ממשלה ואנשים המחזיקים בקרקע מטעם הממשלה יהיו פטורים ממס - סעיף 3 לפקודה

1. כללי
סעיף 3(א) לפקודת הפיטורין קובע:

"למרות כל דבר האמור בפקודת העיריות, 1934:
(1) בשל נכסים בתחומי רשויות מקומיות, שחל עליהם סעיף 3(ב) תשולם ארנונה כללית, בכל שנת כספים, בשיעור הקבוע בפסקה (3) מהארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראת סעיף 3(ב) האמור, והכל בהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסי המדינה אלא-אם-כן נקבע בתקנות לפי סעיף-קטן (ג) סיווג נפרד לנכסים כאמור; באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר.
(2)(...)
(3) שיעור הארנונה הכללית בהתאם לפסקה (1) יהיה -
(...)
(ג) לגבי נכסים אחרים - 55%."

הוראה זו באה לאפשר הטלת חיובי ארנונה על נכסים המוחזקים על-ידי המדינה ושלוחותיה. מחד המחוקק קובע חובת תשלום ארנונה ומאידך מבקש הוא להקל עם המדינה וקובע שיעורים מופחתים. קביעה זו מהווה ביטוי למדיניות המחוקק שלא להכביד על פעילות הממשלה, שהרי הטלת חובת תשלום ארנונה על הממשלה מטילה נטל לשאת בהוצאות על כלל הציבור. הטלת חיובי ארנונה על רשויות המדינה, ללא כל מגבלה, עלולה על-כן לפגוע באינטרס הציבורי שבפעילות הממשלתית, לענייננו לפגוע במשאבים שיעמדו למשטרה לצורך ביצוע פעילותה עבור הציבור כולו" (ראה ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4), 769 (2003); בר"מ 3524/08 איגוד ערים אזור חיפה (שירותי כבאות) נ' מועצה מקומית קרית טבעון, פורסם באתר נבו (14.03.10); בר"מ 4832/07 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה - מועצה אזורית דרום השרון, פורסם באתר נבו (22.02.10)}.

הכלל הקבוע בהוראת סעיף 3(א)(1) לפקודת הפיטורין הינו כי נכסים המשמשים את הממשלה יסווגו בהתאם לסוגי הנכס הנוהגים באותה רשות מקומית. דהיינו המחוקק הורה כי אין לקבוע סיווגים נפרדים לנכסים של הממשלה, באופן שיהיה בו כדי לעקוף את עיקרון השוויון מחד, ואת היקף ההטבה הניתנת לממשלה מאידך. עוד קובע הסעיף כי "באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר". הוראה זו באה לעולם מתוך הנחה כי השימושים שנעשים בנכסי הממשלה עשויים להיות שימושים יחודיים שאינם כלולים בסוגי הנכס האחרים המפורטים בצו. לפיכך נקבעה הוראת סל ולפיה כל אימת שלא יימצא סיווג מתאים, יחול הסיווג הדומה ביותר {עמ"נ 1253-04-11 עיריית חיפה נ' משטרת ישראל, תק-מח 2012(1), 31010 (16.01.2012)}.

עד לשנת 1994 היתה המדינה, ובכלל זה המשיבה, פטורה מתשלום ארנונה לפי סעיף 3(ב) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין), 1938 (להלן: "הפקודה" או "הפטור"). סעיף זה העניק פטור מתשלומי ארנונה לנכסים שהחזיקה בהם המדינה או לנכסים שהחזיקו בהם מוסדות הממשלה (להלן: "נכסי המדינה"). פטור זה היה קיים עד לשנת 1992, שאזי חוקק החוק לתיקון פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין) (מס' 6), התשנ"ב-1992 שביטל את הפטור (להלן: "חוק ביטול הפטור").

עם-זאת תחולת חוק ביטול הפטור נדחתה מעת לעת.

בשנת 1995 חוקקה הוראת המעבר שבסעיף 7 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק ההסדרים"), בה נקבע כדלקמן:

"(א) בשל נכסים בתחומי רשויות מקומיות, שחל עליהם סעיף 3(ב) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין), 1938, תשולם בשנים 1995, 1996 ו- 1997, ארנונה כללית בשיעור הקבוע בסעיף-קטן (ב), ביחס לארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראת סעיף 3(ב) האמור; החישוב ייעשה בכל רשות מקומית בהתאם לסכומי הארנונה הכללית ולסוגי הנכסים הנוהגים בה.

(ב) שיעור הארנונה הכללית בהתאם לסעיף-קטן (א) יהיה:
(1) לגבי נכסים שמחזיקים בהם משרד הביטחון...
(2) לגבי נכסים המשמשים בתי-חולים או מרפאות...
(3) לגבי נכסים אחרים - בשנת 1995 - 35%; בשנת 1996 - 45%; בשנת 1997 - 55%;

(ג) בשל הנכסים האמורים בסעיף-קטן (א) לא תשולם אגרת סילוק אשפה, אגרת פינוי אשפה או כל אגרה אחרת, המשולמת לרשות המקומית בידי מי שפטור מתשלום ארנונה כללית, ובלבד שסכום הארנונה הכללית בכל אחת מהשנים, 1995, 1996 ו- 1997 בשל נכס מסויים מן הנכסים האמורים לא יפחת מסכום האגרות, כאמור, ששולם בפועל לרשות המקומית בשנת 1994 בשל אותו נכס, בתוספת שיעורי העדכון שנקבעו בתקנות לפי פרק ד' לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 שהותקנו בשל כל אחת מהשנים האמורות."
(ההדגשות לעיל ולהלן אינן במקור - י.ש.) (להלן: "אגרת סילוק אשפה").

הרקע להוראה שבסעיף-קטן (ג) לעיל, מנהגן של רשויות מקומיות לחייב מחזיקים בנכסי מדינה באגרת סילוק אשפה או אגרה אחרת, על-אף הפטור שהיה קיים עד אז.

