botox
הספריה המשפטית
ציתות לציטוט - מבחר אמרות חכמה, אמרי שפר וניסוחי לשון מיוחדים לעולם המשפט

הפרקים שבספר:

נזיקין

1. רשלנות - כללי
א' ברק בספרו:
"...בעוד שתורת המשפט הייתה תמיד ותהיה תמיד אבן הבריח לכל מחשבה משפטית, ספיקות מכרסמים באשר לנזיקין."
{אהרון ברק מגמות בדיני נזיקין, 1049}

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"המחוקק מנה מעשים ומחדלים היוצרים אחריות בנזיקין ובדרך זו ביקש להגדיר בדין מהי התנהגות מזיקה, היינו מה הן הפרות של חובה, אותן מבקשת הפקודה למנוע. החובה, אשר את הפרתה באים דיני הנזיקין למנוע, היא חובה כלפי בני-אדם באופן כללי או, בנסיבות נתונות, כלפי יחיד מסויים, אולם בכל המקרים סבות החובות על מניעתה של הפגיעה באחר. משמע, דינים אלה מתייחסים בראש וראשונה לזכויות הנפגעות או, במילים אחרות, לפגיעה או לנזק שנגרם עקב ההתנהגות המזיקה. המסקנה הנובעת מן האמור לעיל היא, כי מרכז הכובד בדיני הנזיקין בכלל ובדיני המטרד בפרט, הוא הנפגע והפגיעה אשר בה הוא נפגע ולנקודת ראות זו יש לתת ביטוי נאות - לא רק בקביעת הממצא, אם בוצעה עוולה אם לאו, אלא גם כאשר באים להכריע על מהותה של התרופה ההולמת."
{ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3), 785 (1976)}

כב' השופט י' אנגלרד:
"ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי-הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק."
{ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין ואח', תק-על 99(3), 1324, 1329 (1999)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג בפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על-ידי מאן דהוא תוך שהמטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים. האופן בו נוצר הקשר בין הרופא למטופל אינו משפיע על קיומה של חובת זהירות (מושגית) של הרופא כלפי המטופל מהרגע שהקשר ביניהם נוצר. אכן, אף מטופל הטוען כי הינו בריא ואשר נשלח לרופא על-ידי המעביד, מסתמך על קביעותיו של הרופא."
{ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח', פ"ד נ(3), 784, 791-790 (1996)}

* * *
כב' השופטת ד' דורנר:
"בקבלת החלטה בדבר טיבו של רף הזהירות הנדרש יש לאזן בין שני שיקולים עיקריים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על ניזוקים מפני פגיעה, ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על-מנת שיימנעו נזקים. לשיקול זה משנה-תוקף בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר על כף המאזניים חיי אדם, שלמותו הגופנית, ואיכות חייו. מן העבר השני מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים שבמהלך פעילותם עלולים נזקים להיגרם. הטלתה של חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול-דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית. היא עלולה לעודד תופעה בלתי-רצויה של "רפואה מתגוננת", המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מדי עלולה איפוא להוביל לידי הכבדה בלתי-ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם."
{ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2), 936, 959-958 (2002)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית-המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית-המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. זוהי, ללא ספק, חקיקה שיפוטית בדרגתה הטהורה ביותר."
{ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 116-115 (1982)}

א' ברק בספרו:
"סבירות היא אמת-מידה הבוחנת החלטה או התנהגות ביחס לשאיפה מסויימת תוך שהיא בודקת, אם בהחלטה או בהתנהגות, ניתן משקל מספיק לערכים השונים שיש לקחתם בחשבון. חוסר סבירות, או התרשלות, משמעותו אי-התחשבות בגורם או בגורמים רלבנטיים, או מתן משקל לא ראוי לגורם או גורמים רלבנטיים."
{א' ברק עוולות רשלנות, 1083, 1096}

