הגשת ערר בחלוף למעלה משנתיים מאז פנייתו הראשונה לעיריה - הבקשה נדחתה

ב- בר"מ 5412/15 {רומי טוויג נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, תק-על 2015(4), 69 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על חיובי ארנונה בגין מספר נכסים.

בסוף שנת 2010 ובתחילת שנת 2011 קיבל המבקש מספר הודעות על חיובי ארנונה בגין שלוש חנויות בקניון "דיזינגוף סנטר" שבתל-אביב.

המבקש הגיש השגה לעיריית תל-אביב, שהתייחסה להודעות החיוב האמורות, ובה טען, כי החנויות שאליהן ההודעות מתייחסות לא היו בחזקתו בתקופות הרלוונטיות. עוד הוא טען, כי חיובי הארנונה האמורים, כולם או חלקם, שולמו בעבר.

המבקש טען, כי השגתו זו לא זכתה לתגובה. לעומת-זאת, העיריה טענה, כי נשלח אליו מכתב מטעם מחלקת שומה א' באגף לחיובי ארנונה. במכתב זה, שהוצג במסגרת הליך הערר נאמר, כי העיריה אינה רואה בפניה שנשלחה, השגה על-פי החוק. בהמשך לכך, צויין בו, כי טענותיו של המבקש בדבר יתרות חוב והליכי גביה בחשבונות מושא הפניה מצויות בתחום טיפולו של האגף לגביית ארנונה ואגרת מים, ועל-כן עותק מן הפניה הועבר לשם על-מנת שתיענה במישרין על-ידי אותו אגף.

בהמשך, המבקש קיבל מכתב מטעם עורך-הדין נימצוביץ, הפועל מטעם הממונה על הגביה בעיריית תל-אביב-יפו. במכתב צויין, כי לשם כיסוי חובו של המבקש לעיריה בסך של כ- 96,256 ש"ח ייפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל למכירת נכס מקרקעין שבבעלותו. המבקש טען, כי מקבלת מכתב זה הוא הסיק שהשגתו נדחתה, ועל-כן, הגיש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד העיריה.

ועדת הערר החליטה על מחיקת הערר וקבעה, כי המבקש הגיש את הערר בחלוף למעלה משנתיים מאז פנייתו הראשונה לעיריה, וכי אפילו לא קיבל את מכתב העיריה, היה עליו לפנות לערכאות בתוך זמן סביר.

המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית-המשפט המחוזי, אך זה דחה אותו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי פנייתו של המבקש, לא יכולה להיחשב כ"השגה" מאחר שלא הוגשה תוך תשעים ימים מן היום שבו התקבלו אצלו הודעות התשלום כפי שמורה סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 {ייקרא להלן: "חוק הערר"}.

בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי המבקש אף לא פנה בבקשה לקבלת רשות להעלות טענת "איני מחזיק" לפי הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר, המאפשרת לחרוג ממסגרת הזמן האמורה ברשות בית-המשפט. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מכל מקום לא חל במקרה זה סעיף 4(ב) לחוק הערר לפיו רואים השגה ככזו שהתקבלה אם לא נענתה בתוך 60 יום, וזאת משום שהעיריה השיבה עליה. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי היה על המבקש לפנות למשיב ולברר מה עלה בגורל פנייתו.

בית-המשפט המחוזי עמד על הקושי הנובע מכך שהצדדים לא צירפו לכתבי טענותיהם את הודעות החיוב בארנונה, ואף הציע להחזיר את עניינו של המבקש למשיב על-מנת שידון בו לגופו, אך המבקש דחה הצעה זו. למעלה מן הצורך, בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי טענתו של המבקש לפיה לא החזיק בחנויות בתקופות הרלוונטיות נטענה בעלמא, מבלי לפרט מי החזיק בהן ותוך התייחסות כללית לטענה, כי אי-סדרים במשרדי המשיב הם שהובילו לחיובו בארנונה.

בסיכומו-של-דבר, בית-המשפט המחוזי קבע, כי החלטתה של ועדת הערר למחוק את הערר היתה החלטה סבירה שאין מקום להתערבותו בה.

המבקש טען, כי היה על בית-המשפט המחוזי לקבל את ערעורו, וכי יש להיענות לבקשתו בשל כך שנגרם לו עיוות. דין טענתו העיקרית של המבקש היתה, כי פנייתו המקורית מיום 23.02.11 היוותה השגה כדין, וכי מאחר שהיא לא נענתה יש לראותה כהשגה שהתקבלה לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר. המבקש חזר על טענתו, כי מכתב העיריה כלל לא התקבל אצלו, והוסיף, כי מכל מקום הוא לא נשלח על-ידי הממונה על הארנונה בעיריית תל-אביב, כפי שמורה חוק הערר, ואף לא כלל תשובה עניינית להשגתו.

