מוסד חינוך (סעיף 4(א)(2)(ד) ו- 5(ג)(ה)(3) לפקודת הפטורים)

1. כללי
פקודת הפיטורין מעניקה פטור מתשלום ארנונה לנכסי נישומים שונים. סעיף 4 לפקודה מעניק פטור בתנאים לנישומים שונים אשר המחוקק מעוניין לעודד ובהם מדינות זרות, עדות דתיות ומוסדות דתיים, אגודות צדקה ומוסדות חינוך. הנחת המחוקק הינה כי לנישומים אלו, בשל מעמדם המיוחד ותפקידם הציבורי, ראוי להעניק פטור מתשלום ארנונה {ראה הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית, ספר ראשון (2001), 612; עע"מ 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פורסם באתר נבו (30.11.11)}.

הוראת הפטור בסעיף 4 לפקודת הפיטורין עמדה בתוקף שנים רבות. בשנת 1997 החליטה הממשלה לתקן את הפקודה כך שמוסדות ציבור שונים שהיו זכאים לפטור על-פי הפקודה יחלו בהדרגה לשאת בתשלומי ארנונה ולו גם מופחתים. בעקבות זאת במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003) התשס"ג-2002 תוקנה הפקודה והוספה הוראת סעיף 5ג' לפקודה, הקובעת בסעיף-קטן (א) ו- (ב) את העיקרון של הטלת חיובי ארנונה באופן מדורג על המוסדות הפטורים:

"(א) על-אף הוראות סעיפים 4 ו- 5, והאמור בכל דין, תוטל ארנונה כללית על הנכסים המפורטים בסעיפים 4 ו- 5, בשיעורים שלהלן, שיחושבו מסכום הארנונה הכללית שהיתה משולמת לרשות המקומית אלמלא הוראות סעיפים 4 ו- 5, ובהתאם לסכומים ולסוגי הנכסים הנוהגים באותה רשות מקומית, באופן שלא ייקבע סיווג נפרד לנכסים האמורים; באין סיווג מתאים - יחול הסיווג הדומה ביותר (להלן: "נכסים פטורים חלקית"):
בשנת 2003 - 6%;
בשנת 2004 - 15%;
בשנת 2005 - 24%;
בשנת 2006 ואילך - 33%.
(ב) לא קיים ברשות המקומית סיווג מתאים או סיווג דומה כאמור בסעיף-קטן (א) - תוטל ארנונה כללית על הנכסים האמורים, בשיעורים המפורטים להלן, שיחושבו מתעריף הארנונה הנמוך ביותר ברשות המקומית בשל בניין או קרקע, לפי העניין:
בשנת 2003 - 12%;
בשנת 2004 - 30%;
בשנת 2005 - 48%;
בשנת 2006 - 66%."

עינינו הרואות כי זו קובעת הטלת ארנונה על גופים פטורים באופן מדורג עד להטלת חיוב בשיעור 33% החל משנת 2006 ואילך. עם-זאת גם לאחר הוספת סעיף 5ג' ניתן להעניק פטור מלא למוסדות ובהם מוסדות חינוך כמפורט בסעיף 5ג(ה)(3):

"(ה) על-אף הוראות סעיפים-קטנים (א) עד (ד), לא תוטל ארנונה כללית או אגרה על שטח נכס המשמש לאחד מאלה:
(...);

(3) מוסד חינוך מוכר כמשמעותו בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, מוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 5 לחוק האמור, ובית ספר כמשמעותו בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, שחל עליו החוק האמור, שבו לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מ-10 תלמידים ושניתן בו חינוך גן ילדים, חינוך יסודי וחינוך על יסודי לתלמידים עד גיל 18 שנים, וכן בית ספר מקצועי, כהגדרתו בחוק החניכות, התשי"ג-1953 והכל אם אינו למטרות רווח ולגבי השטח המשמש לחינוך או ללימוד כאמור ואשר אין בו פעילות עסקית;"

כאמור, כדי שמוסד כלשהו יזכה לפטור כמוסד חינוך, בין מכוח סעיף 4(א)(4) לפקודת הפיטורין ובין מכוח סעיף 5ג(ה)(3) לפקודה, עליו לשכנע כי אכן מדובר ב"מוסד חינוך". סעיף 14 לפקודה קובע כי הממונה על המחוז במשרד הפנים הוא המוסמך לאשר כי מוסד כלשהו מהווה מוסד חינוך.

סמכות זו של הממונה על המחוז הינה סמכות שבשיקול-דעת עצמאי. הממונה על המחוז אינו כפוף לעיריה ואינו נעזר בעיריה לשם הפעלת שיקול-דעתו (לעניין השיקולים לקביעה מהו מוסד חינוך ראה עע"מ 10673/05 מכללת הדרום, עמותה לקידום החינוך הגבוה באשדוד נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, פורסם באתר נבו(31.12.07)). שיקול-דעתו של הממונה עשוי לעמוד לביקורת שיפוטית בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים. הביקורת על שיקול-דעתו אינה כלולה במסגרת הסמכויות המפורטות בחוק הערר ולעיריה ולוועדת הערר אין כל סמכות לבחון את שיקול-דעתו של הממונה {עת"מ 17799-01-11 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית סכנין , תק-מח 2012(1), 30350 (29.01.2012)}.

2. האם התיישנה בקשת העותרת בנוגע לחובות הארנונה שלה לעיריית סכנין בשנים 2008 - 2010, והאם יש להפסיק את כל הליכי הגביה כנגדה?
ב- עת"מ (חי') 17799-01-11 {המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית סכנין, פורסם באתר נבו (29.01.12)} נדונה עתירה למתן פסק-דין המצהיר כי העותרת אינה חבה בחובות ארנונה לעיריית סכנין בשנים 2008 - 2010, ועל הפסקת כל הליכי הגביה כנגדה.

בעתירה העותרת טענה כי היא פטורה מתשלום ארנונה לשנות המס האמורות בהיותה מוסד חינוך הפטור מתשלום על-פי סעיפים 4(א)(2)(ד) ו- 5(ג)(ה)(3) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938.

כן טענה העותרת כי יש לראות בהשגותיה של העותרת על דרישות התשלום שנשלחו אליה כאילו התקבלו, שכן המשיבים לא השיבו להשגות במועד הקבוע בדין.