בשנת 1998, חוקק החוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998 (ס"ח 1645, יז בטבת התשנ"ח, 15.1.98) אשר הורה על תיקונה של הפקודה, וכדלקמן:

"ראשית, בוטל חוק ביטול הפטור, דהיינו, הוראת סעיף 3(ב) לפקודה המקורית חזרה על מכונה. שנית, נקבעה הוראה כללית, לפיה בנכסים שחלה עליהם הוראת סעיף 3(ב) לפקודה, תשולם ארנונה כללית בכל שנת כספים, ובשיעור של 55%, או השיעור שנקבע ביחס לנכסים מיוחדים. בהתאם לסעיף 3(א)(1) לפקודה, לפי תיקונה, שיעור הארנונה האמור ישולם "מהארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא הוראת סעיף 3(ב) האמור, והכל בהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסי המדינה, אלא-אם-כן נקבע בתקנות לפי סעיף-קטן (ג) סיווג נפרד לנכסים כאמור; באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר."
{ע"א (ת"א) 1284/05 עיריית הרצליה נ' משטרת ישראל, תק-מח 2007(3), 4152 (22.07.2007)}

2. הילכתו המצמצמת של ע"א 975/97 ופסיקה בעקבותיו
ב- ע"א 975/97 {המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2), 433 (2000)} נקבע כי תכליתו של סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות {נוסח חדש}, שלפיו מועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומתקני חיבור, היא לפטור מארנונה קווי תשתית שאינם תופסים שטחי קרקע ניכרים ומשמעותיים ובאופן כזה למנוע העלאת המחירים לצרכן.
הימנעות מחיוב בארנונה בגין נכסים שאינם תופסים שטחי קרקע משמעותיים נובעת מהרציונל שבבסיס רעיון הארנונה, שהוא - גביית תשלום ממי שמשתמש בפועל בקרקע שבתחום שיפוט הרשות המקומית ובשימושו זה מונע הוא מאחרים לעשות כן ונהנה משירותי המועצה, הממומנים חלקית על-ידי הארנונה.

קווי תשתית הנישאים באוויר או הטמונים מתחת לאדמה מקיימים רציונל זה, באשר אין הם מהווים "שימוש" בפועל בקרקע ואין הם מונעים מאחרים לעשות שימוש בה. תעלת מים פתוחה של המוביל הארצי והשטחים לצידה אינם נופלים להגדרת "קווי תשתית" הפטורים מארנונה על-פי סעיף 274ב(ג).

השופטת ט' שטרסברג-כהן {בדעת יחיד} קבעה כי סעיף 3(ב) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 קובע פטור מארנונה על בניין או קרקע שמחזיקים בהם הממשלה או מי מטעמה והמשמשים לצורכי הממשלה.
אשר לסוג ההחזקה שייחשב להחזקה "מטעם הממשלה", נראה כי ההבחנה הראויה בין סוגי ההחזקה לצורך זה היא הבחנה בין החזקה בנכס המדינה לפעילות במישור שלטוני או ריבוני לבין החזקה בו לפעילות במישורים הפרטי, המסחרי, העסקי. ההבחנה בין פעילות שלטונית לבין פעילות עסקית פרטית איננה קלה תמיד. אין לקבוע מסמרות בעניין זה. יש לעשות הבחנה זו בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו.

המבחן המכריע הוא מבחן טיב הפעולה ומהותה ולאו דווקא מטרתה. ניתן להיעזר למטרה זו במבחנים מתחומי משפט אחרים בהתאמה המתחייבת לתכליות שביסוד סעיף 3(ב).

יש לקבוע כי המדינה המחזיקה בנכס מדינה לפעילות בעלת אופי שלטוני ריבוני וכל מחזיק אחר בנכס מדינה מטעם המדינה לפעילות כזאת, מחזיק "מטעם הממשלה" ולצרכיה וזכאי לפטור מארנונה במסגרת סעיף 3(ב).

לעומת-זאת מחזיק נכס מדינה לפעילות בעלת אופי עסקי, מסחרי, פרטי, איננו מחזיק "מטעם הממשלה" ואיננו זכאי לפטור מארנונה, גם אם יש בפעילות כדי לשרת צרכים ציבוריים חיוניים וגם אם יש לממשלה עניין בה.
{ראה גם: עע"מ 5166/09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, פורסם באתר נבו (17.07.11)}

ב- בג"צ 26/99 {עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3), 97 (2001)} נקבע כי לצורך קבלת הפטור מארנונה כללית מכוח סעיפים 5(ז) ו- 5(י) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938, נדרש אישורו של שר הפנים, בשונה מיתר הסעיפים-הקטנים שבסעיף 5 לפקודה.

דרישה זו לקבלת אישור השר אין משמעה כי השר מחוייב ליתן אישור. אין השר משמש כ"חותמת גומי" בלבד. הסמכות המוענקת לו אם לאשר את הפטור אם לאו הינה סמכות רשות.

על שר הפנים להפעיל שיקול-דעת כדי להחליט אם ראוי, או שמא אין זה ראוי, להפעיל את הסמכות - קרי, ליתן אישור לפטור - במקרה קונקרטי. שר הפנים אינו יוצא ידי חובתו אלא אם הוא מפעיל שיקול-דעת של ממש לא כמצוות אנשים מלומדה, כי אם באופן ענייני ואמיתי.

הקלה מתמשכת בארנונה על פלוני פירושה, על דרך העיקרון, הכבדה בארנונה על פלמוני. משכך, לא נכון להעניק חסינות לצמיתות לגופים שקיבלו פטור מארנונה בשנים עברו. זאת ועוד, אין סיבה מהותית להבחין - לעניין מתן הפטור מארנונה - בין מי שקיבל בעבר פטור לבין גוף שמבקש לראשונה פטור שכזה. אלו כאלו זכאים לקבלת הפטור אם מקיימים הם את התנאים שנקבעו בהוראות השונות בפקודת הפטור. אלה גם אלה לא יהיו זכאים לפטור אם חוייבו בארנונה.

{ראה גם: בר"מ 286/14 מנהל הארנונה עיריית ירושלים נ' כולל שומרי החומות, פורסם באתר נבו (28.05.14); עע"מ 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פורסם באתר נבו (30.11.11)}

ב- בג"צ 6741/99 {ארנן יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3), 673 (2000)} נקבע כי מתן הקלה בארנונה שאינה מבוססת על מצבו החומרי של הנישום הינה בלתי-סבירה בעליל ואף מהווה הפליה אל מול נישומים אחרים.

הקלה בארנונה שאינה מבוססת על טעם רלוונטי מהווה פגיעה בשוויון. פטור הניתן לאלמוני משמעותו הכבדת המעמסה על פלוני.
{ראה גם: עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה, פורסם באתר נבו (02.02.12)}

ב- ע"א 546/04 {עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית, פורסם באתר נבו (20.08.09)} נקבע כי להטלת מס או אגרה יש צורך בהסמכה מפורשת בחוק; לפיכך, גביית אגרת פינוי אשפה שנועדה לעקוף את הפטור מארנונה הקבוע בחקיקה ראשית הינה בלתי-חוקית.
{ראה גם: בג"צ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (02.01.13)}

3. חוב ארנונה של חברה ציבורית {בזק} - התביעה נדחתה
ב- ת"א (נצ') 40205-06-12 {בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' המועצה המקומית כפר-כנא, תק-של 2015(2), 111398 (2015)} התובעת לא שילמה את הארנונה שהוטלה על הנכס ותשלומי החובה האחרים {אספקת מים}.

