טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה - הבקשה נדחתה

ב- דנ"מ 1778/15 {אריה הראל נ' עיריית רמת גן, תק-על 2015(2), 11347 (2015)} נדונה בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- עע"ם 89/13 {עיריית רמת גן נ' הראל, פורסם באתר נבו (24.02.15)}, שבו קיבל בית-המשפט ברוב דעות, את ערעורה של עיריית רמת גן וקבע, כי אין לבטל את חיוב הארנונה ששלחה העיריה למבקש.

המבקש החזיק במשך כ- 30 שנים בנכס ברמת גן, ששטחו 1,693 מ"ר. במהלך תקופה זו נמנעה המשיבה, עיריית רמת גן, מלחייב את המבקש בתשלומי ארנונה.

ביום 15.03.11 בוצעה לראשונה מדידה של הנכס מטעם העיריה. ביום 15.05.11 פינה המבקש את הנכס, בהמשך למשא-ומתן שניהל עם גורמי התכנון בעיריה בקשר לפינויו מהנכס. לאחר הפינוי, שלחה העיריה לראשונה אל המבקש דרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס. הדרישה לתשלום התייחסה לשנים 2011-2009 בלבד ועמדה על-סך כולל של כ- 250,000 ש"ח.

המבקש הגיש עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים כנגד החלטת העיריה לחייבו בארנונה באופן רטרואקטיבי. בית-המשפט לעניינים מינהליים, קיבל את העתירה וביטל את חיוב הארנונה שהושת על המבקש.

העיריה לא השלימה עם פסק-הדין והגישה ערעור לבית-המשפט העליון. פסק-הדין בערעור הוא העומד במוקד הבקשה שלפניינו.

בבית-המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט דנציגר סבר, כי דין הערעור להידחות. בפסק-דינו, עמד השופט דנציגר על כך שככלל, חיוב רטרואקטיבי נחשד כפסול והנטל לסתור זאת מוטל על הצד המבקש להתיר את החיוב. השופט דנציגר ציין, כי לפי ההלכה הפסוקה, ידו של בית-המשפט תהא "קפוצה" בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים "ותיעשה בכפוף למבחן כפול של סמכות וסבירות".

במסגרת מבחנים אלה, כך נקבע, יש לאזן בין מידת הסתמכותו של הנישום לבין האינטרס הציבורי שבקיום החוק ובגביית מס אמת. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי יש לשקול את מידת האשם לכך שהחיוב נגבה למפרע ומשך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית. על רקע זה, ציין השופט דנציגר, כי נקבע בפסיקה, כי "רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות - 'תיפתח' ידו של בית-המשפט ויותר החיוב" {עע"ם 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (01.12.11), פסקה 57}.

בשים-לב לשיקולים הנזכרים לעיל, קבע השופט דנציגר, כי בנסיבות המקרה יש להימנע מהתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כאמור, כי יש לבטל את החיוב הרטרואקטיבי שהוטל על המבקש. השיקול העיקרי לעניין זה, קבע השופט דנציגר, הוא האשם הרובץ לפתחה של העיריה, אשר בשל רשלנותה נמנעה מלחייב את המבקש בארנונה במשך שנים ארוכות. השופט דנציגר ציין, כי חומרתה של רשלנות העיריה מתעצמת בשים-לב לכך שמדובר בנכס גדול, אשר השימוש בו היה גלוי לאורך השנים, וכן בהתחשב בכך שהמבקש היה בקשר עם גורמים אחרים בעיריה בנוגע לנכס. השופט דנציגר קבע, כי לכך מתווספות הסתמכותו של המבקש על הנוהג של העיריה שלא לחייבו בארנונה וחובת ההגינות של הרשות כלפי הפרט. השופט דנציגר הוסיף וקבע, כי "הכל מסכימים שהיקפה של חובת ההגינות המוטלת על הפרט מצומצמת במידותיה מחובת ההגינות המוגברת החלה על הרשות", וכי במקרה הנוכחי אין לקבוע, כי המבקש הפר חובת הגינות נקודתית המוטלת עליו. לנוכח האמור לעיל, עמדתו של השופט דנציגר היתה, כי דין הערעור להידחות.

