סעדים זמניים

כב' השופט ש' לוין:
"אין הבקשה למתן סעד זמני בחינת "שביל צדדי" בלבד במערכת בירור הפלוגתאות שבין בעלי דין; אמת נכון הדבר במישור התיאורטי שאין במתן צו זמני כדי לחתוך את זכויות בעלי הדין. אך לעיתים עשויה במישור המעשי, החלטה בבקשה למתן סעד זמני, להכריע את הכף בתובענה לכאן או לכאן. עצם העובדה שקיים פער זמנים, לעיתים רב, בין מועד הגשת התובענה לבין מתן פסק הדין בה, עשוי לחייב התייחסות לגבי מה שיקרה בתקופת הביניים, ולשם כך נוצרה תורת הסעדים הזמניים על כלליה השונים. תורה זו קבעה מהי התשתית הנורמטיבית המצדיקה מתן סעד זמני שלא על יסוד מערכת ראיות מלאה והשפעתה המעשית של תשתית זו על זכויות בעלי הדין עשויה להיות רבה. בית-המשפט אינו צריך להתייחס לבקשה למתן סעד זמני כאל מעין בת חורגת בהליך המשפטי, שיש לסלקה מעל פניו כמין מטרד כל עוד לא הצביע המבקש על קיומן של נסיבות יוצאות דופן המצדיקות היעתרות לבקשה; אכן, מקום שהעובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה למתן סעד זמני שנויות במחלוקת אין מנוס מפני קיום חקירה קצרה על התצהירים, חקירה המתאימה למתכונת של דיון בבקשות לסעדים זמניים."
{רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26, 32-31}

כב' השופטת אורנית אגסי:
"כלל גדול הוא כי מי שנעדר נקיון-כפיים או השתהה בפנייתו לבית-הדין - יתר על המידה - אינו יכול לקבל סעד של צו מניעה או צו עשה."
{בש"א (י-ם) 16705/04 באסם עמירא ואח' נ' שירותי בריאות ואח', תק-עב 2004(3), 4527, 4528 (2004)}

* * *
ד"ר א' וינוגרד בספרו:
"כל הסעדים שביושר הם סעדים שבשיקול-דעת. שיקול-הדעת יביא בחשבון את כל העניינים הרלבנטיים המצביעים על צדק או עוול שייעשה בהענקת הסעד, כגון: שיהוי, הכבדה, נקיון-כפיים וכו'. כל אלה צריכים להישקל, על-מנת להכריע אם ליתן את הסעד המיוחד המבוקש, אם בשלמותו, או בחלקו, מותנה או ללא תנאי."
{ד"ר א' וינוגרד צווי מניעה, חלק כללי, 95-94}

* * *
י' לובוצקי בספרו:
"אחד השיקולים שעל בית-המשפט לשקול שעה שהוא דן בבקשה לצו מניעה זמני, הוא האם המבקש השהה את פנייתו זמן רב יתר על המידה? שכן שתיקתו מעידה על-כך שהעניין כלל לא היה דחוף, אך אם ניתן הסבר מניח את הדעת... בבקשה כגון זו שעניינה חופש העיסוק, מן הראוי שהבקשה לצו זמני תוגש סמוך ביותר למועד שבו נודע לשעבר על הפרת הוראה שבהסכם העבודה, או שלפחות יתן נימוק סביר מדוע לא עשה כן."
{ד"ר י' לובוצקי סדר דין במשפט העבודה, פרק 15, 18}

כב' הנשיא א' וינוגרד:
"כידוע, אחד השיקולים בדיני סעדים זמניים היא השאיפה להימנע מקיומה של זהות בין הסעד הזמני לסעד הסופי. אני סבור, שבדרך-כלל לא ניתן לקיומה של זהות בין הסעדים משקל רב בעתירה למתן צו מניעה זמני, אך יש טעם רב בטענה, כי זהות הסעד, עת מתבקש צו עשה זמני, יש בה, במרבית המקרים, כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה. ויובהר, ממילא, בית-המשפט ייעתר לבקשת צו עשה זמני בנסיבות מיוחדות בלבד, אלא שזהות הסעדים תטה עוד יותר את הכף לצד דחיית הבקשה, על פני היעתרות לה."
{ת"א (ת"א) 2185/91 נחושתן תעשיית מעליות בע"מ נ' אחים שרבט ואח', פ"מ תשנ"ב(ב), 314, 317}

* * *
כב' השופט מני:
"אחד מכללי היושר הוא כי שיהוי דוחה יושר. היינו, הסעד של צו מניעה זמני לא יינתן למי שהייתה לו הזדמנות להתריע ולתבוע את זכויותיו והוא לא עשה כן ולא פנה לבית-המשפט תוך זמן סביר."
{ע"א 343/62 פוליטי נ' החברה לשיכון עממי בע"מ, פ"ד יז 395 (1963)}

* * *
א' גורן בספרו:
"מבקש הסעד הזמני חייב להוכיח עילת תביעה של ממש, המתבססת על זכות הקנויה לו לכאורה. המבקש סעד ארעי אינו חייב להוכיח את תביעתו, אולם מותר לבית-המשפט לבדוק, אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני, אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים."
{א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית, 2001), 401-400}