* * *
כב' השופטת מ' בן פורת:
"השאלה אם קיום תמיד עדיף על פני אי-קיום (הפעם להבדיל ממוות) טרם נדונה בישראל, והיא עומדת לראשונה להכרעה בפנינו.
לפיכך השאלה היא כלום ייתכן שבמצב כלשהו יהיה אי-קיום (כאמור להבדיל ממוות) עדיף על פני החיים. לאחר ששקלתי בדבר התגבשה בי הדעה כי ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, בהם ניתן יהא לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. לעיתים תהא זו הנחה חברתית מוסכמת שמוטב היה לפלוני לא להיוולד מלחיות תוך מוגבלות חמורה. הנחה חברתית כזו תוסק אם במקרה נתון תהיה זו דעתו של "האדם הסביר" - מונח מושרש היטב בדיני הנזיקין. זהו, לפי השקפתי, בסיס משפטי והגיוני כאחד לקביעה שקיים אותו "אבדן", או קיימת אותה "גריעה", כנדרש בהגדרה של "נזק" בפקודת הנזיקין...
אין ספק שאחריותם של רופאים, בהם יועצים גנטיים, היא מעצם טיבה וטבעה כבדה, ובבוא בית-משפט לקבוע אם לייחס לרופא פלוני רשלנות, ישקול בזהירות ראויה שמא אין מדובר אלא בטעות מקצועית סבירה. כלל זה צריך כמובן להנחות את בתי-המשפט גם בנושא מושא הערעור. יחד-עם-זאת, איני רואה נימוק מיוחד להפחית מאחריותם של יועצים גנטיים על-ידי שלילת קיומה של העילה כאשר מתברר כדבעי קיומה של רשלנות מצידם. אחרי ככלות הכול מה שנדרש מהיועץ הגנטי הוא שיבצע בדיקה ראויה ויהא זהיר במידת הסבירות המקצועית בהסקת המסקנות הימנה."
{ע"א 518/82 ד"ר רינה זייצוב ואח' נ' שאול כץ ואח', פ"ד מ(2), 85, 101-100 (1986)}

* * *
י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין:
"כלל גדול בדיני חיובים הוא כי על הניזוק להקטין את נזקו. הוא נושא בנטל לנקוט האמצעים הסבירים כדי להפחית את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשהו של האדם שפגע בזכויותיו. עיקרון הקטנת הנזק ... קנה לעצמו שביתה במיוחד בדיני החוזים, אך במשפט המקובל הוא חל במידה שווה אף בתחום דיני הנזיקין. גם הפסיקה המקומית קיבלה כהנחה מובנת מאליה את תוקפו של העיקרון בדיני הנזיקין הישראלים."
{י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, ירושלים, תש"ל), 12)

* * *
כב' השופט מ' שמגר:
"גם מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, אם נדרשת מן הגורם המתרשל הראשון חזות מראש של המעשה הזדוני, כאחת מן התוצאות האפשריות של המעשה או המחדל המהווים אם האשם של הגורם המתרשל הראשון."
{ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס, פ"ד לג(2), 785, 802-801 (1978)}


כב' השופט א' ברק:
"העוולות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינן "איים" של אתריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. זאת ועוד : העוולות אינן מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממילא מתחום המשיכה של עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה. חלקן של הרשתות אינן "תופסות" מערכת עובדות נתונה. לעיתים נתפסת מערכת עובדות נתונה על-ידי רשת אחת בלבד. לעיתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות, הכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות. גישה "פונקציונאלית" זו מתבקשת, כאמור, מההיסטוריה החקיקתית ומהמבנה של פקודת הנזיקין (נוסח חדש). היא חיונית, אם מבקשים לשמור על חיוניותה של הפקודה. גישה פורמאלית, שמלשון ההן של כל עוולה נלמד על הלאו שמחוצה לה, אין בכוחה להתמודד עם הבעיות החדשות, אשר המציאות יוצרת. דיני הנזיקין צריכים לפתור לא רק את בעיות העבר אלא גם את בעיות ההווה והעתיד. הם צריכים להיות גמישים ומותאמים לצורכי החיים המשתנים. לא מבצרים סגורים אלא ערים פתוחות, הקולטות סיכונים חדשים ואירועים שלא ניתן היה להעלות על הדעת את קיומם, הוא הדבר הדרוש לנו בדיני הנזיקין. אל לנו ליתן לצורות התביעה האנגליות הישנות להשתלט על מחשבתנו. אל לנו לאפשר להן לשלוט בנו, לא מהקבר...
אכן, לא פעם הוכרה חובת הזהירות המושגית ביחסים שבין גוף ציבורי (כמו המדינה, עיריה, מועצה מקומית) לבין המשתמש בדרך הציבורית, בגן הציבורי, בבריכת השחייה, בשדה תעופה או בנסיבות אחרות היוצרות סיכון. גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעיתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעיתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות."
{ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113, 126-125, 132-131 (1985)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"חוסר הסבירות של רשות מינהלית פירושו סטיה של הרשות המינהלית מסטנדרד ההתנהגות המקובל של רשות מינהלית סבירה בנסיבות העניין. מטבע הדברים הסטיה יכולה להיות קלה ויכול שהסטיה תהא חמורה. במשפט האזרחי, במסגרת דיני הנזיקין, כל סטיה מסטנדרד הסבירות גוררת אחריה אחריות ברשלנות. לא נראה לי, כי אותו עיקרון צריך לחול גם במשפט המינהלי, שבו עניין לנו בתוקף החלטה מינהלית ולא בפיצוי ניזוק. ביטול אקט מינהלי הוא עניין רציני, העשוי להשפיע על ציפיות, אינטרסים וזכויות של אנשים שונים... על-כן אין לבטל מעשה מינהלי בשל סטיה של מה בכך מסטנדרד ההתנהגות הסבירה, או סטיה בעניין שולי. כדי שסטיה מסטנדרד ההתנהגות המקובל על רשות מינהלית סבירה תביא לביטול המעשה המינהלי, יש צורך בסטיה מהותית, היורדת לשורש העניין."
{בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421, 446-445 (1980)}

