העיריה הטילה על המשיבה חוב ארנונה, למרות שידעה, כי היא אינה המחזיקה בנכס - הבקשה נדחתה

ב- בר"מ 8462/11 {המבקש נ' המשיבה, תק-על 2014(3), 6741 (2014)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית הרצליה, אשר דחתה את השגתה של המשיבה על חיוב הארנונה שהושת עליה לתקופה שמחודש מרץ 2005 ועד לחודש יולי 2006, בגין נכס המצוי ברחוב סוקולוב בהרצליה.

בתאריך 31.07.06 נתקבלה בידי המשיבה התראה לפני נקיטה בהליכי גביה, לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) בגין חוב הארנונה הנ"ל. ההתראה הופנתה אל המשיבה, אמה ואחיה, וזאת מכוח היותם יורשיו של מר יעקב פלקון ז"ל, אשר היה רשום בפנקסי עיריית הרצליה כבעלים של הנכס וכמחזיק בו.

מיד למחרת, פנתה המשיבה, באמצעות בא-כוחה, אל המבקש במכתב שבו דחתה את ההתראה. בהמשך, פנה בא-כוח המשיבה אל המבקש, בשנית, במכתב שבו הבהיר, כי למשיבה לא היה כל מידע לגבי הנכס, ואולם מבירור שנערך מול בא-כוחו של אחיה, שהקשר בינו לבין המשיבה נותק בעקבות סכסוך שהתגלע ביניהם על רקע האופן שבו ניהל אחיה של המשיבה את העסק שפעל בנכס - עלה, כי בתקופה שאליה התייחסה ההתראה הנ"ל, הנכס הושכר, על-ידי האח, לחברת כ.ד. שיווק מזון.

בהמשך, משהתקבלה אצל המשיבה דרישה לתפיסת מיטלטלין, פנה בא-כוח המשיבה למבקש במכתב נוסף שבו הבהיר, שוב, כי המשיבה לא החזיקה בנכס. עוד ציין בא-כוח המשיבה במכתב האמור, כי המשיבה הגישה תביעה כנגד השוכרת {ת"א (הר') 8053-06 פלקון נ' כ.ד. שיווק מזון בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (18.11.08)}, כדי להבטיח את תשלום הארנונה לעיריה, והוא אף הציע לעיריה להצטרף כתובעת נוספת בתובענה האמורה. המבקש לא נענה להצעה זו.

בפסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה בתובענה הנ"ל, שהגישה המשיבה כנגד השוכרת, נקבע, כי חובת תשלום הארנונה לתקופה שבגינה התקבלה אצל המשיבה ההתראה וננקטו נגדה הליכי גביה מינהליים, חלה על השוכרת. השוכרת לא דאגה לרישום הנכס על שמה כמחזיקה. המשיבה לא ידעה, ולא יכולה היתה לדעת, על ההשכרה לשוכרת {בין היתר מאחר שהקשר בינה לבין אחיה נותק, כאמור, והוא זה שניהל את הנכס והשכיר אותו לשוכרת, ללא ידיעתה ומבלי שנתנה את הסכמתה לכך}, והדבר נודע לה רק כאשר קיבלה את ההתראה.

המשיבה סברה, כי עם מתן פסק-הדין האמור נסתם הגולל על טענותיו של המבקש כלפיה, ואולם בשלהי שנת 2009 התחוור לה, כי המבקש ממשיך לנקוט בהליכי גביה מינהליים כנגדה, בשל החוב האמור. משכך, פנתה המשיבה למבקש, בהשגה כדי להפסיק את הליכי הגביה כנגדה. המבקש דחה את ההשגה.

ערר שהגישה המשיבה על ההחלטה לדחות את השגתה, נדחה אף הוא על-ידי ועדת הערר, אשר קבעה, בין היתר, כי המשיבה איחרה את המועד להגשה השגה, והשומה הפכה בינתיים לחלוטה.

