botox
הספריה המשפטית
ציתות לציטוט - מבחר אמרות חכמה, אמרי שפר וניסוחי לשון מיוחדים לעולם המשפט

הפרקים שבספר:

משפחה

1. כללי
"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת."
חז"ל

* * *
"אין האבן באה מרחוק."
פתגם ספרדי (לפעמים פוגע בכך דווקא הקרוב אליך ביותר)

* * *
כב' השופט א' ברק:
" "כבוד האדם" משתרע על מגוון רחב של היבטים אנושיים. לענייננו בא לידי ביטוי כבוד האדם בכל הנוגע לכבודו של הנפטר ולכבוד משפחתו הרוצה להושיט לו יד ולהציב לו יד."
{בג"צ 5688/92 שמואל ויכסלבאום ואח' נ' שר הבטחון ואח', פ"ד מז(2), 812, 828-827 (1993)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"על הפרשן לעשות כל מאמץ אפשרי - במסגרת נאמנותו לתכלית של דבר החקיקה - ליתן ללשון החוק אותה משמעות שתמנע הפליה ותקיים שיוויון. חובה זו תומכת בגישה הפרשנית - אליה הגענו במישור של התכלית הספציפית - כי הדיבור "בן זוגו" בהסדר של תביעת התלויים בפקודה משתרע הן על האלמנה הנשואה והן על האלמנה הידועה בציבור. אלה הם הטעמים המונחים ביסוד עמדתי, כי הדיבור "בן זוגו" בפקודה, בכל הנוגע לזכות התלויים במנוח, כולל בחובו גם ידועה בציבור."
{ע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 99(4) 84, 90 (1999)}

2. הלכת השיתוף והסדר איזון משאבים
כב' השופט א' מצא:
"התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. ובהתקיים תנאים אלה עשויה הלכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים יחדיו ללא נישואים... ברם, העובדה שבני זוג מקיימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעיתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי-מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים...
אך קיום חיי-צוותא ללא נישואים עשוי להיות בעל משמעות, לא רק לעניין עצם תחולתה של הלכת השיתוף על בני זוג ידועים בציבור, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לעניין היקף תחולתה של הלכת השיתוף על בני זוג כאלה. כלפי מה אמורים הדברים? כלפי היקף השיתוף הנלמד מעצם התקיימות התנאים שבכוחם, ככלל, להקים חזקת שיתוף. אין צריך לומר, כי הייתה זו הלכת השיתוף שלימים העמידה את חזקת השיתוף ... שהראשונה מורה את הדין המהותי והשניה מספקת אמת-מידה ראייתית להחלתו. בלשון השגורה לא תמיד מקפידים להבחין בין השתיים; ולא בכדי, שכן ברוב המקרים, בהתקיים התנאים לתחולתה של חזקת השיתוף, ובהיעדר ראיה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני הזוג מתקיים שיתוף בנכסים. אכן, יש שתובא ראיה לסתור את תחולת החזקה רק ביחס לנכס מסויים, או רק ביחס לנכסים מסוג מסויים, ואולם צמצום גדרו של השיתוף נלמד תמיד מן הראיות המובאות לסתירתה של החזקה.
כלל זה, היפה לבירור גדר השיתוף החל על בני זוג נשואים, אין כוחו יפה (ולמצער, לא תמיד כוחו יפה) לבירור גדר השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור. והכלל אכן הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן זוג נשוי...
טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחוייבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחוייבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחוייבות שבין בני זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני זוג נשואים, הרי שבהיעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולוא גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסויים (או בכלל נכסיו) של בן הזוג."
{ע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי, פ"ד נא(1), 337, 349-348 (1997)}
כב' השופט א' ברק:
"בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת-דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור.
...עם זאת, עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל היעדר גמירת-דעת באשר לשיתוף בזכויות.
מטבע הדברים, שאין לקבוע בעניין זה כל מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. לא הרי בני זוג, החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כהרי בני זוג, שחיים כידועים בציבור, מכיוון שהם רוצים 'לנסות' זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם. על-כן, ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסויים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת-דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכול תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור."
{ע"א 52/80 ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן, פ"ד לח(1), 443, 448-447 (1984)}

* * *
כב' השופט י' כהן:
"הלכת השיתוף בנכסים מושתתת על קיום הסכם מכללא בין שני אנשים החיים בצוותא, והנובע מאיחוד משאבים ביניהם. העובדה שבין אותם שני אנשים היה קיים קשר נישואין אינה אלא חלק ממכלול המרכיבים של ההסכם והראיות על קיומו."
{ע"א 77/77 ראבי נ' ראבי, פ"ד לג(1), 729 (1979)}

* * *
שחר ליפשיץ בספרו:
"אף במקרים שחזקת השיתוף אינה בהכרח משקפת את רצון הצדדים, יש מקום להחילה "במצבים ששני הצדדים תרמו בהם לרווחת המשפחה, אולם בשל חלוקת תפקידים לא שוויונית עיקר הנכסים נרשמו על שמו של אחד מהם. הרציונלים הלא-חוזיים רלוונטים גם כאשר מדובר בידועים בציבור. על-כן החלה של חזקת השיתוף על ידועים בציבור מוצדקת באותם מקרים גם כאשר קיים חשש שהצדדים נמנעו מנישואים באופן מודע."
{שחר ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה, 159-158}

* * *
כב' סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין:
"מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום-יום. עוזרת בית המתגוררת בבית דרך קבע לשם עזרה במשק בית אינה נחשבת לחיה חיי שיתוף עם בעל הבית. מאידך אישה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על-מנת לחלוק עם אותה אישה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, הרי גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים - cohabitation. קנה-המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף. לא הרי עובדת משק בית המתגוררת בביתו של פלוני ולנה בביתו כהרי אישה שפלוני מתנהג בביתה כמנהג בעלים, בא לביתה כל אימת ששעתו פנויה מעבודה, משתפה בחייו ובחוויותיו גם אם אינו לן בביתה מדי יום."
{עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2004(2), 77, 80 (2004)}

* * *
כב' השופט צבי ברנזון:
"יש כאן שני יסודות : חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, למשל, שבהם הגבר מקיים מאהבת או ידידה ועושה זאת בעיקר להשגת סיפוק מיני בחיק אישה, ואולי גם כמקום מקלט למתן פורקן לנפשו מחיי נישואין בלתי-מוצלחים ומדכאים ; והאישה, הפילגש - אצלה תופש בדרך-כלל מקום נכבד מצבו החומרי ומעמדו החברתי של האיש המשמש לה פטרון וגומל חסדים, ותמורת זאת היא מעניקה לו את חסדיה הגופניים.
היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והאישה משמשת לו עקרת בית. משק בית משותף כזה נבדל מהנעשה, למשל, בהעסקת עוזרת או מטפלת, גם כשקורה והמעסיק מקיים עמה יחסי מין. גם במקרה כזה עשויה האישה לעשות את עבודות הבית ולטפל בענייני הגבר, אבל זהו חלק מסידור ענייני שבו היא מקבלת חלק מגמול עבודתה במגורים ובמזונות בבית מעסיקה."
{ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כד(1), 617, 620-619 (1970)}



כב' הנשיא מאיר שמגר:
"יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנות השיתוף. בנכסים אלה אין לאמר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות."
{ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מד(4), 607, 611 (1999)}

* * *
כב' השופט ד' לוין:
"ככל שמדובר ביחסים בתוך המשפחה, קורה לא אחת שפלוני אינו עומד על זכויותיו הפורמליות, ואין הדבר נראה חשוב בעיניו בשגרת חייו היומיומית. על-כן, בשעה שמשתנות הנסיבות, כך שלראשונה מזה שנים, נודעת לזכויותיו אלה משמעות כלשהי בעיניו, אין לשלול ממנו הכרה בהן על-פי קביעה כי מושתק הוא מחמת ויתור."
{ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3), 372 (1994)}

* * *
כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן:
"הסדר איזון המשאבים (גורס) משטר רכושי של הפרדה, בו, במהלך חיי הנישואין, כל אחד מבני הזוג הוא בעל רכושו הוא על-פי הדין הכללי ויכול הוא לעשות ברכושו דיספוזיציות בינו לבין בן זוגו ובינו לבין אחרים... לפי ההסדר שבחוק, אין נפגעים - במהלך חיי הנישואין - הקנייניים של בני הזוג. כל אחד אדון לנכסיו ואין האחד אחראי לחובות משנהו, וזכותם להקנות זה לזה זכויות..."
{ע"א 1915/91 א' יעקובי ואח' נ' ע' יעקובי ואח', פ"ד מט(3), 527 (1995)}
כב' השופט י' טירקל:
"מטרתה של חזקת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים להכנסות ולרווחים הנצברים בקופה המשותפת; יכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על-ידי קיומו וטיפוחו של בית משותף - במשמעותו הגשמית, הרוחנית והרגשית - כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו."
{ע"א 5640/94 איוי (בלה) חסל נ' ראובן חסל, פ"ד נ(4), 250, 255-254 (1997)}

* * *
כב' השופט ד' לוין:
"אין להקל ראש ולהמעיט בתרומה הנכבדה, שתורמת בת הזוג לצמיחת הנטע המשפחתי וללבלובו בעשייתה החיובית והברוכה בביתה פנימה: ניהול משק הבית, סיפוק כל צרכיו של הבעל וצורכי הילדים, גידול הילדים וחינוכם, יצירת אותו קן חם לחיי המשפחה - בכל אלה יש תרומה של ממש ליצירת אווירה טובה, המסייעת בקידום הישגי המשפחה גם בתחום הכלכלי."
ע"א 630/79 ציליה ביאטריס ליברמן נ' עמנואל (מנדל דוד) ליברמן, פ"ד לה(4), 359, 365-364 (1981)}