* * *
כב' השופטת ד' ביניש:
"נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על-פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסויימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפיה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון."
{ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב(1), 210, 228-227 (1998)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל).
הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית-המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית-המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על-כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית-המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני.
כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על-כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפיה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השניה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי.
בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי). "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש"...
חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת.
סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון.
על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. 'מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור'."
{ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 119-118 (1982)}

כב' השופט א' ריבלין:
"חובת זהירות תתקיים כאשר אדם צריך היה לצפות את התרחשות הנזק ("צפיות נורמטיבית"), ולא רק יכול היה לצפותו ("צפיות טכנית"). הפסיקה הציבה מבחנים לעניין הקביעה מתי צריך היה אדם לצפות התרחשות נזק...חובת הזהירות מורכבת משניים: יסוד של "שכנות" או "קרבה", ומסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות... הקִרבה משמעה זיקה בין המזיק לניזוק, אשר בשלה חב המזיק בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי. הזיקה יכול שתהיה, בין השאר, פיזית, משפטית, מכוח הסתמכות, מכוח נטילת אחריות מפורשת של המזיק... המסקנה כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות, היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית... בין שאר השיקולים, נבחנת תחולתן במקרה הנתון של ההצדקות הכלליות לקיומה של חובת הזהירות, שהן החשש מפני הרתעת יתר, מפני עומס התביעות, השאיפה להגינות ביחס למזיק (שיקולי צדק) והרצון להימנע מהתנגשות בחיובים אחרים מכוח חוק או חוזה... הצדקות אלה מוצבות על כפות המאזניים אל מול האינטרסים אותם משרתת הטלת החבות הנזיקית ברשלנות, ובהם - הרתעה, פיצוי הניזוק ותיקון התוצאה המעוולת, פיזור הנזק - ואם בהקשר הרלוונטי, עולה משקלן על משקלם, תוגבל היקפה של חובת הזהירות."
{ע"א 2625/02 סילביו נחום - עו"ד נ' רחל דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408-407 (2004)}

* * *
כב' השופטת צ' ברון:
"הכלל הוא שבמקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא-אם-כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, המצדיקים את צמצום החובה או שלילתה חרף היכולת לצפותה. מקרים בהם תישלל חובת הזהירות המושגית הם חריגים ומעטים שכן האינטרס החברתי אותו מייצג בית-המשפט בשיקוליו הוא לעודד כל אדם או ישות משפטית אחרת לנקוט מידת זהירות סבירה כלפי רעהו...
כדי להקים את חובת הזהירות המושגית יש לבחון שלושה קריטריונים מרכזיים ואלו הם: צפיות, "שכנות" או קירבה ומסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית."
{ת"א (מחוזי ת"א) 1794/95 חייק יצחק נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2002(4), 820, 825 (2002)}

* * *
כב' השופט א' ויתקון:
"עלינו לזכור שהרבה פעולות, שהן חיוניות או רצויות לאדם כפרט או כחלק מהחברה, יוצרות סכנות הידועות לנו היטב, ואף-על-פי-כן אין אנו גורסים שלמען שלמות הגוף והנפש צריך או אפשר לוותר עליהן. כפי שהסברתי לא פעם ... כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסויימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע, אם סביר היה לדרוש הימנעות מהפעולה, מקום שאין דרך לבצע את הפעולה ללא סכנה."
{ע"פ 364/78 לוי יצחק בן יוסף צורנפתלי בן קלמן נשר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 626, 632-631 (1978)}