עוד טען המבקש, כי בעקבות שינויים שהונהגו על-ידי העיריה בשיטת הרישום של חיובי הארנונה בקניון "דיזינגוף סנטר", הוא קיבל את דרישת התשלום הראשונה בסמוך למועד שבו הגיש את השגתו. המבקש הוסיף, כי בעקבות שינוי שיטת הרישום אף לא היה יכול לדעת לאלו מן החנויות מתייחסות דרישות התשלום, ולכן העובדה שלא צירף את הודעות החיוב בארנונה להשגה לא היתה צריכה להיזקף לחובתו. המבקש הוסיף וטען, כי אין לראותו כמי שהגיש את ההשגה באיחור מאחר שנושא זה לא הוגדר כפלוגתה בין הצדדים בבית-המשפט המחוזי וגם המשיב עצמו לא צירף את הודעות התשלום לתשובתו לערעור.

כמו-כן טען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שקבע, כי המבקש היה הבעלים של החנויות מושא הערעור, בה בשעה שלטענתו הוא אך שכר אותן והשכיר אותן בשכירות-משנה מעת לעת. לטענת המבקש, די בטעות עובדתית זו, כדי לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולכל הפחות לתת לו רשות ערעור עליו.

לבסוף, המבקש טען, כי ועדת הערר לא ערכה דיון לגופו של עניין, וכן לא דנה בטענה לפיה הוא לא קיבל תשובה על ההשגה שהגיש. המבקש טען, כי ועדת הערר היתה צריכה להורות למשיב להציג נתונים בעניין זה, וכן לערוך פרוטוקול שיאפשר להבין את השיקולים שעמדו בבסיס החלטתה. לטענת המבקש, בכך נגרם לו עיוות דין חמור. המבקש הוסיף, כי מאחר שלא קיבל תשובה על השגתו, לא היה יכול לערור עליה לוועדת הערר אלא כאשר קיבל את ההודעה על הכוונה לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגדו. לבסוף, המבקש טען, כי בית-המשפט המחוזי היה מוסמך לדון גם בטענת "איני מחזיק" שאותה העלה לפי סעיף 3(ג) לחוק הערר.

בית-המשפט קבע, כי אמת-המידה לדיון בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך מינהלי דומה לזו שהותוותה ביחס לבקשות מסוג זה בדין האזרחי {ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)}. זאת, בשים-לב לטיבו של הטריבונל המינהלי שבו החל ההליך, במידת מומחיותו בנושא הנדון ובמספר ה"גלגולים" הכללי שעבר ההליך {ראה למשל: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל, פורסם באתר נבו (01.05.12), פסקה 8; בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב, פורסם באתר נבו (23.09.12), פסקה 13; בר"ם 2814/15 אלדטוב נ' משרד הרישוי, פורסם באתר נבו (31.05.15), פסקה 7; בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה, פורסם באתר נבו (27.08.15), פסקה 13}.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי עניינו של המבקש אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, ודומה שאף הוא אינו טוען כך. לאמיתו של דבר, בית-המשפט כבר קבע בעבר, כי שאלות מתחום הארנונה שהן יישומיות באופיין אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי {ראה למשל: בר"ם 2253/15 עיריית נתיבות נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, פורסם באתר נבו (14.06.15), פסקה 8}.

בנוסף על כך, בית-המשפט לא התרשם שעניינו של המבקש מקים חשש לעיוות דין חמור. טענותיו של המבקש נדונו על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחו, לא לפני שהמבקש דחה את האפשרות, כי עניינו ישוב וייבחן לגופו על-ידי מנהל הארנונה. לכך יש להוסיף את העובדה, כי המבקש לא צירף את הודעות החיוב לערעורו {ואף לא לבקשה דנן}. הסכום שחב המבקש אינו זניח, אך כפי שנקבע הן על-ידי ועדת הערר והן על-ידי בית-המשפט המחוזי שומה היה עליו לברר מה עלה בגורל פנייתו תוך פרק זמן סביר. הקשיים שעמם הוא מתמודד כעת נובעים איפוא, במידה לא מבוטלת, אף ממחדליו.

למעלה מן הצורך, הוסיף בית-המשפט, כי הגם שמכתב העיריה לא כלל התייחסות לטענה, כי ההשגה הוגשה באיחור, אין לראות בכך משום הודאה בכך שזו הוגשה במועד, מה גם שצויין במכתב העיריה, כי זו אינה מתייחסת לפניה כאל השגה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כאשר קיים חשש שהמשיג הגיש את השגתו באיחור, והוא לא הוכיח, כי הוא הגיש את השגתו במועד, הסנקציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר לא תחול על מנהל הארנונה, אף אם לא השיב למשיג בתוך שישים יום {ראה: בר"ם 9179/05 המקום של ש. שמחה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (12.07.06); בר"ם 6333/09 רם חן חניונים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (11.10.09), פסקה 5}.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגשת ערר בחלוף למעלה משנתיים מאז פנייתו הראשונה לעיריה - הבקשה נדחתה