עונשין והמשפט הפלילי

1. כללי
כב' השופטת אביב מלכה:
"כאשר משתחרר האסיר ממאסרו נוהגים לומר כי הוא "שילם את חובו לחברה" - האומנם?!
ענישה, נוהגים לומר, שני פנים לה - ענישה לעבריין על העבירה שעשה והרתעת אנשים אחרים מביצוע עבירות. אין בענישה פן של החזר אמיתי של החוב לחברה."
{ת"א (יר') 13452/02 מדינת ישראל נ' פימשטיין אלי, תק-של 2006(2), 13247 (2006)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"קודם היות דבר, וחושך על פני תהום, ומן התוהו הגיח המפץ הגדול: ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. ואחריו בא האדם. ובעת האור בא המפץ הגדול בחיי האדם, והוא בידי אדם: ויאמר אלוהים יהי חושך ויהי חושך. ואחרי המפץ בחיי האדם לא עוד היו מי שהיו לפניו.
וכשעלה שוב שחר עייף נותר האפר וממנו עלתה הזעקה. וזעקה זו הלכה ונתגלגלה, נתגלגלה והלכה, עד שבאה גם אלינו והחרישה את אוזנינו.
המפץ הגדול - והוא מן האין-זמן והאין-תחילה - חוקי הפיסיקה קורסים תחתיו, והרי הוא לעצמו. כך המפץ הגדול - מפץ האור - וכך המפץ הגדול בחיי האדם - מפץ החושך - שכיבה אור והחשיך עולם. חוקי אנוש מעת בריאה לא יתפשו בו. מעבר מזה - כל פשעים שבעולם: פשעים שהיו, פשעים של היום ופשעים שיהיו, ומעבר מזה - פשעים של שואה.
אלה לעצמם ואלה לעצמם. אם יהיו כל פשעים שבעולם בכף מאזניים, ופשעים של שואה בכף שניה, כף שניה מכריעה.
המאבד נפש מן העולם בכוונה תחילה הוא רוצח ויישא בעונש שרוצח ראוי לו.
זה דברו של הקודקס הפלילי. ואם איבד חייהם של מאה אנשים, אלף, עשרת-אלפים, מאה אלף אנשים? קודקס פלילי שנברא לחיי יומיום בחברה אנושית אין בו תשובה לשאלה. המילון המונח על שולחננו לא תימצא בו הגדרה למעשים אלה. שומה עלינו לחשוב מבראשית, אם תרצה: לצרף מילים אל מילים ולכונן הגדרות-במשפט."
{בג"צ 4162/93 נועם פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5), 309 (1993)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג):
'נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם.'
כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: 'בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו...' (בראשית א' כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מיקרא. זה גם סופו."
{ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289 (1997)}

* * *
כב' השופטת דליה דורנר:
"לענישה מטרות מגוונות. מהן תועלתיות - הרתעה כללית ואישית, מניעה, שיקום וחינוך; ומהן מטרות שעניינן הגשמת צדק ללא שאיפות תכליתיות-מעשיות - תגמול והוקעה. התגמול כמטרת ענישה, מיועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו... בקביעת העונש על בית-המשפט לתת למטרות הענישה השונות משקל ראוי, ההולם את נסיבות המקרה."
{ע"פ 3031/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נה(3), 577 (1998)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מילותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק. בעניין שלנו, מטרה בסיסית זו היא לשמור על המשמורת, ולמנוע כל השתחררות מכבליה."
{ע"פ 787/79, 881 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 421 (1080)}

כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"הפרשנות הראויה של המושגים "שווה-כסף" ו"טובת הנאה" בהתייחס לתכלית החקיקתית העומדת ביסוד האיסור על משחקים אסורים?
בחינת עיקרי ההסדר בחוק הנוגע למשחקים אסורים מביא למסקנה כי הוא נועד בבסיסו לשלול תופעה חברתית שטמונים בה סיכונים לפרט ולחברה כאחד. משחקי המזל במשמעותם המקובלת קשורים בדרך-כלל באפשרות זכייה הכרוכה בקבלת תועלת חומרית של ממש. הציפיה ליתרונות חומריים כאלה או אחרים עלולה להביא או לעודד נטיה להתמכרות. ההתמכרות היא תופעה שהחברה מבקשת לשלול על שום סכנותיה הרבות כאשר נילווית אליה ציפיה לקבלת תועלת חומרית. פן אחד של ההתמכרות למשחקי מזל הוא פן ההתעשרות בלא מאמץ ויגיע כפיים.
התעשרות הכרוכה כולה במזל היא תופעה חברתית הנחזית כתופעה לא בריאה. היא מעודדת תופעות של פרזיטיות והשתעבדות לדרך חיים שבה הפרט אינו נדרש למצות את יכולתו הפיזית והמנטלית בדרך התורמת לעצמו ולחברה. הפן האחר של ההתמכרות עניינו בסכנות הרות-אסון להפסדים כספיים מפליגים היוצאים מגדר שליטה. מצבים כגון אלה עלולים למוטט את המתמכר ובני משפחתו, ולהופכם תלויים במקורות הסעד של החברה. הם עלולים לדרדר את המתמכר לפשיעה כדי להקהות את תוצאות הפסדיו.
ההתמוטטות הכלכלית של הפרט משתלבת כך גם עם יצירת סיכון לשלום הציבור ובטחונו וההשלכות הקשות מכל אלה הם בגדר הנצפה. הנורמה החברתית הנוהגת רואה, איפוא, בעין רעה את משחקי המזל שמשולבות בהם טובות הנאה כספיות או חומריות אחרות ואלה מוחזקים בעיני החוק כרעה-חולה המסבה נזק חברתי וכלכלי קשה לפרט ולחברה."
{רע"פ 9140/99 עמוס רומנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 358, 359 (2000)}

כב' השופטת אביב מלכה:
"האם יכולה רשות שלטונית לתבוע אזרח בגין הוצאות ונזקים אשר נגרמו לה בעת שהפעילה את סמכויותיה כריבון?
איני יכולה שלא לעצור ולהעלות על הכתב כמה הרהורים. האדם, כידוע, הוא חיה חברתית. המדינה אינה רק ריבון אלא היא החברה במובנה הכולל. עבריין מבצע לו עבירה ומקבל ממנה הנאה כל שהיא, בצורת ממון, רכוש, השמדת יריב וכדו'. עצם ביצוע העבירה מהווה פגיעה בקורבן בפרט, בציבור כולו ובחברה כולה. המדינה מוציאה הוצאות לשם פענוח העבירה ותפיסת העבריין והרי לך פגיעה שניה בחברה. המדינה מוציאה הוצאות לשם העמדת העבריין לדין והרי לך פגיעה שלישית בחברה.
העבריין מקבל עונש מאסר והופך להיות נטל על החברה והמדינה והרי לך פגיעה רביעית בחברה. לאחר המאסר משתחרר העבריין ועובר לתוכנית שיקום הממומנת על-ידי המדינה, והרי לך פגיעה חמישית בחברה."
{ת"א (יר') 13452/02 מדינת ישראל נ' פימשטיין אלי, תק-של 2006(2), 13247 (2006)}

* * *
כב' השופט ס' ג'ובראן:
"מידת ההוכחה הנדרשת מן התביעה במשפט הפלילי, הנה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. על-פי תפיסותינו המשפטיות והחברתיות, איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי, רק על-פי נטיית מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין פלילי הן, בדרך-כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא-אם-כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע."
{ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 385 (2004)}

* * *
כב' השופט מ' לנדוי:
''הרבה דיו כבר נשפך בספרות ובפסיקה בארצות המשפט המקובל על רעיון הזהות של גוף מאוגד עם מי שפועל מטעמו, לצורך אחריות בפלילים, ועדיין הבהירות מאתנו והלאה בסוגיה זו.''
{ע"פ 109/72מדינת ישראל נ' שושנה פז, פ"ד כח(1), 93 (1973)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"נקודת המוצא בבחינת אחריותו הפלילית האישית (להבדיל מהשילוחית) של תאגיד הינה הוראת החיקוק שמכוחה מבקשים להטיל על התאגיד אחריות פלילית. השאלה הינה אם התאגיד "מסוגל" לבצע עבירה זאת. כל בעיה עקרונית לא מתעוררת, אם העבירה קובעת אחריות מוחלטת בגין מחדל ... עבירה כזו אינה דורשת מצב נפשי, ואינה דורשת פעולה אנושית. מצב "שלילי" זה יכול, כמובן, להתקיים גם אצל תאגיד, שאינו ניחון בתכונות אנושיות.... הבעיות מתעוררות כאשר האחריות אינה מוחלטת אלא נדרש יסוד נפשי, בעיקר של מחשבה פלילית, לשם גיבוש האחריות.
כן מתעוררות בעיות כאשר הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של העבירה הינו מסוג "מעשה" (התנהגות אקטיבית) ולא מסוג "מחדל" (התנהגות פסיבית). בכל המקרים הללו, ניצב הקושי כי תאגיד, כאישיות משפטית שאינה טבעית, אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית, שכן הוא נעדר כוח חשיבה, ואין הוא מסוגל לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי, שכן הוא נעדר יכולת פעולה...
'בידוע שחברה אינה מסוגלת, מעצם טיבה וטבעה, לבצע את תפקידיה אלא באמצעות אנשים, שהם בשר ודם. לה עצמה אין כושר פעולה או חשיבה וכמוה כחומר ביד היוצר.' "
{ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 364 (1991)}