2. רשלנות מורה והורה
כב' השופט מ' חשין:
"חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה:
א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות-ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות-של-ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיו"ב...
ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפיגעי העולם הסובב אותו.
אלה הם השיקולים העיקריים שביסוד קביעתה של חובת הזהירות המושגית שלפנינו, ובהקשר זה דומה שראוי כי נוסיף ונדבר בכמה נושאי-משנה שיש בהם כדי להתוות ביתר פירוט את גבוליה של אותה חובת זהירות מושגית. ואלה נושאי-המשנה: טיבם וטיבעם של התלמידים; מקור הנזק; יכולתו של המורה למנוע את הנזק."
{ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1), 802, 812-811 (1993)}

3. רשלנות מעביד
כב' השופט מ' שמגר:
"המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה."
{ע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם), צוטט ב- ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345, 350-349 (1993)}



משה וייסמן בספרו:
"בעוד שהחובה המושגית נתחמת על-ידי קנה-מידה של האדם הסביר, המנותק מתכונות המעוול בפועל, הרי שמילויה נבחן ביחס לתכונותיו ונסיבותיו של האחרון. בכך מחד, נקבעו נורמות רצויות לחברה המדריכות את התנהגות הפרטים ומאידך, נמנעת הכבדה יתרה על היחיד על-ידי התחשבות בנסיבותיו הספציפיות, בקביעת אמצעי הזהירות שהיה עליו לנקוט לטיפול בסיכון אגב קביעת הנורמה הכללית. לחובה הקונקרטית אין משמעות מעבר לאירוע הנדון והיא בבחינת אקט אינדיבידואלי, הקשור לנסיבות הפרטיקולריות של המקרה. הכלל לעניין זה הוא כי במקום שהנזק צמוד מבחינה פיסית, חובה לצפותו כעניין נורמטיבי, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילת החובה חרף יכולת הצפיה...
אמצעי עזר לבירור מהות האמצעים שעל המעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדו סביבת עבודה בטוחה מסיכונים גלום בדמותן של תקנות הבטיחות בעבודה הקובעות סטאנדרטים מינימאליים של בטיחות שבהתקיימם, מקנים לעובד הגנה סבירה מפני תאונות צפויות ושכיחות, אולם, לעיתים ידרוש בית-המשפט סטנדרט זהירות הגבוה מן הקבוע בתקנות ויחייב מעביד ברשלנות גם אם מילא את דבר התקנות כלשונן...
אולם, לצד דרישת הזהירות בדין המוטלת על המעביד חלה חובתו של העובד למנוע סיכונים, ואולם זו הראשונה גבוהה יותר."
{משה וייסמן תביעות רשלנות בנזיקין, 201, 452}

* * *
כב' השופט מ' נדל:
"המעביד פועל מתוך חופש בחירה מלא ובכך מתבטאת עדיפותו כלפי העובד, בבחינת עדיפות החזק על החלש... הפיקוח המניעתי מוטל על המעביד... מאידך, כאשר מוכח כי לעובד ניתנה יד חופשית וסמכות לקביעת הוראות הבטיחות בעבודה ונהליה, עשוי בית-המשפט לחייבו באשם תורם בשיעור גבוה (אפילו עד 100%)...
בבואנו לבחון את האשם התורם נבחן את מידת האוטונומיה שהוקנתה לעובד כפונקציה של אופן ביצוע העבודה ממנה ניזוק. באופן זה יקבע מרכיב אשמו התורם של העובד מן האשם הכללי בתאונה.
ביטוי להחמרת חובת הזהירות המוטלת על המעביד ביחס לעובד, מצוי בנטיית בתי-המשפט שלא להכיר בנקל באשם תורם של עובד. אחד הנימוקים שניתנו למגמה זו הוא כי התרשלות תורמת של עובד היא בתחום הצפיות שעליו לפיכך להגן גם על העובדים הפועלים ברשלנות ואשר רשלנותם תורמת להתהוות הנזק."
{ת"א (שלום צפ') 1610/02 געיה טארק נ' מקורות חברת המים בע"מ, תק-של 2004(2), 532, 534 (2004)}

4. אחריות גוף ציבורי
כב' השופט א' ברק:
"גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעיתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעיתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות."
{ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113, 132-131 (1985)}



5. רשלנות רפואית
כב' השופט ח' כהן (כתוארו אז):
"...הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידיד תקלה או כישלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על-ידי בתי-המשפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא, נהפוך הוא: בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים."
{ע"א 235/59 אלהנקרי נ' ד"ר פולק, פ"ד יד(3), 2497, 2500 (1960)}

