מוסדות דת - בתי תפילה, ישיבה (סעיף 5גה לפקודת הפטור)

1. כללי
ביום 23.03.10 נכנס לתוקפו חוק לתיקון פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין) (מס' 17), התש"ע-2010, אשר בגדרו הוסרו המילים "בית-כנסת" מסעיף 5ג(ה)(1) הנ"ל, ונוסף סעיף 5ג(ה)(1א), שקובע כדלקמן: "(1א) על-אף הוראות סעיפים-קטנים (א) עד (ד), לא תוטל ארנונה כללית או אגרה על שטח נכס המשמש לאחד מאלה... בית כנסת, לרבות מבנה או חלק ממבנה שייעודו העיקרי הוא קיום תפילה, והשימושים הנוספים בו, ככל שישנם, הם ללימוד תורה או לצרכים הנובעים מקיום התפילה ומלימוד התורה, ושאין בו פעילות עסקית". בדברי ההסבר לתיקון 17 לפקודה, שבגדרו חוקק הסעיף הנ"ל, צויין: "ברשויות המקומיות התעוררה שאלה בדבר תחולת הפטור האמור (בסעיף 5ג(ה)(1) לפקודה) על בתי כנסת שמתקיימים בהם גם שיעורי תורה או פעילויות של תרבות תורנית, כגון הכנת נערים לדרשת בר המצווה. הפרשנות המשפטית הנוהגת על-ידי משרד הפנים היא שהפטור חל גם במצבים מעין אלה. מוצע איפוא להבהיר את המצב המשפטי ולקבוע במפורש שגם אם מתקיימים בבית כנסת שייעודו העיקרי הוא תפילה, לימודי תורה ותרבות רבנית שאינם למטרות רווח, בית הכנסת יהיה פטור מארנונה, והכל לגבי שטח המשמש לצורכי תפילה ושאין בו פעילות עסקית" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין) (מס' 17) (פטור מארנונה לבתי כנסת), התש"ע-2010, ה"ח 312, עמ' 132; ההדגשות הוספו).

ביום 02.08.12 פורסם תיקון נוסף לסעיף 5ג(ה)(1) לפקודה, במסגרת תיקון עקיף, בסעיף 2 לחוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 131), התשע"ב-2012; ובגדרו נקבע נוסח הסעיף כיום, אשר הוחל רטרואקטיבית מיום 23.03.10: "על-אף הוראות סעיפים-קטנים (א) עד (ד), לא תוטל ארנונה כללית או אגרה על שטח נכס המשמש לאחד מאלה... (1) כנסיה, מסגד או בית תפילה אחר, לרבות מבנה או חלק ממבנה שייעודו העיקרי הוא קיום תפילה, והשימושים הנוספים בו, אם ישנם, הם ללימודי אותה דת או לצרכים הנובעים מקיום התפילה ומלימודי הדת כאמור, ושאין בו פעילות עסקית".

הנה-כי-כן, סעיף 5ג(ה)(1) לפקודת הפטורין עודכן במרוצת השנים, ונוסחו החדש - כמו-גם סעיף 5ג(ה)(1א) לפקודה - מאפשרים אמנם לכלול תחת הפטור מתשלום ארנונה לגבי בית-תפילה, ובכלל זה בית-כנסת, אף נכסים שנעשים בהם שימושים שאינם חלק ישיר מהתפילה עצמה, אלא נלווים ללימוד הדת (או לימוד תורה, בכל הנוגע לבית-כנסת) או נובעים מקיום התפילה ומלימודי הדת.

עם-זאת, כפי שצויין בפסיקת בתי-המשפט המינהליים - הן לפני התיקונים האמורים לפקודה והן לאחר שנכנסו לתוקפם - תכלית הפטור הִנו לנכס ששימושו העיקרי הוא בית-כנסת; והפטור אינו נועד לחול על נכסים שנעשה בהם שימוש עיקרי אחר, כגון לימודים, אשר אחד מחלליו משמש, בין-השאר, ובפרקי זמן מסויימים, כבית-כנסת - וביתר הזמן ככיתת לימוד {ראו: עמ"נ (יר') 47425-12-11 בעניין ישיבת החיים והשלום, לעיל; וכן עמ"נ (יר') 526/08 ישיבת מקדש המלך נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (28.12.08)}. הטעם לכך נעוץ - בתכלית הפטור, הנלמדת מלשון הפקודה כן מדברי ההסבר לפקודה, לפיהם כוונת המחוקק היתה לפטור מתשלום ארנונה נכס המשמש כבית-כנסת כשימוש עיקרי בלבד; וכן בפרשנות המצמצמת שיש להעניק לפטור מתשלום הארנונה, כאמור בהלכה הפסוקה. בעניין זה נפסק, כי "נקל להבין את העיקרון העומד בבסיס כללי פרשנותם של דיני המס, ודיני הארנונה בכללם, ולפיו כשם שהטלת מס מחייבת הוראת חוק "צחה וברורה", כך הדבר לגבי מתן פטור או הנחה, שהרי, כאמור, "הקלה מתמשכת בארנונה על פלוני פירושה, על דרך העיקרון, הכבדה בארנונה על פלמוני" ... משכך, לא די לו לנישום הטוען להנחה או פטור להצביע על זיקה בין תכונותיו ומאפייניו לבין התנאים המזכים באותה הנחה או פטור, אלא עליו להימצא בבירור בתחום תנאי הפטור או ההנחה, בהתאם ללשונם ולתכלית" (עע"מ 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות, פורסם באתר נבו (30.11.11); ההדגשות הוספו) {עמ"נ (יר') 22338-05-14 ישיבת אמרי דעת נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, תק-מח 2016(1), 23614 (18.02.2016)}.

