפת, כפעולה, אשר בנסיבות מתאימות ניתן לראותה כפעולת ניהול ושימוש רגילה לגבי אותו נכס. הדבר תלוי בטיב הנכס, בשימוש שנעשה בו בעבר ובגורמים אחרים הקובעים את אופיו. עשויים להיות נכסים, אשר השכרתם על-ידי רוב בעליהם היא לגביהם פעולת ניהול ושימוש רגילה (כגון בית דירות המיועדות להשכרה), ועשויים להיות נכסים, אשר השכרתם על-ידי רוב בעליהם היא לגביהם פעולה יוצאת דופן וחריגה (כגון השכרה של דירת מגורים לבית עסק)... נראה לי, כי גישה זו מתבקשת מלשון החוק, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו.
לשון החוק כיצד? לשון החוק היא כללית. אין החוק מגדיר ניהול ושימוש מה הם. נראה לי, כי בהקשרו של סעיף 30 לחוק המקרקעין אין ליתן לביטויים אלה משמעות טכנית. אלה הם ביטויים אופראטיביים, המצביעים על הליך או על פעולה. הליך או פעולה אלה יכולים להיעשות בדרכים שונות, כאשר המוסדות המשפטיים של שמירה, שאילה או השכרה הם אך אמצעי אחד מקשת אפשרית של אמצעים. עם זאת, לא כל ניהול או שימוש מותרים הם לבעלי הרוב. חוק המקרקעין מגביל את הרוב באשר לניהול או לשימוש, וקובע כי אותו ניהול או אותו שימוש צריך שיהיו רגילים. נמצא, כי ניהול או שימוש, שהם יוצאי דופן או שיש בהם כדי להביא לשינוי מהותי בייעודו הרגיל או הטבעי של נכס, אינם מותרים לרוב. כך, למשל, לא תתאפשר - במסגרת הניהול או השימוש הרגילים של חצר, המהווה קניין משותף של בעלי הדירות השכנות - בנייתו של מבנה על-ידי אחד הדיירים בלבד... על-כן הייתי סבור, כי נכס, שהושכר בעבר בשכירות לא מוגנת, אין הניהול והשימוש הרגילים בו מאפשרים השכרתו בשכירות מוגנת. לעומת זאת, לגבי נכס שהושכר בעבר על-ידי בעליו בשכירות לא מוגנת, איני רואה כל קושי לשוני בראיית השכרתו המחודשת בשכירות לא מוגנת כפעולת ניהול או שימוש, שהיא רגילה לגביו ...
מטרתו של החוק כיצד? מטרתו של החוק היא למנוע קיפאון ולאפשר לבעלים משותפים להפיק הנאה מהנכס ולמנוע וטו של המיעוט. אין איפוא כל יסוד ליתן לביטויים "ניהול" ו"שימוש" פירוש מצומצם ודווקני. זאת ועוד: חוק המקרקעין דאג להבטיח את האינטרסים של המיעוט בקבעו, כי מיעוט, הרואה עצמו מקופח, רשאי לפנות לבית-המשפט בבקשת סעד. נמצא, כי לשם הגשמת מטרת החקיקה יש ליתן ללשונו של סעיף 30 לחוק פירוש הגיוני - לא רחב ולא צר - שיאפשר לבעלי רוב החלקים במקרקעין להפיק תועלת מהנכס, ובלבד שאותה פעולה לא תהא יוצאת דופן לגביו, באופן שניתן לצפות לה כפעילות שהיא טבעית ומתבקשת. במסגרתה של מטרה חקיקתית זו אין אני רואה כל יסוד לגישה א-פריורית, לפיה השכרתו של נכס היא תמיד - או אינה אף פעם - פעולת ניהול או שימוש רגילה כלפיו. נראה לי, כי הדבר תלוי בנסיבות העניין, דהיינו במהותו של הנכס מזה ובנסיבות ההשכרה מזה. עמדה זו עולה אף בקנה אחד עם גישתו של המחוקק. הקובע, כי הוראות השיתוף הקבועות בסעיף 30 לחוק יחולו לא רק על בעלי מקרקעין אלא גם על זכויות אחרות במקרקעין, כשהן של כמה בני ארם (סעיף 45 לחוק המקרקעין), וכן על שיתוף במיטלטלין (סעיף 9(ה) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971). הרחבה זו של הוראות השיתוף מצביעה על מגמה חקיקתית המבקשת ליתן פרשנות גמישה, המתחשבת בנסיבות העניין, ולא פרשנות נוקשה, הקובעת עמדה א-פריורית."
{ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' יהודית זיידה, פ"ד לז(4), 737, 741-740 (1983)}