העותרת טענה כי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 {להלן: "חוק הערר"} היה על המשיבים לתת תשובתם להשגות בתוך 60 יום מיום הגשת מכתבי ההשגה לפי סעיף 4 לחוק הערר.

הואיל ותשובות לא ניתנו במועד, הרי שעל-פי סעיף 4(ב) לחוק הערר יש לראות בהשגות כאילו התקבלו.

העותרים הדגישו כי על-פי פסיקת בית-משפט זה {עת"מ (חי') 480/08 מכללת סכנין להכשרת עובדי הוראה נ' מנהל הארנונה בעיריית סכנין, פורסם באתר נבו (25.07.10)} יש לראות בבקשת הפטור שהגישו כהשגה על-פי חוק הערר ועל-כן יש להחיל עליהן את הוראת חוק הערר לרבות ההוראות בדבר קבלת ההשגה עם חלוף המועד הקבוע בסעיף 4 לחוק הערר.

המשיבה לא התכחשה לקבלת מכתבי ההשגה ולא טענה שמכתבי ההשגה שהוגשו על-ידי העותרת ובהם הבקשה לפטור, אינם השגות במובן האמור בחוק הערר.

המשיבים טענו כי למכתבי ההשגה לא צורפו אישורי הממונה על המחוז כנדרש להענקת הפטור וכי האישור שהוצג בעתירה הינו מנובמבר 2010 בלבד. לפיכך טענו המשיבים, כי כל עוד לא צורף אישור הממונה, לא ניתן היה לדון בהשגת העותרת ובבקשותיה לפטור.

רק עם הגשת האישור נפתח הפתח לדון בהשגות. ומכאן שהמועד למתן תשובה להשגות טרם חלף.

עוד טענו המשיבים כי לעיריה מונה חשב מלווה ועל-כן כל הסמכויות לדון בהשגות הועברו אליו. היה על העותרת לצרף את החשב כמשיב.

בית-המשפט קבע כי העותרת לא שינתה מצבה לרעה שהרי ידעה כי עליה להמציא את האישור ולראיה העותרת גם פעלה לקבלת האישור ופנתה לממונה, אלא שהאישור התקבל רק בסוף שנת 2010.

נסיבות העיכוב בקבלת האישור לא הובררו, אולם הן אינן רלבנטיות להליך הנוכחי שכן די בכך שהעותרת ידעה כי עליה לקבל את האישור כדי לשלול את טענתה שדי בהגשת ההשגה ובהיעדר תשובה במועד כדי להביא לקבלת הפטור.

בית-המשפט קבע גם כי העותרת לא הזדרזה לפנות בעתירה לבית-המשפט והמתינה עד לאחר קבלת אישור הממונה. אין זאת כי העותרת הבינה שללא אישור הממונה אין לה כל אפשרות לקבל את הפטור הנכסף.

בית-המשפט מצא כי בנסיבות המקרה, כאשר העותרת ידעה שעליה להביא אישור הממונה ואף פעלה להשגתו, הרי שעמידתה על הטענה כי עם חלוף המועד למתן תשובה יש לקבל את בקשתה לפטור נגועה בחוסר תום-לב.

לעותרת היה ברור כי אם תעמוד על קבלת תשובה במועד, בקשתה תידחה על-הסף בהיעדרו של האישור. ההמתנה לקבלת האישור לא פגעה בעותרת אלא פעלה רק לטובתה על-מנת שבקשת הפטור תידון לגופה.

בית-המשפט קבע כי בשים-לב לכל האמור עליו לדחות את העתירה.

עם-זאת הורה בית-המשפט כי המשיבים ישיבו להשגות תוך 45 יום ממועד קבלת החלטתו זו, ולאחר שתינתן החלטה יוכל כל צד להעלות טענותיו, אם ימצא לנכון, בפני ערכאות שיפוטיות מתאימות.

הליכי הגביה, למעט העיקולים ברישום, יעוכבו עד מתן החלטה בהשגות. העותרת תשלם למשיבים הוצאות ההליך בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ.

3. נכס להכשרת צוערים להשתלמויות שונות - חברה ממשלתית
האם נפל פגם בהחלטת הממונה על המחוז לדחות את בקשתה של העותרת לפטור והאם נפל פגם בהחלטת העיריה לדרוש מהעותרת תשלום ארנונה עבור הנכס?
ב- עת"מ (חי') 589-08 {הרשות לחינוך והכשרה ימיים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (10.11.09)} עיקר הדיון נסב בשאלה האם העותרת, חברה ממשלתית ללא כוונת רווח העוסקת בהכשרת צוערים כקציני ים, זכאית לפטור מארנונה על-פי פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה" או "פקודת הפיטורין"}.

העותרת החזיקה בנכס בעיר עכו ברחוב יהושפט 7, המשמש אותה להכשרת הצוערים ולהשתלמויות השונות {להלן: "הנכס"}.

העותרת לא עסקה בכל פעילות מסחרית ופעלה ללא כוונת רווח.

העותרת ניהלה מסכת התכתבויות והשגות בעניין חיובה בארנונה אולם תשובת העיריה במשך כל השנים היתה כי ההנחה שניתנה לעותרת עד לשנת 1999 נבעה מטעות. פניותיה של העותרת לממונה על המחוז לקבלת אישור לפטור על-פי הפקודה נדחו, ועל-כן פנתה העותרת לבית-משפט זה.

העותרת טענה בעתירתה כי הינה זכאית לפטור מתשלום ארנונה מכוח סעיף 4(א)(4IV)() לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין) {להלן: "הפקודה"}, הנותן בין היתר פטור למוסד חינוך המשמש להכשרה מקצועית מאחר ולטענת העותרת, התקיימו בה כל התנאים הנדרשים לקבלת הפטור.

עוד טענה העותרת כי מוסדות דומים בעיר עכו, כדוגמת בית הספר לקציני ים, המצויים בסמוך לנכס, זכו לקבלת פטור על-פי הפקודה.

העותרת הוסיפה כי בקשתה נדחתה משיקולים זרים ובין היתר הפנתה לדברי ראש העיר לשעבר, לפיהם הנכס דרוש לעיריה לשימושים אחרים.

לבסוף טענה העותרת כי במשך שנים ארוכות זכתה לפטור {אם כי שילמה אגרת אשפה} ועל-כן נוצרה אצלה ציפיה להמשך קבלת הפטור.