2. דוגמאות ותקדימים
א. מבנה בו פועלת ישיבה ובית תפילה - האם כשם שהטלת מס מחייבת הוראת חוק "צחה וברורה", כך הדבר לגבי מתן פטור או הנחה?
ב- עמ"נ (יר') 27608-05-14 {אור ודרך נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (23.08.15)} נדונה סוגיה בה המערערת הגישה ערעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה בנוגע למבנה המצוי בחזקת המערערת ובו מופעלים ישיבה, בית-תפילה, משרד הוצאה לאור של ספרי דת, וכן מחסן לאחסון הספרים המודפסים.

המערערת טענה כנגד עמדתו של המשיב, לפיה אין מקום לסווג את הנכסים תחת "בית-התפילה", אשר זוכה לפטור מתשלום ארנונה, אלא שאת שני הנכסים שבהם נעשית פעילות של משרד הוצאה לאור ומחסן ספרים, טענה המערערת, כי יש לסווג כ"משרדים, שירותים ומסחר".

המערערת טענה כי לא היה מקום לפצל את השימושים שנעשים בתוך המבנה האמור, שכן הפעילויות של הוצאה לאור ומחסן ספרים טפלות ביחס לשימוש העיקרי במבנה, כבית-כנסת, ומתבצעות בחדרים הסמוכים לו, ששטחם זניח.

המערערת טענה לחלופין, כי יש לסווג את השימוש הנוסף כ"מוסדות דת" ולחלופי חלופין כ"מלאכה/תעשיה" וכי מכל מקום, אין להורות על החלה רטרואקטיבית של שינוי הסיווג.

המשיב טען, כי בדין נעשתה ההפרדה בסיווג הנכסים שבחזקת המערערת לצורך החיוב בארנונה, וכפי שעולה מהביקורות שנערכו במבנה, בנכסים 13 ו-32 מתבצעות פעולות שאינן קשורות לבית-התפילה שפועל בנכס 16, ושלא נכללות בהגדרת השימוש הפטור מתשלום ארנונה בסעיף 5ג(ה)(1) לפקודה.

המשיב הדגיש, כי משרד ההוצאה לאור ומחסן הספרים אינם הכרחיים לשימוש בית-התפילה, ומדובר בשימושים שונים ונפרדים.

בנוסף טען המשיב כי על-פי הדו"חות הכספיים של המשיבה, ההכנסות ממכירת הספרים מגיעות לכדי מאות אלפי שקלים בשנה, וכי לנוכח האמור נהיר שאין פסול ב"פיצול" הנכסים כאמור.

המשיב הוסיף כי מחסן הספרים אינו יכול לחסות תחת ייעוד של "מלאכה", משנפסק כי אחסנה אינה חלק משרשרת הייצור וכי אף ההוצאה לאור אינה נכללת בייעוד זה, על-פי המבחנים שנקבעו בהלכת רעיונות, שעליהם נשענה ועדת הערר בהחלטתה.

באשר לתחולה הרטרואקטיבית של שינוי הסיווג, טען המשיב כי מטרת השינוי היא לתקן את השומה כדי להתאימה למצב בשטח, בהתאם להלכה הפסוקה, ולסמכות שהופקדה בידי המשיב לעשות כן, וכי על-פי הפסיקה, "עצימת העיניים" מצד המערערת אינה יכולה לסייע לה, במסווה של "אינטרס הסתמכות" {עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' אריה הראל, פורסם באתר נבו (24.02.15)}.

בית-המשפט דחה את הערעור ופסק כי כשם שהטלת מס מחייבת הוראת חוק "צחה וברורה", כך הדבר לגבי מתן פטור או הנחה.

בית-המשפט מצא כי לא די לנישום הטוען להנחה או פטור להצביע על זיקה בין תכונותיו ומאפייניו לבין התנאים המזכים באותה הנחה או פטור, אלא עליו להימצא בבירור בתחום תנאי הפטור או ההנחה, בהתאם ללשונם ולתכלית.

משלא נמצאה כל זיקה בין הנכסים, הרי שלא קמה עילה מפורשת להחלת הפטור המתבקש.

בית-המשפט קבע כי השימושים שביצעה המערערת בסמיכות לבית-התפילה, היוו פעילות עסקית, המחריגים את האפשרות להעניק פטור לפי סעיף 5ג(ה)(1) לפקודה.

בית-המשפט הבהיר כי בענייני ארנונה לא קיימת הסמכה מפורשת בדין לחיוב רטרואקטיבי, ולפיכך קמה חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע, לכן ידו של בית-המשפט "תהא קפוצה" בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים.