8. פירוק שיתוף
כב' השופט י' טירקל:
"בבוא בית-המשפט להורות מה הדרך הטובה ביותר לפרק את השיתוף שיש ללכת בה עליו לבחור בדרך שתגן, ככל האפשר, על האינטרסים של השותפים, כל אחד בנפרד, וכולם יחד. אין זאת בהכרח הדרך הטובה ביותר מבחינה עסקית; כפי שהיטיב לומר זאת חברי, כב' השופט מ' חשין, "אם ברצונו (של שותף) לעשות את המקרקעין מקור לעשיית רווחים, ינקוט בדרכים הראויות לכך. נושא פירוק שותפות במקרקעין לא לכך ייעד עצמו" (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4), 625 (1997), פסקה 30 לפסק-דינו). אכן, לאינטרסים הכלכלים של השותפים יש משקל רב, אולם מולם עומדת השאיפה לשמר, כמידת האפשר, את הזכויות הקיימות של השותפים כמו שהן. לעניין זה יש יתרון לפירוק בדרך של רישום הבניין כבית משותף על פני פירוק בדרך של מכירה. רישום הבניין כבית משותף משמר את זכויות הבעלות של השותפים בחלקיהם במקרקעין - בבחינת "שלי שלי ושלך שלך" - ואינו כופה עליהם להחליף את המקרקעין בכסף - בבחינת "גם לי וגם לך לא יהיה". זאת היא, איפוא, הדרך הרצויה לחלק את הנכס, כאשר בידי כל אחד מן השותפים נשאר חלקו בנכס - פחות או יותר - ואין הוא אנוס להיפרד ממנו."
{ע"א 8318/96 קוצר בתיה נ' משה ציתיאת, פ"ד נג(4), 849, 865-864 (1999)}
מ' דויש בספרו:
"החוק כולל הסדר מיוחד נוסף, אשר מאפשר חופש תימרון לשותף, להוביל לתהליך של חלוקה בעין, במצבים שבהם יתר השותפים אינם נפגעים מן המהלך, אף שהיו מעדיפים מכירה של הנכס על-פני חלוקה בעין. לאור העדפת השיטה את התהליך של חלוקה בעין על-פני מכירת הנכס כולו, לא נתון אינטרס לגיטימי לשותף להתנגד ל"התנדבות" של השותפים (ה)אחרים, אשר מאפשרת חלוקה בעין."
{מ' דויטש דיני קניין , כרך א', (התשנ"ז), 610}