התובעת לא פרעה את החוב חרף דרישותיה של הנתבעת לעשות כן. ראש המועצה המקומית כפר כנא, דאז, מר אילן גבריאל ופקיד הגביה, הגזבר מר בסאם חכרוש חתמו, בחודש ינואר 2012, על כתבי מינוי והרשאה, בהתאם לפקודת העיריות ופקודת המיסים, לפיהם הוסמך מר יוסי גבריאלי, מנהל ביצורית, להיות גובה מס וגובה ארנונה וניתנה לו הרשאה לדרוש מאת כל חייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו לנתבעת ולגבותו, אם לא ישלמו, על-ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלין של החייב, באופן שנקבע בפקודת העיריות או בפקודת המיסים.

ביצורית המציאה לתובעת, דרישה בכתב לפירעון מידי של הסכום המגיע ממנה לנתבעת בסך 105,321.52 ש"ח. דא עקא, הדרישה לתשלום מידי הראשונה לא נענתה. ביצורית המציאה לתובעת דרישה שניה לתשלום מידי של הסכום המגיע ממנה לנתבעת בסך 169,543.11 ש"ח. גם הפעם, התובעת לא נענתה, מסיבותיה היא, לדרישה לתשלום מידי השניה.

התובעת טענה, כי כאשר היו תלויים ועומדים הליכים רבים וצווי עיקול רבים על הכספים המגיעים מאת התובעת לנתבעת בגין ארנונה כללית, נמנעה הנתבעת, בהוראת הגזבר, בשנים מסויימות ובכלל זה בשנת 2009, מלשלוח לה דרישות לתשלום המגיע ממנה בגין ארנונה על הנכס ותשלומי חובה אחרים, והכל במטרה למנוע הטלת עיקולים על-ידי צדדים שלישיים על הכספים שבהחזקתה והמגיעים לנתבעת. התנהגות פסולה זו של הנתבעת, הכבידה עליה וגרמה לה "לטיפול בהליכים רבים שננקטו כנגדה בגין עיקולים, תוך שהיא נאלצת להסביר, כי לא נשלחו אליה חיובים ולכן היא איננה מחזיקה בנכס שניתן לעיקול".

עוד טענה התובעת, כי לפני תפיסת כלי-הרכב, לא באה "כל פניה לתובעת, לא באה כל דרישה לתשלום החוב, תביעה על קיומו של החוב וכן לא נשלחה אליה אזהרה ולא הודעה על עיקולים".

טענה נוספת היא, כי התובעת "איננה חייבת דבר וחצי דבר לנתבעת וכי היא שילמה את כל החיובים שהוצאו לה והועברו אליה בגין ארנונה". על-כן, היא עתרה לבית-המשפט, כי ייתן פסק-דין הצהרתי והמצהיר, כי כך הוא המצב. וכן, עתרה היא לבית-המשפט, כי יתן צו מניעה קבוע והאוסר על הנתבעת וביצורית או מי מהם לנקוט הליכי גביה כנגדה בגין חובות ארנונה לשנת 2012. לבסוף היא גם עתרה לבית-המשפט להורות על-פיצול סעדים, על-מנת לאפשר לה לתבוע את מלוא נזקה לכשיתגבשו.

הנתבעת הכחישה, מנגד, את טענותיה המהותיות של התובעת שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, דין התביעה להידחות או להימחק על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית או מפאת היעדר עילת תביעה או יריבות. עוד טענה הנתבעת, כי מדובר בתביעה קנטרנית, טורדנית, שהוגשה בחוסר תום-לב משווע ובמטרה להתעשר שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית, ולהתחמק מתשלום מיסים עירוניים.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעת היא סרבנית מס. בשנות הכספים הרלוונטיות {2012-2004}, היא הטילה כדין על הנכס הנמצא בתחום שיפוטה ארנונה כללית. וכן, היא סיפקה מים לתובעת. התובעת חייבת בתשלום ארנונה כללית עבור הנכס ותשלומי חובה אחרים {אספקת מים}. היא שלחה לתובעת הודעות ודרישות בכתב וכדין לתשלום הסכומים שהתובעת חייבת על-פי הדין והחלטות הנתבעת. התובעת לא פרעה את הסכומים המגיעים ממנה, חרף הודעות ודרישות התשלום בכתב שהומצאו לה.

כן הוסיפה הנתבעת וטענה, כי כל הליכי הגביה המינהליים שננקטו על-ידה או על-ידי שלוחה, גובה המס {ביצורית} כנגד התובעת היו כדין. הליך תפיסת כלי-הרכב היה כדין, והוא ננקט לאחר שהתובעת, סרבנית מס, לא פרעה את החוב במועד, חרף ההודעות והדרישות בכתב, שהומצאו לה כדין, לעשות כן.

בית-המשפט קבע, כי טענתה הקרדינאלית של התובעת, העוברת כחוט השני בכתב התביעה, אך בניגוד מוחלט לאמור בכתב הסיכומים, אחת היא: התובעת שילמה במועד את כל הסכומים שהיא חייבת לפרעם, אשר מגיעים לנתבעת בגין ארנונה כללית על הנכס ואספקת מים, והיא לא חייבת "דבר וחצי דבר לנתבעת בשנים הרלוונטיות" {2012-2004}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי חוקיות ואמיתות החוב, היא שבמחלוקת ועומדת להכרעה במשפט ולא חוקיות הליך הגביה, כפי שטענה התובעת, לראשונה ושלא כדין, בכתב הסיכומים.