בצד זאת, חזקה זו ניתנת לסתירה בהינתן טעמים טובים, אשר יכולים להיות רבים ומגוונים, והם נגזרים מהתכליות השונות העומדות ביסוד דיני הארנונה, ובכלל זה - גביית מס אמת.

במקרה זה התקיימו טעמים טובים לסתירת החזקה נגד תחולת חיובה של המערערת בארנונה למפרע; ולמשיב סמכות להורות על חיוב רטרואקטיבי של המערערת בארנונה בגין הנכסים המשמשים ל"מסחר".

גם בנוגע למבחן שיקול-הדעת בית-המשפט מצא כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר באשר לחיוב הרטרואקטיבי. בשים-לב לכך שבמשך למעלה מעשור עשתה המערערת שימוש בחלק מנכס שכולו היה פטור מחובת תשלום הארנונה - לצורך פעילות עסקית, בניגוד לעילת הפטור שניתן לה, לצורך הפעלת בית-תפילה ושימושים נלווים לו.

ב. בית תפילה - האם פעילות העמותה היא פעילות דתית החוסה כולה תחת ההגדרה של הפקודה המזכה את העוררת בפטור מלא מארנונה עירונית?
ב- עמ"נ (ב"ש) 55042-09-14 {עיריית אשדוד נ' עמותת דרך ואמת, פורסם באתר נבו (28.04.15)} נדונה סוגיה בה המערער ביקש לבטל את החלטת ועדת הערר לעניין ארנונה כללית שליד עיריית אשדוד, מיום 09.06.14, בה הוחלט לפטור את המשיבה מתשלום ארנונה בגין נכס המוחזק על-ידיה.

זאת, בנימוק שפעילותה חוסה תחת ההגדרה של "בית תפילה" לפי סעיף 5ג(ה)(1) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: "הפקודה"}.

המשיבה טענה כי היא מקיימת בנכס תפילות וכינוסים דתיים לקהילת מאמיניה, והיא מבקשת לקבל פטור מלא מארנונה בשל השימוש בנכס כבית תפילה לפי סעיף 5ג(ה)(1) לפקודה.

בערר על השומה הנ"ל טענה המשיבה כי היא מקיימת בנכס הנ"ל תפילות וכינוסים דתיים לקהילת מאמיניה, הקהילה היהודית המשיחית באשדוד, בו היא עושה שימוש בעיקר בסופי שבוע ובחגים.

המשיבה ציינה כי בנכס יש אולם גדול המשמש כבית תפילה בלבד, בו מתפללים המאמינים, ויש בנכס עוד חמישה חדרים בהם מקיימים הילדים תפילות ולימוד דתי בליווי עזרים חינוכיים ומשחקים דתיים מותאמים.

הוועדה סברה כי אי-מתן פטור למשיבה יהווה אפליה חמורה פסולה וקשה בהשוואה למוסדות דת אחרים, ותפגע באופן לא מידתי בחברי העמותה, עד כדי סיכון לפגיעה בחופש הפולחן והדת המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בקשר לכך נאמר שאף שיתכן שהגדרת הפעילות של העוררת אינה מוגדרת כדת רשמית ומן המפורסמות, די באופן הגדרת חברי העמותה את עצמם כתנועה דתית ודי בהצגת מאפיינים של פולחן דתי, כגון: תפילה, לימוד וכדומה, כדי להיכנס להגדרה המזכה בפטור לפי הפקודה.

הוועדה קיבלה כממצא עובדתי את העובדה שפעילות העמותה היא פעילות דתית החוסה כולה תחת ההגדרה של הפקודה המזכה את העוררת בפטור מלא מארנונה עירונית.

כמו-כן קבלה הוועדה את עמדת המשיבה לפיה החדרים המשמשים למשחק ילדים וחינוכם הינם חלק מפעילות הדת, כאשר פולחן דתי יכול לשאת מאפיינים שונים ומגוונים ומקום לפרשנות סובייקטיבית, ובלבד שהפעילות אינה נושאת מאפיינים עסקיים ו/או זרים לפולחן דתי סביר.

כמו-כן, נאמר על-ידי הוועדה שאין לקבל את הטענה שהמשיב לא הוכיחה שבנכס לא מתקיימת פעילות עסקית, בשים-לב לכך שמדובר בעמותה ללא כוונת רווח והעובדה שהוצגו מסמכי היסוד של העמותה מהם ניתן ללמוד שאין מדובר בארגון מסחרי.

הנטל להוכיח כי מדובר במוסד עסקי מוטל במקרה זה לדעת הוועדה על כתפי המשיב בוועדה, בשל העובדה שעד למועד הנ"ל הכיר המשיב במשיבה כמוסד דתי ואף העניק לה פטור מארנונה לפי הוראות הפקודה, ומשביקש המשיב לשנות את החיוב, עליו מוטל הנטל להציג מסמכים התומכים בעמדתו כי מדובר במוסד עם כוונת רווח, נטל שלא הוכח.

הוועדה סברה כי השימוש העיקרי בנכס הינו למטרות בית תפילה והמטרות התפלות הנגררות הינן לימוד והעשרה, ללא מטרת רווח, הכלולות בפקודה.