עוד קבעה ועדת הערר, כי המשיבה באה בנעליו של אביה המנוח, לאחר פטירתו, כמחזיקה בנכס, מכוח היותה אחת מיורשותיו. המשיבה לא מסרה הודעה כדין על חילופי מחזיק בנכס, כמצוות סעיף 325 לפקודת העיריות, ומשכך היא נחשבת כ"מחזיק" לצורך תשלום הארנונה, ואף חייבת במלוא התשלום, מכוח סעיף 316 לפקודת העיריות, בהיותה בעלים במשותף בנכס {וזאת על-פי צו ירושה מתוקן שלפיו המשיבה החזיקה ב-20% מזכות הבעלות בנכס, בעוד אחיה החזיק ב-80% מזכות הבעלות בו}.

המשיבה הגישה ערעור מינהלי על החלטתה הנ"ל של ועדת הערר. לערעור צורפו מסמכים מ"תיק הנכס" בעיריה, אשר שהגיעו לידי המשיבה בעקבות הליך שהיא נקטה כנגד העיריה, לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988. בערעורה, העלתה המשיבה מספר טענות, אשר ניתן לסכם את עיקרן, בתמציתיות, כך:

המשיבה לא איחרה את המועד להגשת ההשגה, שהרי אין חולק, כי היא מעולם לא קיבלה דרישת תשלום כדין. מיד לאחר קבלת ההתראה {הנעדרת ציון בדבר קיומה של אפשרות בידי החייב להשיג על הדרישה, או לערור עליה} היא פנתה אל המבקש, בפניה שהיה עליה לראותה כהשגה.

המשיבה מעולם לא היתה בגדר "המחזיק" בנכס, זאת הן לפני שהיא הפכה לבעלים במקצת הזכויות בנכס והן לאחר מכן, שאז היה מחזיק אחר בנכס {אחיה, חברת פלקון, או השוכרת}. לפיכך לא היתה מוטלת עליה חובת הודעה כלשהי לעיריה לפי סעיף 326 לפקודת העיריות. מאז מות אביה, בשנת 1992 ועד לשנת 2006 לא נשלחה אל המשיבה כל דרישת תשלום וממילא היא לא יכולה היתה לדעת, כי העיריה סבורה שיש לה זיקה לנכס.

יתרה-מכך, מהחומר שנמסר למשיבה מידי העיריה {וזאת רק לאחר שהיא נאלצה לנקוט בהליך נפרד לפי חוק חופש המידע} עלה, כי בידי המבקש היו ראיות ברורות ומפורטות באשר למיהותו של המחזיק בנכס בפועל, לכל המאוחר החל מחודש פברואר 2005. העיריה גם ידעה בזמן אמת, כי החזקה בנכס הועברה לשוכרת החל מחודש מאי 2005 והיה עליה לשנות את רישומיה בהתאם.

בית-המשפט לעניינים מינהליים הנכבד קיבל את ערעורה של המשיבה, בקבעו, בין היתר, כדלקמן:

ראשית, סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות, מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להתיר למי שחוייב בתשלום ארנונה להעלות טענה, כי איננו מחזיק בנכס, וזאת אף אם לא הוגשה על-ידו השגה במסלול הקבוע בחוק הערר. במקרה דנא, המשיבה מעולם לא קיבלה דרישת תשלום כדין ובה פירוט של מרכיבי השומה, תוך ציון זכות ההשגה והערר. בשים-לב להליך המשפטי שבו נקטה המשיבה מיד עם קבלת ההתראה ובשים-לב לראיות שהתקבלו בידיה לאחר הליך הערר {במסגרת הליך נוסף שהיא נאלצה לנקוט כנגד העיריה, מחמת סירובה למסור את המידע בגדרי הליכי ההשגה והערר}, אין לומר, כי המשיבה "ישנה על זכויותיה", ויש לאפשר לה להעלות את טענותיה במישור זה.

שנית, הכלל הנובע מהוראות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות הוא, אמנם, כי כל אימת שלא נשלחה על-ידי בעליו, או מחזיקו של נכס הודעה בכתב בדבר חדילתו מהחזקת הנכס, חייב הנישום לשאת בתשלום הארנונה בגין הנכס, וזאת גם במקרה שבו התברר, כי היה בעלים, או מחזיק אחר בנכס בתקופה הרלבנטית, שכן תרופת הנישום במצבים מסוג זה היא במישור היחסים בינו לבין המחזיק בפועל. ואולם, מפסק-הדין בעניין דור אנרגיה {בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, פורסם באתר נבו (17.04.08)} עולה גם, כי תיתכנה נסיבות שבהן למרות שהמידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל הגיע לרשות המקומית שלא באמצעות הודעה מטעם המחזיק היוצא, על-פי הוראת סעיף 325 לפקודה, ייחשב המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על-פי הסעיף האמור, ולמצער מוטלת על הרשות המקומית חובה לערוך בדיקה נוספת של עניין זה.