בית-המשפט קבע, כי החוב היה חוקי ונכון. הנתבעת הטילה כדין, בשנות הכספים הרלוונטיות {2012-2004} ארנונה כללית על הנכס; התובעת חייבת לפי הדין לשלם לנתבעת מיסים עירוניים {ארנונה כללית על הנכס ותשלומי חובה אחרים בגין אספקת מים}. הנתבעת המציאה, בזמנו, הודעות בכתב וכדין לתובעת ודרשה מהתובעת את המגיע ממנה בגין המיסים העירוניים האמורים. התובעת לא שילמה את החוב במועד שנקבע לה לכך בהודעות האמורות, ומשכך, מדובר בחוב בפיגור. החוב לא שולם לאחר המצאת הודעות בכתב לתובעת לעשות כן; הליך הגביה המינהלי, עיקול כלי הרכב ותפיסתם בעיר טייבה, היו כדין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במשפט הוכח, שטענתה של התובעת לפיה היא לא חייבת מיסים עירוניים לנתבעת, בגין ארנונה כללית על הנכס ואספקת מים בתקופה הרלוונטית, היא עורבא פרח, ואופסה על-ידי ראיות קבילות ובעלות משקל ובכלל זה ראיות התביעה. יוצא, כי התובעת לא הוכיחה כדין את עילת התביעה. מעל לכל צורך הוסיף בית-המשפט, כי ההלכה שנקבעה ב- בג"צ 6824/07 {מנאע נ' רשות המיסים, לא פורסם (2012)}, אינה חלה על עובדות המקרה שלפנינו. בענייננו, לא נטען ולא הוכח, כי הנתבעת גבתה מס באמצעות עיכוב התובעת במחסום דרכים שהוצב ברשות הרבים, ועיקול מטלטליה של התובעת שאינה משלמת את חובה על אתר.

באשר לשאלת סמכותה של הנתבעת בנקיטת הליך הגביה המנהלי האקטיבי לגביית החוב, במובחן משאלת חוקיות החוב ונכונותו, לא היתה במחלוקת במשפט.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה.

4. האם יש לסווג את קריית אתא כ"עיר עולים" לצורך החיוב בארנונה?
ב- עמ"נ (חי') 425/07 {מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' מנהל הארנונה של קריית אתא, פורסם באתר נבו (26.05.09)} נדון ערעור על החלטת ועדת הערר לעניין ארנונה כללית שליד עיריית קריית אתא בדבר סיווגה של קריית אתא כ"עיר עולים" לצורך החיוב בארנונה.

על יסוד מסקנתה, כי קריית אתא הינה "עיר עולים", קבעה ועדת הערר, כי המערערת אינה זכאית להנחה בתשלום הארנונה מכוח הפקודה בלבד.

הוועדה לא מצאה, כי נסיבות העניין מצדיקות תיקון רטרואקטיבי של שומת הארנונה. לפיכך קבעה הוועדה, כי המערערת תחוייב בתשלום מלא החל משנת 2004.

ברקע הדברים, איחוד בין שתי מועצות מקומיות, כפר אתא וקריית בנימין, למועצה מקומית אחת בשנת 1965, והכרזתה של מועצה מקומית זו כעיר בשנת 1969, הביאו להקמתה של העיר קריית אתא של היום.

במועד האיחוד היתה קריית בנימין במעמד של "ישוב עולים" מכוח הכרזתו של שר הפנים עליה ככזו מיום 29.12.54 בתוקף סמכותו לפי פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"}; {ראה גם סעיף 3(ג) תיקון מס' 2 לפקודה}.

בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע כי מעמדה של רשות או מועצה מקומית כ"ישוב עולים" דורש על-פי חוק {סעיפים 3 ו- 5א לפקודה} הכרזה מפורשת על-ידי שר הפנים לאחר שהתייעץ בנדון עם שר האוצר.

ההכרזה מתייחסת לתחום השיפוט של הרשות/המועצה המקומית הרליבנטית. לאור זאת, המעמד של "ישוב עולים" אינו יכול לדבוק בשטחים מחוץ לתחום המוגדר מכוח איחוד עימם, שהרי ביחס לשטחים אלה לא התקיים הליך ההכרזה כנדרש על-פי הפקודה.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלה, ההכרזה מאבדת מתוקפה גם ביחס לשטח שנכלל בתחומה. זאת, מהטעם שההכרזה על רשות/מועצה מקומית כ"ישוב עולים" נסמכת, מטיבה, על מאפייניה של אותה רשות. באיחוד בין ישובים מתקבל ישוב חדש עם מאפיינים משלו, שאינם בהכרח זהים למאפייניו של כל אחד מהישובים המקוריים {עמ"נ (חי') 328/06 חברת דואר ישראל נ' מנהל ארנונה, תק-מח 2006(4), 5585 (2006)} אשר דן גם בשאלה נשוא ערעור זה.

כב' השופט שפירא סבר, כי מאחר שמעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים" לא בוטל על-ידי חיקוק או על-ידי שר הפנים בכל דרך שהיא, הרי שלאור עיקרון הרציפות ירשה עיריית קריית אתא את מעמדה של קריית בנימין כ"עיר עולים", אך זאת רק ביחס לשטח של הרשות שהוכרזה כ"עיר עולים", ולא ביחס לכל שטח הרשות החדשה המאוחדת.

ההכרזה לא חלה לגבי השטח בו נמצאים נכסיה של המערערת, הממוקמים, כאמור לעיל, מחוץ לשטח שנכלל בעבר בתחומה של קריית בנימין.

בניגוד לקביעתה של ועדת הערר, לא סבר בית-המשפט, שקריית אתא ירשה מקריית בנימין את מעמדה כ"ישוב עולים" ביחס לכלל שטח שיפוטה.

הקביעה כי המועצה המקומית קריית אתא תהיה חליפתן של המועצות המקומיות כפר אתא וקריית בנימין ביחס לזכויות וחובות העומדות להן במועד האיחוד, וזכויותיה של קריית בנימין כ"ישוב עולים" עמדו לה אותה עת ביחס לתחום שיפוטה בלבד.

בית-המשפט קבע כי קריית אתא אינה בגדר "עיר עולים", אשר-על-כן, זכאית המערערת להנחה בתשלום הארנונה בשיעור 45% מכוח הפקודה.

בית-המשפט חייב את המשיב לשלם למערערת את הוצאות המשפט בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 30,000 ש"ח, ליום מתן פסק-הדין.

5. האם נכס מסויים בכפר הגמילה, שבו, בין היתר, מתגוררים ילדיהן של אימהות, המטופלות בכפר הגמילה הוא "מעון" לעניין סעיף 3(ב) וסעיף 5ג(ה)(6) לפקודה

ב- בר"מ 9498/10 {מנהל הארנונה המועצה המקומית קדימה צורן נ' עמותת בית אור אביבה, פורסם באתר נבו (17.12.15) (להלן: "העניין הנדון"} נדונו שתי בקשות רשות ערעור הנוגעות לפטור מחובת תשלום ארנונה לפי סעיפים 3 ו- 5 לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"}.

עניינה של הבקשה נגע במשמעות המונחים: "מעון" ו- "מטעם הממשלה" בסעיפים 3(ב) ו- 5ג(ה)(6) לפקודה.