* * *
כב' השופט מ' לנדוי:
"המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת (קרי, סעיף 37(א) לחוק המקרקעין), היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים... אלא שפירוק השיתוף מעודד בדרך-כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחירותם בשוק ועל-פיתוחם."
{ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ, נ' תמרה פיין, אח', פ"ד ל(1), 454, 458-457 (1975)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"אכן, כשם שמשיכת-חבל בשניים, באחווה, מגבירה חילים, כן משיכת-חבל לעברים שונים מזיקה היא וראוי לה שתיפסק.
לעת חיי השותפות ישלוט העיקרון הדימוקרטי של שלטון הרוב באשר לניהולם של הנכסים המשותפים והשימוש בהם. וכלשון סעיף 30(א) לחוק המקרקעין: "בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם." (פסקה 10)
ומה באשר לשוני בין שני סוגי הפירוק, אותו שוני שבגדריו - כפי שראינו - יפעיל בית-משפט את סמכותו להורות או שלא להורות על רישומו של בית כבית משותף ? בפירוק מקרקעין סתם נפרדים השותפים לחלוטין איש מעל רעהו - "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה" - ואילו במודל הבית המשותף מוסיפים השותפים להיות קשורים ושותפים זה-לזה ברכוש המשותף. במקרקעין סתם נוצרת הפרדה נחרצת וברורה בין השותפים-לשעבר, בעוד אשר על דרך רישומו של בית כבית משותף מוסיפים השותפים-לשעבר להיות קשורים זה-בזה ושותפים זה-לזה ברכוש המשותף של הבית המשותף ... שוני זה מביא לכך שבעניינו של בית משותף נוסף גורם של המשך מגע אישי-קנייני - השותפים-לשעבר ממשיכים להיות שותפים בקניין, הגם שהקנין מצומצם יותר בהיקפו - גורם שאינו בנמצא בחלוקה בעין של סתם מקרקעין. על רקע זה ניתן להסביר את סמכותו של בית-המשפט שלא להורות על רישומו של בית בפנקס הבתים המשותפים." (פסקה 19)
תחנת-המוצא לפירוש החוק היא בהוראה על חלוקת נכס מקרקעין בעין - על-כך מסכימים הכל - והשאלה אינה אלא אם החלוקה, באשר חלוקה היא, תגרום הפסד למי מן השותפים. החוק אינו מעסיק עצמו בכדאיות גרידא, במסחר, בעסק, בהשוואת ערכים בין סוגי פעילויות, בשאלה איזו פעילות תביא עימה את התמורה הגבוהה ביותר. החוק משוחח עימנו על דרך השלילה: האם ייגרם "הפסד ניכר" עקב החלוקה? תחום פרישתה של שאלה זו מצומצם הוא, כבדוגמאות שהבאנו לעיל; ענייננו הוא, לכאורה, בנזק ישיר שייגרם מן החלוקה, בנזק שהחלוקה תביא בעקביה. השאלה אינה כיצד ניתן לנצל באופן מלא את הפוטנציאל הממוני הטמון בנכס המקרקעין, ולא בהשוואה לפוטנציאל זה נבחן את שאלת ההפסד הניכר. יחד-עם-זאת, אין הכרח כי נרחיק לכת. למשל, לא נשלול אפשרות כי במקרים אלה ואחרים נחרוג מן התחום המצומצם של "הפסד ניכר" ונגלוש אל אדוות רחוקות ממנו. אך בגולשנו כך, נעשה זהיר-זהיר, בזוכרנו כל העת את עיקרון היסוד של החלוקה בעין. אכן, יכולתו של בעלים-שותף לכפות פירוק השותפות על הבעלים-השותפים האחרים, אין פירושה כי זכאי הוא - "בהזדמנות חגיגית זו של פירוק השותפות" - לבצע עסקות מקרקעין מניבות רווחים, עסקות שאין ולא כלום ביניהן לבין חלוקת הנכס בעין. על המבקש פירוק שותפות לצמצם עצמו, ככל הניתן, למסגרת הבעלות הקניינית. ואם ברצונו לעשות את המקרקעין מקור לעשיית רווחים, ינקוט בדרכים הראויות לכך. נושא פירוק שותפות במקרקעין לא לכך ייעד עצמו." (פסקה 30)
{רע"א 1017/97 יצחק רידלביץ נ' יצחק מודעי, פ"ד נב(4), 625, 647-646 (1997)}

* * *
כב' השופט חיים כהן:
"הטוען שמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה, או הטוען כי חלוקה בעין תגרום למי מן השותפים הפסד, עליו הראיה. הכלל הוא ששיתוף במקרקעין מתפרק בדרך חלוקה בעין; כל דרך אחרת של פירוק היא בגדר יוצא מן הכלל."
{ע"א 587/78 חגי רוטשילד, נ' שלמה פרנק, פ"ד לג(3), 33, 36-35 (1979)}

9. רישיון במקרקעין
נ' זלצמן במאמרה:
"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק במקרקעין או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין בהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך מתצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית, ואפשר שתינתן על-ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או שתלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא)... רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע."
{פרופ' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב(1), 24 (התשנ"ה)}

* * *
כב' השופט ח' כהן:
"הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין '... סימוכין לדעה שבעל מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא: אבל בהיעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר... ולא מכל דין אחר'."
{ע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780 (1962)}

* * *
כב' השופט איתן אורנשטיין:
"בהיבט הנורמטיבי של הדברים, רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר במקרקעין, בלי כוונה להקנות זכות בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין; יכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. ועוד בהקשר "רשות גרידא" שנוצרה מכללא - "רשות מכללא בהקשר דיוננו מתייחסת דווקא למצבים שבהם אין כל יחס חוזי בין הצדדים, אך משתיקתו של בעל המקרקעין מניחים את הסכמתו להחזקה או לשימוש של פלוני בנכס. הסכמה זו משמעותה בין היתר של רצון טוב המתחדש מרגע לרגע כל עוד לא גילה בעל המקרקעין את דעתו שהוא חפץ בסיומו. רשות מכללא בהקשר זה נופלת איפוא לגדר רשות גרידא" (פרופ' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב (התשנ"ה), 24 29-28)."
{ת"א (שלום ר"ל) 4052/01 עירית חולון נ' צפר רחל ואחרים, תק-של 2009(1), 6288, 6294 (2009)}