* * *
כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין:
"כושר השתכרות הוא נכס השייך לאדם... הוא היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. הוא מושפע ממשתנים רבים ומגוונים, בהם כשרונותיו האישיים של האדם, המקצוע שבו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש. חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע. הוא אינו טבוע בצופן הגנטי שלו. הוא פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן וכסף. הללו, בדרך-כלל, עומדים לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים. כל זוג וסיפורו-שלו. העיקר הוא, שבני הזוג עשויים לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה. ה"קריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיווידואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי - פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה. אכן, הזמן ה"משפחתי" הוא אחד, והוא נוצר בשניים. היכולת של כל אחד מבני הזוג להשיא את יכולת ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת זמן (ומשאבים אחרים) מצידו של בן הזוג האחר.
הלכת השיתוף מורה אותנו כי בני זוג המקיימים חיי זוגיות תקינים - נכס שרכשו במאמץ משותף חזקה שהוא שייך לשניהם בחלקים שווים. לאור הדברים שאמרנו, והדברים שעוד נֹאמר, איננו רואים טעם של ממש מדוע - על דרך הכלל - לא להחיל את ההיגיון הגלום בחזקה זו גם על ההנאה מ"נכסי קריירה". ברי, כי המונחים "שיתוף" ו"בעלות" אינם חלים במלוא היקפם על "נכסי קריירה". אין בן הזוג האחד בבחינת "בעלים" של מקצת מכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר. ענייננו אינו בהחלת חזקת השיתוף כפשוטה, אלא בבחינת התוצאות הנובעות מן ההיגיון הגלום בה ביחס ל"נכסי הקריירה". כפי שעוד יוסבר, לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו.
גם את "נכסי הקריירה" עשויים בני הזוג לרכוש יחד. משידענו כי בייסודה של חזקת השיתוף מונחת הסכמה מכללא בין בני הזוג, אזי כפי שמנסיבות חיי הנישואין - אורח הנישואין התקין והמאמץ המשותף - ניתן לאתר הסכמה לשיתוף בדירת המגורים או בעסק, כך הוא גם באשר לפירות הצומחים מכושר ההשתכרות שנרכש בצוותא. בפרפראזה על שאלתו של הנשיא אגרנט שהובאה לעיל: על דרך הכלל, אילו הוצגה לצדדים, בזמן הרלבנטי, השאלה, מי אמור ליהנות מהצלחתו המקצועית של האחד, כי אז היו עונים: כמובן ששנינו - התקדמותו המקצועית נועדה לפרנסת המשפחה כולה. התחשבנות על תרומה אינדיווידואלית אינה עולה בקנה אחד עם אופיים הרווח של הנישואין. ככל שצדדים רוצים להיכנס למסגרת של נישואין ולקבוע הסדר אחר ביניהם, עליהם להסכים על-כך מפורשות. במסגרת אותו "הסכם מכללא", כך נראה, אין זה סביר לומר שבן זוג אחד הסכים לוותר מעצמו ולסייע בפיתוח כושר ההשתכרות של בן הזוג האחר, מבלי שהובטח לו ליהנות מכך במקרה של גירושין.
החלת הלכת השיתוף על כושר השתכרות מוגבר ראויה גם בראי עיקרון השוויון.... בספרות הזרה מתוארת תופעה של הרעה במצבן הכלכלי של נשים לאחר גירושין והיווצרות פער משמעותי בינן לבין גברים.... יש שקושרים תופעה זו לכך שנשים מקבלות אמנם מחצית מהנכסים המוחשיים במסגרת הגירושין, אך הן נותרות עם מקורות פרנסה עתידיים פחותים מאלה של בני זוגן, אשר פיתחו את כושר השתכרותם במהלך הנישואין. ברי כי שיפור כושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג במהלך הנישואין עשוי ליצור פער מבחינת היכולת הכלכלית של בני הזוג. מסגרת הנישואין, על דרך הכלל, היא מסגרת שוויונית. בני הזוג פועלים יחד כשווים, במאמץ משותף. שוויון זה, לפחות בחלקו, צריך להישמר גם כאשר ניתק הקשר הזוגי. היגיון זה עמד ביסוד החלת הלכת השיתוף גם על נכסים עסקיים...
לא הכול מסכימים להחלת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה". בפסיקה הזרה ובספרות הועלו מספר טענות-נגד בהקשר זה. טענה אחת הינה כי ההגדרה של "נכס" אינה כוללת "נכסי קריירה", בהיותם נכסים עתידיים, שטרם צמחו ובאו לעולם, ולא ניתן לסחור בהם או להוריש אותם. גישה זו, לדעתנו, אינה עולה בקנה אחד עם הניתוח המהותי של הסוגיה, ומכל מקום, לדעתנו, "נכסי קריירה" באים בגדר המונח "נכס" ולוּ מן הטעם שמדובר ביתרון כלכלי ממשי, שניתן לכמת בכסף. יצוין, כי ההכרה בפוטנציאל ההשתכרות של אדם כנכס בר שווי כלכלי אינה זרה למשפט - כך נוהגים דיני הנזיקין, בכל הקשור בפיצוי בעד נזקי גוף ..."
{בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(3), 3215, 3219 (2007)}

* * *
ח' דגן בספרו:
"אי-הכללתה של יכולת ההשתכרות המוגברת של בן הזוג שההון האנושי שלו פותח בתקופת הנישואים מהווה ניצול של בן הזוג האחר, שכן במצב זה הסכמתו ליטול על עצמו נטלים עודפים עולה כדי הקרבה עצמית. ברוב המקרים, בן זוג זה הוא אישה (במיוחד כאשר עסקינן בנישואי עקרת בית), ועל-כן אי-הכללת הרכיב של יכולת ההשתכרות מביאה לידי מיסודו של היעדר השוויון המגדרי."
{ח' דגן קניין על פרשת דרכים (התשס"ה), 477}

* * *
כב' השופט ש' שוחט:
"לא עוד חלוקה שווה בשווה אלא חלוקה שוויונית של נכסי העתודה הכלכלית של בני הזוג במטרה להקנות לכל אחד מהם סיכוי שווה בעתיד. השוויון יעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים אלא חלוקת הנכסים תעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני הזוג לבנות את עתידו."
{תמ"ש (משפחה ת"א) 70030/98, תמ"ש (ת"א) 70031/98 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2000(1), 334, 341 (2000)}


בדבריו בקונגרס הבינלאומי לדיני משפחה ביולי 1993 הדגיש נשיא בית-המשפט למשפחה בניו זילנד כב' השופט פטריק מהוני:
"העיקרון הבסיסי של חלוקה שווה של רכוש הנישואין, הביא למידה רבה של וודאות לחוק, אולם יש חשש שהוא לא מביא לשוויון באותם מקרים בהם, למשל, מצד אחד נמנעת האפשרות לפתוח דף חדש בחייו האישיים בשל התחייבויות נמשכות לטיפול בילדים."
{דברי המשפטנית ברידג' והשופט מהוני מתוך י' גייפמן דיני המשפחה בישראל בעידן בית-המשפט למשפחה, 127, 135-134}

* * *
כב' השופטת נילי מימון:
"על-פי הלכת חזקת השיתוף חזקה שהנכסים שנצברו על-ידי בני זוג משך תקופת נישואיהם הם משותפים, ועל הטוען בניגוד לחזקה מוטל נטל הראיה.
על-פי משטר איזון המשאבים אין יותר רלבנטיות לשאלת חזקת השיתוף, אשר קמה נוכח נוהג של רישום נכסים על שם אחד מבני הזוג ברגיל הבעל, על-פי משטר איזון המשאבים אין משמעות על שם מי מבני הזוג רשום נכס. משטר איזון המשאבים סילק את הצורך לדון בשאלת קיום שיתוף בנכסים או חזקת השיתוף בנכסים חרף רישומם על שם אחד מבני הזוג בלבד, וקבע כי חלוקת הנכסים בין בני זוג תיעשה בדרך של איזון משאבים לפיו ייכללו נכסי כל אחד מבני הזוג בנכסי האיזון יערך אומדן שווים ואם יהיה הפרש לטובת אחד מבני הזוג כלומר נכסיו יהיו שווים יותר מנכסי בן זוג, יחלוקו בני הזוג בהפרש."
{תמ"ש (משפחה יר') 5522/02 ר. י. נ' ג. פ., תק-מש 2003(4), 485, 493 (2003)}




כב' השופט א' רובינשטיין:
"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים. ועם זאת, בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על-פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה ...
בעיני, בצד כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל - נגזרת של תום-הלב החולש על המשפט הפרטי... בחינת "אדם לאדם - אדם" ... זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) החופה ממעל באתוס מורשתנו; כדברי הרמב"ן (ויקרא י"ט, ב'). "אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם ... אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב'...". ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה."
{בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1), 665, 672-671 (2004)}

* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף - ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים... חזקת השיתוף בחובות חלה על חובות שנוצרו בדרך הרגילה, במהלכם של חיי נישואין תקינים. חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי."
{ע"א 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין אבי הוכשטדט, פ"ד מט(3), 5 (1995)}

* * *
כב' השופטת מ' בן-פורת:
"מחמת ההבדל בנשיאה בעול החובות, יש, לדעתי, כרגיל, להקפיד עם התובע(ת), אם התביעה היא לשיתוף בנכסים ספציפיים, שאינם "משפחתיים" לפי טיבם. זו, כמבואר, תביעה לשיתוף בזכויות קנייניות בלבד (פרט להוצאות רכישה ואחזקה), תוך התנערות מוחלטת מעול החובות. אמרתי "כרגיל", שכן אם מתברר, שעסקיו של הבעל הם טובים, כך ששיתוף כללי היה מותיר בידי האישה זכויות, שערכן עולה בהרבה על מחציתם של הנכסים הספציפיים, ייתוסף לתביעתה נופך של אמינות, אשר יצדיק הסתפקות בראיות פחות חזקות. אולם, כאשר עסקי הבעל אינם סוגים בשושנים אלא שקועים בעול כבד של חובות, יש להתייחס לתביעה בחשדנות, שמא אינה אלא פרי קנוניה בין שני בני הזוג למלט לפחות מחציתם של אותם נכסים מהישג ידם של הנושים."
{ע"א 592/79, ע"א 605/79 ישראל שצקי, עורך-דין, בתוקף תפקידו כמפרק "סייד את גרוסמן" נ' אהרון סייד, פ"ד לה(4), 402, 416-415 (1981)}

* * *
כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף, כי רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים מצוי בבעלותם המשותפת.
חזקת השיתוף הרכושי בין בני זוג הינה עיקרון מתחום דיני הקניין אשר צמח מערך השוויון כעיקרון חוקתי, מחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951, ומעיקרי דיני החוזים, כאשר כל אלה נשענים על תפיסה מוסרית-חברתית רחבה. חזקת השיתוף ניתנת לסתירה, והנטל מוטל על המבקש לסתור."
{בג"צ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5), 401, 417-416 (2000)}

* * *
כב' המשנה לנשיא א' ברק:
"בית-משפט אזרחי פוסק בסכסוך בין בני זוג, על-פי הלכת השיתוף. במסגרתה נקבע כי חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת ... שותפות זו נגזרת מגמירת-הדעת המיוחסת לצדדים, והנלמדת מנסיבות החיים המשותפים. עצם החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף... אין צורך להוכיח כוונה מיוחדת לשיתוף ביחס לנכס מיוחד.
בהיעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה הייתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית-המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים... אפילו רשום הרכוש על שם הבעל, החזקה הינה כי הוא בבעלותם המשותפת של בני הזוג. חזקה זו אינה מוגבלת לנכסים "אישיים" בלבד (כגון, בית מגורים), היא חלה על כלל הנכסים, לרבות נכסים עסקיים."
{בג"צ 1000/92 חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול - ירושלים, פ"ד מח(2), 221, 229-228 (1994)}

* * *
כב' השופט א' מצא:
"התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. ובהתקיים תנאים אלה עשויה הלכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים יחדיו ללא נישואים ... ברם, העובדה שבני זוג מקיימים חיי-צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעיתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי-מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים...
אך קיום חיי-צוותא ללא נישואים עשוי להיות בעל משמעות, לא רק לעניין עצם תחולתה של הלכת השיתוף על בני זוג ידועים בציבור, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לעניין היקף תחולתה של הלכת השיתוף על בני זוג כאלה. כלפי מה אמורים הדברים? כלפי היקף השיתוף הנלמד מעצם התקיימות התנאים שבכוחם, ככלל, להקים חזקת שיתוף. אין צריך לומר, כי הייתה זו הלכת השיתוף שלימים העמידה את חזקת השיתוף... שהראשונה מורה את הדין המהותי והשניה מספקת אמת-מידה ראייתית להחלתו. בלשון השגורה לא תמיד מקפידים להבחין בין השתיים; ולא בכדי, שכן ברוב המקרים, בהתקיים התנאים לתחולתה של חזקת השיתוף, ובהיעדר ראיה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני הזוג מתקיים שיתוף בנכסים. אכן, יש שתובא ראיה לסתור את תחולת החזקה רק ביחס לנכס מסויים, או רק ביחס לנכסים מסוג מסויים, ואולם צמצום גדרו של השיתוף נלמד תמיד מן הראיות המובאות לסתירתה של החזקה.
כלל זה, היפה לבירור גדר השיתוף החל על בני זוג נשואים, אין כוחו יפה (ולמצער, לא תמיד כוחו יפה) לבירור גדר השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור. והכלל אכן הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן זוג נשוי...
טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחוייבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחוייבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחוייבות שבין בני זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני זוג נשואים, הרי שבהיעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולוא גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסויים (או בכלל נכסיו) של בן הזוג."
{ע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי (המערער שכנגד), פ"ד נא(1), 337, 349-348 (1997)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור...
עם זאת, עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל היעדר גמירת דעת באשר לשיתוף בזכויות. מטבע הדברים, שאין לקבוע בעניין זה כל מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. לא הרי בני זוג, החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כהרי בני זוג, שחיים כידועים בציבור, מכיוון שהם רוצים "לנסות" זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם. על-כן, ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסויים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת-דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכול תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור."
{ע"א 52/80 ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן, פ"ד לח(1), 443, 448-447 (1984)}