המבקש טען כנגד שתי קביעות של בית-משפט קמא: הקביעה שלפיה המשיבה בעניין הנדון {להלן: "העמותה"}, המפעילה כפר גמילה מסמים {להלן: "כפר הגמילה"}, זכאית לפטור מארנונה מכוח סעיף 3(ב) לפקודה, כמחזיקה "מטעם הממשלה" בשעה שמדובר, לשיטתו של המבקש, בארגון המספק שירותים כ"קבלן" ותו לא.

עוד טען המבקש כי הקביעה שלפיה יש לראות בשטח של יחידת האימהות וההורים "מעון" המספק הגנה וטיפול לילדים במצוקה, לפי סעיף 5ג(ה)(6) לפקודה, אינה נכונה, הגם שמדובר, לטענת המבקש, ב"מעון לנשים", שאיננו זכאי לפטור.
בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט מלצר ובהסכמת כב' הנשיאה נאור וכב' השופט זילברטל} דחה את הבקשה למתן רשות ערעור בעניין הנדון ופסק כי בנוגע לעניין הנדון, הפטור לפי סעיף 5ג(ה)(6) לפקודה חל על "יחידת האימהות והילדים" בכפר הגמילה.

סעיף 5ג(ה)(6) לפקודה נועד בעיקר לאפשר מתן פטור מלא מארנונה לנכס המשמש, או הנועד לשמש, כולו או חלקו, כמקום מגורים לילדים קטינים, המספק להם הגנה וטיפול הנחוצים להם, כדי לחלצם מהסיכון ו/או מהמצוקה שבה הם היו נתונים אלמלא שהותם ב"מעון", בין אם הטיפול האמור ניתן ב"מעון" ובין אם הוא ניתן במקום אחר.

בית-המשפט העליון מצא כי כדי שנכס ייחשב "מעון" לעניין סעיף 5ג(ה)(6) לפקודה, אין הכרח כי הוא ישמש לצורך הגנת הציבור מפני אותם קטינים דווקא ולמתן טיפול סמכותי-כופה במטרה לאפשר את שילובם של הקטינים בחברה, כדרכו של "מעון" כמשמעותו בהוראה 15.1 להנחיות והוראות המנהל הכללי של משרד העבודה והרווחה (תקנון לעבודה סוציאלית).

בית-המשפט העליון מצא כי בעניין הנדון, "יחידת האימהות והילדים" בכפר הגמילה עונה על הקריטריונים הנ"ל, ומשכך, העמותה זכאית לפטור מארנונה לפי סעיף 5ג(ה)(6) לפקודה.

בית-המשפט העליון הוסיף כי לעניין יתרת שטחו של כפר הגמילה - העמותה זכאית להנחה מארנונה, כמחזיקה בנכס "מטעם הממשלה" במשמעות סעיף 3(ב) לפקודה, מאחר שהנתונים אודות פעילות העמותה העידו על שמירת הזיקה בין הפעילות, אשרה נשאה אופי שלטוני-ריבוני, לממשלה.

המערכת ההסכמית בין הממשלה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים והעמותה לא מונעת בהכרח "שמירת זיקה" של הממשלה לפעילות העמותה ואופיו הייחודי של כפר הגמילה הנו נדבך משמעותי בהצדקת ההכרה בעמותה כמחזיקה "מטעם הממשלה".

בית-המשפט העליון גרס כי סעיף 3(א)(1) לפקודה, הקובע שיעורי הנחה בתשלום ארנונה כללית ביחס לנכסים המוחזקים על-ידי הממשלה, או מטעמה, אינו שולל מהמדינה, במקום שבו היא חלה, את האפשרות ליהנות מפטורים מסויימים הקבועים בסעיף 5 לפקודה, שעשויים לחול על נישומים "רגילים" {שאינם המדינה}, בהתאם לסוגי הנכסים ולשימושים שנעשים בהם כל עוד לא משתמעת מסעיפי הפטור האמורים כוונה להחילם רק על מוסדות שאינם המדינה.
אשר-על-כן, קבע בית-המשפט העליון כי יש לאפשר למדינה גם פטור לפי סעיף 5 לפקודה.

בית-המשפט העליון הבהיר כי הסדרי הפטור בסעיף 3 ובסעיפים 4 ו- 5 לפקודה אינם חלופיים. העמדה בה נקט המחוקק בסעיף 3(א)(1) לפקודה, משקפת חתירה להשגת שוויון פורמאלי חלקי בין המדינה ל"מחזיק רגיל" בנוגע לתשלומי ארנונה בגין השימוש בנכסיה.

פרשנות תכליתית של סעיף 5ג(ה)(6) לפקודה, תומכת במסקנה כי הפטור הקבוע בגדרו חל על המדינה, כשם שהוא חל על כל מחזיק אחר בנכס שהוא "מעון", שאיננו המדינה. סעיף 5ג(ה)(6) חל, לפי תכליתו, על "כל" "מעון", לרבות: "ממשלתי".

בית-המשפט העליון הסביר כי ההסדרים הקבועים בסעיפים 3 ו- 5 מתייחסים לשלבים שונים בהליך גביית מס הארנונה, ועשויים, לעיתים, להשלים זה את זה.

יתכנו מקרים שבהם יהיה על הרשות המקומית לקיים הליך דו-שלבי של בחינה וחישוב לצורך עריכת שומת ארנונה ביחס לכל אחד מהנכסים המוחזקים על-ידי המדינה, או מטעמה, ברשות המקומית, הן לפי סעיף 5 לפקודה והן לפי סעיף 3 לה.

בסופו-של-יום, קביעת שומת ארנונה, בגין נכסים שמוחזקים על-ידי המדינה, או מטעמה תיעשה בשני שלבים: בשלב ראשון, יחושב סכום הארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית אלמלא סעיף 3(ב) לפקודה, בהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסי המדינה, אלא-אם-כן נקבע להם סיווג נפרד.

בשלב זה זהות המחזיק בנכס איננה רלבנטית ועצם החיוב בארנונה נקבע רק לפי סוג הנכס, שימושו ומקומו; בשלב שני יקבע סכום הארנונה הכללית, שישלם המחזיק בנכס.

במקרה שמדובר בנכסים המוחזקים על-ידי "הממשלה" או על-ידי גופים "מטעם הממשלה", כלומר, על-ידי "המדינה", הסכום האמור יהיה בשיעור הקבוע בפסקה (3) מהארנונה הכללית שהיתה משולמת ברשות המקומית, אלמלא סעיף 3(ב), היינו: בשיעור שבין 30% ל- 55% {בהתחשב במיהות המחזיק וסוג הנכסים} מסכום הארנונה הכללית שהיתה משולמת בידי מחזיק "רגיל" בנכס, שאיננו "המדינה".