* * *
נ' זלצמן במאמרה:
"בר-רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופה ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את קיומה של הרשות גם בעתיד... הכרה בזכותו של פלוני להחזיק או להשתמש במקרקעין מכוחו של השתק תעלה רשות גרידא למעלה של רשות מכוח הדין, שאין בעל המקרקעין יכול להתנער ממנה לרצונו אלא ביטולה מסור לשיקול-דעת בית-המשפט על-פי שיקולים של צדק. הפעלתו של ההשתק מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות המעידות על הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני, בהסכמה מפורשת או בשתיקה, בדבר זכותו להחזיק או להשתמש בנכס ועל הסתמכותו של פלוני ושינוי מצבו לרעה כתוצאה מכך. הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על-פי שיקולים של צדק, לאמור האם יהיה זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין? ... נסיבות המקרה שבמסגרתן נלמדת הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין, עשויות למנוע את בעל המקרקעין מכוחו של דין ההשתק, או עיקרון תום-הלב, מלהביא את הרשות לסיומה באורח חד-צדדי ומיד."
{פרופ' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב(1), 24, 29, 30, 57 (התשנ"ה)}

* * *
כב' השופט ש' אשר:
"כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרישיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף-עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון והגשת תביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה."
{ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3), 210, 218-217 (1977)}

* * *
כב' השופט מ' זילברג:
"רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי-דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון."
{ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע' כיאט, פ"ד ה(1), 474 (1951)}


כב' השופט א' ויתקון:
"החוק מטיל על הדייר את החובה לדייק בתשלומים, אבל מוטלת גם חובה, מכללא על בעל הבית שלא להכשיל את הדייר ושלא למנוע ממנו את האפשרות למילוי חובתו, ואם הפר בעל הבית את חובתו זו, אין הוא יכול לבסס תביעת פינוי על-סמך העובדה שלא קיבל את התשלום."
{ע"א 54/50 רוזנבלט נ' סטרטנגוט, פ"ד ו(2), 775, 778 (1952)}

כב' השופטת ד' ביניש:
"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בצפיה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך."
{רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנען ואח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, פ"ד נג(3), 151, 169-168 (1999)}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק."
{ע"א 496/82 יצחק רוזן נ' יגאל סלונים, עו"ד, פ"ד לט(2), 337, 343-342 (1985)}



כב' השופט עוזי פוגלמן, אב"ד:
"רק במקרים נדירים שבהם הוענקה לבעלי הרישיון גם הרשות לבנות ובהסתמך על מתן רישיון לצמיתות השקיעו בעלי הרישיון במקרקעין, הכירו בתי-המשפט בטענה בדבר אי-הדירותה של הרשות. הטעם לכך הוא הגנה על הציפיה הלגיטימית של בעלי הרישיון בדבר זכותם במקרקעין והסתמכותם על קיומה."
{ע"א (מחוזי ת"א) 2816/03 צפורה קונצ'יצקי נ' דליה שפלן, תק-מח 2006(2), 991, 995 (2006)}

* * *
כב' השופט י' עמית, אב"ד:
"השורה התחתונה בשלל הפסיקה בנושא הרישיון היא, שלבית-המשפט שיקול-דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בכל מקרה ומקרה, על-פי שיקולי צדק; החל בסילוק יד בר-הרשות ללא תשלום פיצויים וכלה באי-ביטול הרשות גם אם ניתנה ללא תמורה; "רשות רשות ותנאיה ונסיבותיה שלה: יש רשות ואין בה תמורה ואי-אפשר לבטלה; ויש בה תמורה, ומותר לבטלה"."
{ע"א (מחוזי חי') 1772/03 שמעון ישראל עטיה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2005(1), 1518, 1519 (2005)}