* * *
כב' השופט י' כהן:
"הלכת השיתוף בנכסים מושתתת על קיום הסכם מכללא בין שני אנשים החיים בצוותא, והנובע מאיחוד משאבים ביניהם. העובדה שבין אותם שני אנשים היה קיים קשר נישואין אינה אלא חלק ממכלול המרכיבים של ההסכם והראיות על קיומו."
{ע"א 77/77 טאהר סעיד ראבי נ' עדליה יוסוף ראבי, פ"ד לג(1), 729, 733-732 (1979)}

* * *
שחר ליפשיץ במאמרו:
"בתי-המשפט כיום מקשים מאוד על האפשרות להוכיח כוונה נוגדת שיתוף ... הקשחת האפשרות לחרוג מהשיתוף מתרחשת גם במקרים שבהם ברור כי אחד הצדדים או אפילו שני בני הזוג לא התכוונו לכלול אותו בסל הנכסים המשותפים. בהתאם לכך, פסקי-דין רבים מחילים את חזקת השיתוף גם אם אחד מבני הזוג התעקש על רישום לא שוויוני או על ניהול עצמאי של נכסי המשפחה ... יתר-על-כן: הנטיה בפסיקה המודרנית הנה להחיל את חזקת השיתוף גם במצבים שבהם נראה כי אף לא אחד מבני הזוג התכוון לכך. כך למשל, הוחלה חזקת השיתוף אפילו במקרים שבהם שני בני הזוג הקפידו על הפרדה גמורה בין ענייניהם הכלכליים... המהלכים הללו, כמכלול, מסמלים מצב שבו למרות התיוג הדיספוזיטיבי חזקת השיתוף נהפכת למעשה לדין מעין קוגנטי, שניתן להתגבר עליו אך באמצעות הסכם מפורש."
{פרופ' שחר ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד(3), (התשס"ח), 627, 697-695)}

* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה, אין לומר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות.
לזכויותיו של בן זוג מכוח הלכת השיתוף בנכסים משמעות כספית וכלכלית ברורה. בתוך עמנו אנו יושבים, ולכן אנו יודעים כי פעמים רבות התמריץ לבירורו של המצב המשפטי ושל הזכויות על-פיו נוצר דווקא בסמיכות למכירת נכסים, ביצוע עסקאות או הקשרים כיוצא באלה, ששיקולים כספיים משמשים בהם. יכול אדם שלא להתעניין בזכויותיו הפורמליות - במיוחד כשהמדובר ביחסים בתוך המשפחה (בעיקר ביחסים בין הורים וילדים) - שכן הדבר אינו נראה חשוב בעיניו בשיגרת חיי היומיום ואינו מעיק עליו. אולם, כאשר משתנות הנסיבות וקביעת מערך הזכויות הופכת רלבנטית, שוללים את התאמת המצב למציאות וטוענים כי הוא מושתק מחמת ויתור. תוצאה זו אינה צודקת ואינה מחוייבת המציאות מבחינה משפטית. אין מקום לתיאור מרחיק הלכת כאילו המדובר ביצירת "בעלות לצרכי מיסים". נהפוך הוא, המדובר על מקרים ונסיבות בהן זוהי הבעלות האמיתית, ללא עוררין, שנוצרה מכוח הלכת השיתוף, ומבקשים ליטול אותה מבעליה בהזדמנות הראשונה שיש בידו ליהנות ולהיבנות ממנה, בטענה כי ויתר עליה, כביכול, בכך שלא טען לה כל אותן שנים שלא נצרך לה.
מבחינה זו, תיתכנה נסיבות שטענת בן הזוג לבעלות מכוח שיתוף בנכסים תועלה עם הוצאת צו ירושה, ותיתכנה נסיבות, כמו בתיק שלפנינו, בו הוצא צו הירושה ללא עוררין ובדרך השיגרה, שהטענה תועלה בפעם הראשונה בשעת מכירת הנכס שלבעלות בו טוענים. סדר הדברים אינו בהכרח קבוע, ואינו צריך להשפיע על המסקנה המשפטית. ניתן לתאר מקרה של מכירה עובר להוצאת צו ירושה או בד-בבד עימו, או מכירה שהיא מנותקת מהליך קבלת צו הירושה. רשויות המס אינן צריכות להבנות מכך שבעל הנכס מבקש לתרגם זכויותיו המשפטיות שבכוח לזכויות משפטיות מוכרות, וזאת אף אם הדבר נעשה באיחור, אך לפני תשלום המס.
סיכומה של נקודה זו, אין לחסום את בן הזוג אשר טוען להתקיימותן של נסיבות המצביעות על היווצרות שיתוף בנכסים מכוח החזקה שבדין, תוך העלאת טענה של ויתור, כביכול, אף אם חלפה תקופת מה מאז היווצרות השיתוף."
{ע"א 177/87 לידיה וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה, פ"ד מד(4), 607, 612-611 (1990)}

* * *
כב' השופט ד' לוין:
"ככל שמדובר ביחסים בתוך המשפחה, קורה לא אחת שפלוני אינו עומד על זכויותיו הפורמליות, ואין הדבר נראה חשוב בעיניו בשגרת חייו היומיומית. על-כן, בשעה שמשתנות הנסיבות, כך שלראשונה מזה שנים, נודעת לזכויותיו אלה משמעות כלשהי בעיניו, אין לשלול ממנו הכרה בהן על-פי קביעה כי מושתק הוא מחמת ויתור.
עם זאת, באותו העניין מצאתי לנכון להוסיף ולסייג ההלכה בכך שכאשר מעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע מן ההחלטה המאוחרת, כי אז ייאמר לו לבן הזוג שישן על זכויותיו וכי רואים בו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי."
{ע"א 5774/91, ע"א 799/92 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3), 372, 385-384 (1994)}

3. בית-משפט לענייני משפחה/בית-הדין הרבני
כב' השופט י' אנגלרד:
"אחד מקווי האופי המיוחדים של המשפט הישראלי הוא קיומה של מערכת שיפוט דתית בענייני המעמד האישי. בעניינים אחדים קיימת סמכות שיפוט מקבילה למערכת השיפוט האזרחית ולמערכת השיפוט הדתית, כשהבחירה ביניהן נתונה לבעלי הדין או לאחד מהם. אפשרות בחירה זו - שהיא ביסודה ביטוי לאוטונומיה האישית - גורמת לעיתים לסכסוכי סמכות בין המערכות ולתמרונים טקטיים של בעלי הדין."
{בג"צ 4122/02 בת חן גרוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, פ"ד נז(1), 537, 540-539 (2002)}

* * *
כב' השופט ש' שוחט:
"בג"צ, כאב הדואג לאחידות משפחתו, מבהיר כי בית-הדין הרבני אינו בן חורג למשפחת המשפט ואינו אח חורג לאחיו בית-המשפט לענייני משפחה. לבית-המשפט לענייני משפחה אין עוד את הרשות לבחון כל צעד ושעל של בית-הדין הרבני שעה שזה קובע כי עניין הנכרך לתביעת הגירושין, מצוי בסמכותו. החלטתו של בית-הדין כי העניין שנכרך בתביעת הגירושין עומד במבחני הכריכה והכנות ומכאן כי הסמכות היחודית לדון בו היא לו - היא בחזקת כשרות ואל לבית-המשפט לענייני משפחה לבחון אותה."
{בש"א (ת"א-יפו) 1911/06 א.א. נ' א.ש., תק-מש 2006(3) 310, 315 (2006)}

* * *
כב' השופט מ' זילברג:
"לא הרי דיני ישראל, הנידונים בבית-המשפט האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בבית-הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק."
{ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועץ המשפט לממשלה, פ"ד ח(1), 4, 18 (1954}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"סמכותו של בית-הדין איננה נוצרת עקב הסכמתם של מקצתם של הנוגעים בדבר, ומי שנוגע בדבר גם אינו חייב להביע התנגדות מפורשת לסמכותו של בית-הדין כדי לשלול סמכותו. לאור לשון החוק דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית-הדין הדתי, היינו די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית-הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל.
יתכנו, כמובן, מצבים בהם אין כל הנוגעים בדבר ידועים בשלב בו נערכת הפנייה לבית-הדין, ולכאורה נמצאים בפני בית-הדין כל הנוגעים בדבר; במקרה כאמור, יוכל בית-הדין לפעול על-פי הסמכות הנחזית הלכאורית הנובעת מהסכמתם בכתב של כל אלה שהם אותה שעה לכאורה כל הנוגעים בדבר; אולם, די בכך, למשל, שבבקשה יפורטו שמות של אנשים נוספים שעשויים לרשת ושלא ביטאו הסכמתם לסמכות השיפוט בכתובים, או כי יפנו לבית-הדין, בעקבות התובענה המקורית, אנשים נוספים הטוענים לקיום עניין בעזבון, אף כי מעמדם נתון במחלוקת, כדי שסמכותו של בית-הדין לא תתגבש כלל, מעיקרה, כל עוד אין בידיו הסכמה בכתב מידי כל אחד ואחד מאלו."
{בג"צ 673/89 שולמית משולם נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מה(5), 594, 603-602 (1991)}

4. הסדר רכושי
כב' השופט א' ריבלין:
"הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי בניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת.... הדבר תואם גם את התפישה, המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין ובייחודו של התא המשפחתי, ומדגישה, בד-בבד, גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין... תפישה זו משמיעה לנו, כי גם בין בני זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדר יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עיקרון חופש החוזים, ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש בניהם, זאת - בכפוף למגבלות שנועדו להגן, במקרה הצורך, על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה."
{ע"א 4374/98 ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ו-3 אח', פ"ד נז(3), 433, 448-447 (2002)}



כב' השופט י' מלץ:
"טיבן של מתנות, שהן ניתנות בשעה שקיימת קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. ברור איפוא, כי אם המעניק היה צופה מצב של התערערות היחסים, היה דואג להוסיף מנגנון כלשהו שהיה מבטיח השבת המתנה במצב זה, בין על-ידי תנאי מפסיק ובין בדרך אחרת. דבר זה אינו מיוחד ליחסים בין בני זוג, אלא קיים בכל הסכמי המתנה למיניהם."
{ע"א 384/88 זיסרמן אריאלה נ' זיסרמן דוב, פ"ד מג(3), 205 (1989)}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"אין באירועו של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין לבטלות. מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק (וכאן, אם בכלל, רלבנטי רק תנאי מפסיק), או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי. אינני רואה מקום לחייב דווקא אופן התנאה או חיוב מסויימים; אך צריך להיות מדובר בעניין שניתן לגלותו תוך בחינה של אומד-דעת הצדדים או תוך שמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בעל-פה או בכתב. בהיעדר ראיות - אין מקום לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה. ההנחה היא שמתנה שהוקנתה, היא סופית ובלתי-הדירה, והעובדה שתקוות לעתיד מתבדות, אינה, כשלעצמה, עילה לראייתה של מתנה כבטלה."
{ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2), 154, 165-164 (1990)}

* * *
רוזן-צבי א' בספרו:
"קיימים יחסי גומלין בין קביעת מזונות לבין חלוקת רכוש. מצד אחד - אלה שתי מערכות שונות, הנסמכות על תפיסות שונות: הסדר רכושי מבוסס על עיקרון החלוקה; דמי מזונות - יסודם בעיקרון הצורך. אולם מצד שני, מעבר לחשיבה התיאורטית, מתקרבות שתי המערכות זו לזו ומטשטשים הכוחות ביניהן. מלומדים רבים עדיין לא מצאו את נוסחת הפלא אשר תקבע את היחס הנכון בין תשלום המזונות לתשלומים שעניינם חלוקת רכוש."
{פרופ' א' רוזן צבי דיני משפחה בישראל בין קודש לחול, 498}

5. חוק יחסי ממון
כב' השופטת מ' בן-פורת:
"ספק בליבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור), יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון."
{ר"ע 359/85 טרזה (קורפלש) קוך נ' ברוך קוך, פ"ד לט(3), 421, 423-422 (1985)}

