ציתות לציטוט - מבחר אמרות חכמה, אמרי שפר וניסוחי לשון מיוחדים לעולם המשפט
הפרקים שבספר:
- מבוא
- אמרות יסוד על צדק, אמת, חוק ומשפט ופרשנות
- אחריות המדינה
- אתיקה של עורכי-דין
- בוררות
- בזיון בית-המשפט
- ביקורת
- בנקאות
- גילוי מסמכים
- הארכת מועד
- הבטחה שלטונית
- הוצאה לפועל
- הטעיה
- הפטר בפשיטת רגל
- השתק שיפוטי
- התיישנות
- זכות הגילוי
- זכות הגישה לערכאות
- זכות הטיעון
- זכות העמידה
- זכות לפרטיות
- חברות
- חובת ההנמקה
- חוזים
- חופש הביטוי
- חופש המידע
- חופש העיסוק
- חופש התנועה
- חסיון
- חקירה נגדית
- טענת קיזוז
- (ה)יועץ (ה)משפטי לממשלה
- כינוס נכסים
- כשרות משפטית
- מומחים
- מכרזים
- משפחה
- משפט עברי
- משפט קונסטיטוציוני
- מקרקעי ציבור
- מקרקעין
- ניגוד עניינים
- נזיקין
- נישואין אזרחיים
- סופיות הדיון
- סילוק יד
- סעדים זמניים
- עבודה
- עונשין והמשפט הפלילי
- עיקולים
- ערבון
- ערכאת הערעור
- עשיית עושר ולא במשפט
- פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
- פסלות שופט
- פרוצידורה
- פשיטת רגל
- פשרה
- קבלן ורוכש דירה
- ראיות
- שטרות
- שיהוי
- שליחות
- תום-לב
- תעבורה
- תקנת הציבור
- צרור משפטים וביטויים השזורים בפסקי-דין
פסלות שופט
"העובדה בלבד, שהשופט בעצמו מאמין בכנות שבכוחו להשתחרר מן הדעה הקדומה הנדונה, אינה מכריעה בשאלת פסלותו מלשבת בדין בעניין החדש, ולו רק מהטעם שאותה דעה עלולה להשפיע עליו אפילו מתחת לסף הכרתו."{ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 375, 383 (1975)}
* * *
כב' השופט א' ברק:
''אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט, כפי שאינם מעוגנים בתחושתו הסובייקטיבית של הצד המבקש לפסול אותו. דיני הפסילה - המבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה - מבוססים על תפיסה אובייקטיבית של עשיית משפט ומראית פני הצדק. בגדרם של אלה מקובל עלינו, כי לא הרי הדיוט כהרי שופט מקצועי. השופט, אשר השפיטה היא מקצועו וייעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט. על-כן נעשה משפט על-ידי שופט מקצועי ונראה כי יעשה צדק על ידו גם אם הוא מקבל מידע שאין לקבלו, שכן הקהיליה הישראלית מודעת למקצועיותו זו של השופט ... עם זאת, יש גבול למידת ההישענות על מקצועיותו של השופט. לעיתים המידע המתקבל הוא כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו; וגם אם שופט פלוני יוכל למידע זה, אין זה ראוי, מבחינתה של שיטת המשפט הישראלית, להעמידו במבחן זה, שכן לא נראה שנעשה צדק.''
{ע"פ 6752/97 רפי פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 329 (1997)}
* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"חזקה על השופט, שידע להתעלם מן החומר הבלתי-קביל שהובא לידיעתו, אך בכך לא די במקרה כגון זה שלפנינו, כי חשובה לנו במידה לא פחותה גם מראית פני הצדק."
{ע"פ 593/83 ורקשטל נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4), 614, 616 (1983)}
* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לדעת הערכאה השיפוטית לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג."
{מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (התשמ"ז), 87, 118}
* * *
כב' השופט א' ברק:
"נקודת המוצא והנחת היסוד הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. גדר הספיקות הוא תמיד אם בנסיבות העניין, עניין לנו במידע לא קביל ששופט מקצועי יוכל "להתגבר" עליו, תוך שיעשה משפט ויראה שנעשה צדק, או שיש עניין לנו "במסה" כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי, או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה. מטבע הדברים, שעניין זה משתנה מעניין לעניין. כך, למשל, פסקתי כי אין בידיעתו של שופט על עבר פלילי, בשל שפיטתו של אותו נאשם עצמו, כדי להביא לפסילת השופט... נפסק, כי לרוב אין בחזרה מהודאה כדי לפסול את השופט, שבפניו ניתנה ההודאה…
מאידך יפסל שופט מקום בו נחשף שופט לבקשה לגביית עדות מוקדמת, שהיו בה פרטים שאינם קבילים, לגבי האשמות בתיק העיקרי... בכל המקרים הללו סברתי, כי מקצועיותו של השופט עומדת לו להבחין בין המותר לאסור, וכי ייעשה בפועל ואף ייראה לקהילה הישראלית כולה כי נעשה בפועל משפט צדק."