6. סעיף 3(א) - משטרת ישראל - האם יש לקבל את ערעור העיריה בנוגע לשטחי חיוב הארנונה השנויים במחלוקת שהושתו עליה?
ב- עמ"נ (חי') 1253-04-11 {עיריית חיפה נ' משטרת ישראל, פורסם באתר נבו (16.01.12)} נדונו ערעור וערעור שכנגד על החלטה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה, בגדרה התקבל באופן חלקי בלבד הערר שהגישה משטרת ישראל על חיובי הארנונה שהושתו עליה בגין החזקה בבניין המשמש כמטה משטרת ישראל במרחב חיפה בשנים 2007, 2008.

המחלוקות בין הצדדים עניינן נגע בסיווגם של חלקים שונים בבניין, ובהם סיווגם של מקומות החניה המשמשים לרכבי השוטרים והציבור, של המדרגות הפנימיות במבנה ושל רחבת הכניסה.

העיריה טענה כי טעתה הוועדה כאשר קבעה כי יש לסווג את שטח המרתף המשמש לחניה בסיווג חניונים.

העיריה טענה כי יש לראות בשטח האמור כשטח המשמש לשימושי לוואי לשימוש העיקרי במבנה ועל-כן יש לסווגו באותו סיווג של המבנה כולו, דהיינו "עסקים אחרים".

עוד טענה העיריה כי על-פי צו הארנונה לשנים הרלבנטיות הסיווג של חניונים יחול רק על מקום המשמש לחניה בתשלום. הואיל והחניה במרתף משמשת את השוטרים ועובדי מטה המשטרה ולא מדובר בחניה בתשלום, אין לסווג את השטח האמור כחניון.

לאחר שהוגש הערעור של העיריה, הגישה משטרת ישראל ערעור על דחיית טענותיה בעניין החיוב עבור רחבת הכניסה ועבור המדרגות. משטרת ישראל טענה כי שטחים אלו פטורים מחיוב.

המשטרה טענה כי רחבת הכניסה היוותה "רחוב" ושימשה את הציבור הרחב העובר בסמוך למבנה. שטחי המדרגות נועדו לשמש לשעת חירום בלבד ועל-כן דינם כדין מקלט.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את ערעור העיריה, ודחה את הערעור שכנגד שהגישה משטרת ישראל.

בית-המשפט הסביר כי סעיף 3(א) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) {להלן: "הפקודה"} באה לאפשר הטלת חיובי ארנונה על נכסים המוחזקים על-ידי המדינה ושלוחותיה. מחד המחוקק קובע חובת תשלום ארנונה, ומאידך מבקש הוא להקל עם המדינה וקובע שיעורים מופחתים.

קביעה זו היוותה ביטוי למדיניות המחוקק שלא להכביד על פעילות הממשלה, כאשר הכלל הקבוע בהוראת סעיף 3(א)(1) הינו כי נכסים המשמשים את הממשלה יסווגו בהתאם לסוגי הנכס הנוהגים באותה רשות מקומית.

כלומר, המחוקק הורה כי אין לקבוע סיווגים נפרדים לנכסים של הממשלה. עוד קבע הסעיף כי "באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר".

הלכה היא כי בנכס מורכב רב-תכליתי, שניתן להפריד בין חלקיו, אפשר לסווג כל חלק וכל מתקן על-פי ייעודו ושימושו ואין הכרח לסווג את כל חלקי הנכס על-פי השימוש העיקרי שנעשה בו.

בית-המשפט קבע כי ההכרעה האם מדובר בשטח הניתן להפרדה ולסיווג כנכס עצמאי או שמא יש לראותו כשטח נלווה לנכס העיקרי הינה שאלה מעורבת, עובדתית ומשפטית.

הכרעה זו מותנית בבירור השימוש שנעשה בכל חלק של הנכס, בזיקה הפיסית ביניהם, בזיקה בין השימושים בכל חלק וכו'.

הקביעה העובדתית תעשה על-פי הראיות המובאות בפני ועדת הערר ולעיתים יהיה צורך אפילו בעריכת ביקור במקום.

מטבע הדברים בקביעות עובדתיות כאלו, המסורות לוועדת הערר ולא לבית-המשפט הדן בערעור, יש עדיפות להכרעת הוועדה.

במקרה הנדון ועדת הערר לא ערכה סיור בנכס, לא דנה בשאלה העובדתית האמורה ולא הביעה דעתה האם מדובר בנכס אחד או שמא בנכסים נפרדים הניתנים לפיצול.

הוועדה הניחה כי כל חלק ניתן לסיווג נפרד מבלי לדון בשאלת ההפרדה ומבלי לקבוע כל עובדות. על-כן אין לקביעת הוועדה כל עדיפות על פני הערכת בית-המשפט.

בית-המשפט פסק, כי שטחי החניה אינם חלק נפרד מהמבנה אלא נועדו לשרת רק את באי מטה המשטרה ובעיקר את השוטרים ועובדי המטה.

לעניין זה אין כל הבדל בין המבואה לבניין, המעברים בין החדרים ושטחי החניה. כולם נועדו לשרת את המשתמשים בנכס ולאפשר להם את השימוש העיקרי בנכס.

אשר-על-כן, בנסיבות אלו, לא ניתן לראות בשטחי החניה כנכס נפרד ועצמאי.

בערעור שכנגד טענה המשטרה כנגד חיובה בארנונה עבור המדרגות הפנימיות במבנה ועבור שטח הרחבה.

ברם, בית-המשפט לא מצא מקום להתערב בקביעת ועדת הערר, לפיה המדרגות הן מדרגות פנימיות המאפשרות מעבר בין הקומות, ולא מדובר במדרגות חירום בלבד. אשר לרחבת הכניסה.

המשטרה טענה כי רחבת הכניסה לאגף א' במבנה היוותה למעשה "רחוב" ועל-כן לא היתה נושא לחיוב בארנונה. "רחוב" לצורך הגדרת נכסים בסעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) הוא נכס שהנהנה העיקרי מן השירותים הניתנים לו על-ידי הרשות הוא הציבור הרחב.

במקרה זה, בית-המשפט מצא כי אין כל שימוש ברחבת הכניסה אלא לצורך כניסה למבנה המשטרה עצמו. מכאן שהנהנית העיקרית הינה משטרת ישראל ועל-כן הרחבה לא היתה בבחינת "רחוב".

