תגובת מנהל הארנונה להשגות - נטל ההוכחה של מסירת השגה למנהל מוטלת על המשיג על חיובי הארנונה

ב- בר"מ 4804/15 {שותפות עמיתי מלון הרצל ירושלים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, תק-על 2015(4), 707 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורן של המבקשות על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית יר', בעררים שהוגשו על-ידי המבקשות.

המבקשות הן תאגידים שהתאגדו כדין בישראל, ובבעלותן נכסים המוכרים כמלון "רמדה רנסנס" ומלון "רנסנס רויאל" בירושלים.

המבקשות הגישו שתי השגות למנהל הארנונה בעיריית ירושלים, על חיובי הארנונה שלהן, האחת ביחס למלון רמדה והשניה ביחס למלון רויאל. השגות אלה נסבו על גודל השטחים שבגינם חוייבו ועל הסיווג של חלק משטחי הנכסים.

המבקשות טענו, כי תשובת המשיב ביחס למלון רויאל, הנושאת תאריך 21.03.13, התקבלה אצלן רק ביום 18.04.13, ותשובת המשיב ביחס למלון רמדה כלל לא התקבלה על ידן. בעקבות זאת הגישו המבקשות עררים לוועדת הערר, ובהם טענו, כי יש לראות את השגותיהן ככאלה שהתקבלו לאחר שלא נענו תוך שישים יום, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 {ייקרא להלן: "חוק הערר"}.

ועדת הערר קיבלה באופן חלקי את העררים, אך דחתה את טענת המבקשות לפיה יש לראות את ההשגות ככאלה שהתקבלו לפי הוראת סעיף 4 לחוק הערר. ועדת הערר קבעה, כי אין בפלטי המעקב, כשלעצמם, כדי ללמד שלא ניתנה תשובה על ההשגה במועד, מה גם שאין בהם כדי להוכיח מה הכילו דברי הדואר שנמסרו.

המבקשות הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטה זו של ועדת הערר, אלא שערעורן נדחה. בית-המשפט המחוזי לא קיבל את קביעתה של ועדת הערר לפיה לא ניתן לדעת מה הכילו דברי הדואר, אך סבר שהמבקשות לא עמדו בנטל להוכיח באיזה מועד נמסרו ההשגות למנהל הארנונה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי הנטל להוכיח שההשגה נמסרה למנהל הארנונה מוטל על המשיג, ואין להטיל על מנהל הארנונה את הנטל להתחקות אחר קורותיו של דבר דואר בהיעדר אישור מסירה, במיוחד לנוכח הסנקציה החריפה שעליה מורה סעיף 4(ב) לחוק הערר. בית-המשפט המחוזי הוסיף והדגיש, כי הנטל המוטל על המשיג על-מנת לוודא המצאה, משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה או מסירה אישית בכתובת שנועדה לכך, אינו מכביד.

בהמשך לכך, בית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקשות לא הביאו כל ראיה, אף לא באמצעות תצהיר, למועד שבו התקבלה אצלן התשובה להשגה שהוגשה בעניין מלון רויאל. אשר-על-כן, בית-המשפט המחוזי קבע, כי גם בהנחה שההשגה של מלון רויאל הומצאה למנהל הארנונה, המבקשות לא הצליחו להפריך את חזקת התקינות המנהלית העומדת למשיב, לפיה תשובתו להשגה נשלחה ביום המופיע על מכתב התשובה או בסמוך לו.

המבקשות טענו בערעור, כי יש להיענות לבקשתן בשל כך שהיא מעוררת שאלה משפטית כללית וכן משום שנגרם להן עיוות דין. לטענתן, היה על בית-המשפט המחוזי לקבל את ערעורן ולחלופין להורות על החזרת הדיון לוועדת הערר, בשים-לב לכך שוועדת הערר לא ערכה דיון ענייני בטענותיהן המקדמיות של המבקשות וכן לא חלקה על כך שההשגות התקבלו אצל המשיב.

בנוסף לכך, המבקשות טענו, כי הן הצליחו להוכיח שההשגות הגיעו לידי המשיב ואילו הוא לא השיב להשגות במועדים הקבועים בחוק. לטענת המבקשות, הן הוכיחו, כי ההשגות נשלחו בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 57ג(1) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 {ייקרא להלן: "פקודת הראיות"}, הן הציגו אישור על משלוח דבר הדואר, לא היה ספק בדבר נכונות המען על המכתב וכן לא היתה מחלוקת, כי ההשגות נשלחו בדואר רשום שניתן לקבל בגינו אישור מסירה וכי המבקשות שילמו את דמי המשלוח, ולכן יש לקבוע, כי ההשגות התקבלו בעיריה, לכל המאוחר, כעבור שלושה ימים מיום שליחתן.

לכן טענו המבקשות, כי הנטל להוכיח אחרת מוטל על המשיב ולא עליהן, וזאת בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי. בנוסף לכך, המבקשות טענו, כי פלטי המעקב של דואר ישראל, שאותם הן הגישו, כך לשיטתן, למעלה מן הצורך, מהווים רשומות מוסדיות לפי סעיף 36 לפקודת הראיות, ולכן מהווים ראיות קבילות להוכחת אמיתות תוכנם. לטענת המבקשות, בנסיבות אלה, הנטל לסתור את נכונות הראיות ואת תקינותן היה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו.