במצבים מסוג זה, כאשר קיימת ידיעה קונקרטית של הרשות המקומית בדבר שינוי מיהות המחזיק בנכס, החלטתה של הרשות המקומית להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא איננה סבירה ואיננה מתיישבת עם חובת ההגינות המוטלת עליה במסגרת פועלה כנאמן הציבור.

ביישום הדברים על נסיבות המקרה הנוכחי קבע בית-המשפט קמא הנכבד, כי כבר בראשית שנת 2005, עוד בטרם היווצרות החוב, מושא הבקשה, היה בידי המבקש די מידע על-מנת שתחול עליו, למצער, חובה לערוך בדיקה שמטרתה לעמוד על זהותו של המחזיק בפועל בנכס:

כך, בתאריך 09.02.05, פנתה חברת פלקון למנהל הארנונה בבקשה לפטור אותה מתשלום ארנונה (לפי סעיף 330 לפקודת העיריות), בשל היות הנכס בשיפוצים. מנהל הארנונה השיב לפניה האמורה במכתב שמוען ל"פלקון מעדני בשר", כדלקמן:

"לאור האמור במכתבך שבסימוכין ולנספחים שצורפו אליו קיבלתי את טענתכם לפטור מארנונה בשל היות הנכס בשיפוצים לתקופה מ-15.04.04 ועד 30.06.04. היתרה לזכותכם לאחר הזיכוי הנ"ל... תקוזז מחשבון הארנונה לחודשים 3-4/2005 שישלח אליכם במהלך חודש מרץ 2005."

וכך, בתאריך 20.02.05, בוצעה מדידה בנכס מטעם המבקש. על גבי השרטוט של הנכס נרשם שמה של חברת פלקון כמחזיקה, במקביל לשמו של המחזיק הרשום, מר יעקב פלקון.

בנוסף, בתאריך 22.06.06, התקבלה בידי המבקש הודעה מאת השוכרת, לפיה הסכם השכירות בינה לבין אליהו פלקון {אחיה של המשיבה} מוארך לתקופה נוספת של שנה. על גבי ההודעה האמורה נרשם בכתב יד, כי המידע האמור אושר טלפונית על-ידי מר אליהו פלקון.

לכך יש להוסיף עוד, כי השוכרת ביקשה וקיבלה רישיון עסק כדין מהעיריה בקשר עם הנכס, בחודש אוקטובר 2005.

בסיכומו-של-דבר קבע בית-המשפט קמא, כי במצב הדברים המתואר, החלטתו של המבקש לנקוט בהליכי גביה מינהליים, שבמסגרתם אין לחייב פתחון פה להעלות טענות עובדתיות, כגון: 'אינני מחזיק בנכס', כנגד המשיבה דווקא {וזאת ככל הנראה לנוכח העובדה שחברת פלקון ואליהו פלקון, ומאוחר יותר אף השוכרת, הפכו לחדלי פירעון}, היא בלתי-סבירה. את פסק-דינו חתם בית-המשפט קמא הנכבד בדברי הביקורת הבאים:

"התנהלותה של המשיבה בענייננו מעוררת תחושה קשה ביותר. נראה, כי לאחר שהמשיבה נוכחה לדעת שלא ניתן לגבות את חוב הארנונה מחברת פלקון ומהשוכרת, סברה היא, כי כל האמצעים כשרים בדרכה לגבות את חוב הארנונה מהמערערת, אף ללא סמכות ובסיס חוקי לעשות כן... עד עצם היום הזה המשיבה כלל לא המציאה תדפיסי מצב חשבון היסטוריים לנכס לשנים 2005 ו- 2006. ההסבר לכך לא ניתן. משכך, יש להניח, כי לו היו מוגשים, היו פועלים נגדה."