* * *
כב' השופט ת' אור:
"במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא-ידי-חובתו רק על-ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות בפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסויימים, מימצאים שיש בהם לסייע לאיבחון נכון...
ובמילים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על-פי העובדות שבפניו. לעיתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה."
{ע"פ 116/89 נתן אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 276, 290-289 (1991)}

* * *
כב' השופט ד' לוין:
"אין הרופא יוצא-ידי-חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא במצב נתון מסויים אלא מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים."
{ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3), 253, 263 (1985)}

* * *
כב' השופט י' קיסטר:
"ידוע כי לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות, וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה. לכן דרושים בדרך-כלל נתונים נוספים כדי שבית-המשפט יוכל לקבוע שעל הרופא להראות או להוכיח שלא הייתה פשיעה מצידו."
{ע"א 552/66 לויטל נ' מרכז קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד כב(2), 480, 482 (1968)

כב' השופט ש' לוין:
"השאלה, מהי החובה המוטלת על רופא כלפי חולהו, סוגה בשיקולים רבים ומגוונים. מחד גיסא לא כל טעות שבשיקול-דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על ידו... מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצוייד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפיה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל-ידו כדי למנוע תקלה בטיפול. השאלה היא בכל מקרה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים."
{ע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר, פ"ד לה(1), 720, 729-728 (1980)}

* * *
כב' השופטת נורית אחיטוב:
"בבואו של רופא סביר לשיקול-דעתו של לבצע ניתוח בחולה עליו לבחון היטב את הצורך הרפואי באותו ניתוח ולהיות משוכנע שצורך זה גדול יותר וחשוב יותר מהסיכון שקיים בעצם הניתוח. רק כאשר שוכנע הרופא הסביר כי בהיעדר ניתוח מצבו הרפואי של החולה יוחרף או שיסבול מכאבים אשר ימעיטו באיכות חייו, רק אז ייטול על עצמו את הסיכון שבניתוח עצמו."
{ת"א (מחוזי ת"א) 1172/00 ליפשיץ גנאדי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2008(2), 1635, 1640 (2008)}

* * *
כב' השופט ר' כרמל:
"אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. בהצבתו של רף הזהירות יש לאזן בין שני שיקולים מרכזיים הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד, נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על הניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על-מנת שיימנעו נזקים. זאת במיוחד בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני, מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים, שפעילותם הרגילה, מטבעה, עלולה לגרום לנזקים. צמצום הטלת האחריות לגבי גופים ופעולות אלו נדרש, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות כגון האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון. במקרים של רשלנות רפואית, הטלתה של חובת זהירות חמורה מידי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול-דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית ולעודד תופעה בלתי-רצויה של רפואה מתגוננת המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות, אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. המטופלים הספציפיים בכל מקרה ומקרה והמטופלים ככלל. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מידי עלול איפוא להוביל לידי הכבדה בלתי-ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם...
מכאן, המסקנה הנה כי רופא החב חובת זהירות כלפי מטופל אינו חייב לנקוט באמצעים המסירים כל סיכון. הרופא אינו מבטח, חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. על אמצעי הזהירות לעמוד, ככלל, ביחס ישיר לסיכון שנוצר, תוך שאמצעי זהירות אלו נקבעים על-פי אמות-מידה אובייקטיביות פרי מדיניות משפטית נאותה."
{ת"א (מחוזי יר') 6032/04 קוריאבסקי פיה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2008(1), 10833, 10846 (2008)}

* * *
כב' השופט י' מלץ:
"ההלכה לעניין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הינה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי-הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות."
{דנ"א 1833/91 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-על 91(2), 743, 745 (1991)}

* * *
כב' השופטת ד' דורנר:
"בקבלת החלטה בדבר טיבו של רף הזהירות הנדרש יש לאזן בין שני שיקולים עיקריים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על ניזוקים מפני פגיעה, ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על-מנת שיימנעו נזקים. לשיקול זה משנה-תוקף בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר על כף המאזניים חיי אדם, שלמותו הגופנית, ואיכות חייו. מן העבר השני מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים שבמהלך פעילותם עלולים נזקים להיגרם. הטלתה של חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול-דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית. היא עלולה לעודד תופעה בלתי-רצויה של "רפואה מתגוננת", המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מדי עלולה איפוא להוביל לידי הכבדה בלתי-ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם."
{ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2), 936, 959-958 (2002)}