6. טובת הילד
יאנוש קורצ'אק:
מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים - מאה אנשים, אשר לא 'אי פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר... עכשיו... היום - אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא - פעוטים, אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים - ערכים, יתרונות, נטיות, שאיפות."
{יאנוש קורצ'אק כיצד לאהוב ילדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, התשכ"ג-1963, תרגם מפולנית יעקב צוק), 20-19}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"שיקול טובתו של הילד הוא שיקול-העל, השיקול המכריע, אכן, בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים - מעמדם של ההורים הטבעיים והאינטרסים של המבקשים לאמץ את הילד - אך כל שיקולים אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד."
{דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-על 1995(3), 2156, 2200 (1995)}

* * *
כב' השופט כהן:
"...קביעת טובתו של ילד, שהוריו נפרדו זה מזה, אינה אלא שקילת עדיפויות: ועל-פי-רוב - תפיסת הרע במיעוטו. אין כאן טובה שלמה ומוחלטת, כמו הטובה שצפונה לילד היושב בבית הוריו הנאהבים על אדמת ישראל. מששללו ההורים טובה שלמה זו מילדם, הרי הטובה שבית-המשפט מסוגל להעניק אינה אלא טובה יחסית: וכדי לזכות בטובה אחת, הרי לעיתים קרובות אין מנוס מן הוויתור על טובה אחרת. יש וטובת הילד מחייבת שיקבל גם חינוך האב וגם חינוך האם: אלא משנפרדו והלכו להם זה למזרח וזה למערב, אין מנוס מן הברירה ביניהם."
{ע"א 503/60 וולף נ' וולף, פ"ד טו(1), 769 (1961)}



כב' השופט מ' חשין:
"משפט הטבע הוא, שילד יגדל בבית אביו ואימו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו אותו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש. זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של בנם. ואולם הורים יוכלו שיקפחו זכותם זו שנתן להם האלהים, וכך יהיה אם יקפחו את זכותו של הקטן. קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד ולו ככלי-יש-חפץ-בו.
קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול."
{ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 94(2), 1166, 1168 (1994)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"המושג טובת הילד - או אינטרס הילד - הינו מושג כללי, ושומה עליו על בית-המשפט לשוקלו לגופו בכל עניין ועניין הבא לפניו ואשר כרוך בו עניינו של קטין. השיקול של טובת הילד אינו שיקול תיאורטי, שיקול כללי תלוש מן המציאות, ולעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון...
בסוף-כל-הסופות - שמא נאמר: בתחילת-כל-התחילות - על בית-המשפט להכריע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפני בית-המשפט: ללא הנחות נוקשות, ללא דעות קדומות וללא כפיית עקרונות-מלבר; והכל, כמובן, בהיעדר הוראות-חוק מפורשות. רק אם יעשה כך לא יחטא שופט לטובתו של הילד: לשלומו הגופני ולבריאות נפשו. כך, למשל, אמירה כי ראוי ורצוי לו לילד יהודי - באשר יהודי הוא - כי יזכה לחינוך דתי, או כי יימצא בסביבה דתית דווקא, הינו שיקול זר: זר לטובת הילד וזר למשפט. אכן, יש מקרים בהם ראוי יהיה כי קטן יזכה לחינוך דתי, ואולם לעולם תיגזר מסקנה זו משיקול-העל של טובת הילד בנסיבותיו של עניין פלוני."
{בג"צ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 98(3), 443, 447 (1998)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"הכלל הוא כי טובתו של הילד דורשת שחינוכו יופקד בידי הוריו הטבעיים, כל עוד הם מתפקדים בצורה סבירה ומתקבלת על הדעת."
{ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1), 461, 464-463 (1984)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"לעניין חזרת הורה מהסכמה, ברור הוא כי בעקבות ההסכמה השתנו סדרי העדיפות. "טובת המאומץ" היא העומדת במרכז, ואילו זכות ההורים הטבעיים, אף שהיא עומדת בעינה, הופכת משנית ... הזכות של ההורים כלפי הילד מאבדת את מקום הבכורה שלה, בהתנגשות עם טובת הקטין עצמו. יש להכריע בין החלופות. יש להתחשב במכלול השיקולים העשויים להשפיע על חייו של הקטין. בית-המשפט יניח, כי טובתו של הקטין היא אצל הוריו הטבעיים, אך כנגד הנחה זו עשויות לבוא הוכחות כי יגרם לקטין נזק אצל הוריו הטבעיים או כי יגרם נזק בנטילתו מהמבקשים לאמצו או כי תצמח לו טובה מהישארות אצלם.
שיקולים אלה יפים גם לעניין תביעה לביטול הכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו, עם הופעת האב. מנקודת המבט של הקטין, דומה הדבר להורה שחוזר בו מהסכמה לאימוץ. בינתיים, נפל דבר בחייו של הקטין. הוא נמצא בטיפולה של משפחה המיועדת לאמצו, אליה הגיע לאחר שנוצרה עילת אימוץ כדין והזיקה המשפטית להוריו נותקה. לא ניתן להתעלם מהתפתחויות אלה בחייו של הקטין ובחייהם של ההורים המיועדים לאמצו. יש לתת משקל למערכת הנסיבות הנפשית והרגשית שנוצרה בינתיים אצל הקטין וסביבו. כמובן ששינוי הנסיבות שנוצר עם היוודע זהותו של האב, יש לו גם כן משקל לא מבוטל, הן כחלק מהשיקולים של "טובת המאומץ" והן כשיקול עצמאי לגבי הזכות הטבעית של האב."
{בע"מ 6930/04 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין נ' האב הביולוגי, פ"ד נט(1), 596, 617-616 (2004)}

* * *
כב' השופטת ד' דורנר:
"לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו. זאת מכיוון שטובת הילדים מחייבת, כי יגדלו במחיצת אביהם ואמם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרידה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו... לפיכך, במציאות הנוצרת לאחר פרידת ההורים, על בית-המשפט לקבוע הסדר משמורת המגשים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ויחד-עם-זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר. לשם כך, על בית-המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של מכלול ההיבטים של כל אחת מהאפשרויות הקיימות, לרבות השפעתה על ההורים, ככל שהדבר עשוי להשפיע על יחסם אל הילדים."
{רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2), 321, 332-331 (2001)}

* * *
כב' השופט מ' אלון:
"הכלל הגדול הוא, כי שיקול-על ביחסי הורים וילדים הוא טובתו של הילד. מכוח שיקול-על זה קבע המחוקק, כי, בהתקיים תנאים מסויימים, מטובתו של הילד שיוכרז כבר-אימוץ אף ללא הסכמת הורה, ומאחר שכך, ההכרעה בדבר טובתו של הילד מהי, צריך שתיעשה לאור התנאים שנקבעו בחוק ועל-פיהם, כפי שהם בשעת הדיון בטובתו של הילד. ואם אי אתה אומר כן, בוא וראה להיכן אנו מגיעים. המחוקק עיין ומצא, מתוך שעיין בטובתו של הילד, כי במקרים אלה ואלה ניתן להכריז על הילד כבר-אימוץ אף ללא הסכמת ההורה. וכי ניתן להעלות על הדעת, כי בית-המשפט יתעלם מטובתו של הילד, כפי שהיא בעיני המחוקק אותה שעה של הדיון, ויפסוק שלא לטובתו של הילד משום שההורים כבר רכשו להם "זכות קנויה", מלפני צאת החוק, שלא להסכים לאימוצו של הילד? תוצאה זו אין הדעת סובלתה, ועומדת היא נגד עיקרון-העל של טובת הילד, אשר לו כפופות ועל-פיו נחתכות כל הוראות ו"זכויות" אחרות, ואין היא עולה בקנה אחד עם חובתו של בית-המשפט כ"אביהם של יתומים" לדאוג ולפסוק לטובתם של קטינים לפי עניינם ומצבם בשעת הדיון לפניו."
{ע"א 310/82 פלונית על-ידי האפוטרופוס שלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 421, 425-424 (1983)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"דומה כי בהורותו בחוק הכשרות ש"טובת" הקטין תהיה שיקול-על... לא כיוון המחוקק אלא ל"אינטרס" הקטין, ובאומרו בחוק האימוץ כי שיקול "טובת המאומץ" הוא שיקול-על, כיוון החוק אף כאן את דעתו לאינטרס הקטין. נראה לי אף זאת - והוא עיקר לענייננו עתה - שהמדובר אינו אך בחילופי מילים במילים. התחום האפור של המושגים הינו רחב עד למאוד - כך ב"אינטרס הקטין" וכך ב"טובת הקטין" - ואולם דומני שלא אטעה אם אומר כי מרכז העיגול של "אינטרס הקטין" אינו זהה למרכז העיגול של "טובת הקטין" (כפשוטה). המושג "טובת הקטין" גורר אחריו את מושג ה"טובה" לעצמה; ומושג ה"טובה" הוא אמורפי וחמקמק ממושג ה"אינטרס", ונושא הוא בבטנו משהו ממושג ה"טוב" שאינו לענייננו כלל. ענייננו אין הוא לא ב"טוב" וב"רע" אלא בזכויות ובחובות. הנה-כי-כן, "טובתו" של קטין היא כי יזכה באם ובאב אוהבים, בבית חם, באם שיוכל לבכות בזרועותיה. האם מושג ה"טובה" מתאר נכונה צרכים אלה של קטין? והרי צרכים אלה אינם אלא אינטרסים שאנו מכירים לקטן עד שיגדל והיה לאיש. איש אינו עושה לקטין לא "טובה" ולא "טובות" בספקו לו צרכיו אלה. בסוף כל הסופות, עניינו של המשפט ועניינם של בתי-המשפט הוא בזכויות (ובחובות) - קרי: באינטרסים בני הגנה- וייטב לכול אם נישאר בגדרותינו. במקרים רבים - אפשר במרבית המקרים - לא יהיה שוני בין "אינטרס" לבין "טובה", ואולם אם הסכמנו כי "טובת הקטין" אינה אלא "אינטרס הקטין", ראוי לנו שנחשוב ונחליט על גדרי ה"אינטרס" ולא על גדרי ה"טובה"."
{דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, תק-על 95(3), 2156, 2186 (1995)}

7. ידועה/ידוע בציבור
כב' השופטת ר' רוזנפלד:
"השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על-פי הדין.
השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהיעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית."
{ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב נ' קרן הגמלאות המרכזית, תק-אר 2001(2), 597, 600 (2001)}

* * *
כב' השופט א' גולדברג:
"הגדרתה המשפטית המדוייקת של "ידועה בציבור כאשתו", היא קשה כקריעת ים סוף, או בלתי-אפשרית כפתרון בעיית ריבוע העיגול. ניתנו לנו שלושה נתונים: ידועה, בציבור, כאשתו, ולא נתפרש לנו מקורו של הידע. לא זהותו של הציבור ואף לא מהותה של "האישיות", שהציבור היודע מייחס לזוג הבלתי-נשוי. הווה אומר: משלושה נעלמים עלינו לעשות נגלה אחד."
{ע"א 42/65 דרדריאן נ' עמידר, פ"ד יט(3), 259, 261 (1965)}

* * *
כב' השופט חיים כהן:
"אישה שנתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה, את מעשי ידיה ואת אהבת ליבה, שנשאה אותו בסבלו ועודדה אותו בצרתו - למה ייגרע חלקה, לעניין אותן טובות ההנאה הסוציאליות למיניהן, אך באשר אין בידה תעודת נישואין? המדינה שוקדת על מתן זכויות אלו לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח, ובאשר רכשו להן כלפי מפרנסיהן אלה, בעמל כפיהן ובמסירות נפשן, זכויות שהמדינה מכירה בהן ודואגת למימושן. לפי החוקים המקנים זכויות אלו, הרי אין הן תלויות לא בקיום דין פלוני ולא בקיום רישום פלמוני; הן מותנות בכך שאמנם חיה האישה עם אותו האיש תקופה ממושכת, ולהוכחת חיים משותפים אלה דייה בידיעת הציבור שהם כאילו בעל ואישה.מוסד זה של הידוע בציבור חשוב הוא להשגת תכליות משפטיות שונות."
{ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' רות סופיה פסלר, פ"ד טז 102, 109 (1962)}