{ע"פ 6752/97 רפי פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 329 (1997)}
* * *
כב' השופט א' ברק:
''המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת.''
(ע"א 883/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גלי אלפא תקשורת בע"מ ואח', תק-על 2005(2), 758 (2005)}
כב' הנשיא א' ברק:
''אין בעובדה ששופט מחליט על פסלותו, כשלעצמה, כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא-פנים.''
{ע"א 4674/00 החברה המאוחדת למזרח הקרוב נ' ונונו, פ"ד נה(2), 145, 148 (2000)}
* * *
כב' הנשיא א' ברק:
"שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא-פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט."
{ע"א 6679/97 רחל שלי ברז'יק נ' שלמה ברז'יק ואח', פ"ד נא(5), 603 (1997)}
* * *
כב' הנשיא א' ברק:
"השתחררות בלתי-ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו".
(ע"א 4672/01 Fioa International S.R.Lנ' תכשיטי טוביאס בע"מ, פ"ד נו(2), 385, 388 (2001)}
כב' השופט א' ברק:
"פסילת שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דעה קודמת הופכת לדעה קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי - ולענייננו מוכן אני להניח גם מבחן קל יותר מבחינת העותר - כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט "נעולה" באופן שאין כל "טעם" בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא "אבוד מראש". חינוכו של השופט מלמד אותו להיות "פתוח" כל העת. עיסוקו מביא אותו להאמין כי לא בו עצמו טמונה החוכמה כולה, כי יש להכיר בקיומן של השקפות שונות ודעות מגוונות, כי לכל מציאות יש פנים רבות, וכי לכל בעיה יש נקודות השקפה שונות, ונקודות מוצא מגוונות. נסיונו של השופט גורם לו להכיר במורכבות של המציאות, ובצורך להשקיף עליה מזויות מספר, תוך בחירתה של הרלבנטית לפתרון סכסוך נתון. מקצועיותו של השופט והמסורת המשפטית והשיפוטית בתוכה הוא פועל, מאפשרים לו לשנות דעות קודמות, ולמנוע היווצרותן של של דעות קדומות. אך טבעי הוא, על-כן, כי מעטים הם המקרים בהם נפסלו בעבר שופטים מלהמשיך במשפט אך בשל דברים שאמרו (לפני המשפט או במהלכו). בדרך-כלל לא היה בדברים אלה כדי ליצור את החשש המספיק לחריצת דין מוקדמת. הדוגמאות לכך הובאו על-ידי חברי, כב' השופט י' זמיר. במקרים אלה ואחרים לא נפסל השופט, שכן ההתבטאות (האומללה) לא הצביעה על אטימות מוח, והדעה הקודמת אשר בוטאה (למרבה הצער) לא היוותה סימן לאטימות לב. נהפוך הוא: נקודת המוצא של ההלכה - המבוססת על נסיון החיים המצטבר של חיינו השיפוטיים - הינה, כי רק במקרים מעטים דעה קודמת היא דעה קדומה. רק במקרים אלה יש צידוק לפסילתו של השופט."
{בג"צ 2148/94 גלברט אמנון, עו"ד נ' כבוד נשיא בית-המשפט העליון ויו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3), 573, 608-607 (1994)}
כב' השופט י' זמיר:
הכלל הפוסל שופט בשל משוא-פנים, ובכלל זה גם דעה קדומה, קיים ועומד מקדמת דנא. הוא קובע, כפי שאמר מ"מ הנשיא חשין, כי אין פוסלים שופט , או אדם אחר הממלא תפקיד שיפוטי, בשל נגיעה לעניין הנדון, 'אלא-אם-כן מראים על אפשרות ממשית ("A REAL LIKELIHOOD") של משוא-פנים או דעה משוחדת. חשד בלבד אינו די'...
ההלכה כפי שהיא חלה על שופטים גובשה לאחר זמן על-ידי כב' הנשיא ש' אגרנט. שם נפסק כי המבחן הקובע הוא מבחן "האפשרות הממשית", שהוא צר יותר ממבחן "החשד הסביר". זהו גם המבחן שאומץ בחוק, הן בעניינים אזרחיים והן בעניינים פליליים."
{בג"צ 2148/94 גלברט אמנון, עו"ד נ' כבוד נשיא בית-המשפט העליון ויו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3), 573 (1994)}