בערעור נשוא דיון זה טען המערער כי מדובר בנכס בעל שטח בנוי של 585 מ"ר באזור התעשיה הקלה באשדוד, שייעודה אזור מלאכה ותעשיה זעירה, על-פי התב"ע ועל-פי היתר הבניה שניתן, כאשר שימוש בנכס כ"בית תפילה" אינו בין השימושים המותרים בו.

המערער טען כי דבר החזקת המשיבה בנכס לא דווח לעיריה וכפועל יוצא, לא שילמה ארנונה בגינו.

המערער הוסיף שייעודו העיקרי של הנכס יהיה בית תפילה וכי יש לפרש הוראות פטור מארנונה באופן דווקני ומצמצם {בר"מ 3524/08 איגוד ערים אזור חיפה (שרותי כבאות) נ' מועצה מקומית קריית טבעון, פורסם באתר נבו (14.03.10)}.

המערער טען כי על-מנת שיחול הפטור לפי פקודת הפיטורין צריכים להתקיים התנאים הבאים:

1) שיהא מדובר בדת/עדה מוכרת ואין להסתפק בהגדרה סובייקטיבית של בני הקבוצה שרואים את עצמם כקבוצה דתית;
2) שייעודו העיקרי של הנכס יהיה בית תפילה;
3) שבכל חלקי הנכס יבוצע שימוש כבית תפילה;
4) שהמחזיקה בנכס תוכיח שלא מתקיימת בו פעילות עסקית.

בקשר לכך הסתמך המערער על עת"מ (יר') 13590-08-10 {רוג'ר אלבל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פורסם באתר נבו (01.07.11)}.

המערער ציין כי בסעיף 14 לפקודה נאמר שכל שאלה, אם איזו עדה דתית או אם איזה מוסד דתי או אם איזה אגודה היא אגודת צדקה או איזה מוסד הוא מוסד חינוך, יחליט בה הממונה על המחוז ..." , כאשר במקרה הנדון לא הוצג אישור מאת גורם כלשהו המכיר במשיבה כ"מוסד דתי".

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע לאחר שעיין בכתבי הטענות ובטענות הצדדים, כי החלטת הוועדה הושתתה בעיקרה על ממצאים עובדתיים, שאין מקום להתערב בהם.

בית-המשפט סבר כי אין יסוד לטענה שהוועדה הסתמכה רק על הגדרה סובייקטיבית של המשיבה, ללא כל סממנים אובייקטיביים.

בית-המשפט צידד בהחלטת הוועדה, אשר הסתמכה על תמונות, מסמכים ודבריו של ראש הקהילה. בית-המשפט העיר כי נאמר על-ידי הוועדה כי די באופן הגדרת חברי העמותה את עצמם כתנועה דתית ודי בהצעת מאפיינים של פולחן דתי כגון: תפילה, לימוד וכדומה, אך הוועדה קיבלה כממצא עובדתי את העובדה שפעילות העמותה הינה פעילות דתית החוסה כולה תחת הגדרת הפקודה.

באשר לנטל הראיה שאין מדובר בפעילות עסקית, הסתמכה הוועדה על כך שמדובר בעמותה ללא כוונות רווח, על מסמכי היסוד של העמותה, והעובדה שהמשיבה קיבלה פטור על נכס אחר ששכרה בשנים קודמות.

עוד קבע בית-המשפט כי לא הונחה תשתית מספקת לטענת המערערת כי רק דת או עדה דתית מוכרת באופן רשמי זכאית לפטור. תנאי זה לא נדרש בהוראות סעיף 5ג(ה)(1) לפקודה.

ג. סמינר ללימודי תיאולוגיה - האם ישנו מקום להכיר בעותרת כ"מוסד דת" ולהעניק לה פטור מתשלום הארנונה?
ב- עת"מ (יר') 53519-06-14 {המכון האמריקאי לחקר ארץ הצבי בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים משרד הפנים, פורסם באתר נבו (07.10.14)} נדונה סוגיה בה נתבקש להורות למשיב להכיר לעותרת הכרה כ"מוסד דת" וזאת על-פי סעיפים 4(א) ו- 14 לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"} נטען בעתירה, שהעותרת מנהלת סמינר ללימודי תיאולוגיה ודת נוצריים להכשרת כוהני דת לעבודתם בקהילה הנוצרית פרוטסטנטית.

העותרת, היא מוסד דתי לסטודנטים, בעיקר מחו"ל. סטודנטים אלה משתתפים בלימודים כאמור במכון כחלק אינטגרלי ובלתי-נפרד כהכשרתם ככוהני דת במוסדות שונים ברחבי העולם.

בהחלטה קודמת נקבע שהעותרת אינה מוסד העוסק בהכשרת כוהני דת ולכן היא אינה "מוסד דתי" המפעיל "סמינר" לפי הפטור הרלבנטי שבפקודה וכי הדבר מביא להכבדת נטל הארנונה על תושבי הרשות המקומית ונדרשת לפיכך זיקה בין פעילות המוסד לבין הרשות המקומית.

המשיב טען כי יש לדחות את העתירה לגופה שכן העותרת אינה עומדת בתנאים המהותיים לפי הפקודה על-מנת לקבוע שאכן מדובר במוסד דתי המפעיל סמינר.