כב' השופט א' ברק:
"האיזון בין האינטרסים של מבקש עיכוב הביצוע לבין האינטרסים של המבקש למנוע אותו היא מלאכה מורכבת... במסגרת מלאכה מורכבת זו על בית-המשפט הדן בהליך מימוש המשכנתה לקחת בחשבון כמה פרמטרים. ראשית, עליו לבחון את סיכויי המבקש לעכב את ביצוע המשכנתה, להצליח בהליך המשפטי שהוא מנהל. שנית, עליו לבחון את מאזן הנוחות שבין הצדדים... לעובדה כי אנו עוסקים במשכנתה ובמימוש משכנתה יש חשיבות רבה במסגרת איזון זה. כל תכליתה של משכנתה היא שהחוב המובטח על-פיה ייפרע ללא דיחוי... עיכוב מימוש הבטוחה עלול לגרום לזוכה נזק במובן זה שיגרעו סיכויו להיפרע מהבטוחה, באותה המידה, גם אם יורשה המימוש בסופו של חשבון... בכך תיפגע התכלית (הספציפית) של גביית החוב המהירה והתכלית (הכללית) של הגנה על קניינו של הזוכה. מנגד, גם לעובדה כי אנו עוסקים בדירת המגורים של החייב יש חשיבות בהליך האיזון."
{רע"א 5368/01 פנחס יהודה ואח' נ' עו"ד יוסף תשובה, תק-על 2003(3), 2265, 2268 (2003)}

* * *
כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי-תלויים זה בזה. ישנם יחסי גומלין הדדיים ביניהם, קרי: ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו באם הסעד הזמני יסורב ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן, כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש.
אולם מקום שאין עניין בתביעה כזו אלא בשאלת-סף האם מעלה התביעה שאלה שראוי לבררה, הרי משקלה של שאלה כזו פוחת ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו של מבקש הסעד, ולהיפך. זאת, על שום הסיכון הרב שבמניעת יכולת השבת מצב המבקש לקדמותו באם תתקבל, בסופו של דבר, התביעה העיקרית."
{רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1), 529, 534-533 (2001)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"עיכוב יציאה מהארץ, כסעד ארעי או כסעד ביניים דיוני, יכול להינתן רק כאמצעי דיוני הבא לסייע לצד במימוש הסעד שהדין המהותי נותן לו... הסמכות הטבועה הנתונה לערכאת שיפוט לקבוע סדרי דין באשר להענקתו של סעד דיוני זה צריכה לאזן, איפוא, בצורה ראויה בין הערכים, האינטרסים והעקרונות הנאבקים על הבכורה בגדרי הדין הדיוני. בצד אחד של המאזניים יש להעמיד את זכותו החוקתית של כל אדם לצאת מישראל. זכות זו הוכרה כאחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. "חירות התנועה של האזרח מן הארץ אל מחוצה לה היא זכות טבעית, מוכרת, כדבר מובן מאליו, בכל מדינה בעלת משטר דמוקרטי - וארצנו היא אחת מהן"... היא נגזרת מהיותו של אדם בן חורין ומאופיה של המדינה כמדינה דמוקרטית, ומהיותנו חלק מהקהיליה הבינלאומית, אשר במסגרתה זכות התנועה מוכרת כזכות אדם מנהגית.
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אימץ תפישה זו... והעניק לחופש היציאה מישראל ("כל אדם חופשי לצאת מישראל") מעמד חוקתי-על-חוקי ... "כל רשות מרשויות השלטון" - לרבות כל ערכאות השיפוט (שאף הן בגדר רשויות השלטון) ובהן בתי-דין דתיים - "חייבת לכבד" זכות זו."
(בג"צ 3914/92 ל' לב נ' בית-הדין הרבני האיזורי, תק-על 94(1), 1139 (1994)}
כב' השופט ש' לוין:
"מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט. השאלה אם הייתה העלמת עובדות אם לאו צריכה להשקל מנקודת המוצא של יום הגשת הבקשה ואין לפסוק בה בדיעבד על יסוד ניתוח מדוקדק של העובדות וההלכות המשפטיות."
{רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165, 167-166 (1993)}

* * *
כב' השופט א' מצא:
"הכלל הוא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע את בית-המשפט בקיום נימוק המצדיק סטיה מן הכלל...
סטיה כאמור עשויה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו: וכי אם לא יעוכב הביצוע, והערעור יתקבל, יהיה זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון ...
כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעורו לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. חשש זה אינו מתקיים כאשר מול המבקש עומדת המדינה, שחזקה עליה כי היה ותפסיד בערעור, תשיב למבקש את כספו. כך נפסק לא פעם מקום שהתובע הוא בנק ... קל וחומר שדין זה יפה למדינה...
הכלל הבסיסי הוא כי מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת בקשתו לעכב את ביצוע פסק-הדין... ברם, גם אם אין המדובר בעמדה גורפת - משמע שלפעמים יש מקום לשקול אף את מצבו הכספי של המבקש ואת האפשרות שיתמוטט כלכלית ... הרי שההתחשבות במצבו של המבקש ובהשפעת ביצועו המיידי של פסק-הדין על מצבו מותנית, לטעמי, בשלושה: ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק-הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו... : שנית, על המבקש לשכנע את בית-המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל; ושלישית, מוטל על בית-המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב."
{בש"א 8240/96, ע"א 6626/96 איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סעדים זמניים