* * *
א' מצא במאמרו:
"יש טעם רב בהשקפה, כי אין לגזור גורלם של בני זוג ,ידועים בציבור, על-פי חריצותם של הולכי-רכיל, אלא יש להכריע בזכויותיהם על-פי טיב הקשר שהתקיים ביניהם והמהות האמיתית של יחסיהם. מצד אחד קשה למצוא צידוק, עיוני או מעשי, לקיום התנאי של ידיעה מוטעית בציבור בדבר היות השניים נשואים כדין. הניסיון של דורנו מעלה, כי מקריהם של זוגות, הקשורים זה בזה בעבותות של אהבה ורעות, וחרף זאת אינם יכולים לבוא בברית הנישואין כדת משה וישראל, מתרבים והולכים. המחוקק לא התעלם מצרכיהם ונחלץ להעניק לבני זוג כאלה (לעיתים לאישה בלבד) - זכויות שונות, המעמידות אותם - מבחינת אפשרות ההנאה מתחיקה בעלת אופי סוציאלי - במצב שווה, או דומה, למצבם של בני זוג נשואים. בכל מקרה כזה חזקה על בני משפחותיהם הקרובים, ואף על ידידיהם ומכריהם, של בני הזוג, כי אלה יודעים את האמת לאשורה, כי השניים לא נישאו מעולם כדת וכדין. ידיעתם של אנשים אחרים, רחוקים יותר, כגון שכניהם של בני הזוג, חבריהם במקומות עבודתם, בעלי חנויות בסביבת המגורים וכיוצא באלה, תלויה באחד משני אלה : גילוי ליבם של בני הזוג אשר בתום-ליבם יגלו את האמת המסתתרת מאחורי חייהם המשותפים, או בחריצותם של הולכי רכיל, ואם ירצו להוכיח זכאותם, לפי חוק פלוני או לפי הסכם פלמוני, במה זו תיבחן? האם על-פי המהות והתוכן של חייהם המשותפים, כוונותיהם ההדדיות, שותפות הגורל שבה קשרו את עצמם, או שמא בנכונותם להדיר מבית-המשפט את העדים היודעים את פרטי חייהם לאשורם, ולקרוא לדוכן העדים דווקא את היודעים פחות מכל, את הזרים, אשר חשבום, בטעות, לנשואים כדין?"
{א' מצא " 'ידיעת הציבור' ו'הידועה בציבור' " עיוני משפט כרך ב', 230, 236-235}

* * *
כב' השופט י' כהן:
"לו רצה המחוקק להסתפק בקיום היחסים בין גבר ואישה לשם הקניית הזכויות של 'הידועה בציבור', יכול היה וחייב היה להביע רצונו זה בלשון פשוטה כגון על-ידי מתן זכות לאישה כאשר הגבר והאישה חיו יחד כדרך בעל ואישה. המחוקק, מטעמים משלו, יצר את המונח, ידועה בציבור כאשתו, ועל-ידי כך תלה את הזכויות במציאות ידיעה מוטעית בציבור, שהאישה הייתה, אשתו, של הנפטר. 'הידועה בציבור כאשתו' נאמר ולא - 'הידועה בציבור כפילגשו'. 'אשתו' פירושו הפשוט והיחידי - אישה הנשואה לו. המסקנה היא - שאין אישה נהנית מזכויות 'הידועה בציבור' כל עוד לא הוכח, שאכן 'ידע' הציבור שהיא אשתו של המנוח. אפשר למתוח ביקורת על הדרך בה הלך המחוקק, שהיא כנראה תוצאה של פשרה, בין הרצון להקנות זכויות לאישה, אשר כביטויו של כב' השופט כהן 'נתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה', ובין שמירה, לפחות למראית עין, על מושגי מוסר הרווחים בקרב חלק ניכר של הציבור. ברם, אחרי שהמחוקק הביע את רצונו בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, חלילה לו לבית-המשפט, להרחיב או לצמצם את משמעות הביטוי שבו בחר המחוקק, מתוך נימוקים שבמוסר או בתועלת, שכבודם במקומם מונח, אך הם מוציאים את הכתוב מידי פשוטו...
הביטוי "ידועה בציבור" או "ידוע בציבור" קנה לו כבר שביתה בשפה המדוברת, כתיאור מצב של חיי אישות קבועים, ללא נישואין, אולם בשפה השגורה בפי הבריות אין מוסיפים את המילה "כאשתו" או "כבן זוגו" לביטוי הנ"ל ויש טעם בדבר. בלשון המקובלת כשמדברים על "ידועה בציבור" מתכוונים דווקא לאישה, שידוע עליה, שאיננה נשואה לגבר שאיתו היא חיה. יש על-כן הבדל בולט בין "ידועה בציבור" ובין "ידועה בציבור כאשתו".:
{ע"א 481/73 אוסקר רוזנברג, עו"ד, בתוקף תפקידו כמנהל עזבון המנוחה אלזה ברגמן נ' אפרים (ארנסט) שטסל, פ"ד כט(1), 505, 514-513 (1974)}

* * *
כב' השופט צ' ברנזון:
"יש כאן שני יסודות : חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזוע בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, למשל, שבהם הגבר מקיים מאהבת או ידידה ועושה זאת בעיקר להשגת סיפוק מיני בחיק אישה, ואולי גם כמקום מקלט למתן פורקן לנפשו מחיי נישואין בלתי-מוצלחים ומדכאים; והאישה, הפילגש - אצלה תופש בדרך-כלל מקום נכבד מצבו החמרי ומעמדו החברתי של האיש המשמש לה פטרון וגומל חסדים, ותמורת זאת היא מעניקה לו את חסדיה הגופניים.
היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והאישה משמשת לו עקרת בית. משק בית משותף כזה נבדל מהנעשה, למשל, בהעסקת עוזרת או מטפלת, גם כשקורה והמעסיק מקיים עמה יחסי מין. גם במקרה כזה עשויה האישה לעשות את עבודות הבית ולטפל בענייני הגבר, אבל זהו חלק מסידור ענייני שבו היא מקבלת חלק מגמול עבודתה במגורים ובמזונות בבית מעסיקה."
{ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, פ"ד כד(1), 617, 620-619 (1970)}
כב' השופטת ר' רוזנפלד:
"השאלה בדבר הכרה באישה כ"ידועה בציבור" כאשתו של פלוני היא עניין שבעובדה אותו יש להוכיח בראיות. לעניין זה יש צורך בראיות כי האישה הייתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושבציבור קיבלו את השניים כבעל ואישה, וכך התייחסו אליהם.
יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זו או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על-פי הדין.
השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי.
יצויין כי גם בהיעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית."
ע"ע (ארצי) 1016/00 ט' ליובוב נ' קרן הגמלאות המרכזית, תק-אר 2001(2), 597 (2001)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"על הפרשן לעשות כל מאמץ אפשרי - במסגרת נאמנותו לתכלית של דבר החקיקה - ליתן ללשון החוק אותה משמעות שתמנע הפליה ותקיים שיוויון. חובה זו תומכת בגישה הפרשנית - אליה הגענו במישור של התכלית הספציפית - כי הדיבור "בן זוגו" בהסדר של תביעת התלויים בפקודה משתרע הן על האלמנה הנשואה והן על האלמנה הידועה בציבור.
אלה הם הטעמים המונחים ביסוד עמדתי, כי הדיבור "בן זוגו" בפקודה, בכל הנוגע לזכות התלויים במנוח, כולל בחובו גם ידועה בציבור."
{ע"א 2000/97 נ' לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 99(4), 84 (1999)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"המושג "תקנת הציבור" הוא מושג-גג, המשקף את מלוא המדיניות המשפטית של שיטת המשפט כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקה גם יחד. בין אלה קיימים "כלים שלובים" המתגבשים בתודעתו של הציבור הנאור. אך טבעי הוא, שקו חקיקתי עקבי משקף תקנת ציבור אשר לה השפעה - גם אם לא הכרעה - על הגיבוש הסופי של תקנת הציבור הישראלית. מתוך הגישה ההלכתית, אשר הכירה במעמדם של הידועים בציבור ובכך המשיכה בקו אותו החל המחוקק, ניתן להצביע על ארבעה סוגי עניינים, או מישורים: המישור הראשון, עניינו פירוש הוראות החוק המתייחסות לידועים בציבור. בהקשר זה ניתן להצביע על-כך כי בית-המשפט "הרחיב את גבולות מוסד הידועים בציבור, ...הוא צמצם את הדרישות הפורמליות והקל בנטל הראיות הנדרש, כדי להרים את נטל השכנוע להוכחת מצב של ידועים בציבור... המישור השני, עניינו הלכות שיפוטיות, שנפסקו תחילה לעניין בני זוג נשואים, ואשר הוחלו גם לעניין הידועים בציבור. כך, למשל, נפסק כי הלכת שיתוף הנכסים חל גם לעניין החיים יחדיו כידועים בציבור. "בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת-דעתם של בני הזוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור"... המישור השלישי, נוגע להלכות החוזה האסור. חוק הוא כי חוזה הנוגד את תקנת הציבור בטל... במסגרת הוראה זו נפסק כי חוזה בין ידועים בציבור אינו נוגד את תקנת הציבור ואינו בטל. כך, למשל, נפסק כי הסכם מפורש למזונות בין ידועה בציבור הנשואה לאחר ואשר ננטשה על ידו לבין הידוע בציבור שלה, אינו בטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור.
מישור רביעי עניינו הפעלת סמכות שלטונית. לשר הפנים הסמכות לרשום פרטי מעמד אישי במרשם. התעוררה השאלה, אם יש לרשום ידועים בציבור אשר ערכו טקס נישואין פרטי כנשואים. נפסק, כי אם קיימת מניעה ממשית - בין מניעה הנעוצה באיסור מן הדין ובין מניעה עובדתית - לנישואין כדת וכדין, יהא על שר הפנים לרשום את בני הזוג במרשם האוכלוסין כנשואים, ובלבד שיצטיידו בפסק-דין של ערכאה דתית הקובע את מעמדם האישי של בני הזוג עקב מעשה הקידושין הפרטי...
שיטת המשפט בישראל, בדומה לשיטות משפט מודרניות בדמוקרטיות נאורות, שומרת על סטטוס הנשואים, ואינה מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה. אכן, לעיתים ניתן לנמק תוצאה זו בטובתם של הידועים בציבור עצמם... אך תהא טובתם שלהם אשר תהא, לא הרי נשואים כדת וכדין, עליהם חל מכלול דינים הקשור לסטטוס הנישואים, כהרי ידועים בציבור, אשר אינם נהנים ממעמד הבכורה של סטטוס הנשואים."
{בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, במשרד הפנים, פ"ד מז(1), 74, 787-786 (1993)}

* * *
כב' השופט י' קדמי:
"בלשון בני האדם - כל בני האדם - הדיבור "זוג", בהקשר החברתי, מבטא חבירה של שני פרטים משני המינים, ל"חיים משותפים", במשמעות הראשונית של הדיבור כאמור לעיל; ואם מבקשים אנו לשנות את משמעותו של המושג - עלינו לעשות כן בראש ובראשונה במישור המושגים הלשוניים הבסיסיים של שפתנו, ולקבוע שינוי זה, במפורש, בדברי החקיקה המתייחסים לעניין זה. ללא קביעה מפורשת - החוק מבטא את המשמעות הלשונית של המושגים שהוא נוקט בהם, אלא-אם-כן נאמר בו אחרת.
החוק מדבר בלשון בני אדם, שהרי לבני האדם הוא נועד; ובמקום שמבקשים אנו לסטות מלשון בני האדם ולדבר "משפטית" - יש לעשות כן בהוראה מפורשת, ברורה וחד-משמעית מטעמו של המחוקק. בהקשר הנדון כאן, צריך שתהא זו הוראה המשנה במכוון את משמעותו הלשונית של המושג "זוג" בהקשר החברתי ומעניקה למושג זה, לצורך העניין, משמעות אחרת, שונה מהותית מזו שיש לו בלשון הנוהגת."
{בג"צ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יונתן דנילוביץ, פ"ד מח(5), 749, 772-771 (1994)}

8. ירושה ועזבון
"על-פי הכלל הגדול הנקוט בידינו "מצווה לקיים דברי המת"."
{כתובות סט, ב'; גיטין, יד, ב'}