דעתה של השופטת ברק-ארז היתה שונה. נקודת המוצא לדיון לשיטתה היא, כי המבקש החזיק את הנכס במשך שנים רבות ונמנע מלשלם בגינו ארנונה. זאת, למרות שלא טען, כי הוא זכאי לפטור כלשהו ונסמך רק על הטענה, כי "המדיניות" בתקופה הרלוונטית היתה שלא לגבות ארנונה באזור שבו היה מצוי הנכס. השופטת ברק-ארז קבעה, כי רשלנות העיריה מלגבות ארנונה בגין הנכס היא אכן "מטרידה ובעייתית". אולם, לדעתה, התנהלות העיריה במקרה זה מהווה בראש ובראשונה מחדל כלפי הציבור ולא כלפי המבקש. השופטת ברק-ארז הסכימה, כי במישור העקרוני חובת ההגינות המוטלת על הרשות גבוהה יותר מזו המוטלת על הפרט. אולם, לשיטתה, יש לתת משקל גם לדרגת האשם הקונקרטית של המבקש.

באשר לטענת ההסתמכות של המבקש, קבעה השופטת ברק-ארז, כי כדי להוכיח הסתמכות יש להראות לא רק שנכזבה ציפייתו של המבקש שלא לשלם ארנונה, אלא, כי הוא היה מכלכל צעדיו באופן שונה. השופטת ברק-ארז קבעה, כי המבקש לא עמד בנטל זה וציינה, כי "באיזה מובן הוא 'סמך' על אי-תשלום הארנונה? האם היה מנהל את עסקו במקום אחר שבו לא חלה חובה כזו? מקום שכזה אינו בנמצא עבור המשיב במדינת ישראל כולה".

השופטת ברק-ארז הוסיפה, כי טענת ההסתמכות של המבקש בעייתית גם מבחינה נוספת. לדעתה של השופטת ברק-ארז, לא ניתן להכיר בהסתמכות לגיטימית על אי-גבייתו של תשלום חובה, אשר על-פי דין קיימת חובה ברורה לגבותו.

זאת להבדיל, למשל, ממקרים שבהם קיימת מחלוקת בשאלה אם הוראות מסויימות מקנות, לפי פרשנותן, פטור מחובת תשלום ארנונה. השופטת ברק-ארז הוסיפה וקבעה, כי יש להצר על אי-הסדרים שהתגלו בגביית הארנונה בעיריה. עם-זאת, בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל ובשים-לב לכך שהעיריה חייבה את המבקש רק בגין השנים 2011-2009, קבעה השופטת ברק-ארז, כי יש הצדקה לחיוב המבקש בתשלום הארנונה באופן רטרואקטיבי. על-כן, עמדתה של השופטת ברק-ארז היתה, כי יש לקבל את הערעור ולהשיב את חיוב המבקש בארנונה לשנים 2011-2009 על כנו. כמו-כן, הוצע להעביר עותק מפסק-הדין בערעור לעיונו של היועץ המשפטי של משרד הפנים, אשר ייתן את דעתו לבדיקת הנסיבות שהביאו להימנעות העיריה מגביית תשלומי הארנונה מהמבקש.

השופט מזוז הצטרף לדעתה של השופטת ברק-ארז, כי יש לקבל את הערעור, והוסיף, כי "בפנינו מקרה זועק של 'חוטא יוצא נשכר', וכי אל לנו להוסיף על 'שכרו' בביטול הודעת החיוב בארנונה שנשלחה אליו על-ידי עיריית רמת גן..." השופט מזוז הסכים, כי ראוי לנקוט "יד קפוצה" בהתרת חיוב ארנונה רטרואקטיבי, אולם ציין, כי המבחן בסופו-של-דבר הוא מבחן של סבירות מינהלית. בהתאם לכך, קבע השופט מזוז, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך איזון בין האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים. השופט מזוז קבע, כי במקרה דנן, האיזון בין האינטרסים השונים מוביל למסקנה, כי החיוב שהוטל על המבקש בדין יסודו.

השופט מזוז הוסיף וציין כי עצם העובדה שהרשות לא גבתה בפועל ארנונה מנכס מסויים, כאשר אין כל סיבה סבירה להניח שהוא פטור מארנונה, אינה יכולה להקים אינטרס הסתמכות בר-הגנה אשר עשוי לגבור על האינטרסים הציבוריים בגביית ארנונה.

על-כן התקבל הערעור. המבקש לא השלים עם תוצאה זו והגיש את הבקשה לדיון נוסף שלפניינו.