העותרת טענה גם כי היא זכאית גם לפטור בהיותה מוסד "מתנדב לשירות הציבור", אולם חזרה בה מטענה זו בשל היעדר סמכות עניינית.

המשיבות מצידן טענו כי העותרת לא מילאה אחר הקריטריונים לקבלת פטור על-פי הפקודה. כן טענה העיריה כי בעבר הוענק לעותרת פטור חלקי עקב טעות, אולם משנתגלתה הטעות היה הכרח לתקנה.

המשיבות הוסיפו כי דין העתירה להידחות גם בשל השיהוי הרב בהגשתה שכן כבר בשנת 1999 נמסרה לעותרת עמדתן.

העיריה טענה גם כי העותרת עשתה דין לעצמה ונמנעה מלשלם את חובותיה במשך שנים ועל-כן יש לדחות את העתירה בשל היעדר ניקיון כפיים. היעדר נקיון כפיים עלה גם לטענת המשיבות מהסתרת עובדות רלבנטיות לעתירה.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה ופסק כי הוראת הפטור בסעיף 4(א)(IV)(4) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), מציבה ארבעה תנאים מצטברים לתחולת הפטור: הנישום הינו "מוסד חינוך"; הבעלות וההחזקה בנכס שלגביו נתבקש הפטור מארנונה הן בידי מוסד החינוך; הנכס משמש את מוסד החינוך לאחת מן המטרות המנויות בס"ק (א)-(ג); הפטור אינו מוענק לנכס שהשימוש בו הוא ל"איזה צורך שתכליתו הפקת רווח כספי" {רע"א 99 /8879 עיריית תל-אביב-יפו נ' המכללה לביטוח, פ"ד נז(2), 577, 583 (2003)}.

ב- רע"א 8879/99 {עיריית תל-אביב-יפו נ' המכללה לביטוח, פורסם באתר נבו (03.02.03)} הבהיר בית-המשפט גם את תכלית הענקת הפטור: תכליתו של הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(IV) היא לשחרר מנטל הארנונה מוסד חינוך ללא כוונת רווח המשתמש בנכס שבידיו לאחד מן הצרכים המנויים בסעיף. זהו פטור המוענק בשל אופי הפעילות בנכס {"נשוא המס"}.

המחוקק מצא כי ישנן פעילויות בעלות אופי ציבורי שראוי לעודדן ולקבוע סייגים {פטורים} להחלת הוראות המיסוי המוניציפלי.

פטורים והנחות עשויים להינתן על בסיס בקשות פרטניות או על בסיס מצב מיוחד של נכס {כגון נכס שניזוק}, אולם הדין מכיר גם במתן פטורים לנישומים מיוחדים המקיימים פעילויות שזוכות לעידוד. הפטור העיקרי מצוי בהוראות פקודת הפיטורין, פקודה שנחקקה עוד בטרם הקמת המדינה.

פקודת הפיטורין מעניקה פטור מתשלום ארנונה לנכסי נישומים שונים. סעיף 4 לפקודה מעניק פטור בתנאים לנישומים שונים אשר המחוקק מעוניין לעודד, ובהם מדינות זרות, עדות דתיות ומוסדות דתיים, אגודות צדקה ומוסדות חינוך.

הנחת המחוקק הינה כי לנישומים אלו בשל מעמדם המיוחד ותפקידם הציבורי ראוי להעניק פטור מתשלום ארנונה {ראה הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001), 612}.

הענקת פטורים לנישומים האמורים אינה מסורה לשיקול-דעת הרשות המקומית והיא מחוייבת להעניק להם את הפטור ובתנאי שימלאו את תנאי הסעיף.

טרם תנאים אלה בית-המשפט לעניינים מינהליים העיר לעניין הטענות המקדמיות של המשיבה, כי לכאורה העתירה הוגשה בשיהוי רב, שהרי כבר בשנת 1999 נדחתה בקשתה של העותרת לקבלת הפטור על-פי הפקודה.

מנגד יש לזכור כי הלכה היא שזכויותיו וחובותיו של נישום החייב בתשלום מס {לרבות ארנונה} עשויות להיבחן כל שנה מחדש שהרי החיוב בכל שנת מס עומד על רגליו שלו {ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק, פורסם באתר נבו (30.08.06)}.

זאת-ועוד, מוסד אשר קיבל פטור עשוי לשנות את פעילותו ולאבד את זכאותו לפטור, ומאידך עשוי מוסד לשנות את אופי הפעילות ואף שבקשתו לקבלת פטור נדחתה בעבר, הוא עשוי לזכות בפטור בשנת מס מאוחרת יותר.

בית-המשפט ציין כי הפניה הראשונה של העותרת לממונה, בנוגע לפטור מארנונה והכרה כמוסד חינוך נעשתה כבר בשנת 1999, ולמרות שבקשת העותרת נדחתה, היא לא תקפה את החלטת הממונה עד אשר העיריה פנתה להליכי גביה.

המחלוקת בעניין זה התמקדה בשניים מהתנאים: האם העותרת הינה "מוסד חינוך", ואם-כן, האם מדובר ב"בית ספר מקצועי".

בשאלה מהו מוסד חינוך לצורך הפקודה, דנה הפסיקה לא אחת.

פסק-הדין המקיף ביותר ניתן ב- עע"מ 10673/05 {מכללת הדרום, עמותה לקידום החינוך הגבוה באשדוד נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, פורסם באתר נבו (31.12.07)} אשר הגיע למסקנה כי מוסדות להשכלה גבוהה ומוסדות להשכלה מקצועית אינם בגדר הסעיף.

בית-המשפט מצא כי בשאלה מהו "בית ספר מקצועי" - "professional school" אליו התייחס הסעיף, נראה כי לאור הפרשנות שהוענקה לסעיף הכוונה היתה לאותם מוסדות אשר היו נותנים חינוך מקצועי, המכונה כיום חינוך טכנולוגי.

במונחים של מבנה מערכת החינוך הקיימת כיום, תחת המונח בית ספר מקצועי יכללו כל אותם בתי ספר אשר הלומדים בהם אינם מקבלים בסיום לימודי החובה תעודת בגרות, אלא תעודה מקצועית בתחום המקצועות הטכניים.

מוסדות אלה מכשירים נערים עד גיל 18 למקצועות שונים, במסגרת חינוך החובה, והתכלית העומדת בבסיס הפעלתם של מוסדות אלה זהה לתכלית של בתי ספר "רגילים".

