עקרונות כלליים

בסעיף ההגדרות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן למצוא את הגדרת סעד זמני:

" "סעד זמני" - סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק-הדין, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת שימוש בנכס, תפיסת נכסים, כינוס נכסים זמני, וכל סעד אחר שבית-המשפט ייתן, בנסיבות העניין, לפי הוראות פרק כ"ח;"

הסעד הזמני בא לעולם בכדי להתמודד עם מצבים מסויימים, במטרה ליתן למבקש סעד הזמני, בין בטרם הגשת התביעה ו/או המצאתה ו/או לאחר הגשתה, סעד דחוף שיש בו כדי לסכל איונו של הסעד המתבקש בתביעה, אם הסעד הזמני לא יינתן.

הסעדים הזמניים מגוונים המה ומשלימים זה את זה. מתן סעד זמני אין משמעותו שלא נגרמת פגיעה בצד שכנגד, אלא שפגיעה זו מוצדקת היא.

מטרתו של הסעד הזמני לשמור על המצב הקיים או להפסיק מיידית מצב בלתי-נסבל אליו נקלע המבקש. ההצדקה להתערבות בית-המשפט בשלב מוקדם של ההליכים קיימת, בנסיבות שבהן עלולה זכות המבקש להתקפח בעקבות שינוי מצב קיים או שיש צורך להפסיק פגיעה חמורה במבקש הצו {בש"א (יר') 2343/03 חברת "קליק" נ' רו-דן אופנה בע"מ, תק-מח 2003(3), 129 (2003)}.

הסעד הזמני מיועד לגשר בין האינטרסים של הצדדים בפרק זמן הביניים, החל מיום הגשת התובענה לבית-המשפט ועד למתן פסק-הדין.

בית-המשפט לא יושיט סעד זמני אלא אם מתן הסעד דרוש להבטחת הליך תקין או לביצועו היעיל של פסק-הדין {עס"ק (ת"א-יפו) 34/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' בנק ישראל, תק-עב 2004(2), 858 (2004)}.

מרבית הסעדים הזמניים מיועדים, בעיקר, לשמירת המצב הקיים, הסטטוס קוו, העלול להשתנות אם לא יינתן הצו הזמני. לפיכך, מוגשת הבקשה לסעד זמני לצורך הקפאת המצב, שהיה קיים עובר להגשת התובענה. הענקתו של סעד זמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, שאם-לא-כן, עלול הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין בתובענה {ס"ק (ת"א-יפו) 34/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' בנק ישראל, תק-עב 2004(2), 858 (2004); עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' אי.סי.איי טלקום בע"מ, פ"מ לו (2001), 289 (2001)}.

יודגש, כי אין הבקשה למתן סעד זמני בחינת "שביל צדדי" בלבד במערכת בירור הפלוגתאות שבין בעלי הדין: אמת נכון הדבר במישור התיאורטי שאין במתן צו זמני כדי לחתוך את זכויות בעל הדין. אך לעיתים עשויה במישור המעשי, החלטה בבקשה למתן סעד זמני, להכריע את הכף בתובענה לכאן או לכאן. עצם העובדה כי קיים פער זמנים, לעיתים, רב בין מועד הגשת התובענה לבין מתן פסק-הדין בה, עשוי לחייב התייחסות לגבי מה שיקרה בתקופת הביניים ולשם כך נוצרה תורת הסעדים הזמניים על כלליה השונים.

בית-המשפט אינו צריך להתייחס לבקשה למתן סעד זמני כאל מעין "בת חורגת" בהליך השיפוטי, שיש לסלקה מעל פניו כמין מטרד, כל עוד לא הצביע המבקש על קיומן של נסיבות יוצאות דופן המצדיקות היעתרות לבקשה {רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילט תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998)}.

תקנה 362 לתקסד"א קובעת את התנאים הנדרשים לשם מתן סעד זמני:

"362. בקשה לסעד זמני
(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

כאשר ניצבת בפני בית-המשפט בקשה למתן סעד זמני ועליו להכריע בה, על בית-המשפט לבדוק את העניינים עיקריים הבאים:

הראשון, סיכויי התביעה העיקרית, כלומר, השאלה היא האם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה.

השני, מאזן הנוחות שבין הצדדים, שעניינו ביחס שבין הנזק שייגרם למבקש, אם לא יינתן הסעד הזמני, אל מול הנזק שייגרם למשיב, במידה ויינתן הסעד הזמני כמבוקש. היינו, השאלה היא, האם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים, הנלווים לתביעה העיקרית, עלול אי-מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מאשר נזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו.

השלישי, האם קויימה חובת תום-הלב ונקיון כפים של המבקש. עיקרה, למשל, גילוי כל העובדות הרלבנטיות.

הרביעי, היעדר קיומו של שיהוי בהגשת הבקשה לסעד הזמני.

נקבע כי בדיקת קיומו של התנאי הראשון שלעיל תעשה באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. בחינת התנאי השני היא, בעיקרה, מעשה של איזון אינטרסים ובעניין זה נתון שיקול-דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור.

מי שפונה לבית-המשפט בבקשה לסעד זמני חייב לגלות בפני בית-המשפט את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו וגם במקרה של ספק, על המבקש להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו מה יש לגלות לבית-המשפט ומה לא {רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993); באשר לחובת המבקש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב ולחובה לנהוג בהגינות ובסבירות ראה בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3), 449 (1981); רע"א 8113/00 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, דינים עליון נט 390 (2001)}.

קיימים סוגים שונים של סעדים זמניים. כל סעד זמני בעל אופי אחר ושונה מרעהו. קבלת סעד זמני אחד עשוי להיות קשה להשגה מאשר אחר. לדוגמה, קבלת סעד זמני מסוג צו עשה זמני קשה יותר להשגה מאשר צו מניעה זמני, שהוא הסעד ההפוך לצו עשה זמני.

כלל הוא על-פי ההלכה הפסוקה כי:

"בית-המשפט אינו ממהר ליתן צו-זמני שהוא בעל אופי מנדטורי ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה, כי אם ינקוט זהירות יתירה בשימוש בשיקול-הדעת ויימנע מלתת את הצו אלא אם ישתכנע שלכאורה קיימת עילה לכך, הן מבחינת הזכות הסובסטנטיבית, אשר מבקש הצו טוען לה בתובענתו, והן מבחינת השיקול, כי יגרם לו נזק בל יתוקן אם לא יינתן הצו."
{ע"א 213/64 ברא"ז נ' נציב המים, פ"ד יח(3), 647, 653 (1964)}

אף-על-פי-כן נקבע בפסיקה {ע"א 826/75 חל"צ (חברה לשיווק צמיגים) נ' צמג - צמיגים, פ"ד ל(3), 831 (1976)}כי באותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבהן זכאי המבקש מהותית לסעד זמני, אין בזהותו לסעד העיקרי כדי לשלול תמיד את מתן הסעד, אף אם לעיתים יש בדבר, למעשה, כדי להכריע את גורל התיק.

הגשת בקשה לצו מניעה או כל בקשה לסעד זמני אחר, כרוכה במאבק, שנעשה תוך זמן קצוב, וחובה שתיעשה ללא שיהוי ותוך זמן קצר ממועד האירוע בגינו עותרים לבית-הדין. תובע אשר ישתהה ויגיש בקשתו מאוחר, סביר להניח שבקשתו תידחה, שכן צו המניעה נועד לשמר את המצב הקיים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עקרונות כלליים