עוד טען המשיב, שדרישתו לזיקה בין פעילות המוסד לרשות המקומית נתמכה בפסיקה מאוחרת יותר של בית-המשפט העליון והעניין תלוי ועומד בבית-המשפט העליון בדיון נוסף {דנ"מ 6673/12 עטרת בנות ירושלים נ' משרד הפנים - הממונה על מחוז ירושלים, פורסם באתר נבו (23.03.15)}.

בית-המשפט סילק את העתירה על-הסף בשל השיהוי בהגשתה, ובנסיבות העניין לא מצא מקום לעשיית צו להוצאות וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בית-המשפט ציין כי במצב דברים זה אינו מביע כל עמדה בטענות העותרת לגופו של עניין.

ד. פנימיה דתית
ב-ת"א (יר') 12950-01-12 { עיריית ירושלים נ' עמותת באר מים חיים קריית צאנז תאגיד, תק-של 2015(4), 54855 (15.11.2015)} עסקינן בתביעה לתשלום ארנונה. ביום 02.10.14 ניתן פסק-דין הדוחה את התביעה. התובעת ערערה על פסק-הדין ובבית-המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה אשר זו לשונה:

"מאחר שבמהלך הדיון היום עלו נושאים שלא פורטו בהליך בבית-המשפט קמא ולא ניתן להם ביטוי בפסק-הדין, אנו מבקשים להחזיר את התיק לבית-משפט קמא כדי לטעון את הטענות הבאות, כאשר נקודות המוצא המוסכמות הן אלה:
א. במקום התנהלה ישיבה שם יש תלמידים מתחת לגיל 18.
ב. התלמידים משלמים שכר לימוד כמקובל בישיבות.
ג. בתקופה מיום 01.09.09 ועד 31.12.09 היה רישיון זמני לקיים מוסד חינוכי שנחתם על-ידי מנכ"ל משרד החינוך מיום י"ב כסלו תשע"ב (29.11.09), ולכן ביחס לתקופה זו, אין מחלוקת שיש פטור מלא מארנונה."

בית-המשפט קבע כי:

"המחלוקת הינה כפולה:
1. האם לתקופה שמיום 07.06.08 ועד 31.08.09 (תקופה שלא היה רישיון זמני), האם יש פטור של מוסד חינוכי, כמשמעותו בסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורים) 1938, על כל תיקוניה.
2. על בסיס המסמך שמחזיקה המשיבה מאת הממונה על המחוז, על-פי סעיף 5(י) לפקודה האמורה, האם בשל כך זכאית המשיבה לפטור של שני שליש ולשלם שליש, בהנחה שבשאלה הראשונה ייפסק לחובתה.
אנו מבקשים כי בית-המשפט ייתן להסדר האמור תוקף של פסק-דין ויורה להחזיר את התיק לבית-משפט השלום, שם נוכל להביא ראיות ולטעון טענות ביחס לשאלות האמורות."

כמו-כן הוסיף בית-המשפט וקבע:

"2. בטרם אכריע בטענות העומדות על הפרק, אציין כי שני הצדדים מסכימים שנדרשת הכרעה אך ורק בשתי הסוגיות שנזכרו בדברי הצדדים בבית-המשפט המחוזי, ולפיכך על דעת שני הצדדים אתעלם מאותם טיעונים שפורטו בהשלמת הטיעון של התובעת ואשר חורגים משתי הסוגיות הנ"ל.

3. העובדות הרלבנטיות להכרעה פורטו בפסק-דיני הקודם ובדברי הצדדים בבית-המשפט המחוזי. לפיכך לא אחזור עליהן והרוצה לעיין יעיין שם.

4. האם בתקופה הרלבנטית מגיע לנתבעת פטור של מוסד חינוכי לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938 על כל תיקוניה?
התובעת טוענת כי הנתבעת איננה זכאית לפטור על-פי סעיף זה משום שלבית הספר שהופעל על ידה לא היה בתקופה הרלבנטית רישיון מאת משרד החינוך. הנתבעת משיבה וטוענת כי אמנם לא היה לה רישיון בתקופה האמורה, אלא שהדבר לא נבע ממחדל שלה אלא מהחלטת בית-המשפט העליון ב- בג"צ 12296/02 ארגון המורים נ' שרת החינוך, פורסם באתר נבו (2004)), אשר אסרה להעניק רשיונות לבתי ספר אשר לא למדו לימודי ליבה. ומוסיפה הנתבעת וטוענת, כי הגם שלא היה בידיה רישיון הרי שהיא זכאית לפטור. הכיצד? הנתבעת מסתמכת בעניין זה על עדותה של העדה מטעם התובעת, הגב' קצב, ממנה עולה כי בתקופה הרלבנטית הסתפקה התובעת לצורך מתן הפטור, באישור של אחד - פינסקי - ממשרד החינוך, וזאת כתחליף לקיומו של רישיון (עמ' 8 ש' 21- עמ' 9 ש' 4). התובעת היתה ערה לעדות זו, והגם שבאת-כוחה הודיעה שהיא לא יודעת על מה ביססה העדה את דבריה, הרי שלאחר ישיבת ההוכחות הודיעה התובעת כי: "בכפוף להמצאת אישור מתאים ממשרד החינוך (מר פינסקי) יינתן הפטור לתקופת התביעה" (הודעת התובעת מיום 17.09.15). דא עקא, שעד היום לא עלה בידי הנתבעת להציג אישור כאמור.