כב' השופטת מ' נאור:
"בתביעות ברשלנות רפואית מוצב סימן שאלה לגבי מעמדם וכושרם המקצועי של רופאים ומוסדות רפואיים אשר חייהם ובריאותם של בני אדם תלויים יום אחר יום ביכולתם המקצועית. עצם הצבת סימן שאלה, יש בה כדי לפגוע באמון שרוחש הציבור לאנשי רפואה אלה. מן הצדק הוא איפוא לדרוש, כי הבא לטעון כנגדם טענה חמורה, כטענת רשלנות בדיני נפשות, לא יוכל לעשות זאת על-ידי הפרחה סתמית של טענות, מבלי שיצביע לפחות על בסיס ראשוני לטענותיו. הגשת כתב תביעה בעניין של רשלנות רפואית, מבלי לצרף לכך חוות-דעת רפואית תומכת, פגומה, איפוא, לא רק מבחינת הדין, אלא גם מבחינת הצדק..."
{ציטוט מפי כב' השופטת מ' נאור, בהיותה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ת"א 62/89 ב- ת"א (מחוזי חי') 914/03 חזות שירלי (קטינה) נ' פרופ' מרדכי שוחט, תק-מח 2005(1), 9390, 9392 (2005)}

* * *
כב' השופט ד' חשין:
"על הרופאים מוטלת החובה לערוך רישום רפואי מדוייק. רישום זה מאפשר לבחון את בסיס הנתונים שעמד אל מול עיני הרופאים בבואם לקבל את ההחלטות באשר לטיפול בחולה. אעיר, כי במקרה שלפניי לא חל חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. עם זאת, אין חולק כי חובת הרישום ושמירת רשומות רפואיות הייתה שרירה וקיימת גם במועדים הרלבנטיים. לעריכת רשומות רפואיות מלאות ולתיעוד הולם של ההליך הרפואי וקבלת ההחלטות בו, חשיבות מקצועית רבה (טיפול עקבי רציף ונכון בחולה, הקניית כלים לניתוח מושכל של הממצאים הרפואיים והסקת המסקנות הטיפוליות ההולמות את מצב החולה), כמו גם מתן אפשרות לחולה לעמוד אל נכון על מצבו הרפואי. בנוסף, הרשומה הרפואית משמשת ראיה אותנטית מזמן אמת. אמת-המידה לאופי התיעוד תיגזר ממבחן הסבירות, אשר במסגרתו יובאו בחשבון הצורך כאמור בתיעוד שלם ומדוייק (צורך המשותף לחולה, לבית החולים ולבית-המשפט), ומנגד יובאו בחשבון שיקולים הנוגעים לתנאי עבודתו של הרופא, כגון העומס המוטל עליו ודחיפות פעולתו...
על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, במצבי איודאות, בהם העובדות כהוויתן אינן מובאות בפני בית-המשפט, מן הראוי כי הנתבע (כמי שעליו מוטלת חובת התיעוד כאמור וכמי שלו הנגישות לחומר הרפואי הדרוש לשם בירור התובענה) ישא בנטל ההוכחה, אם נשללה מן התובע היכולת או פחת הסיכוי להוכיח אחד ממרכיבי עילת תביעתו... לדוקטרינה זו שני פנים: הפן הראייתי, משמעו העברת נטל השכנוע לצד אשר גרם לאותו נזק ראייתי באשמו; הפן הנזיקי, לפיו קמה עילת תביעה נזיקית עצמאית לתובע בגין הנזק הראייתי. בענייננו, הפן הראשון - הראייתי - הוא הרלבנטי."
{ת"א (מחוזי יר') 1106/99 א' מ' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-מח 2003(3), 1336, 1352 (2003)}

* * *
כב' השופט ד' לוין:
"כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח."
{ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח(4), 70, 80-81 (1984)}




כב' השופט ח' כהן:
"...עלינו לשוות לנגד עינינו תמיד כי הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק, ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידי תקלה או כשלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על-ידי בתי-משפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני-חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא; נהפוך הוא: בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים."
{ע"א 235/59 אלהנקרי נ' פולק, פ"ד יד 2497, 2500 (1960)}