בית-המשפט העיר כי גם אם היה מקבל את טענת העותרת כי היא לא רק מעניקה הכשרה מקצועית, אלא אף מהווה גוף מחנך, הרי שמהתצהיר שצורף על-ידי העותרת עצמה, עלה כי במסלולי הליבה לומדים כל שנה כ- 60 צוערים ואילו בהשתלמויות הקצרות משתלמים כ- 700 משתלמים מידי שנה.

כלומר, לב-ליבה של הפעילות העותרת הינה בתחום ההשתלמויות הקצרות, וכבר ב- רע"א 8879/99 {עיריית תל-אביב-יפו נ' המכללה לביטוח, פורסם באתר נבו (03.02.03)} נקבע כי אינם מהווים מוסד חינוך לצורך קבלת הפטור.

בית-המשפט קבע גם כי אין בסיס גם לטענת העותרת כי הינה מופלית לרעה לעומת בית הספר לקציני ים.

ראשית, לא הובאו ראיות לעניין הפעילות של בית הספר והתקיימותם של התנאים לקבלת הפטור בפעילותו. שנית, ככל שניתן להבין בית הספר לקציני ים מיועד לחינוך בני נוער ומעניק להם הכשרה מקצועית במסגרת חינוכית ולכאורה פעילותו זו כלולה בהגדרת מוסד חינוכי המשמש כבית ספר מקצועי.

לבסוף יש לזכור כי גם אם ניתן לבית הספר לקציני ים פטור שהוא אינו זכאי לו, הרי שהפתרון אינו הענקת פטור דומה גם לעותרת אלא להיפך.
לא הובאה גם כל תשתית לטענה כי העיריה פעלה מתוך מניעים פסולים ומכל מקום ההחלטה בזכאות לפטור אינה של העיריה אלא של הממונה על המחוז.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע כי מתחייבת המסקנה שהעותרת אינה זכאית לפטור על-פי פקודת הפיטורין, שכן לא מילאה את כל התנאים הקבועים בפקודה.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט לעניינים מינהליים את העתירה, מאחר ולא נפל כל פגם בהחלטת הממונה על המחוז לדחות את בקשתה של העותרת לפטור ולא נפל כל פגם בהחלטת העיריה לדרוש מהעותרת תשלום ארנונה עבור הנכס.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע כי העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך של 5,000 ש"ח.

4. האם העיריה המציאה לעותרת - אגודה לקימום החינוך הדתי - דרישות תשלום לפי פקודת המיסים (גביה) כפי שהיתה אמורה לעשות, ובכך מילאה העיריה את התנאים הקבועים בפקודת המיסים (גביה)?
ב- עת"מ (ת"א) 2524-07 {לקידום - אגודה לקידום החינוך הדתי, מדעי, טכנולוגי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (13.06.11)} נדונה סוגיה בה לטענת העותרת, העניקה לה המשיבה פטור מארנונה כ"מוסד ציבורי", אולם בחודש יולי 2000, ביטלה העיריה את הפטור והטילה עליה חיוב רטרואקטיבי החל משנת 1993.

במהלך השנים, לא נשלחו לעותרת חשבונות ארנונה שוטפים, ודרישת התשלום הראשונה לפי פקודת המיסים (גביה), הוצאה על-שם "מכללת תל אביב" ביוני 2005. למעשה, לפי העותרת, ניהלה העיריה את כל חשבונות הארנונה של הנכסים בשד' החי"ל 8 ויגאל אלון 30 על-שם "מכללת תל-אביב", זאת, חרף העובדה ששמה של העותרת, "לקידום האגודה לחינוך הדתי, מדעי, טכנולוגי בישראל", הוא זה שהופיע על כל הסכמי החכירה בינה לבין העיריה.

העותרת טענה כי המשיבה לא פעלה בהתאם להוראות סעיפים 306 ו- 309 לפקודת העיריות (נוסח חדש) {להלן: "פקודת העיריות"}, לפיהן על הרשות לשלוח הודעות לחייב באשר לחובו. במקרה זה העיריה לא שלחה הודעות ולא הוכיחה שעשתה כן.

עוד טענה העותרת, כי הדרישות שנשלחו על-ידי העיריה, לא עמדו בפרטים הנדרשים על-פי תקנה 1 לתקנות המיסים (גביה) התשל"ד-1974 {להלן: "תקנות המיסים"} בדרישות לא פורטו מועד היווצר החוב, מהן שנות המס בהן הוא נצבר, מהי הקרן ומה הן הפרשי הצמדה והריבית, ומה חלקו של כל אחד מהנכסים בחוב הכולל.

טענה נוספת שהעלתה העותרת בסיכומיה, היא, כי העיריה לא היתה רשאית לפעול באופן רטרואקטיבי ולבטל את הפטור מארנונה, ולחייבה לפי תעריף עסקים לגבי שנים הקודמות לשנת 2000.

המשיבה טענה כי העותרת הפרה את חוזי החכירה עמה ועשתה במתחם שימוש אחר מהמוסכם. במהלך השנים, נסגרו פנימיית בית היתומים ובית הספר המקצועי-עיוני שפעלו במתחם, והעותרת השכירה שטחים לגופים עסקיים, אשר פועלים במקום.

המשיבה טענה כי בהתאם לממצאי הביקורות שנערכו במתחם, הפנימיה שפעלה בנכס בשד' החי"ל 8 נסגרה, על-כן בוטל הפטור מארנונה לנכס זה.

הנכס חוייב בארנונה רטרואקטיבית החל משנת 1993, לפי התעריף השיורי של עסקים. לעותרת נשלחה הודעה על שינוי אופי השימוש וחיוב הנכס כמתואר, כבר ביום 20.07.00.

בנכס ברח' יגאל אלון 30, שונה אופי השימוש בשנת 1999, מבית ספר תחת פיקוח משרד החינוך, לבית ספר שאינו בפיקוח משרד החינוך, ובוטל הפטור לנכס זה, כשהסתבר כי הנכס אינו מוסד חינוך המוכר במשרד הפנים כזכאי לפטור מארנונה.

המשיבה שלחה הודעה לעותרת על שינוי אופי השימוש וחיוב הנכס כמתואר, כבר ביום 25.05.99.