5. טענתה הראשונה של התובעת לפיה תנאי בל יעבור לקבלת פטור הוא קיומו של רישיון מאת משרד החינוך, איננה יכולה להכריע את הכף לאחר שבתום ההוכחות הודיעה התובעת כי יינתן לנתבעת פטור אם זו תציג אישור מתאים ממר פינסקי. הסכמה זו מהווה ויתור על הטענה לפיה נדרש רישיון, והתובעת לא ביקשה לחזור בה מהוויתור. מחומר הראיות שהוצג לפניי עולה שוויתור זה הינו מעשה ראוי והגון, שכן עדת התובעת העידה שבגלל חוסר האפשרות לקבל רשיונות בשנת הלימודים תשס"ט הסכימה התובעת להסתפק באישור של מר פינסקי לצורך הפטור. אם כך נהגה התובעת לגבי מוסדות חינוך אחרים מדוע ייגרע חלקה של הנתבעת?

6. בידי הנתבעת אין אישור של פינסקי, דבר שלכאורה סוגר את הגולל על טענתה, אלא שהנתבעת טוענת כי את החסר ניתן למלא על-ידי הסכמת הצדדים בבית-המשפט המחוזי לפיה בתקופה הרלבנטית הופעל בנכס בית ספר לילדים מתחת לגיל 18, ובאמצעות דברי עדת התובעת - גב' קצב- לפיהם הנתבעת היתה מקבלת אישור ממר פינסקי אילו היא היתה משכנעת אותו שהנכס משמש לבית ספר לילדים עד גיל 18 (סעיף 4 להשלמת הטיעון מטעם הנתבעת). דין הטענה להידחות. יש להבחין בין השאלה העובדתית האם נוהל בנכס בית ספר לילדים מתחת לגיל 18 לבין השאלה כיצד מוכיחים עובדה זו לצורך קבלת פטור מארנונה. עצם הסכמת התובעת בדיון שהתקיים בבית-המשפט המחוזי, לעובדה שבנכס הופעל בית ספר לילדים מתחת לגיל 18 איננה מהווה ויתור על הטענה שלצורך הפטור נדרש אישור מאת פינסקי. אילו ויתרה התובעת על טענתה שנדרש אישור מפינסקי אזי לא היה מקום להשיב את התיק לדיון בפניי, כיוון שלנוכח הסכמתם העובדתית של הצדדים היה ברור כי לנתבעת מגיע פטור לפי סעיף 5ג(ה)(3). הקושי בהשגת אישור מאותו פינסקי הינו ככל הנראה קושי מהותי ולא טכנ ג דא. אין לי ספק שבעקבות הודעת העיריה לפיה אם יוצג אישור יינתן פטור עשתה הנתבעת מאמץ להשיג אישור כזה, ואם לא הצליחה להשיגו הרי שכנראה יש סיבה מהותית לכך. הדברים אמורים ביתר שאת לגבי התקופה שחלפה מאז ניתן פסק-הדין בערעור על פסק דיני. בתקופה זו כבר יכלה הנתבעת לעשות שימוש בהודאת התובעת לפיה הנכס שימש כבית ספר לילדים מתחת לגיל 18, ואם למרות זאת לא הצליחה הנתבעת להשיג אישור הרי שהדבר אומר דרשני שבעתיים. אני ער לטענה לפיה מר פינסקי כבר איננו עובד במשרד החינוך, ברם קשה להניח שעם פרישתו נותר תחום מתן האישורים יתום, ומן הסתם ניתן היה לפנות למחליפו בבקשה לקבלת אישור. אפס, הנתבעת לא הראתה כי פנתה למשרד החינוך ואף לא הראתה שאיש לא החליף את פינסקי בתפקידו.

7. להשלמת התמונה אציין כי אלמלא ויתרה העיריה על טענתה לפיה קבלת הפטור מותנית בהמצאת רישיון ממשרד החינוך, אזי הייתי מקבל את הטענה, כיוון שכך מתחייב מנוסחו של סעיף 5ג(ה)(3). הנה כך, סעיף 5ג(ה)(3) מעניק פטור לבית ספר: "כמשמעותו בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, שחל עליו החוק האמור...", וסעיף 3 לחוק הפיקוח קובע כי: "לא יפתח אדם בית ספר ולא יקיימו אלא אם יש בידו רישיון לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו..." (וראו- עע"מ 5251/08 עטרת בנות ירושלים נ' הממונה על המחוז, פורסם באתר נבו (28.08.12), בפסקה 28 לפסק-דינו של כב' השופט מלצר וכן- עת"מ (ת"א) 231/09 אורט ישראל נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (29.09.11)).