* * *
ש' ז' פלר בספרו:
"אם מדובר בהפרות שהן בבחינת עבירות פליליות, שהן ביטוי לקונפליקט אידאולוגי בין פרט בעל תודעה פגומה לבין האינטרס הציבורי, כי אז מתיישבת תופעה אנטי-חברתית זו רק עם מקור אנושי, אדם-בשר-ודם, שעל תודעתו צריכה להשפיע האחריות הפלילית כגורם הרתעתי וכגורם טיפולי, כדי להשיג את כיבודן של דיני העונשין. את העבירה הפלילית, כתופעה אנטי-חברתית, ניתן לשזור, מטבע הדברים, רק עם אדם-בשר-ודם, בעל כושר עשיה וחשיבה עצמי כאמור; אך לתאגיד, כיצור המשפט שאינו בעל כושר עצמי כזה, ניתן לייחס אותה, בלבד, באורח נורמאטיבי ואפילו מלאכותי."
(פרופ' ש' ז' פלר יסודות בדיני עונשין, חלק ראשון (1984), 700)

* * *
כב' השופטת מ' בן-פורת:
"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה."
{ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 85 , 100-99 (1983)}

כב' השופט מ' שמגר:
"אמנם לא אימצנו את עיקרון החוקיות של המשפט הקונטיננטלי, המחייב, לפחות באופן פורמלי, כי יינקט הליך משפטי פלילי כל אימת שמתגלית עבירה. אולם, אין פירושו של דבר שיש שיקול-דעת רחב וכללי של סינון, לפיו בוחרים מתוך מכלול תיקי החקירה בהם יש ראיות לכאורה, את אלה בהם יינקטו הליכים הלכה למעשה. לפי שיטתנו יש כלל ויש יוצאים מן הכלל. הכלל הוא כי נוקטים בהליכים משפטיים (או, במקרים הפחות חמורים, בהליכי ברירת קנס, ברירת משפט או קנס מינהלי) בעקבות ביצועה של עבירה שיש לגביה ראיות לכאורה, אלא-אם-כן משתכנע היועץ המשפטי לממשלה או המוסמכים לכך לפי סדרי הדין הפליליים כי במקרה פלוני, אין עניין לציבור בנקיטת ההליכים. משמע, הסינון אינו בתוך המקרים השונים בהם יש עניין לציבור, אלא בין אלה בהם יש עניין לציבור לבין אלה בהם אין עניין לציבור בנקיטת ההליכים, יהיה זה מבחינת התוצאות שינבעו מן ההליכים או יהיה זה לאור הנסיבות האישיות של העבריין."
{בג"צ 935/89 אורי גנור, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה, מר יוסף חריש, פ"ד מד(2), 485, 530-529 (1990)}

* * *
כב' השופט ש' וולנשטיין:
"אין בחוק סדר הדין הפלילי הוראה המסמיכה את בית-משפט השלום להרשיע בעבירה קלה יותר מזו שבאישום המקורי, כאשר העובדות שהוכחו בפניו מספיקות כדי הרשעה על-פי כתב האישום שבפניו.
כאשר, כמו במקרה שבפנינו, העובדות שהוכחו כוללות את כל האלמנטים של העבירה החמורה שהובאה בכתב האישום המקורי (אלמנטים הכוללים את אלה של עבירה קלה ממנה), הרי שאין זה מן הדין שהשופט שקבע עובדות שעל-פיהן הוכחה העבירה החמורה יותר, יימנע מלהרשיע על-פי כתב האישום המקורי, ובמקום זאת ירשיע בעבירה הקלה יותר, אשר העונש שלצידה הולם לדעתו את נסיבות המקרה.
את השיקולים להקלה בעונש על בית-המשפט לבטא בגזר-הדין ואין הם מהווים עילה להרשעה בעבירה קלה מזו שהוכחה בפניו על-פי כתב האישום המקורי."
{ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי, פ"ד מג(1), 847, 857-856 (1989)}