לעיריה הסמכות לפעול לגביית חוב ארנונה בדרך של גביה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), וזאת מכוח הכרזת שר האוצר, בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לפקודה, בשנת 2000. דרך גביה זו היא מסלול נפרד שאינו מותנה בהוראות הגביה המינהלית בפקודת העיריות.

בית-המשפט קבע כי דין העתירה להידחות, הן בשל התנהלותה של העותרת והן לגופה.

בית-המשפט קבע כי התנהלות העותרת לאורך כל התקופה, הן ביחסיה עם העיריה והן בניהול העתירה בפני בית-המשפט, התאפיינה בחוסר תום-לב ובחוסר נקיון כפיים מובהקים ובוטים באשר להצגת עובדות והעלמתן.

העותרת הודתה, כי הומצאו לה דרישות תשלום לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה), ובכך מילאה העיריה את התנאים הקבועים בפקודת המיסים (גביה).

בדרישות שנשלחו לעותרת, ציינה העיריה את סכום החוב, את חובת העותרת למלא אחר דרישת החוב, ואת התוצאות הצפויות מאי-תשלום החוב. די בכך כדי למלא אחר האמור בתקנה 1 לתקנות המיסים (גביה), ולא היה על העיריה לפרט מעבר לכך {עת"מ (ב"ש) 235/07 יוסף נווה, עו"ד נ' עיריית אשדוד, פורסם באתר נבו (31.10.07)}.

5. האם גם למעונות המגורים שבמכללה (שהיא מוסד חינוך) זכאות לפטור מארנונה לפי פקודת הפיטורין?
ב- עת"מ (יר') 8381/08 {מכללת ליפשיץ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (05.01.09)} נדונה השאלה האם גם למעונות המגורים שבמכללה זכאות לפטור מארנונה לפי פקודת הפיטורין?

העותרת היא עמותה רשומה הפועלת כמוסד חינוך ודת, ומפעילה סמינרים להכשרת מורים. ביום 25.02.07 ניתן לעותרת אישור מאת הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים לפיו המוסד "מכללת ליפשיץ" הוא מוסד חינוך לצרכי פטור מארנונה, וזאת מתוקף הסמכות לפי סעיף 14 לפקודת מיסי עיריה ומיסי ממשלה (פיטורין) 1938 {להלן: "הפקודה"}.

העותרת טענה כי אישור הממונה מקנה לה פטור מארנונה גם עבור המעונות.

העותרת הסבירה את טענתה, כי גם אם אין מתקיימת במעונות פעילות לימוד מלאה, השימוש במעונות לצרכי מגורים טפל למטרה העיקרית של קיום הלימודים.

על-כן, טענה העותרת, כי על-פי הלכת הטפל והעיקר, הקובעת שהחלק הטפל יסווג בסיווג שנקבע לחלק העיקרי, יש לסווג את המעונות באופן זהה לסיווג הנכסים בהם מתקיימים הלימודים.

המשיב טען, מנגד, כי נתון לו שיקול-דעת להחליט באשר למהות הנכסים עליהם יוחל הפטור, כאשר מדיניותו היא להחיל כל פטור שניתן למוסדות חינוך לסטודנטים בגירים, אך ורק על נכסים המשמשים ללימודים.

זאת, משום שלאור היותה של העותרת מוסד להשכלה גבוהה בו לומדים מבוגרים, אין לייחס למגורים במעונות ערך חינוכי מוסף, וזאת בניגוד לערך המוסף הכרוך במגורים בפנימייה לבני נוער, בה מוחל הפטור למוסד חינוך גם על מגורי התלמידים.

מעת שמדיניות זו מופעלת על ידו באופן שוויוני, טוען המשיב, אין להתערב בה.

בכל מקרה, טען המשיב, מגורים בנכסי העותרת לא מהווים חלק אינטגראלי של הלימודים בה.

בהקשר זה, הדגיש המשיב כי יש לפרש הוראות המעניקות פטור ממס בצמצום.

המשיב טען כי עניינה של העותרת לא חוסה תחת הכלל בדבר סיווג נכס לצרכי ארנונה על-פי השימוש העיקרי הנעשה בו, שכן כלל זה נוהג מקום בו מתבצעים בנכס שימושים שכל אחד מהם כשלעצמו, עשוי היה להקנות לנכס סיווג שונה.

זאת בעוד שבעניין הנדון מדובר בנכסים שונים, כאשר העותרת מבקשת להחיל פטור שניתן לה עבור נכס אחד, המשמש ללימודים, על נכסים אחרים, שאינם משמשים למטרה זו.

בית-המשפט סבר כי שהמעונות בהם העותרת מספקת לתלמידיה מגורים בתקופת לימודיהם אינם חיוניים למימוש תכלית הפטור.

בית-המשפט מצא כי גם אם יש בהם כדי להקל על תלמידיה של העותרת, ואולי אף לסייע לה בהנחלת מסריה החינוכיים לתלמידים, ברי, כי יתרונות אלו אשר העותרת רואה לנגד עיניה, ככל שמתקיימים, אינם נוגעים לתכלית הפטור, שהיא מתן סיוע מכספי הציבור להליך הכשרת המורים לחינוך והוראה בסיסיים, על דרך של מתן פטור ממס.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט שאין להחיל את הפטור מארנונה כללית הנתון לעותרת מכוח הפקודה על המעונות.

6. האם די בכך שבית-הספר מופעל על-ידי חברה, שמיועדת להשאת רווחים, כדי שלא ניתן יהיה לראותו כ"בית-ספר ציבורי" לצורך צו הארנונה?
ב- עמ"נ (יר') 2974-03-13 {מנהל ארנונה - עיריית ירושלים נ' תיכון תל-אביב, פורסם באתר נבו (28.05.13)} נדון ערעור על החלטת ועדת ערר אשר קבעה כי כי לא ניתן לראות במשיב כמי שמפעיל "בית ספר פרטי" בהיות המשיב מפוקח ומתוקצב על-ידי המדינה וכתוצאה מכך יש לראותו כבית ספר ציבורי אשר לפי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן:"פקודת הפיטורין"}, מעניק פטור מתשלום ארנונה למוסדות חינוך אשר אין בהם פעילות עסקית.

לצד הוראה זו הפנתה הוועדה לצו הארנונה שבו ניתן סיווג נפרד, החב בתשלום ארנונה, לבתי ספר ציבוריים.