7. קופת חולים - מוסד רפואי - שירותי בריאות
א. האם זכאיות המשיבות לפטור מתשלומי ארנונה מכוח סעיף 5(ז)-5(י) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938?
ב- בג"צ 4339/04 {עיריית פתח-תקוה נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (13.07.05)} נדונה עתירה אשר הופנתה כנגד מתן פטור מתשלומי ארנונה לקופות החולים, מכוח סעיף 5(ז) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"} ועל-פי הנוהל למתן פטור מארנונה לפי סעיפים 5(ז) ו- 5(י) לפקודה, הכלול בחוזר של מנכ"ל משרד הפנים.

לפי סעיף 5(ז) לפקודה:

"כל רכוש השייך לאגודה או למוסד שיתופי שמטרתם העיקרית היא לספק שלא על-מנת לקבל פרס, עזרה רפואית ולהחזיק בתי-חולים, בתי-הבראה, מרפאות או קליניקות, בתנאי שרכוש זה משמש אך ורק לאחת מאותן המטרות או ליותר מאחת, ובתנאי שאותה אגודה או אותו מוסד שיתופי אושרו מטעם שר הפנים לצרכי פיטורים על-פי סעיף זה."

העותרות, טענו כי המשיבים לא מילאו אחר הצו המוחלט שניתן בעתירה קודמת לעניין גיבוש קריטריונים למתן פטור. כן טענו לפגמים שונים שנפלו בהוראות החוזר.

המשיבים 1 ו- 2 טענו, מצידם, כי אין בהוראות חוזר מנכ"ל 4/04 משום הפרת הצו שהופנה אליהם ב- בג"צ 26/99 {עיריית רחובות נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (11.02.03)}.

המשיבים הבהירו כי מאחר שמשרד הפנים החל לפעול באופן מיידי לגיבוש הקריטריונים לפטור לפי סעיף 5(ז) לפקודה, הרי שלא מצא לנכון לנקוט את הליך הביניים עליו הורה בית-המשפט ולהחיל את הקריטריונים שנקבעו לעניין סעיף 5(י) לפקודה, בשינויים המחוייבים, גם על גופים שהיו פטורים מארנונה לפי סעיף 5(ז) לפקודה.

בנוגע לחובתם לקבוע קריטריונים, הדגישו המשיבים 1 ו- 2 כי בית-המשפט לא קבע בפסק-דינו מהם הקריטריונים לפיהם יש לבחון את הפטורים מארנונה לפי סעיף 5(ז) לפקודה ואף לא בחן לגופו של עניין האם יש מקום לפטור את קופות החולים מארנונה.

עוד הוסיפו המשיבים כי הוראות חוזר מנכ"ל 4/04 קבעו קריטריונים סבירים וכי אין כל פגם בכך שהוראות אלה הפנו למקור חיצוני, מקום בו הפניה זו היא עניינית.

לטענתם, הקריטריונים שבחוזר מנכ"ל 4/04 נקבעו לאחר ששר הפנים הגיע למסקנה כי קופות החולים ראויות למתן פטור מארנונה.

זאת, בהיותן גופים הפועלים שלא למטרות רווח ונותנים שירות חיוני לציבור ומאחר שהטלת חובת תשלום ארנונה מלאה על גופים אלה תפגע בתפקודם או לחלופין תכביד על תקציב המדינה, אשר תיאלץ לתמוך בהם.

המשיבים 1 ו- 2 הדגישו כי שר הפנים מוסמך להביא בחשבון גם שיקולים מערכתיים מעין אלה, ולא רק שיקולים מקומיים, במסגרת הפעלת שיקול-דעתו לפי סעיף 5(ז) לפקודה.

לא-זו-אף-זו, המשיבים 1 ו- 2 טענו כי המשיבות 6-3 - על בתי-החולים שלהן ועל מרפאותיהן - ממילא משרתות בעיקר את תושבי הרשות המקומית ואף מהוות מנוף של ממש לצמיחתה ולפיתוחה.

המשיבות 6-3 דחו את כל טענות העותרות וטענו כי שר הפנים פעל בהתאם לפסק-הדין ב- בג"צ 26/99 {עיריית רחובות נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (11.02.03)} ובמסגרת סמכותו.

המשיבות 6-3 טענו כי לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה באופן שבו הפעיל המשיב 1 את שיקול-דעתו או בקריטריונים שגיבש למתן פטור מארנונה לפי סעיף 5(ז) לפקודה.

המשיבות 6-3 גרסו כי קריטריונים אלה הם סבירים, ענייניים וראויים.

בית-המשפט דחה את העתירה וקבע, כי בכך שפרסמו את חוזר המנכ"ל ופעלו בהתאם לאמור בו, המשיבים 1 ו- 2 יצאו ידי חובת הצו המוחלט שהופנה אליהם בעתירה הקודמת {בג"צ 26/99 {עיריית רחובות נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (11.02.03)}.

בית-המשפט העיר, כי ככלל ראוי כי קריטריונים המנוסחים על-ידי הרשות ינוסחו בפרטנות ובבהירות כדי שיהיה בהם כדי להנחות באורח מובן וברור כל גורם רלוונטי מקרב הציבור והרשויות עצמן בדבר דרך הפעולה שיש לנקוט במסגרת תחולת אותם קריטריונים.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, בהתחשב בעבודת המטה הנרחבת אשר נטען כי בוצעה בנושא, מן הראוי היה שתיבחן האפשרות לגבש קריטריונים מפורטים יותר למתן פטור לפי סעיף 5(ז) לפקודה, אשר יגדירו ביתר בהירות את סוגי הנכסים הזכאים לפטור, במקום להסתפק בהפניה לרשימת קופות החולים שבחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

עם-זאת, אף בקביעת הקריטריונים הקיימים יצאו המשיבים 1 ו- 2 ידי חובתם.

בתוך-כך, בית-המשפט סבר כי יש לקחת בחשבון כי המשיבים עצמם הבהירו בחוזר כי הקריטריונים הקבועים בו אינם ממצים ומן הראוי להשלים את קביעת הקריטריונים.

באשרו פטור מארנונה לפי סעיף 5(ז) לפקודה מוסמך שר הפנים לקחת בחשבון גם שיקולים מערכתיים ולא רק שיקולים מקומיים, ובמיוחד כך כאשר במסגרתם מובאת בחשבון גם התועלת שמפיקה הרשות המקומית מקיומם של מוסדות הבריאות בתחומה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין מדובר בהחלטה שאינה חורגת ממתחם הסבירות, בהינתן חלקיות הפטור מארנונה ובהתחשב בתרומתן של קופות החולים לרשות המקומית שבתחומה הן פועלות.