* * *
כב' השופט חיים כהן:
"במדינה אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית-משפט זה מחוקקים במדינה הזאת: הכנסת היא הרשות המחוקקת, והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהיעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת."
{ע"ב 1/65 יעקב ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3), 365, 380-379 (1965)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"ההליך הפלילי מהווה מערכת מתואמת ומאוזנת של נורמות הבאה להגשים את המשפט הפלילי הסובסטנטיבי. מטרתו של ההליך הפלילי היא להביא לזיכויו של החף מפשע ולהרשעתו של האשם. ההליך הפלילי אינו תחרות, לא ספורטיבית ולא אחרת. המשפט אינו משחק... מטרת הדיון הפלילי היא לחשוף את האמת. הן התובע והן הנאשם צריכים לתרום את חלקם לגילוי האמת. במגנה כרטה של הנאשם לא כתוב כי ההליך הפלילי צריך להעניק לו יתרונות טקטיים על פני התובע. מטרת ההליך אינה להעניק יתרונות טקטיים, לא לתובע ולא לנאשם."
{ע"פ 639/79, ע"פ 656/79 דוד אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 561, 576-575 (1980)}

2. עבירות שרשרת
כב' השופט מ' חשין:
"עבירת שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו'."
{דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1524 (1998)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"עבירת השרשרת מתאפיינת בהיבט הנפשי. בצד היסוד הנפשי הנדרש לכל חוליה וחוליה, עומד יסוד נפשי נוסף ומרכזי. יסוד זה עניינו 'מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה, שמלווה את העשיה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה' ... עניין לנו, איפוא, בתכנית עבריינית, מחושבת מראש, אשר ביצועה נחלק לחוליות השונות. טול את ראובן הזקוק לכסף, והמחליט לבצע מעשי שוד בבנקים שונים. תהא זו עבירת שרשרת, אם מונחת ביסודה 'שיטה המחושבת מראש של עשיית העבירה כולה ושל מימוש החוליות שבה בפרט, ואף ביעד הכולל שבלעדיו כל אחת מן החוליות היא נטולת משמעות כלשהי - מטרייה מנטאלית שיש בה כדי לשלב כל חוליה בזולתה ולראות את כולן ביחד כשרשרת מאוגדת שאינה ניתנת לפירוק.' (ש' ז' פלר יסודות בדיני עונשין, חלק שלישי (1992), 230)."
{דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1524 (1998)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם דינים לבר-פליליים, שיש להם השלכה על המשפט הפלילי. טול את דיני התיישנות העבירה. אלה קובעים כי בעבור תקופה פלונית מתיישנת העבירה. אחד הטעמים לכך הוא, שעם חלוף הזמן שוב אין אפשרות לשמור על מערכת ראיות אמינה אשר תסייע בחשיפת האמת. הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה. דוקטרינה זו קובעת כי ההתיישנות מתחילה עם השתכללות החוליה האחרונה בשרשרת. נמצא, כי הזמן העובר מתחילתה של החוליה הראשונה ועד לסיום החוליה האחרונה - ותקופה זו עשויה להיות ארוכה ביותר - אינו מובא בחשבון בחישוב ההתיישנות. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מוסד ההתיישנות בפלילים. אמת, ביסוד ההתיישנות בפלילים עומדים טעמים נוספים, המבוססים על-כך שמאז ביצוע העבירה חדל המבצע מפעילות עבריינית. טעמים אלה אינם תקפים בעבירת השרשרת. אך טעמים אלה אין כוחם עימם למנוע את תחולתם של דיני ההתיישנות במקום שבו הנאשם - לאחר שביצע עבירה שלטענתו התיישנה - ביצע עבירות חדשות העומדות בפני עצמן, ואין כל טענה כלפיהן שהן חלק מהשרשרת. אם אין בכוחן של עבירות חדשות אלה לשלול את תחולת דיני ההתיישנות, במצב שבו הנאשם לא השתקם, אלא חזר וביצע עבירות חדשות שאינן חלק מעבירת השרשרת, מדוע תישלל תחולתם של דיני ההתיישנות בגדריה של עבירת השרשרת? דין לבר-פלילי נוסף שאינו עולה בקנה אחד עם עבירת השרשרת הוא דין החנינה הכללית הניתנת על-ידי המחוקק.
על-פי הדוקטרינה של עבירת השרשרת, חנינה כללית זו אינה חלה על החוליות שהתרחשו לפני החנינה, אם חוליות אלה הן חלק משרשרת, שחוליותיה האחרות התרחשו לאחר החנינה. תוצאה זו אינה מתיישבת עם טעמיה של החנינה...
ההלכה צומחת מתוך המעשה. התיאוריה צריכה לשרת את הפרקטיקה. מושגי המשפט (כגון בעלות, זכות, עבירה) אינם מציאות שאנו חייבים לקבלה כנתון. מושגי המשפט הם קונסטרוקציה הבאה לשרת את האדם. מהי איפוא הקונסטרוקציה המשפטית אשר תשרת את הערכים והאינטרסים של המשפט הפלילי בסוגיה שלפנינו? נקודת המוצא שלנו תהיה תמיד לשון החוק הפלילי. כך דורש עיקרון החוקיות בפלילים."
{דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל , תק-על 98(2), 1524 (1998), פסקה 15 ו- 18}