* * *
ש' ז' חשין בספרו:
"אדם ניכר בצוואתו, זו שירת חייו האחרונה."
(ש' ז' חשין דמויות מבית-המשפט (מסדה, התשי"ג), 147}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"עיקרון-יסוד הוא במשפט הצוואות - והוא ראשון ונעלה בין נעלים - כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם - ואדם הוא כל אחד מאיתנו - לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר-מות, וכי על-פיו יישק דבר."
{ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3), 705 (1994)}
כב' השופט ש' ז' חשין בספרו:
"יש לבקש את המניע החשוב ביותר המביא בני אדם לבתי-המשפט בדרישה לבטל צוואות הנעשות על-ידי אבות, אמהות, בנים ובנות, אחים ואחיות וקרובי משפחה אחרים. שהרי על צד האמת מוזר הדבר ומפליא מאוד: הנה חי לו אדם כל ימיו בדחקות ובצמצום, הוא טרח ועמל ויגע עד אשר עלה בידו לציבור לו מעט רכוש, ובהגיע יומו הוא כותב את נכסיו, פרי עמל כפיו, לאשר ימצא חן בעיניו, באים אחר כך בניו, או יורשיו אחרים, ומבקשים לבטל את צוואתו. ותמהים בני אדם על אותם בניין ויורשים כמה תמיהות: ראשית אומרים הם, הרי אין זו מן המידה להילחם נגד אדם שאינו יכול עמוד נגדך, שנית, הרי אין זה כספך, לא עמלת עליו, לא צברת אותו, לא חלית, לא דאגת לאיסופו, ומה זכות מוסרית יש לך לדרוש ביטול רצונו של מישהו אחר - והוא בעל הרכוש - מפני רצונך אתה על-מנת להתעשר? ושלישית, הן רצונו של אדם ומיטב חלומותיו גלומים בתוך דיברי צוואתו, ואף חכמים כבר הורו, כי "מצווה לקיים דברי המת", ומה לך כי תבוא לשים לאל דברי המת ואמרי חכמים? האמת ניתנת להאמר, כי טענות אלה וכיוצא בהן נכבדות הן עד למאוד..."
{ש' ז' חשין דמויות מבית-המשפט (מסדה, התשי"ג), 243-242}

כב' השופט ח' כהן:
" "קו-היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושתו אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה... ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק), ואין מסכלים רצונו של המת מפאת פגמים שבצורה בלבד."
{ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה על-ידי האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1), 98, 103-102 (1977)}

כב' השופט מ' חשין:
"נקבצו ובאו מכל עבר אחים ואחיות רעים אלה - אונס, איום והשפעה בלתי-הוגנת - והורנו המחוקק כי צוואה שנעשתה מחמת אחד מהם דינה שהיא בטלה.
המשותף לבני משפחה רעה זו - וייווספו אליהם התחבולה והתרמית - שכל אחד מהם לעצמו, ובדרכו, פוגע ברצונו החופשי של המצווה כיצד ייחלק רכושו לאחר פטירתו. ואכן, כך ראוי כי ייעשה לצוואה שרצון בעליה בכותבו אותה נפגם שלא-כדין. כלל-יסוד הוא במשפט הצוואות, שיש לכבד את רצונו של המת: מיצווה היא לקיים את דברו ואנו החיים נעשה לחלוקת רכושו לאחר-מות כרצונו וכבקשתו. במה דברים אמורים, ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה, שהרי רק רצון אמיתי ועצמאי וחופשי הוא רצון המצווה; ואילו במקום בו נפל פגם ברצונו של המת, מיצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה. במקרה מעין זה, אין הצוואה מבטאת כלל את רצונו האמיתי של המצווה, ועל-כן נקיים את מצוותו ה"קונסטרוקטיבית" ונחלק את רכושו כהוראות חוק הירושה." (פסקה 11 לפסק-הדין)
"כל אחד מאיתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השיגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה"אמיתי" של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף. החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי-הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת-שיגרה - מעשה-שבכל-יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי. המושג "אי-הגינות" הוא מושג-מסגרת, ותוכנו יימצא בהכרעות אינדיבידואליות שתיעשנה מעת לעת, על-פי השקפות הפרט והכלל בתקופה מסויימת ובמערכת מסויימת (תקופה ומערכת שהמנוח עצמו היה חלק מהן, ואשר על-פיהן - כך יש להניח - כיוון את מחשבותיו ואת מעשיו). לעולם נכוון מחשבתנו אל עיקר העיקרים, והוא: רצונו החופשי והאמיתי של המנוח; ונקיים את צוואתו אם נדע כי רצונו לא נפל בו נגע, כי את רצונו-שלו עשה ולא את רצון זולתו." (פסקה 13 לפסק-הדין)
"אכן, זו דרכו של המשפט, שמעמיד הוא מעת לעת חזקות-שבעובדה לסוגי אירועים טיפוסיים, אירועים שהראיות בהם תהיינה על הרוב ראיות נסיבתיות בלבד, וכך עוזר הוא לשופט להגיע לכלל הכרעה בשאלות-שבעובדה, הכרעה שאחרת הייתה נתונה במידה רבה יותר לנטייתו הסובייקטיבית של השופט... למותר לומר כי חזקה-שבעובדה - עצם קיומה ועוצמתה - תשתנה מעניין לעניין על-פי נסיבותיו. כך, למשל, לא הרי צוואה שנכתבה לטובתה של אשת המנוח, לאמור: לטובת מי שהייתה חברתו לחיים של המנוח - ואשר במהלכם הרגיל של הדברים, שוב כחזקה-שבעובדה, היא שאמורה להיות הנהנית - כהרי צוואה שנכתבה לטובתו של זר, וביחוד כך במקום שיש בני-משפחה קרובים למצווה. הדברים מדברים בעד עצמם ואין הם צריכים לא פירוש ולא ביאור." (פסקה 16 לפסק-הדין)
"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח - כדבר המובן מאליו - כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת כדי הכרזת צוואתו כבטלה? הנה זה אותו זקן חולה ומסכן (והוא אינו המנוח) שאשתו מתה על פניו ואילו בניו נטשוהו לאנחות כדי כך שאין הם מטריחים עצמם לשאול לשלומו. הנפש החיה האחת המטפלת בו והסועדת אותו בחוליו וברע-לו היא אישה זרה. אותה אישה עושה את מלאכתה באי-חשק ובאין כל יחס נפשי למנוח. ואולם המנוח, כאדם התלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים. יתירה מזאת: הוא רוצה שהאישה תדע על-כך שהוא עומד להוריש לה את כל רכושו כדי שתמשיך לטפל בו כיאות. חודשים ספורים נותרו לו - אפשר פחות מכך - וחייו כולם מתמצים ומרכזים עצמם באותה פיסת-חיים קצרה שניתנה לו. אין ספק שמצבו הנפשי והפיסי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? כל עוד יודע הוא אותו זקן להבחין בטיבה של צוואה - לאמור, כשיר הוא על-פי חוק לערוך צוואה ולחלק את רכושו אחרי-מות כאוות-נפשו - מנין ניטול זכות לעצמנו שלא לקיים דבר שהורה אותנו לקיימו?
הבה נבחן את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהירהורי ליבנו? האין אנו נוטעים באותה הנחה - אפשר מבלי-משים ושלא בכוונה - אי-נחת מדבר הצוואה לגופה, שאדם אשר נכנס לחיי המנוח חודשים ספורים לפני מותו יזכה כך, כמו לפתע, בכל רכושו? אכן, המערכת הניצבת לפנינו ניחנה ברגישות יתירה - הגבול בין השפעה על דרך הסתם לבין השפעה בלתי-הוגנת יכול שיהיה דק-מכל-דק - ועלינו להלך בזהירות ובתבונה. זאת ביקשנו לומר: שומה עלינו להישמר מפטרנאליזם שאינו במקומו, ומוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו.
ברגיל מותיר אדם את רכושו אחרי-מות לבני משפחתו; זו דרך העולם וזו ציפיית הילדים והאישה (או האיש). ואולם זכאי הוא הזקן הבודד והנעזב - אם זה רצונו - לקנות לעצמו תשומת-לב על דרך של חלוקת רכושו לאחר-מות ולו לאדם שהכיר בשבועות חייו האחרונים. העובדה שהמנוח מותיר את רכושו לאישה שטיפלה בו בימיו האחרונים - והיא אישה זרה - לא בהכרח יש בה כדי לייצר חזקה-שבעובדה על דבר השפעה בלתי-הוגנת." (פסקה 17 לפסק-הדין)
{ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075, 1081 (1995)}

כב' השופט י' מלץ:
"כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת "כבוד המת", השלוב בעיקרון הכללי של "כבוד האדם", אשר היה לעיקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית-משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריו, שזורה כחוט השני העמדה, לפיה: בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר."
{ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22, 29-28 (1993)}

* * *
כב' הנשיא א' ברק:
"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה... הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת או מגבילה את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה - בטילה. כמו-כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל... החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה... גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? אכן, שיטות משפט המכירות בצוואה משותפת והדדית קובעות כי כוח החזרה של המצווה מוגבל הוא... עם זאת, שיטות משפט אלה מכירות בדרך-כלל בהסכם בדבר ירושתו של אדם, ואילו המשפט הישראלי אינו מכיר בכך (סעיף 8(א) לחוק הירושה). על רקע זה מתעוררת השאלה מה הדין בישראל? באימרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" ... תוצאה זו קשה היא. במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך המצווה השני לנאמן. יתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)."
{ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5), 703, 711-710 (1999)}

* * *
כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק בספרו:
"ביסוד הצוואה עומד החופש של המצווה לשנותה בכל עת שירצה. חופש זה פג רק עם מות המצווה. ליורשים על-פי הצוואה אין אינטרס הסתמכות שהדין מגן עליו. רצונו של המצווה הוא המונח ביסוד הצוואה. מכאן מרכזיותו של 'אומד-דעת המצווה' בפרשנות הצוואה. הנחות יסוד אלה אינן מובנות מאליהן בצוואה המשותפת. לכאורה, דינה של צוואה משותפת דומה לחוזה יותר מאשר לצוואה. הרצון המכריע המונח ביסודה אינו הרצון הנפרד של כל מצווה, אלא הרצון המשותף של שני המצווים... ההסדר הקיים בכל הנוגע לצוואה המשותפת אינו מניח את הדעת... קושי נוסף הקיים הוא בגישה כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעיקרון תום-הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום-הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד-צדדי את הצוואה)... נראה לי כי היה ראוי למחוקק לנקוט בעניין הצוואה המשותפת - ובעיקר זו ההדדית - עמדה ברורה: אם לשלילה - יאמר הדבר במפורש; אם לחיוב - ייקבעו הוראות התומכות בצורת צוואה זו, והנותנות לה תוקף. המצב הקיים, שבו קיימת הכרה בצוואה המשותפת כצוואה של יחיד- טומן בחובו קשיים עיוניים ומעשיים גם יחד, וספק אם הוא תואם את הציפיות הסבירות של המצווים."
{א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה, כרך חמישי (התשס"א), 72-68}

* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"...מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה, אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי-הוגן, על-ידי אחר, של הנסיבות... הדרך ונסיבות הפעלתה של ההשפעה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים המצביעים על-כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.
כמוזכר נוצרת, למשל, מערכת נסיבות כאמור כאשר מי שמשפיע על המצווה, מנצל את תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה; השפעה המביאה לבטלות צוואה היא, למשל, השפעה שביטוייה בלחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש, שאין לו כוח להתנגד, המביא את המצווה לכך שהוא מסכים לאמץ דעתו של האדם המשפיע. הסכמה בנסיבות כאלה ניתנת בלית ברירה ובשל חוסר הכוח להתנגד או להתמודד עם ההשפעה בשל מצבו או בשל תלותו של המצווה במי שמשפיע עליו. אך מובן שאין לראות באמור לעיל אלא הדגמה ולא תיאור ממצה. העיקרון המודגש כאן הוא כי היסוד הבלתי-הוגן אשר בהשפעה שסעיף 30 לחוק הירושה מזכיר אותה, ביטויו יכול להיות, בין היתר, בניצול של תלות גופנית או נפשית עקב מצב חמור של מחלה - לצורך עריכת מעין תכתיב בדבר תוכן הצוואה, הנראה כנכון וכרצוי למי שמשפיע את השפעתו על החולה."
{ע"א 133/84 ש' רכטמן, עו"ד נ' רחל זיסמן, פ"ד לט(4), 769, 773-772 (1986)}