* * *
כב' השופטים א' גרוניס, מ' נאור, א' חיות:
"מדע הרפואה שלא היה מדוייק בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת אולי הינו יותר מדוייק מאשר היה אז, אך עדיין אינו מדע מדוייק באופן מלא גם בימינו אנו. עלינו לזכור כי, למרבה הצער, שוברו של הטיפול הרפואי אינו תמיד לצידו. בפעילות רפואית טבועים סיכונים אינהרנטיים כמו גם סיכוי שהטיפול לא יצליח. התממשותם של סיכויים אלו אינה משמיעה בהכרח שהטיפול שניתן היה רשלני... מקובל עלינו הן במישור האזרחי ועל אחת כמה וכמה במישור הפלילי כי החובה המוטלת על הרופא אינה לתוצאה אלא למאמץ ואין לצפות שהרופא ימצא כל פגם וירפא אותו... על-כן הודגש בפסיקה לא אחת כי 'לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית'... אכן, בעת מתן הטיפול הרפואי יש לרופא שיקול-דעת מקצועי באשר לאופי הטיפול ולדרך הריפוי. שיקול-דעת זה מתחייב ממומחיותו של הרופא בעיסוקו ומאופיו של מדע הרפואה, המאפשר לעיתים פתרונות מגוונים וגישות שונות לסיטואציות רפואיות דומות. בהפעילו את שיקול-הדעת המסור לו כאמור על הרופא ליתן ביטוי הולם לכישוריו המקצועיים ולמיומנותו בתחום שבו נדרש הטיפול ועליו לרתום את יכולותיו אלה לצורך השגת התוצאות המיטביות שניתן להשיג בנסיבות העניין. גם אם ייקבע כי טעה הרופא בשיקול-דעתו, אין הדבר מחייב, מיניה וביה, את המסקנה כי במעשיו הייתה רשלנות.. .אכן, שיקול-דעת שגוי עלול להיות תוצאה של תהליך קבלת החלטה רשלני, אך קיומה של שגיאה אינו הוכחה ניצחת כי כך היה."
{ע"פ 7193/04 ולדימיר יקירביץ' נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 734, 763 (2007)}

* * *
כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"יש להבחין באזמל חד בין פגיעות שהן תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים, לבין אלה שהן פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול-דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית."
{ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 625, 632 (2004)}

* * *
כב' השופט א' מצא:
"הלכה היא, כידוע, כי פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות... הוא הדין באשר לברירת אמצעי הבדיקה והטיפול...
הסכמה מודעת של המטופל, לבחירת רופאיו במסלול רפואי הכרוך בסיכונים מיוחדים, הינה תנאי בסיסי לכשרות ההחלטה הרפואית... חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו ולתוצאותיו האפשריות, נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם והמבטאת את כבודנו כאדם... אכן, חובת הגילוי המוטלת על רופא אינה מוחלטת ולא תמיד היא משתרעת על כל פרטי המידע הרפואי. כך, למשל, אין טעם למסור למטופל מידע אודות סיכון נידח הטמון בקבלת חיסון הניתן לכול ושלגבי חיוניותו הרבה אין כל מחלוקת... אך מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אמנם לחריגים) לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו."
{ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2), 171 (1997)}

* * *
כב' השופט י' זמיר:
"שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסויימת, כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך-כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים."
{רע"א ‎2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), 529, 537 (1995)}

* * *
כב' השופט ת' אור:
"על-מנת שאסכולה תיתפש כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים... ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), בין הנסיבות המסויימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה."
{רע"א 8373/96 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים, תק-על 2003(1), 2222, 2229 (2003)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"על-פי המבחנים הרגילים של דיני הרשלנות, יש להכיר עקרונית בחובתו המושגית של רופא כלפי הורים, ואם חובה זו מופרת על-ידי התרשלות הרופא, הגורמת נזק להורים, הם אחראים ברשלנות, גם אם לולא אותה התרשלות, לא היה הקטין נולד כלל. חובה זו קיימת לעניין כל נזק שנגרם להורים, ואשר קיומו והערכתו נעשים על-פי המבחנים הרגילים של תורת הנזקים והפיצויים...
התרשלות הרופא יצרה סימולטנית את המום והחיים גם יחד, ללא כל אפשרות של הפרדה. קיום המום מניח את קיום החיים, והפיצוי על קיום המום חייב אף הוא להניח את קיום החיים. אמת הדבר, חיים ללא מום לא היו אפשריים אפילו פעל הרופא בזהירות, אך משפעל ללא זהירות הוא יצר חיים במום. נזק זה אין להעריך בהשוואה לאי-חיים (שכן הערכה זו מעריכה את החיים עצמם), אלא בהשוואה לחיים ללא מום (שכן הערכה זו מעריכה את המום שבחיים, הוא הנזק לו אחראי הרופא). סיכומו של דבר: זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא מום שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק שההתרשלות גרמה לו, ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן אין לו לקטין זכות לאי-חיים), אלא במתן חיים פגומים. מכאן שבמהותו נזק זה נתפס לא על-פי השוואת החיים במום לאי-החיים, אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא מום."
{ע"א 518/82 ד"ר רינה זייצוב ואח' נ' שאול כץ ואח', פ"ד מ(2), 85, 114-113 (1986)}