8. האם הנתבעת זכאית לפטור חלקי לפי סעיף 5(י) לפקודת הפיטורין?
בקשר עם הפטור לפי סעיף 5(י) מתעוררות מספר שאלות. השאלה הראשונה היא האם האישור שמחזיקה הנתבעת מאת הממונה על המחוז די בו כדי לזכות את הנתבעת בפטור לפי סעיף 5(י), או שמא האישור הוא אישור עקרוני בלבד, שתכליתו לאשר כי הנתבעת היא "מוסד מתנדב", ומתן הפטור בפועל מותנה בכך שהעיריה תשתכנע כי בנכס הקונקרטי אכן מתבצעת פעילות "לשרות הציבור", כלשון סעיף 5(י). בעניין זה הגישה התובעת במסגרת השלמת טיעוניה את חוזר מנכ"ל משרד הפנים מספר 2/99, אשר מפרט את הקריטריונים למתן אישורו של הממונה על המחוז. העיון בחוזר זה, אשר לא הוגש עובר למתן פסק דיני הראשון, מלמד כי בטרם מחליט הממונה אם לתת את האישור המבוקש הוא איננו בודק רק את המוסד שבו מדובר, אלא גם את השימוש שנעשה בפועל בנכס הקונקרטי שלגביו מתבקש הפטור (ראו - סעיפים 11-10 לנספח א' של החוזר). לא-זו-אף-זו, אלא שלפני הכרעת הממונה אם לתת אישור לפי סעיף 5(י) נדרשת העיריה להגיש לו את המלצותיה (ראו - סעיף 10-8). כיוון שכך, שוכנעתי כי אישור הממונה לפי סעיף 5(י) די בו כדי להקנות הפטור מארנונה. יוער בהקשר זה, כי הפטור לפי סעיף 5(י) הוא פטור חלקי בלבד בשיעור של שני שליש מסכום הארנונה.

9. חרף האמור התובעת טוענת כי הנתבעת איננה זכאית לקבל פטור, כיון שבתקופה בה עסקינן רשאי היה הממונה על המחוז לפטור את הנתבעת, ומוסדות הדומים לה, רק בגין נכס אשר בו נעשה שימוש לשם לימוד, ואילו במקרה שלפניי השתמשה הנתבעת בנכס כפנימייה. התובעת מוסיפה וטוענת כי רק בשנת 2012 תוקן חוזר המנכ"ל באופן שהתיר להעניק פטור גם לפנימיות. וכך נכתב בתיקון:

"יובהר כי בהתאם לאמור וככלל, נכס המשמש למגורים הנמצא באחזקתו של מוסד (הכוונה למוסד מתנדב - א.ר.), אינו עומד בקריטריון זה (דהיינו, הוא אינו זכאי לפטור לפי סעיף 5(י) - א.ר.). על-אף האמור ניתן יהיה לראות נכס המשמש למגורים הנמצא באחזקתו של מוסד כעומד בקריטריון זה וזאת בהתקיים כל התנאים הבאים:
א. הנכס משמש אך ורק למגורים של יחידים אשר השירות ההתנדבותי שניתן על-ידי המוסד מכוון עבורם.
ב. מגורי היחידים בנכס מהווים חלק מתכלית פעילות המוסד והם נדרשים ומתחייבים לצורך קיום פעילות התנדבותית סדירה ושיטתית.
ג. מגורי היחידים בנכס מתחייבים לצורך מתן השירות הניתן ליחידים האמורים על-ידי המוסד המתנדב, השירות לא יינתן להם על-ידי המוסד, אלא בכפוף למגוריהם בנכס המגורים האמור."
(ראו - נספח ה' לטיעון המשלים של התובעת)

10. לטענת התובעת יש שני פנים: האחד עובדתי - לפיו הנכס שבו עסקינן שימש לפנימייה, והשני משפטי - לפיו לא ניתן היה לתת פטור לפנימיה בתקופה הרלבנטית. אשר לפן העובדתי, גם הנתבעת הסכימה כי הנכס שבו עסקינן, או למען הדיוק אותו חלק בנכס שלגביו נדרשת הארנונה, שימש כפנימיה (ראו - דברי הרב דוד וייס בדיון מיום 28.06.12 עמ' 1 ש' 22 - עמ' 2 ש' 4; וכן סעיף 4 לבקשת הרשות להתגונן).