* * *
ש' ז' פלר בספרו:
"עבירת השרשרת בתפיסתה הקונטיננטלית, היא 'סידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשיה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת'. בכל אחת מהחוליות של השרשרת מתקיימים כל היסודות הדרושים לאחריות פלילית. עם זאת, בשל מצבן של החוליות כחלק משרשרת, הן מאבדות את זהותן כעבירות עצמאיות, ותחתן בא האיפיון העברייני של השרשרת כולה.
'המייחד את עבירת השרשרת הוא שהיא בנויה מיחידות הומוגיניות אשר, פורמאלית, עשויות להיות בעלות אוטונומיה קיומית, פלילית כמובן, בכך שבכל אחת מהן מתקיימים כל הנתונים שבהם מותנית עבירה ספציפית מאותו מין.
אולם, אוטונומיה זו של כל חוליה בודדת שלולה ממנה, בשל השתייכותה לקטיגוריה מורחבת, עקב היות כל החוליות שלובות זו בזו באותה מתכונת של שרשרת'...
טול אדם המקבל קיצבאות חודשיות מרשות שלטונית בטענות שווא. כל נטילת קיצבה מהווה עבירה. עם זאת, בשל היות העבירות השונות עבירת שרשרת, כל עבירה מאבדת את אופיה זה, והיא הופכת חוליה בעבירת שרשרת אחת. בדומה, אדם הגונב סחורה ממעבידו. הוא עושה כן באמצעות שרשרת של נטילות. כל נטילה, אילו עמדה בפני עצמה, הייתה מהווה מעשה גניבה עצמאי.
עם הצטרפותן, מאבדות הגניבות את אופיין היחודי, ותחתן באה עבירת הגניבה כעבירת שרשרת. הוא הדין באדם המוסר סודות מדינה לאוייב. כל מסירה הייתה עבירה, אילו עמדה בבדידותה. בהצטרפה לשרשרת, היא מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית, ותחתיה באה עבירת הריגול כעבירת שרשרת...
'עם סיווג עבירה כאירוע פלילי שבוצע במתכונת של עבירת שרשרת דבוקה בה התדמית של אירוע עברייני מונוליטי עשוי מקשה אחת, על-אף ריבוי החוליות שמהן היא מורכבת ועל-אף שבכל חוליה מתקיימים כל הנתונים שעשויים להצמיח עבירה נפרדת; אין האירוע נתון עוד לפיצול לריבוי עבירות לפי מבחן כלשהו ולצורך כלשהו'...
עבירת השרשרת מתאפיינת בהיבט הנפשי. בצד היסוד הנפשי הנדרש לכל חוליה וחוליה, עומד יסוד נפשי נוסף ומרכזי. יסוד זה עניינו "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה, שמלווה את העשיה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה". עניין לנו, איפוא, בתכנית עבריינית, מחושבת מראש, אשר ביצועה נחלק לחוליות השונות. טול את ראובן הזקוק לכסף, והמחליט לבצע מעשי שוד בבנקים שונים. תהא זו עבירת שרשרת, אם מונחת ביסודה 'שיטה המחושבת מראש של עשיית העבירה כולה ושל מימוש החוליות שבה בפרט, ואף ביעד הכולל שבלעדיו כל אחת מן החוליות היא נטולת משמעות כלשהי - מטרייה מנטאלית שיש בה כדי לשלב כל חוליה בזולתה ולראות את כולן ביחד כשרשרת מאוגדת שאינה ניתנת לפירוק' ...
אם החוליות ההתנהגותיות מהוות את הלבנים של מבנה עבירת השרשרת, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את המלט המחבר את הלבנים למבנה אחד. אם נראה - כדימויו של חברי, השופט חשין - את היסוד ההתנהגותי כאבנים מכוערות של מחרוזות, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את הפתיל...
ביסוד התורה של עבירת השרשרת עומדת המציאות העבריינית. מציאות זו מבוססת על מכלול עברייני אותו תכנן וביצע העושה. מבחינתו שלו - הן מבחינת היסוד הנפשי והן מבחינת היסוד העובדתי - עניין לנו באירוע עברייני אחד; בעשיה עבריינית אחת; בפעילות עבריינית מונוליטית ומלוכדת המהווה מקשה אחת.
'כל קטע התנהגותי שבעבירת השרשרת - מלבד אולי האחרון - מצטייר בעיני העושה רק כמעבר לקטע הבא, על תיאורו המעשי, וכמחובר לשרשרת כולה, עד כדי כך שאלמלא עשיית כל הקטעים, לא היה נעשה אף לא אחד מהם... בכל חוליה התנהגותית של השרשרת טמון יחס מנטאלי אחיד של העושה וכי אותו יחס חובק את תיאורה המעשי של כל חוליה על תנאי מימושה וכן על זיקתה לחוליות הנותרות ולשרשרת כולה, כמתכונות מימוש של משימה קונקרטית אחת ומשותפת, בשיטה מחושבת מראש.'
הנה-כי-כן, עבירת השרשרת אינה אך קונסטרוקציה משפטית. היא ביטוי לפעילות עבריינית; היא ביטוי לתופעה הקיימת במציאות "בשטח". הקונסטרוקציה התיאורטית אינה אלא לבוש שהדין נותן למציאות. המציאות היא זו של פעילות עבריינית אחת; הלבוש הנורמטיבי הוא של עבירה פלילית אחת, שתחילתה בחוליה הראשונה וסופה בחוליה האחרונה, תוך שכל החוליות כולן מאבדות מאופיין כעבירות עצמאיות, והופכות להיות, כשמן, חוליות בעבירה אחת אשר ביצועה מותנה במשך זמן."
{ש' ז' פלר יסודות בדיני העונשין, כרך ג' (1992), 171, 234-224, צוטט ב- דנ"פ 4603/97 אהרן משולם נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1524 (1998)}