* * *
כב' השופטת ד' דורנר:
"הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר...
ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים.
דרישה נרחבת זאת מתחייבת במיוחד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב - אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית - ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים."
{ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4), 746, 759-758 (2002)}

* * *
כב' השופטת מ' נאור:
"בתביעות ברשלנות רפואית מוצב סימן שאלה לגבי מעמדם וכושרם המקצועי של רופאים ומוסדות רפואיים אשר חייהם ובריאותם של בני אדם תלויים יום אחר יום ביכולתם המקצועית. עצם הצבת סימן שאלה, יש בה כדי לפגוע באמון שרוחש הציבור לאנשי רפואה אלה. מן הצדק הוא איפוא לדרוש, כי הבא לטעון כנגדם טענה חמורה, כטענת רשלנות בדיני נפשות, לא יוכל לעשות זאת על-ידי הפרחה סתמית של טענות, מבלי שיצביע לפחות על בסיס ראשוני לטענותיו. הגשת כתב תביעה בעניין של רשלנות רפואית, מבלי לצרף לכך חוות-דעת רפואית תומכת, פגומה, איפוא, לא רק מבחינת הדין, אלא גם מבחינת הצדק..."
{ת"א 62/89 (מחוזי יר') לוי נ' ד"ר אדוני (1991) (לא פורסם)}

6. רשלנות מקצועית - עורך-דין
כב' השופט ד' לוין:
"עורך-דין החוטא לחובות המיוחדות המוטלות עליו מעצם היותו עורך-דין, החייב לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, יש וימצא את עצמו מסובך ומחוייב מכמה בחינות:
א. יש וימצא עצמו, על-פי נסיבות המקרה, עובר על הוראות המשמעת שבכללי לשכת עורכי-הדין, והוא יידרש לתת את הדין על-כך.
ב. יש והוא ימצא עצמו מפר את חובותיו כלפי לקוחו בשל הפרת ההסכם שנכרת ביניהם ושאחד מעיקריו הוא מתן שרות נאמן ואחראי ללקוח. אם משם שנהג לקוחות בחוסר תום-לב בעת המשא ומתן לקראת ההתקשרות, או בקיומו של החוזה לאחר שנכרת, ואם משום שלא מילא את המוטל עליו על-פי ההסכם שביניהם.
ג. יש והוא ימצא עצמו חב בנזיקין כלפי לקוחו, על שום שהתרשל במתן השירות כלפיו, לא נהג במיומנות הצפויה והנדרשת ממנו כבעל מקצוע, והבאנו לעיל דוגמאות לכך.
חובות אלה עומדות כל אחת בפני עצמה, והפרתה של אחת אינה מביאה בהכרח להפרתה של השניה. אם כי, יש ואותה התנהגות עצמה תביא להפרתה של יותר מחובה אחת...
חובותיו של עורך-דין כלפי לקוחו רחבים הם. נדרשת ממנו מידה רבה של מיומנות וזהירות בטפלו בענייני הלקוח בין אם הוא פועל רק למענו ובין אם הוא פועל למען יותר מלקוח אחד באותו עניין. עליו להיות עירני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. על עורך-דין לשוות עיקרים וערכים אלה נגד עיניו, שכן אז יבין, אל נכון, גודל האחריות המוטלת עליו ורמת חבותו כלפי הלקוח."
{ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446 (1990)}

* * *
מ"מ הנשיא ח' כהן, והשופטים מ' שמגר, ד' בכור:
"החובה המוטלת על עורך-הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם."
{על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לד(4), 707 (1989)}

* * *
כב' השופט ש' לוין:
"לקוח הפונה לעורך-דין ומבקש ממנו ...לעמוד על משמר זכויותיו ולשמר את זכויותיו לתבוע את נזקיו כאשר יתגבשו - אמור לסמוך על פרקליטו שייעשה את כל הדרוש מבחינה מקצועית כדי שהמטרה הזו תושג; ואנו סבורים שבמקרה דנן לא עמד המשיב בסטנדרד המקצועי אשר נדרש ממנו."
{ע"א 4166/00 שמעון שטרית נ' שלמה ובר, פ"ד נה(4), 958 (2001)}