* * *
כב' השופט י' שילה:
"אולי מן הראוי לעמוד כך בקצרה על תורת "קיום בקירוב" של צוואה לפי המשפט האנגלי (CYPRES) כדי להבחין את עיקריה מכללי הפירוש שבסעיף 54 לחוק הירושה שלנו. בהתאם לתורה זו, כאשר אמנם הבהיר המצווה את כוונתו, אך הוראתו הברורה אינה ניתנת לקיום כלשונה, כגון ציווה אדם מנה לבית יתומים פלוני ואותו בית היתומים נסגר, הרי יש מקום לנקוט צעד, שבא לבצע את כוונתו הברורה של המצווה, אם כי בדרך שונה במקצת, אשר - מניחים אנו - הייתה מקובלת עליו, אילו ניתן היה לשאול אותו, כגון להעביר את המנה שציווה לבית היתומים שבינתיים עבר מן העולם לבית יתומים דומה לראשון מבחינת מתכונת החינוך והרכב החניכים. בהחלת עיקרון ה - CYPRES יודעים אנו את כוונת המצווה ומקיימים אנו את רצונו, אם כי בדרך שונה במקצת. אין אנו חותרים לבירור כוונת המצווה מתוך נכונות להסתפק במשהו, שנראה לנו כקרוב בלבד אליה.
תורת ה - CYPRES נבדלת איפוא במיוחד מההלכה, המפורטת בסעיף 54(א) לחוק הירושה, בכך שסעיף 54(א) דן בבירור כוונתו של המצווה כשאינה עולה בבהירות מתוך לשון הכתוב, בעוד אשר תורת ה - CYPRES מופעלת אך ורק כשהכוונה ברורה ולא ניתן להגשימה בדרך המסויימת, שאותה קבע המצווה, אך ניתן לעשות כן בדרך קרובה, אשר יש להניח בבירור, כי אילו ידע עליה המצווה היה מאמצה."
{ע"א 102/80 חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4), 739, 749-748 (1982)}

* * *
כב' השופט מנחם בן דוד:
"כך למשל לית מאן דפליג כי אישה החיה יחד עם גבר, ללא נישואין, שנים רבות ואף יולדת לו ילדים, אינה זכאית לרשת אותו אם פורמלית הוא עדיין נשוי לאחרת וזאת גם אם נישואין אחרונים אלה חדלו מזמן לשאת כל פן ממשי. וכך אותה אישה לא תִימָנה על יורשי הגבר עימו חיתה ולוֹ ילדה בעוד שילדיה - ילדיהם, יהיו ליורשיו של הגבר. הוא שאמרנו, הוראת החוק על-פי נוסחה המפורש, נועדה לפתור בעיה נקודתית בלבד וגם זאת במגבלות נוקשות ותוך הימנעות מחריגה מדיני המעמד האישי ואין בה, בהוראת החוק, כדי לסייע למערער."
{ע"א (נצ') 3245/03 ע' מ' נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי, תק-מח 2004(4) 2532, 2541 (2004)}

* * *
י' ויסמן במאמרו:
"...רצון לעשיה בנכסים היא דרך לביטוי אישיותו של האדם... ההגנה על רצון זה על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו, היא למעשה הגנה על אישיותו וחירויותיה. חירות השליטה בנכסים היא העושה אדם חופשי..."
{י' ויסמן "מושגי יסוד בדיני קניין - סקירה ביקורתית" משפטים יא תשמ"א 47,41}


כב' השופט צ' ויצמן:
"הרי שגם מחשבה והרהור זה של המנוחה לא גובשו לכלל מעשה. אפשר שיהרהר אדם אודות הנוסח הראוי לצוואתו, פעם יחשוב שיש להוסיף ולהטיב עם אחד ופעם לגרוע מחלקו של האחר, ואולם עד אשר לא יתיישב אדם בדעתו וייתקן צוואתו בדרך ובטכס הראויים לכך לא עשה ולא כלום. יותר מכך, מטיבעם של דברים אנו יודעים כי לא פעם יאמר אדם לחברו את אשר חברו חפץ לשמוע מבלי שיש לאומר כוונה לפעול בדרך זו... העובדה כי אמר אדם לחברו כי הוא רוצה לתקן צוואתו אין בא ללמד על גמירות-דעתו לעשות כן עד אשר יתקנה ממש. כאמור, רבות מחשבות בלב איש אך רק המעשה המוגמר אפשר שיקויים ויקבל את גושפנקת הערכאת השיפוטית שאם לא תאמר כך הרי שאין לדבר סוף."
{עז' (משפחה כ"ס) 2351/05 א' מ' נ' א' א', תק-מש 2008(1), 221, 229 (2008)}

* * *
כב' השופט י' מלץ:
"שני פנים לו לעיקרון כבוד האדם בענייננו:
א. כפשוטו, המתבטא בכיבוד רצונו האחרון של אדם...
ב. חירות הקניין, המתבטאת בחופש הצוואה וביטוי משתמע לה...
חירות, מטבע העניין, מולידה בצידה סכנה שמא תנוצל לרעה…
עם זאת, המחוקק הישראלי לא התיר חירות בלתי-מוגבלת של הורשה וקבע מספר הגבלות בדין …אשר על-פיהן עשוי חופש הצוואה של מי שעבר מן העולם להישקל על כפות המאזניים מול אינטרסים אחרים המשמשים את החיים כמו תקנת הציבור, כיבוד חוק וכיו"ב. וכך נמצא איזון בין "כבוד המת" ו"כבוד החיים" - שני הבטיו של עיקרון "כבוד האדם" במשפטנו …
כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעיקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית-משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על-פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת'."
{ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1), 22 (1993)}

* * *
ג' טדסקי במאמרו:
"בדיני הירושה בישראל שורר חופש הדיספוזיציה של המוריש. אמנם גלוי לכל הסיכון שלפי חופש הורשה זה ינהג המוריש בשרירות לב ויצווה מתוך מניעים פסולים אך לטובת העיקרון המקובל קיימים שני נימוקים רבי משקל: האחד הוא שבלעדיו קניין הפרט היה לקוי והשני כי בכל מקרה ומקרה של ירושה הנסיבות הן שונות ורק למוריש היכולת להכירן ולהעריכן."
{ג' טדסקי "זכויות מלבר לעזבון" משפטים יא (התשמ"א), 20, 30}

* * *
כב' הנשיא א' ברק:
"במתח הפנימי שבין "הגוף" (הטקסט של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה : האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או של כל אדם אחר... אכן, המצווה רשאי לשנות בכל עת את צוואתו. התחייבות (בחוזה או בצוואה עצמה) שלא לשנותה אינה תופסת... מטרת דין הצוואה בכלל - ודיני פרשנות הצוואה בפרט - הוא להגשים את רצונו ("אומד-דעתו") של המצווה...
לא הרי פרשנותה של צוואה כהרי פרשנותם של חוקה, חוק או חוזה. בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד-דעת המצווה. עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה...
קיים ועומד העיקרון - שגם הוא נגזר מהרצון לכבד את רצון המת - כי הרצון הקובע הוא זה שמצא ביטויו בלשון הצוואה. אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה... אכן, השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון."
{ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)}

* * *
גד טדסקי במאמרו:
"בפרשנות, נודעת חשיבות רבה לכלל 'מצווה לקיים את דברי המת' במשמעות של קיום כוונתו האמיתית של המוריש. עקרונות הפרשנות המקובלים מתחשבים גם בשוני שבין פרשנות החוזים לבין פרשנות צוואה, כי בחוזים על הפרשן להתחשב באינטרסים הנוגדים של שני הצדדים ואילו בפרשנות צוואה אין מקום להתחשבות דומה באינטרסים של הזולת ולכן גדולה יותר חירות הפרשן לחקור את כוונתו האמיתית של המצווה, וגם בולט כאן ביתר שאת מאשר בתחומים אחרים העיקרון הפרשני החותר להצלת העסקה כל אימת שהדבר אפשרי, תוך שמירת כוונתו העיקרית של המוריש, אפילו בהקרבת היבטים טפלים שלה."
{ג' טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט ו' (1979), 662, 672}

כב' השופט ד' לוין:
"הגשמת רצונו של המוריש הוא שצריכה, ככל שרק ניתן, להיות נגד עיני בית-המשפט ולהנחותו."
{ע"א 765/82 צ'סלר נ' עזבון המנוח אופל מנדל ישראל, פ"ד מג(3), 81, 85 (1989)}

* * *
כב' השופט ד' לוין:
"ראינו לא אחת בצוואות כי העדפותיו של המנוח מתבטאות ברצונו להנחיל את עזבונו או חלק משמעותי ממנו לכלל הציבור, למוסדות דת, חינוך ותרבות או למטרות נעלות אחרות ולאו דווקא להנחיל את רכושו ונכסיו ליורשיו הטבעיים. היו דברים מעולם.
יתרה מזאת, מוצאים אנו לא אחת כי למורת-רוחם של חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה רואה המנוח להעדיף אחד מהם או כמה מהם על פני האחרים. אלה העדפותיו, זה היה רצונו החופשי ובסתר ליבו ידע גם ידע על שום מה מבקש הוא להעדיף האחד על פני השני.
לא לנו לבוא ולבחון צדקת העדפות אלה, כי אם חלילה כך נעשה, נחטא ליסוד היסודות שבתורת הצוואות, כמוסבר לעיל.
מה שבית-המשפט כן מצווה לעשות על-פי חוק הירושה הוא לבחון ולבדוק, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה לעולם והאם נעשתה ונערכה מרצונו הטוב והחופשי של המנוח. בעשותו כן תהיה אוזנו כרויה לכל טענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת וכד', אולם, ההכרעה תיפול על-פי הכללים הבסיסיים אשר לידתם בחוק הירושה וגיוונם בהלכה הפסוקה."
{ע"א 1099/90 שילה שרוני ואח' נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4), 785 (1993)}

כב' השופט מ' חשין:
"אם כך תחילתה של הדרך - ובה נלך כל העת - שתי שאלות אלו תתייצבנה לפנינו, ובסדר זה: האחת, מה הייתה כוונתו של… כנלמד מצוואתו או "מתוך הנסיבות"…? והשניה, האם יכול היה המנוח לצוות כפי שציווה, האם אין רצונו עומד בניגוד להוראת חוק מחייבת ? שאלה זו השניה לא נתעוררה כלל בענייננו, ונעסיק עצמנו איפוא בשאלה הראשונה בלבד.
והנה, לבחינת כוונתו של המצווה אין די לנו אם נאמר לנתח אך את לשונה של הצוואה, ואם נספק עצמנו בהפיכה במילותיו של המצווה בצוואתו. בבחינתה המשפטית, צוואה אינה אלא כלי ומכשיר משפטי לקביעה מה ייעשה ברכושו של נפטר לאחר מותו, וככל נורמה משפטית עלינו לבוחנה ב"סביבתה הטבעית", קרי, בחברת הנורמות המשפטיות שעניינן ירושה, ובעיקר, למותר לומר, בתוככי חוק הירושה. משנמקם את הצוואה במקומה הראוי, נדע אף לשאול את השאלות שיש וראוי לשואלן, ושאלות אלו ינחו אותנו הדרך.''
{ע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח', פ"ד מו(4), 330, 335 (1992)}