המבקשות טענו, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עומד בסתירה להלכה שנקבעה על-ידי בית-משפט זה בפסק-הדין בעע"ם 3440/12 {עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ, פורסם באתר נבו (02.06.14)}. בהתאם להלכה זו אין הן אמורות להתחקות אחר דבר הדואר לאחר שהגיע לסניף הדואר ונמסר לידי המשיב. לטענתן, כל שעליהן לעשות הוא להוכיח, כי דבר הדואר נשלח לכתובתו המדוייקת של מנהל הארנונה, כפי שפורסמה על-ידו. לכן, לטענתן, בית-המשפט המחוזי שגה בקביעתו, כי היה עליהן להוכיח שההשגות הומצאו למנהל הארנונה.

המבקשות הוסיפו, כי בית-המשפט המחוזי שגה ביישום ההלכה שנקבעה על-ידי בית-משפט זה ב- ע"א 3929/13 {פקיד שומה תל אביב 3 נ' נאמן, פורסם באתר נבו (10.12.14)}. לטענת המבקשות, קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה למשיב עומדת חזקת התקינות ביחס למועד משלוח התשובה בעניין מלון רויאל מנוגדת להלכה לפיה עליו לשלוח את התשובה במסגרת המועדים הקבועים בחוק. המבקשות טענו, כי המשיב לא הציג אף ראיה בדבר מועד משלוח התשובה להשגה בפועל, ומשכך היה על בית-המשפט המחוזי לקבוע, כי הוא לא עמד במועדים הקבועים בחוק. בהקשר זה, המבקשות הפנו לכך שהן הגישו לבית-המשפט המחוזי את התשובה להשגה בעניין מלון רויאל הנושאת את התאריך בו התקבלה במשרדי בא-כוח המבקשות.

בית-המשפט ציין, כי המבקשות הגישו בקשה לצירוף ראיה, רשומה מוסדית ממחשב סניף הדואר בעיריית ירושלים המעידה על מסירת אחת ההשגות ליעדה. בבקשה צויין גם, כי לדברי האחראית על הסדרת העברת הדואר מסניף הדואר המרכזי לעיריית ירושלים, בשנת 2013 אישורי המסירה של דברי דואר אשר היו ממוענים למחלקת הארנונה בעיריה לא הוחזרו על-ידה לדואר.

בית-המשפט קבע, כי לא נגרם למבקשות עיוות דין, ואף בקשתן אינה מעלה שאלה משפטית כללית. ביסודו של דבר, טענותיהן של המבקשות מופנות כלפי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי באשר למועד הגשת ההשגות ולמועד התשובה עליהן. אלה הן קביעות קונקרטיות הנטועות בנסיבותיו של המקרה ובטיב הראיות שהוצגו על-ידי המבקשות, וככאלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענותיהן של המבקשות הועלו בשני מישורים, ראשית, בכל הנוגע לשאלה האם ובאיזה מועד התקבלו אצל המשיב ההשגות בעניין מלון רמדה ובעניין מלון רויאל {בהתאמה}; ושנית, בכל הנוגע למועד שבו נשלחה התשובה להשגה בעניין מלון רויאל על-ידי העיריה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקשות לא הוכיחו באופן מספק את המצאת ההשגה הנוגעת למלון רמדה לידי מנהל הארנונה, ואף לא את מועד המצאת ההשגה בעניין מלון רויאל.

בית-המשפט קבע, כי זוהי קביעה עובדתית, שאין מקום להתערב בה במסגרת הנוכחית, ודי בכך לצורך דחיית הבקשה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן "למתוח" את חזקת התקינות באופן שהמועד המצויין במכתב המענה להשגה יהווה ראיה לכך שנשלח באותו מועד או בסמוך לו. אולם, אין בכך כדי לסייע למבקשות, בשים-לב לקביעת בית-המשפט המחוזי לפיה הן לא הביאו כל ראיה מצדן באשר למועד המענה שקיבלו, אשר גם בה, בית-המשפט מצא לנכון שלא להתערב. נקודת המוצא צריכה להיות, כי מי שטוען שמנהל הארנונה לא השיב במועד על השגה אמור להביא ראיה לכאורה לכך, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, בבחינת "המוציא מחברו". משהובאה ראיה לכך, ולו ראשונית בלבד, יעבור הנטל למנהל הארנונה, ובהקשר זה, כאמור, לא יכול להיות די בתאריך המודפס על גבי מכתב התשובה להשגה כשלעצמו.

בית-המשפט הדגיש, כי חלק מטענותיהן של המבקשות באשר לאופן המשלוח של ההשגה ולאופן הוכחתו לא נטענו בפני ועדת הערר, ולמעשה הועלו לראשונה בשלב מאוחר של ההליך בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי קבע, שהוא לא יידרש אליהן מטעם זה, ובית-המשפט לא ראה לנכון להתערב אף בכך.

בית-המשפט דחה גם את הבקשה לצירוף ראיה, משום שלא היה בידי המבקשות לגלותה בשקידה ראויה ולהגישה במסגרת ההליכים הקודמים {ראה: ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (16.02.12), פסקה 23}.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תגובת מנהל הארנונה להשגות - נטל ההוכחה של מסירת השגה למנהל מוטלת על המשיג על חיובי הארנונה