בסופו-של-יום, בהוראות החוזר, כמו גם בהליך גיבושן, לא נפלו פגמים המצדיקים התערבותו של בית-המשפט.

ב. האם יש הצדקות לבחון אם בעניינו של נישום מסויים, מתקיימים עדיין התנאים לקבלת פטור מתשלום הארנונה?
ב- דנג"צ 2262/03 {שירותי בריאות כללית נ' עיריית רחובות, פורסם באתר נבו (20.10.03)} נדונה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון על-ידי עיריות שבשטח השיפוט שלהן ממוקמים מוסדות שזכו לפטור מארנונה כאשר המשיבים היו רשויות משרד הפנים והמוסדות הפטורים.

עתירת העיריות היתה, בעיקרה, כי שר הפנים יבחן מחדש אותם פטורים שניתנו לפני שנים רבות, וכי ישקול ביטולם לאור חלוף הזמן ושינוי העיתים, שכן בעשרות השנים שחלפו מאז קיבלו המוסדות את אישור הפטור נתחוללו שינויים רבים, הן בפעילותם של המוסדות המשיבים, אשר הוסיפו פעילויות שמטרתן רווח, והן במצבן הכלכלי של הרשויות המקומיות הנמצאות במצוקה תקציבית.

העיריות טענו כי שינויים אלה מחייבים, כך, כי שר הפנים יבחן מחדש אותם פטורים בהתאם לנסיבות החדשות שנוצרו ולפי קריטריונים ברורים שייקבעו לכך.

בית-המשפט העליון קבע כי בנסיבות העניין קמה חובה המוטלת על שר הפנים לשקול מחדש אותם פטורים שניתנו לפני שנים רבות ועל רקע עובדתי שונה לחלוטין.

על רקע זה נתן בית-המשפט העליון לשר הפנים מספר הוראות אופרטיביות לביצוע ומכאן העתירה לקיום דיון נוסף, שבה טענה העותרת כי נפסקו בפסק-הדין הלכות רבות וקשות הפוגעות בעקרונות היסוד של השיטה ובתפיסת הצדק של החברה, וכי בית-המשפט קמא אף חרג מסמכותו ומעקרון הפרדת הרשויות בכך שנדרש בפסק-הדין לחקיקה שיפוטית שאינה מן העניין.

בית-המשפט פסק כי דין העתירה להידחות, שכן לא נפסקו בפסק-הדין הלכות משפטיות המצדיקות קיומו של דיון נוסף, היינו לא נפסקו בו הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון ולא הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף, כאמור בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. ההלכה העולה מפסק-הדין נסבה על סמכותה ועל חובתה של רשות מינהלית לשקול מחדש פטורים לאחר שחלף זמן רב מאז ניתנו, ובהלכה זו אין מן החידוש.

החוק הנדון עניינו אך בשיעור ההקלה מארנונה, ואילו השאלה אם תינתן הקלה נותרה, כבעבר, לשיקולו של השר.

שיקול-דעתו של השר, אם להעניק הקלה ואם לחדול, נותר כשהיה, ואין מניעה כי בית-המשפט יחייבו לפרסם קריטריונים ראויים שעל-פיהם יפעיל את שיקול-דעתו.

בית-המשפט העיר כי ציווי זה אין חידוש, והוא נגזר מעקרונות יסוד של המשפט המינהלי, ובהם עקרון השוויון ועקרון השקיפות של מי שעושים בנכסי הזולת.

יתרה-מכך, אפילו אם היה חידוש כלשהו בדברים שנפסקו, הרי שחידוש זה בונה עצמו על הלכות קודמות שאינן שנויות במחלוקת, והתקדמות הדרגתית ומתונה שכזו אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף באותן הלכות.

ג. האם היה על הנתבעת אשר היתה פטורה מתשלום ארנונה להשיב כספים לחברה אשר היתה אמורה לסייע להם לבדוק את חיובי הארנונה שהושתו על הנתבעת?
ב- ת"א (מחוזי-מרכז) 7210-11-08 {אראלים נכסים בע"מ נ' שירותי בריאות כללית בע"מ, פורסם באתר נבו (01.05.11)} נדונה תביעה כספית שהוגשה על-ידי חברה העוסקת בחיוב ארנונה ובמיסוי ארנונה, אשר התקשרה עם המרכז הרפואי "קפלן" ברחובות כדי לבדוק עבורו את חיובו הארנונה שהושתו על בית-החולים.

שרותי בריאות כללית היתה פטורה מתשלום ארנונה עירונית מכוח סעיף 5(ז) בפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "פקודת הפיטורין" או "הפקודה"}.
תחת זאת, כמו בערים אחרות חייבה העיריה את שירותי בריאות כללית באגרה שנתית עבור פינוי אשפה משטח בית-החולים {מכוח הוראת סעיף 19(א) בחוק העזר (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ג-1982 שהתקינה עיריית רחובות}, בשיעור 1/3 מסכום הארנונה השנתית שהיה מוטל עליה אלמלא הפטור.

התובעת, חברה ליעוץ כלכלי, שמתמחה לדבריה בחיובי ארנונה ובמיסוי עירוני חתמה על הסכם עם הנתבעת הבעלים של המרכז הרפואי "קפלן" ברחובות {להלן: "שרותי בריאות כללית" או "שב"כ" או "בית-החולים"} בחודש מרץ 1993.

התובעת טענה כי לפי ההסכם היה על החברה לבדוק את חיובי הארנונה שהושתו על בית-החולים, ולבחון אפשרות להפחיתם. סוכם כי שכרה של החברה יחושב לפי 14% מהמס שנחסך, בצרוף מע"מ.

החברה עתרה לתשלום 2,667,529 ש"ח בגין שירותיה בשנים 2001-1996.

בית-החולים דחה את הדרישה וטען כי אכן נמחק חוב משמעותי מספרי עיריית רחובות בשנת 2008, אולם לא היה לכך קשר לפעילות החברה התובעת, וכי ממילא - התביעה התיישנה.

בית-המשפט דחה את התביעה הכספית שהוגשה על-ידי התובעת, אשר עיסוקה היה בסיוע לחברות בטיפול במס הארנונה המושת עליהן, בין היתר, בשל העובדה שלא עלה בידי התובעת להוכיח קשר סיבתי בין פעולותיה לבין מחיקת חובות הארנונה של הנתבעת.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ממשלה ואנשים המחזיקים בקרקע מטעם הממשלה יהיו פטורים ממס - סעיף 3 לפקודה