צו הארנונה, כך עמדת הוועדה, אינו כולל הגדרה למונח "בית ספר ציבורי" ולדעת הוועדה ניתן ללמוד על הפירוש הנכון מהפירוש שניתן לו בהוראות חוק אחרות.

לאחר שהוועדה בחנה את המונח "בית ספר פרטי" כפי שהוא מוגדר בהוראות פקודת החינוך (נוסח חדש), התשל"ח-1978, וכן את המונח "בית ספר ציבורי", הגיעה הוועדה למסקנה כי לא ניתן לראות במשיב כמי שמפעיל "בית ספר פרטי" בהיות המשיב מפוקח ומתוקצב על-ידי המדינה - הרי שנובע מכך כי יש לראותו כבית ספר ציבורי.

המערער טען כי הוועדה שגתה בקביעתה והוא נשען בעיקר על הניתוח שהוא עושה באשר לזהות המשתמש בנכס וטיבו.

המערער טען כי המשיב הינו חברה פרטית והוא מנהל רשת מכוני הכנה לבגרות ולמבחנים פסיכומטריים בכל הארץ.

הוא מפעיל בתי ספר ללימודים אקדמאיים בחינוך, פסיכולוגיה ומינהל עסקים, כמו גם קורסים מודולריים המיועדים לקהלים שונים.

בעניין זה נסמך המערער על דפי אינטרנט אודות פעילות המשיב. עוד למד המערער על אופי פעילות המשיב מהסכם השכירות של המשיב, לפיה הנכס מיועד ל"בית ספר תיכון אינטרנטי ואקסטרני אשר יהיה חלק מרשת בתי הספר התיכון "תל-אביב" וכן קורסי הכנה לבגרות ולבחינות פסיכומטריות.

עמדתו של המערער היתה שכאשר מדובר בחברה פרטית הפועלת על-פי שיקולים עסקיים לשם השאת רווחים, אין מקום לראות את הנכס כ"בית ספר ציבורי".

המשיב טען כי בנוגע לסיווג הנכס, ישנו כשל בעמדת המערער, לפיה רק בתי ספר שאינם פועלים למטרות רווח ייהנו לחסות בצילה של הגדרת בתי ספר ציבוריים.

המשיב סבר כי מדובר בטעות שכן כאשר מדובר בבית ספר ציבורי לחינוך על יסודי הפועל שלא למטרות רווח - בית ספר כזה נהנה מפטור מארנונה בהתאם לפקודה.

החיוב המופחת בארנונה הקבוע בצו עוסק בבתי ספר דוגמת אלו המופעלים על-ידי המשיב - שהם אינם מוחזקים על-ידי מוסדות ללא כוונת רווח אך יחד-עם-זאת מקיימים מאפיינים ציבוריים.

המשיב טען כי בתי ספר כאלה חייבים בארנונה מופחתת אך אינם נהנים מהפטור שניתן למוסדות שאינם פועלים למטרות רווח.

עמדת המשיב היתה כי מקום בו צו הארנונה אינו מגדיר את המונח יש לאמץ את הפרשנות המקלה עם הנישום {בר"מ 1966/06 המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ' עיריית כרמיאל, פורסם באתר נבו (17.02.08)}.

המשיב נסמך גם על צווי ארנונה של ערים אחרות שבהן הצו קובע תעריף לבתי ספר פרטיים המוכרים על-ידי משרד החינוך ויוצר הבחנה בינם לבין גופים עסקיים רגילים.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע כי די בכך שהסיווג שקבעה הוועדה הוא סביר בנסיבות העניין על-מנת להותירו על כנו, וזאת, אף אם סיווג אחר אפשרי גם הוא באותן נסיבות.

בית-המשפט קבע כי רק בנסיבות חריגות, כאשר הוכח כי החלטתה ניתנה בחוסר תום-לב, התבססה על שיקולים זרים או חרגה ממתחם הסבירות באופן קיצוני, תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של ועדת הערר {עת"מ (ת"א) 204-09 בריל תעשיות נעלים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה, פורסם באתר נבו (09.01.13); עת"מ (ת"א) 118-08 מנהל הארנונה של עיריית ת"א נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו (10.01.11)}.

בית-המשפט קבע כי אין לקבל את טענתו של המערער כי כאשר המדובר בבית ספר המופעל על-ידי מוסד ללא כוונת רווח הרי שהוא ממילא ייהנה פטור לפי סעיף 5 ג(ה)(3) לפקודה, וככל שאינו מופעל כך, אם תתקבל עמדת המערער, יחוייב בארנונה ככל עסק אחר.

בית-המשפט מצא שלא אפשרי לפתוח את מוסד הלימודים הנ"ל סתם כך ללא בקרה ופיקוח נאותים וללא רישיון. מסתבר יותר כי כוונת הדברים היתה להכליל בתוך הגדרת "בית ספר ציבורי" בית-ספר שנותן שירות לציבור, נתמך על-ידי מוסדות המדינה גם אם אינו מופעל על-ידי מוסד ללא כוונת רווח.

כך הדבר גם באשר לפעילויות האחרות, שנעשות בבית הספר.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי אין להתערב בטענה זו שנטענה בפני הוועדה אשר בחרה לקבוע כי מדובר בפעילות טפלה לפעילות העיקרית. הראיות המינהליות שעמדו בפני הוועדה תמכו במסקנה זו ולא היתה עילה להתערב גם בקביעה זו.

7. האם המבקשת עונה להגדרת "מוסד חינוך", והאם לצורך הכרה בו ככזה רשאית היתה הממונה לדרוש את הצגת אישור משרד החינוך, וכן, האם נדרש כי המבקשת תספק שירותי חינוך לקהילה המקומית כדי לזכות בפטור?
ב- דנ"מ 6673/12 {עטרת בנות ירושלים נ' משרד הפנים - הממונה על מחוז ירושלים, פורסם באתר נבו (23.03.15) (להלן: "הדיון הנוסף"} נדונה הסוגיה, שלמות שפעילותה של המבקשת - עמותה רשומה הפועלת בנכס בירושלים בתחום הכשרת מורות עבור מוסדות יהודים בחו"ל, היא בגדר "סמינר" על-פי פרשנות המונח כפשוטו, נקבע כי אין לראותה כ"מוסד חינוך" כאמור בסעיף 4(א)(4)(א) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"}, מאחר שעל-מנת להיכנס בגדרי המונח "מוסד חינוך" וליהנות מהפטור, יש להחיל את תנאי התרומה לקהילה המקומית בה פועל המוסד.