9. מזונות
פרופ' ג' טדסקי במאמרו:
"הפעיל ביותר בין ספקי המזונות לנצרכים היא המדינה, בישראל ובארצות אחרות. בזמננו אין המדינה עשויה להשתמט מתפקיד זה (ומתפקידי סעד אחרים) והברירה היחידה העומדת בפניה היא: או לוותר על כל זכות חזרה, ואז יצטמק מוסד המזונות במשפט הפרטי או אפילו יבוטל כליל, לפחות מחוץ לגרעין המשפחה הפנימי (וכן יצטמקו או יבוטלו מוסדות משפט פרטי אחרים), או לעמוד על זכות החזרה מקרובי הנצרך. מדיניות אחרונה זו נבחרה בחוק המזונות הישראלי והיא מוצדקת לפי שיקולים חשובים. גם לחברת שפע אין משאבים ללא גבול ואנו עדים לכך, שהיא עלולה להיהפך פתאום לחברת צנע מסיבה זו או אחרת. מכל מקום, אין זה מוסרי להשליך את יהב הנצרכים על כלל משלמי המיסים ולפטור אדם מאחריותו הטבעית: 'ענייך קודמים לעניי עירך' וחובתך לענייך קודמת לחובת בני עירך להם. גם רצוי לטפח את רגש הסולידריות בין שארי-בשר בעידן שקשרי המשפחה נוטים להתרופף".
{ג' טדסקי "חיוב המזונות במשפטנו האזרחי" משפטים ו (תשל"ה-ל"ו) 242, 274}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"חובת המזונות על-פי עיקרון תום-הלב היא פונקציה של הנסיבות. היא אינה נגזרת מסטטוס משפטי, אלא ממצב עובדתי, העשוי להשתנות מעניין לעניין. עשויות להיות נסיבות בהן לא תהא כלל חובה לשלם מזונות; עשויות להיות נסיבות בהן תהא חובה לשלם מזונות. עניין לנו בחובת מזונות שאינה נגזרת מסטטוס שהוא חיצוני להסכם ולתום-הלב השולט בה, אלא נגזרת היא אך מההסכם ותום-הלב המפיח בו רוח חיים. כך, למשל, אם בת הזוג שלה תלות כלכלית בבן זוגה סולקה מבית המגורים, מחייב עיקרון תום-הלב על שני היבטיו כי היא תזכה במזונות כדי שתוכל לשקם את מצבה, ולתמוך בעצמה...
ניתן להסיק מעיקרון תום-הלב שלוש מסקנות עיקריות לעניין חובת המזונות. ראשית, המשך קווי המחשבה של הצדדים כמו גם ההגינות והיושר בין הצדדים מחייבים, כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר - אם במזונות ואם באמצעים אחרים - הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום מזונות. חובה זו הוכרה לעניין ידועים בציבור... היא צריכה לחול גם לעניין בני זוג אזרחי הארץ ותושביה, שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, תוך שנישואיהם אינם תופסים על-פי המשפט העברי... חובת המזונות מוטלת על כל אחד מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר. בהפעלתה חל עיקרון השוויון, הנגזר, במצב הדברים שלפנינו, מעיקרון תום-הלב ומשקף את תפיסות השוויון של החברה הישראלית... השוויון החל אינו שוויון פורמלי אלא מהותי.
הוא מתחשב בצרכים וביכולת של כל אחד מהצדדים.
אכן, עיקרון תום-הלב משמש צינור דרכו מוזרמים עקרונות היסוד של המשפט אל המשפט הפרטי בכלל, ואל דיני החוזים בפרט. אחד מעקרונות יסוד אלה הוא עיקרון השוויון. בדרך זו מוגשמת מטרה חברתית, הגוררת אחריה צדק חברתי."
{רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2), 213 , 236-235 (2003)}

* * *
שחר ליפשיץ במאמרו:
"כידוע, אחד ההבדלים המשמעותיים בין חיים כידועים-בציבור לחיים כנשואים הוא שבמקרה של ידועים-בציבור, אין נדרשים גירושים רשמיים להתרת הקשר. לפיכך, במקרה של ידועים-בציבור, צד מעוניין עשוי לסיים את הקשר באופן חד-צדדי ומיידי.
בהתאם לכך, כאשר מדובר בידועים-בציבור שהתקיים ביניהם דפוס של תלות כלכלית, משמעותה של הפסקה מיידית של המחוייבות הכלכלית עם התערערות היחסים תהיה בפגיעה קשה בבן הזוג התלוי כלכלית.
במקרה שמדובר בהם בבן זוג המתגורר בדירה השייכת לבן הזוג האחר תהיה זו פגיעה קשה במיוחד, שכן בן הזוג 'התלוי' עשוי להיות מסולק מיידית מדירת המגורים, בטרם התארגן כלכלית באופן שיאפשר לו השגת מדור חלופי.
על רקע מצב דברים זה, נראה לי כי שיקולים של הגינות, הגנה על צדדים חלשים והנכונות המודרנית להגן על הסתמכות, הגם שלא גובתה בהסכם מפורש, מחייבים לאפשר חיוב בעל אופי של מזונות משקמים גם במקרים של ידועים-בציבור."
{שחר ליפשיץ "נשואים בעל-כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים-בציבור" עיוני משפט כה (2002), 741, 830, 833}

10. אלימות במשפחה
"איש ואישה, זכו - שכינה ביניהם; לא זכו - אש אוכלתן.''
{חז"ל: סוטה יז, א (א)}

* * *
"ביטוי ספרותי מרשים, אחד מרבים, לרחשי-לב של בן זוג כזה נתן המספר, המחזאי והמסאי המפורסם פרנסואה מוריאק ביצרתו פקעת הצפעונים (עם עובד, התשכ"ד), 99-100:
'מכיר אני את ליבי, לב זה, פקעת צפעונים זו: הוא נחנק תחתם, ורווה את ארסם, ומוסיף להלום מתחת לרחש זה. פקעת צפעונים זו שאי-אפשר להתירה, שיש לגזרה במחי סכין, במחי חרב.' "
{מתוך בש"א (כ"ס) 248/03 (תמ"ש 2141/03) פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו (החלטה מיום 7.11.04)}

11. תקנת הציבור
כב' הנשיא א' ברק:
"בקביעת היקפה של "תקנת הציבור" נדרשת עריכתו של איזון פנימי בין ערכים ואינטרסים מתנגשים...
מהם הערכים והעקרונות אשר ההתנגשות ביניהם מעצבת את תקנת הציבור בסוגיה שלפנינו? מחד גיסא, עומד מוסד הנישואין והמרכזיות החברתית של התא המשפחתי. מכוחו של שיקול זה, אין להכיר בתוקפה של ההתחייבות שנותן אדם נשוי להינשא. מאידך גיסא, ניצבת התפיסה החברתית שהבטחות יש לקיים, ומי שמפר את הבטחתו וגורם נזק צפוי לשאת באחריות לכך. לדעתי, איזון פנימי בין ערכים אלה מוביל למסקנה כי ההסכם להינשא, גם אם בעת עריכתו היה אחד מבני הזוג נשוי, אינו עומד בסתירה לתקנת הציבור ואינו בטל ככזה. לכך כמה טעמים.
ראשית, מאז שנות השישים חל שינוי ניכר בתפיסתו של הציבור את המוסר ואת תקנת הציבור. בגישה החברתית ביחס לסיום קשרי נישואין ולתופעת הגירושין חלו תמורות משמעותיות. ההלכה כי הבטחות נישואין מצד אדם נשוי סותרות את תקנת הציבור התגבשה במשפט האנגלי בראשית המאה הקודמת... הלכה זו התבססה על התפיסה לפיה הפסקת הקשר עם בן הזוג החוקי לטובת קשר זוגי אחר, שבצידה הבטחה להתגרש ולהינשא נישואים חדשים, כל אלה אינם לגיטימיים. בתי-המשפט חששו שמתן תוקף להבטחה יעודד התנהגות בלתי-מוסרית (ניאוף) ואף פלילית (ביגמיה). ההלכה נקלטה במשפט הישראלי במתכונת מצומצמת, תוך התמקדות בעניין שיש לציבור בקיום מוסד הנישואין כתא ראשוני חברתי. הסכם הבא לפגוע בו, להרוס חיי משפחה, או "לקדם" גירושין נפסל מפני תיקונו של עולם... בפרשת ריזנפלד כתב השופט זילברג כי "מושגי המוסר המקובלים... רואים יחסי איש ואישה מחוץ לנישואין כדבר נקלה ופסול".
אין ספק, כי שמירתו של התא המשפחתי הינה חלק מתקנת הציבור בישראל גם בימינו אלה. האינטרס החברתי תומך בנישואין יציבים. מוסד הנישואין הוא מרכזי לחברה שלנו. על רקע זה ציינתי באחת הפרשות כי "במסגרת התא המשפחתי, שמירה על מוסד הנישואים הינו ערך חברתי מרכזי, המהווה חלק מתקנת הציבור בישראל" ... עם זאת, במהלך השנים השתנו התפיסות החברתיות ביחס לסיום קשר הנישואין ולתופעת הגירושין. ישנה הכרה בכך שגירושין הפכו חלק ממציאות החיים ... הסכמי ממון שעורכים צדדים לפני הנישואין, שדנים באפשרות של גירושין, אינם נחשבים כיום מנוגדים לתקנת הציבור. ניתן תוקף אף להסכמי גירושין מפורשים... גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום, ודיני הידועה בציבור - שבהתפתחותם תרמו המחוקק ובית-המשפט גם יחד - יוכיחו. ההלכה הישנה, המעמידה את תוקף החוזה על השאלה אם היחסים בין הצדדים מעורערים עד היסוד אם לאו, נראית בעיני כבלתי-תואמת את תפיסותיה של החברה הישראלית דהיום.
שנית, ההגנה על מוסד הנישואין לא תבוא בדרך של הקרבת זכויותיו של קרבן להפרת הבטחת נישואין. אין להטיל על הנפגע את מחיר התמיכה החברתית-משפטית במוסד הנישואין. זאת ועוד: כאשר אדם נשוי מבטיח להתגרש ולהינשא לאחר, יש להניח כי קשר הנישואין הוא רופף. בוודאי אין בו הנאמנות והחיבה ההדדית המאפיינים קשר זה. קשה להצדיק הגנה חזקה מצד המשפט על קשר חלש זה... יש לזכור בהקשר זה כי בירור "תקינות" הנישואין מחייב בדיקה חטטנית בחיי המשפחה של הזוג הנשוי. חיטוט זה בפרטים אינטימיים עלול לגרום סבל רב ומיותר לכל הנוגעים בדבר, ועדיף, כך נראה, לדבוק בהנחה כי כאשר אדם נשוי מתחייב להתגרש ולהינשא לאדם שלישי, נישואיו באותה עת אינם "תקינים".
שלישית, לא ההכרה בתוקף החוזה היא אשר מביאה לפגיעה בקשר הנישואין, אלא קשר הנישואין הפגיע הוא זה אשר הביא לעריכת החוזה. חסינות לאדם הנשוי, היוצר קשרים בינאישיים מחוץ למסגרת הנישואין תוך פיזור הבטחות, קשה לראות במה היא תורמת לביצור ולייצוב מוסד הנישואין. האדם הנשוי, הבוחר בקשר בינאישי מחוץ לנישואין, עושה כן מרצונו החופשי, ואין הדבר צריך להשליך על המעמד המשפטי או על הזכויות של מי מבעלי הדין ... הרס חיי הנישואין, כמו גם פגיעה אחרת בבן הזוג החוקי, נובעים מהתנהגותו של האדם הנשוי. התנהגות זו, ולא פסיקת הפיצויים, היא החותרת תחת מוסד הנישואין. התנהגות זו גורמת עוול כפול. הענקת פטור מאחריות (חוזית) בקשר להתנהגות זו, רק מחזקת את העוול שנגרם, מבלי לשרת תכלית חברתית אמיתית. במובן מסויים, הפטור אף נותן הכשר להתנהגות זו, באשר הוא מטיל את ההפסדים והסיכונים כולם על הצד השני.
רביעית, גם החובה לעמוד בדיבור ולקיים הבטחה מעוגנת בתקנת הציבור... יש להיזהר בבואנו לשלול תוקף מהסכם ולפטור צד מהתחייבות שנטל על עצמו... בצדק ציין כב' השופט ויתקון בפרשת ריזנפלד כי "הצד הסומך על הפסול שבהבטחתו והמבקש מפלט ממנה, אינו עושה כן מתוך מניעים טהורים ועל-פי רוב נמצא החוטא נשכר" (שם, 1027). מול הפגיעה האפשרית במוסד הנישואין ניצבים האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים עצמם והאינטרס הציבורי שבכיבוד התחייבויות."
{ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6), 209, 221-220 (2004)}