המבקש טען, כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הלכות קודמות של בית-המשפט. לטענת המבקש, פסק-הדין "כרסם" בהלכות שיצאו מבית-המשפט העליון שבהן הובעה הסתייגות מהחלת חיובי ארנונה באופן רטרואקטיבי. עוד נטען, כי פסק-הדין עומד בסתירה להלכה שנפסקה ב- בג"צ 164/97 {קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1), 289 (1998)}, שלפיה, לטענת המבקש, קיימת חובת הגינות כללית של הרשות כלפי הפרט, אך לא להפך. כן טען המבקש, כי במקרים שבהם התרשלה הרשות בכך שנמנעה מלגבות מהפרט תשלומי חובה לאורך שנים, אין מקום לקבוע, כי לאותו אזרח יש אשם בכך.

בית-המשפט קבע, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי שהתבקשה תשובה. הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם פסק בית-המשפט העליון הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, ראויה היא, כי תידון בדיון נוסף {סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984}. פסק-הדין מושא הבקשה לדיון נוסף אינו עומד באמות-מידה אלה.

בפסק-הדין מושא הבקשה הן דעת הרוב, הן דעת המיעוט, נסמכו על הלכות שנפסקו בבית-משפט זה, שלפיהן הטלת חיוב ארנונה למפרע אמנם מעוררת חשד, אך ייתכנו מקרים שבהם יותר החיוב {עניין עיריית גבעת שמואל, פסקה 57; עע"ם 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פורסם באתר נבו (30.11.11), פסקאות 36-28; ראה גם דוגמאות נוספות: ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4), 769, 789-788 (2003); ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2), 433, 452-499 (2000)}.

דעת הרוב במקרה זה לא ביקשה לשנות מהכלל שלפיו ראוי לנקוט "יד קפוצה" בהתרת חיוב ארנונה רטרואקטיבי, אלא סברה, כי בנסיבות העניין, ובהן החלטת העיריה לגבות רק חלק מצומצם מהחוב, מן הראוי להתיר זאת. אין מדובר איפוא בסטיה מעקרונות שהותוו בפסיקה, אלא ביישומם על נסיבותיו של המקרה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי שלא כטענת המבקש, בפסק-הדין מושא הבקשה לא נקבעה הלכה בדבר חובת ההגינות הכללית של הפרט כלפי רשות מינהלית או בדבר היקפה של חובה כזו {לגישות שונות בעניין זה, ראה: עניין קונטרם, בעמודים 328-320, 344-337 (עמדת השופט י' זמיר); בעמודים 355-349 (עמדת הנשיא א' ברק); ובעמודים 382-381, 393 (עמדת השופט מ' חשין); עע"ם 7217/10 אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל - הממונה על מחוז חיפה, פורסם באתר נבו (27.06.12)).

בית-המשפט קבע, כי דעת הרוב התמקדה בשאלה אם רשלנות העיריה יצרה הסתמכות סבירה אצל המבקש, ולא בשאלת מידת אשמתו של המבקש או בהיקף חובותיו כלפי הרשות. השופטת ברק-ארז ציינה אמנם, כי יש לייחס משקל למידת האשם הקונקרטית של הצדדים להליך זה. אולם, הדברים לא נועדו לקביעת הלכה בסוגיה הנדונה וממילא אינם סותרים הלכות קודמות. מידת אשמתם של צדדים לאי-גביה של ארנונה כבר הוזכרה כשיקול רלוונטי בהקשרים דומים {ראה: עניין עיריית גבעת שמואל, פסקה 57; ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, 784 (2002)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם דחיית טענת ההסתמכות של המבקש אינה בגדר חידוש מהותי. עמדת דעת הרוב, שלפיה אין להישמע לטענת ההסתמכות במקרה זה, נסמכה על כך שהמבקש לא הצליח לספק הסבר משכנע מדוע סבר שאינו חב בארנונה משך כל אותן שנים {השווה: עניין אורט ישראל, פסקה 36; עניין עיריית גבעת שמואל, פסקה 59}.

בית-המשפט קבע, כי גם אם נניח, שבסוגיה זו יש חידוש מסויים, שעניינו בנסיבות שבהן לא תתקבל טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה, אין מדובר בחידוש המצדיק קיומו של דיון נוסף. מדובר בנסיבות יוצאות דופן לגביהן נקבע מה שנקבע.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת הסתמכות המבוססת על אי-גביית ארנונה - הבקשה נדחתה