* * *
המשנה לנשיא מ' בן-פורת:
"אף עניינית ספק אם יש מקום להכיר בקיומה של זכות מסוג "רשות", כאשר חוק המקרקעין מגדיר "שכירות", "שאילה" ו"זיקת הנאה" הגדרה רחבה וגמישה. למשל, "זיקת הנאה" היא שיעבוד מקרקעין להנאה, שאין עימו זכות להחזיק בהם : סעיף 5 לחוק המקרקעין.
"שכירות" מקרקעין היא זכות, שהוקנתה בתמורה להחזיק ולהשתמש בהם שלא לצמיתות (סעיף 3 לחוק המקרקעין) ;
ובאין תמורה לפנינו "שאילה": סעיף 83 לחוק המקרקעין וסעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. לכאורה, קשה להלום מצב, שלא ייכנס בדל"ת אמות ההסדר האמור לעיל, בעיקר אם נוסיף להגדרות ולהוראות דלעיל גם את דיני עשיית עושר ולא במשפט ובמקרה מתאים ונדיר - אף את דיני ההשתק."
{ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק מרצון) נ' אוגניון שיבר, פ"ד לט(4), 322, 334-333 (1985)}

* * *
כב' השופט מני:
"רשות שימוש לעומת זאת היא ביסודה זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה, אלא אם תנאי החוזה או מיכלול הנסיבות של המקרה מראים על כוונה הפוכה להתיר את העברתה לאחר."
{ע"א 260/65 חייקין נ' מימר וארנהלט, פ"ד יט(4), 190 (1965)}

10. יחסי שכנים
"רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשאי...
חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלה הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן ורבי בן נתנאל ורבי אלעזר בן ער.
ואמר להם: צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם... רבי יוסי אומר: שכן טוב".
{מסכת אבות, פרק ב', משניות ח' ו- ט'}.


ר' עובדיה מברטנורא:
" 'שכן טוב' מצוי אצלו בין ביום בין בלילה, ואילו חבר טוב אינו מצוי אצלו בכל עת".
{שם, פירוש למשנה ט'}

* * *
"טוב שכן קרוב מאח רחוק".
{משלי פרק כז פסוק י'}

* * *
"אוי לרשע אוי לשכנו".
{פירוש רש"י על פרשת קרח ספר במדבר פרק ט"ז פסוק א'}

* * *
כב' השופט מנחם (מריו) קליין:
"לדידי סכסוך בין שכנים, אין ערכאה שיפוטית אשר בכוחה להביא לפתרונו, אם אין השכנים עצמם משכילים למצוא דרך ליישבו.
אין גבול למוקדי החיכוך האפשריים ואין קץ ואין תכלה, לאפשרויות הפגיעה, ההטרדה וההצקה כיד הדמיון בנשפו של איש, וסיומו של סכסוך - מי יישורנו, גם אם תוכרע בהא מחלוקת אחת - יארבו אחרות בעיקולה של סמטא אפילה. הכא, האחד זוכה (והאחר בוכה) והתם, מתהפכות היוצרות וחוזר חלילה וחס. וכאילו לא די לנו צרות הסובבות עמנו מחוץ, מצאו להם הצדדים להוסיף יגון על יגוננו וצרה על צרתנו בסכסוך אחים, בביתנו אנו פנימה.
ניסה בית-משפט פעם ויותור, להציב בין הניצים דמות דיוקנו של אהרון, "אוהב שלום ורודף שלום" (מסכת אבות פרק א' משנה י"ב), אך אלו אשר אינם משכילים לשמור על סובלנות ולמצער, על כבוד הדדי מינימאלי, לא יוכלו גם שבת אחים גם-יחד בלא מדון ומריבה, ותובעים להם איש זכות עלבונו והשליכו אחרי גבם כבוד האדם ויחסי רעות".
{ה"ט 55165-03-11 שריד שרה נ' יפתח כהן ואח', טרם פורסם (2011)}

11. תקנת שוק
כב' השופט מ' חשין:
"על-אף השוני בין הסדרי תקנות השוק השונות, ראוי להצביע על יסוד עיקרי אחד העובר כבריח התיכון בכל תקנות השוק - לבטחון יתר נאמר: ברובן המכריע של תקנות השוק - והוא, קיומו של יסוד קנייני כיסוד-בלעדיו-אין (sine-qua-non) וכתנאי מוקדם להיווצרותה של הגנת תקנת השוק. יסוד מעשה הקניין (לעיתים: יסוד החזקה) משמש יסוד מאחד לכל (או לרוב) תקנות השוק, עד שנוכל להסיק כי יוצר הוא דוקטרינה במשפט ישראל. פירוש: בהיעדר אינדיקציה אחרת תיצוק הדוקטרינה עצמה אל "מושגי מסגרת", ו"נטל הפירוש" יהיה על מי שיבקש להפריך את קיומה של הדוקטרינה בנסיבות אלו ואחרות של תקנת השוק."
{רע"א 2267/95 ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3), 854, 872 (1995)}