11. אשר לפן המשפטי, כאן יש לברר את השאלה האם אישור משרד הפנים אכן לא חל על אותו חלק בנכס המשמש כפנימייה. הנתבעת צירפה לתצהירה שני אישורים שקיבלה מהממונה על המחוז אשר מתייחסים לאותו נכס, אך לתקופות שונות. באישור הראשון אשר מתייחס לתקופה הרלבנטית לענייננו נרשם כך:
"אני מאשרת לצורכי פטור את הנכסים בהם מתבצעת פעילות התנדבותית וארגונית בלבד של המוסד..."
(ראו - נספח ב' לתצהיר - אישור מיום 16.07.07)
ולעומת-זאת באישור השני (צורף גם הוא במסגרת נספח ב'), נוספה למלל המצוטט לעיל הבהרה בזו הלשון:
"הפטור יחול על הנכסים המשמשים לצורכי לימוד בלבד."
ההכרעה בטענת התובעת הינה פועל יוצא של הפרשנות שיש לתת לנוסח השונה של שני האישורים שניתנו לנתבעת מאת הממונה על המחוז. אישורים אלו אינם עומדים לבדם. הם ניתנו על בסיס חוזר מנכ"ל משרד הפנים, וחזקה על הממונה על המחוז שהוא לא התכוון לתת אישורים החורגים מהוראות החוזר. על-כן, יש חשיבות גם, ובעיקר, לפרשנות חוזר המנכ"ל. סעיפים 6 ו- 10 לחוזר המנכ"ל כוללים הוראות בנוגע לשימוש שיש לעשות בנכס כדי לזכות בפטור מארנונה לפי סעיף 5(י). בסעיף 10 לחוזר נקבע כי תנאי לקבלת פטור הוא שהנכס לגביו מתבקש הפטור משמש את המוסד: "אך ורק למתן שירות התנדבותי לטובת הציבור". לטעמי השימוש בתיבה "אך ורק" נועד להדגיש כי הפטור יינתן אך ורק לנכס אשר בו נעשה שימוש שהוא בליבת העשייה ההתנדבותית של המוסד. ומהם תחומי העשייה ההתנדבותית בגינם ניתן לקבל פטור? בכך עוסקת הוראת סעיף 6 לחוזר, אשר קובעת כי תנאי לקבלת פטור הוא שפעילות המוסד היא בתחומים בהם רשות מקומית מוסמכת לפעול: "כגון: רווחה, בריאות, חינוך וכו'". אמור מעתה, השילוב של הוראות סעיפים 6 ו- 10 מוביל למסקנה כי הנתבעת שלפניי יכולה היתה לקבל פטור רק בגין שימוש בנכס שנמצא בליבת העשיה שלה כמוסד חינוכי. לטעמי, השימוש בנכס המדובר כפנימייה איננו יכול להיחשב כליבת העשייה החינוכית של הנתבעת, שכן ניתן לעסוק בפעילות חינוכית אף ללא קיום פנימייה. אכן, הפנימייה קשורה קשר הדוק לליבת העשיה החינוכית, אבל היא לא מהווה חלק מליבת העשייה החינוכית, ולכן לא ניתן היה לקבל פטור בגין פנימייה בטרם פורסם התיקון לנוהל בשנת 2012. כך גם נפסק בעמ"נ (מחוזי יר') 526/08 ישיבת מקדש המלך נ' מנהל הארנונה, פורסם באתר נבו (28.12.08)):
"פרשנות המשיב את החלטת הממונה, לפיה יש להפעיל את הפטור האמור (פטור לפי סעיף 5(י) - א.ר.),על כיתות הלימוד ובית המדרש, שבהם מתקיימים הלימודים בישיבה, אך לא על הנכס המשמש למגוריהם של האברכים, היא פרשנות סבירה ואף מתבקשת. על-פי פשוטם של דברים, הנכס הכולל את דירות המגורים בישיבה משמש למגורים ולא לצרכי לימוד. מסקנה זו מתחזקת נוכח הפרשנות המצמצמת שיש ליתן, על-פי הפסיקה, לפטורים הקבועים בפקודת הפיטורין..."

ודוקו, פסק-דין זה ניתן עוד לפני תיקונו של חוזר המנכ"ל בשנת 2012.
אני ער לכך שיש שהשוני בין נוסחו של האישור שניתן לנתבעת בשנת 2007 לבין נוסחו של האישור שניתן בשנת 2011 יכול, לכאורה, להצביע על כך שהאישור הראשון חל גם על נכס המשמש כפנימיה, ברם לאור פרשנות החוזר כאמור לעיל אינני סבור כי במסגרת האישור הראשון התיימר הממונה על המחוז להעניק לנתבעת, בניגוד לחוזר המנכ"ל, פטור מארנונה לנכס שבו מופעלת פנימיה. יש לראות, אם-כן, את התוספת שהוספה באישור המאוחר יותר כהבהרה בלבד, "ליתר ביטחון", של גבולות הפטור. חיזוק לעמדתי זו אני מוצא גם באופן שבו נוסח התיקון לנוהל בשנת 2012. כאמור, התיקון נוסח כהבהרה לפיה הכלל הבסיסי הוא שלא יינתן פטור לנכס המשמש למגורים, וכי אישור כזה יינתן רק בהתקיים תנאים מסויימים. ניסוח התיקון כהבהרה מלמד על כך שהממונה על המחוז לא התכוון לא סבר שהאישורים שניתנו מטעמו לפני התיקון כללו גם פנימיות. ולסיום נזכיר, כי בבוא בית-המשפט לפרש תקנה או הנחיה מינהלית הרי שהוא רשאי להביא בחשבון גם את הפרשנות הנוהגת ומיושמת על-ידי הרשות הלכה למעשה (ראו - בג"צ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(1), 454, 462 (2000)). במקרה שלפניי משתמע מטענות התובעת כי גם למעשה לא ניתנו לפני תיקון החוזר משנת 2012 פטורים לפנימיות מכוח סעיף 5(י), והנתבעת אשר טוענת לפטור לא סתרה טענה זו.

12. אשר-על-כן, התביעה מתקבלת.
על הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה - 59,313 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, בניכוי הסכום עליו הצהירה התובעת בישיבת קדם המשפט מיום 11.09.14 (עמ' 6 ש' 22-21) כולל ריבית והפרשי הצמדה כנ"ל שהצטברו ממועד הדיון ועד היום. הנתבעת תשלם לתובעת את אגרת המשפט, וכן הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מוסדות דת - בתי תפילה, ישיבה (סעיף 5גה לפקודת הפטור)