המבקשת ערערה על פסיקת בית-המשפט לעניינים מנהליים לבית-משפט זה בדיון נוסף.

המבקשת טענה כי שגה בית-המשפט כש"קרא" לתוך סעיף 4(א)(IV) לפקודה את דרישת סעיף 5(י) לפקודה, כפי שזה פורש במסגרת חוזר המנכ"ל, לתרומת מוסד החינוך לקהילה המקומית.

עוד טענה המבקשת כי גם אם כדי לזכות בפטור עליה להראות תרומה לקהילה המקומית, הרי שפעילותה תרמה בצורה משמעותית למדינת ישראל על-ידי עידוד עליה והפצת היהדות בתפוצות.

בנוגע לדרישת הצגת אישור משרד החינוך, טענה המבקשת כי זו הועלתה בחוסר סמכות וללא הצדקה עניינית.

המשיבות, מצידן, סמכו ידיהן על פסיקת בית-המשפט לעניינים מינהליים {עת"מ (יר') 1150/07 עטרת בנות ירושלים נ' הממונה על מחוז ירושלים משרד הפנים (הגב' רות יוסף), פורסם באתר נבו (27.04.08)} אשר המבקשת ניסתה לערער עליו ב- עע"מ 5251/08 {עטרת בנות ירושלים נ' משרד הפנים - הממונה על מחוז ירושלים,פורסם באתר נבו (28.08.12)} ובקשתה נדחתה כאמור ובעקבות כך הגישה בקשה לדיון נוסף {העניין דנן}.

בית-המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף, קבע ברוב דעות כי על-מנת להיכנס בגדרי המונח "מוסד חינוך" לפי סעיף 4(א)(4)(א) לפקודה, אין מקום לבחון את שאלת התרומה של מבקש הפטור לקהילה המקומית בו נמצא הנכס.

בית-המשפט העליון קבע כי מוסד יזכה לפטור מארנונה כללית לפי סעיף 4(א)(IV) לפקודה בהתקיימם של ארבעה תנאים:

(1) מדובר ב"מוסד חינוך".
(2) הבניין או הקרקע הרלבנטיים הם בבעלותו ובהחזקתו.
(3) הבניין או הקרקע משמשים את המוסד לאחת מהפעילויות המנויות בסעיף.
(4) פעילות המוסד אינה למטרות רווח.

בית-המשפט העליון מצא {לדעת כל חברי ההרכב} כי בשלה השעה שהמחוקק יעשה מעשה ויקבע בחוק חדש ומודרני הוראות ברורות, בהירות ומפורשות שעל-פיהן יינתן פטור מארנונה במקרים המתאימים.

ואולם, בגדרי הדין המצוי, לדעת רוב חברי ההרכב, משלא נזכר תנאי התרומה לקהילה כאחד מתנאי הפטור על-פי נוסחה הקיים של הפקודה, אין מקום לקרוא תנאי זה לתוך הגדרת המונח "מוסד חינוך" ולבחון את שאלת התרומה של מבקש הפטור לקהילה המקומית בה נמצא הנכס, במסגרת הבדיקה לגבי התקיימותם של התנאים למתן הפטור.

8. האם מגיע לעמותה המחזיקה בית ספר שאינו בא בגדר "מוסד חינוך מוכר" פטור ממיסי עיריה?
ב- בר"מ 286/14 {מנהל הארנונה עיריית ירושלים נ' כולל שומרי החומות, פורסם באתר נבו (28.05.14)} נדונה השאלה האם צריך להמשיך לתת לנכס פטור מתשלום ארנונה מכוח סעיף 4(א)(IV) לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"} למרות שהינו בית-ספר שאינו בא בגדר "מוסד חינוך מוכר" כהגדרתו בסעיף 1 חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 {להלן: "החוק" או "חוק לימוד"}.

בעקבות פסק-דין שניתן ב- רע"א 8879/99 {עיריית תל אביב נ' המכללה לביטוח, פ"ד נז(2), 577 (2003)} וב- ע"א 26/99 {עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3), 97 (2003)} שקבעו כי הגורם המוסמך לתת פטור למוסד חינוך מכוח הסעיף האמור הוא הממונה על המחוז במשרד הפנים ולא הרשות המקומית, וכי משרד הפנים מחוייב לבחון אישורים "היסטוריים" לפטור מארנונה בהתאם לקריטריונים שוויוניים ושקופים, החליט המבקש {בשנת 2003} על ביטול של "פטורים היסטוריים" מארנונה שניתנו בעבר ודרש מכל מוסד להמציא אישור חדש לצורך קבלת פטור.

בין השנים 2005-2003 לא נתבקש פטור בגין הנכס.

בשנת 2006 תוקנה פקודת הפטור ונוסף לה סעיף 5ג(ה)(3) לפקודה אשר פוטר מוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 5(א) לחוק לימוד מחבות בארנונה.

על רקע זה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם הנכס זכאי לפטור מארנונה מכוח הסעיף האמור לשנים 2010-2009.

המשיבה טענה לפטור מכוח הוראה בדבר פטור לגבי תלמידים במוסדות חינוך מסויימים, י"פ התש"י 920 {27.04.50} שנחתמה בידי ממלא מקום שר החינוך והתרבות דאז והתייחסה בין היתר למוסד בשם "תלמוד תורה וישיבת 'שומרי חומות' בתי ההונגרים".

המבקש טען כי יש על המשיבה להציג אישור חדש כתנאי למתן פטור.

ועדת הערר פטרה את המשיבה מארנונה בהתאם לסעיף האמור בקובעה כי אין צורך בהצגת אישור חדש.

על כך הוגש ערעור לבית-המשפט לעניינים מינהליים {להלן: "בית-המשפט קמא"} אשר קבע כי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפטור מקנה פטור מארנונה על-סמך קריטריון "חיצוני" לפקודה - הוראה של שר החינוך שפורסמה ברשומות לפי סעיף 5(א) לחוק לימוד חובה.

מכאן הערעור.

המבקש טען כי הנטל להוכיח את תוקף המסמך מוטל על הנישום ולא על העיריה. חלה על העיריה חובה לוודא כי הנישום זכאי לפטור לפני הענקתו ובנסיבות דנן המבקש פעל כדין כשדרש מהמשיב להמציא אישור חדש בחלוף זמן כה רב מאז שניתן.