3. טענת אליבי
כב' השופט י' קדמי:
"טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת: אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום; אלא, שהיא מזמינה את בית-המשפט לקבוע מימצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום; בעוד שטענה של טעות בזיהוי, מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו.
בשל אופיה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני - הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת כתב האישום; ואילו מן ההיבט הראייתי - אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחיה מוחלטת של הראיות הטוענות לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה הראייתית האמורה - יורדת טענתו מ"גדולתה" כטענת אליבי; והופכת לטענה "רגילה" כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם."
{ע"פ 6289/94 זורי בן משיח דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 157, 171-170 (1998)}

י' קדמי בספרו:
" "הפרכת אליבי" בראיות ברורות וחד-משמעיות - משמעותה קביעה, כי הנאשם משקר בעניין מהותי ביותר לאישום; ושקר של נאשם בעניין מהותי, מהווה התנהגות מפלילה מצידו ומעלה חזקה בדבר אשמתו. שאחרת - מה טעם להעלאת טענת אליבי כוזבת?
חזקה זו - המעניקה משקל ראייתי להתנהגות מפלילה של נאשם - ניתנת לסתירה; ודי לו לנאשם בהקשר זה בהצגת הסבר אחר לטענת האליבי הכוזב כדי ליטול מן החזקה את כוחה המרשיע. הספק פועל כאן לזכותו של הנאשם."
{י' קדמי על הראיות, חלק שני, 622}

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עונשין והמשפט הפלילי