המבקש טען כי יש לחייב את שר החינוך לבחון את עמידתה של המשיבה בקריטריונים עדכניים לפי סעיף 5 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, כאשר אישור שניתן בשנת 1950 אינו יכול להיות תקף לעד.

המשיבה, מצדה, תמכה בפסק-הדין של בית-המשפט קמא מנימוקיו.

בית-המשפט העליון קבע כי דין הבקשה להידחות.

בית-המשפט העליון צידד בקביעתו של בית-המשפט קמא, כאשר סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפטור מקנה פטור מארנונה על-סמך קריטריון "חיצוני" לפקודה - הוראה של שר החינוך שפורסמה ברשומות לפי סעיף 5(א) לחוק לימוד חובה.

בית-המשפט העליון קבע כי הוראת השר לא נתחמה בזמן ולא בוטלה כדין בדרך אחרת, ולפיכך אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להביא לביטולה {יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב (מהדורה שניה, 2011), 1402-1376).

בית-המשפט העליון סבר כי נקודת המוצא היא איפוא שהוראת השר תקפה, ועל המבקש הטוען האחרת להצביע על עילה מינהלית לביטולה, וכי אין עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא כי המבקש לא עמד בנטל זה.

בית-המשפט העליון מצא כי זולת חלוף הזמן - המצדיק, לשיטת המבקש, בחינה מחודשת של הפטור, לא היתה בפיו כל טענה פרטנית שלפיה הגדרת הנכס כמוסר פטור היא שגויה.

יתרה-מכן, עמדתו של משרד החינוך - הגורם שהוציא את ההוראה האמורה - לא נשמעה בנושא ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

9. האם הוטלו חיובי ארנונה בלתי-מוצדקים על בית ספר להנדסאים ומכללה טכנולוגית שהפעילה העותרת?
ב- עת"מ (חי') 54388-07-12 {המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' עיריית באקה אלגרבייה, פורסם באתר נבו (03.01.13)} נדונה סוגיה בה העותרת הפעילה בשטח המשיבה 1 {להלן: "המשיבה"}, בית ספר להנדסאים ומכללה טכנולוגית ובעתירתה חלקה על חיובי ארנונה שהוטלו על-ידי המשיבה בגין השנים 2012-2007, בקשר לנכס הנ"ל, אשר בעקבותיהם ננקטו הליכי גביה מינהלים, בלתי-חוקיים לטענתה.

העותרת סברה כי היא זכאית לפטור מארנונה בהתאם לפקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 {להלן: "הפקודה"}, היא אף הגישה השגה לגבי שנת 2012 שטרם הוכרעה.

בעתירה ביקשה העותרת להורות על ביטול כל הליכי הגביה המינהליים, לאסור על נקיטתם בעתיד ולהשיב לה כך סכום אשר מומש.

העותרת טענה כי יש לקבוע שהחיוב לשנת 2012 טרם הפך לחלוט בשל השגה שהגישה, להצהיר על בטלות חיובי הארנונה הרטרואקטיביים שהושתו על העותרת בגין השנים שקדמו לשנת 2012, ולחלופין לקבוע כי העותרת זכאית לפטור מארנונה לפי הפקודה.

המשיבה טענה טענות מקדמיות, בדבר אי-צירוף הממונה על המחוז כצד רלבנטי, וחוסר סמכות עניינית לדון בחיובי ארנונה בגינם לא הוגשה השגה ושיהוי.

בית-המשפט קבע כי יש למחוק את רכיב העתירה מבחינת זכאות העותרת לפטור מכוח הפקודה.

בית-המשפט לא מצא מהו סעיף החיקוק עליו הסתמכה העותרת, כאשר בכותרת העתירה היפנתה לסעיף 4(א)(2)(ד) לפקודה בעוד שבפרק המשפטי התייחסה העותרת לסעיף 4(א)(4)(א) לפקודה ולתמיכה בטענותיה צירפה את אישור הממונה שניתן בקשר לנכס אחר לפי סעיף 5(ג)(ה)(3) לפקודה.

בית-המשפט העיר כי העותרת לא פנתה כלל לממונה בקשר לנכס מושא העתירה, ובלא אישור עדכני מטעם הממונה המבוסס על הסעיף המתאים בפקודה, המשיבה אינה צריכה להתכבד ולבחון האם זכאית העותרת לפטור.

בית-המשפט הזכיר כי לא מדובר בפטור הניתן לאדם או לגוף בשל תכונותיו האישיות, אלא מדובר בחיוב ארנונה המוטל על נכס ובחינת הפטור היא בהתאם לנתוני הנכס ואופי פעילותו, כך שגם אם קיבלה העותרת פטור בקשר לנכס הנמצא בסכנין, אין בכך כדי להעיד על זכותה לפטור באשר לנכס אחר הנמצא בבקה אלגרבייה.

עמדתו של הממונה על המחוז לגבי מוסד מסויים אינה בהכרח תהא העמדה לגבי מוסד אחר, על הממונה לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ולהפעיל את שיקול-דעתו על-פי הפקודה ורק לאחר מכן צריכה המשיבה לדון בבקשת פטור אם תוגש לה.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלו צדקה המשיבה בטענתה כי באשר לשאלת הפטור, מדובר בעתירה מוקדמת.

בית-המשפט קבע גם כי כל עוד העותרת מוצאת כי היא זכאית לפטור מכוח אישור הממונה, תתכבד ותפנה אליו וכל עוד לא עשתה כן, דין מרכיב זה של העתירה להימחק.

עוד ציין בית-המשפט כי לפי סעיף 5ג לפקודה, פטור מכוח סעיף 4 לפקודה אינו פטור מלא, סעיף ממנו התעלמה העותרת בטיעוניה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט אסר על המשיבה לנקוט בהליכי גביה מינהליים בקשר לנכס מושא העתירה בקשר לחיובי ארנונה בגין השנים 2011-2007.

עם-זאת, קביעה זו לא קבעה עמדה באשר לעצם קיומו של חיוב או באשר לגובהו בגין השנים 2011-2007.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מוסד חינוך (סעיף 4(א)(2)(ד) ו- 5(ג)(ה)(3) לפקודת הפטורים)