בסופו-של-יום, קיבל בית-המשפט קמא הנכבד, כאמור, את ערעורה של גב' פלקון, הורה על הפסקת הליכי הגביה המינהליים כנגדה, וחייב את עיריית הרצליה לשלם לה את הוצאותיה בסך 40,000 ש"ח.

בבקשה למתן רשות ערעור, שב המבקש והעלה מחדש, בוריאציות מסויימות, את הטענות שהעלה בפני בית-המשפט קמא. עוד הוסיף המבקש וטען, כי בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הנכבד נקבעו "הלכות קשות" ומתעוררות בו סוגיות חשובות, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, בנושאים הבאים:

הסוגיה הראשונה היא, האם ידיעה בפועל של מחלקת הארנונה אודות שינוי מחזיקים בנכס פוטרת את "המחזיק היוצא", או את בעליו של הנכס מהחובה למסור הודעה כדין, לפי סעיפים 326-325 לפקודת העיריות, ומהי אותה ידיעה בפועל הנדרשת לצורך זה.

בהקשר זה הטעים המבקש, כי בהתאם להלכה שנפסקה בעניין דור אנרגיה, הכלל הוא, כי חל ההסדר הקבוע בסעיפים הנ"ל, המחייב מסירת הודעות אודות חדילה מהחזקה בנכס או בדבר חילופי מחזיקים, או בעלים, בנכס, ואילו בשאלה האם ייתכנו נסיבות שבהן חרף אי-מסירת הודעה כאמור ייראה הבעלים, או המחזיק בנכס כמי שמסר הודעה כדין, נחלקו דעות השופטים שישבו בדין באותו עניין.

הסוגיה השניה היא, האם אסור לעיריה לנקוט בהליכי גביה מינהליים בגין חובות של המחזיק הרשום בנכס, כנגד יורשיו, אשר לא מסרו לעיריה הודעה בדבר פטירתו של המוריש.

הסוגיה השלישית היא, האם אי-משלוח דרישת תשלום מקורית המציינת בפני הנישום את האפשרות להשיג על החוב, מקימה לנישום עילה לעשות כן בחלוף המועד הקבוע לכך בחוק.

בתגובתה לבקשה, טענה המשיבה, כי הבקשה איננה מעוררת שאלה משפטית כלשהי החורגת מעניינם של הצדדים, ולכן אין הצדקה כאן למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, המשיבה ביקשה לסמוך את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד, אשר איזן, לשיטתה, בצורה ראויה בין השיקולים הרלוונטיים במכלול.

בית-המשפט קבע, כי ספק אם היה מקום להגשת הבקשה, ואולם, משזו הוגשה, יש לדחותה, הן בהיעדר עילה למתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי", והן בהיעדר עילה להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לגופו של עניין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בית-המשפט לעניינים מינהליים יישם באופן נכון את העקרונות שהותוו בפסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט זה בעניין דור אנרגיה על הנסיבות המיוחדות של המקרה שהובא בפניו.

אמנם בעניין דור אנרגיה נפסק, כי הכלל הוא שעל המחזיק היוצא מנכס להודיע על כך לרשות המקומית וככלל לא מוטל על הרשות המקומית נטל לברר, באופן אקטיבי, את זהותו של המחזיק בנכס {וכך קבע גם בית-המשפט קמא הנכבד בענייננו}. יחד-עם-זאת, רוב שופטי ההרכב שישבו בדין בעניין דור אנרגיה הסכימו, כי תיתכנה נסיבות חריגות אשר בהתקיימן יהיה מקום לראות את המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על-פי סעיף 325 לפקודת העיריות, כך שלא יחוייב בתשלום בגין התקופה שבה לא החזיק בנכס בפועל, וזאת הגם שהוא לא מסר הודעה בכתב כנדרש על שינוי זהות המחזיק בנכס. עיקרן של הנסיבות החריגות האמורות הוא במצב שבו המידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס הגיע בפועל לידי הרשות המקומית {אפילו שלא באמצעות הודעת המחזיק היוצא, כנדרש על-פי הוראת סעיף 325 לפקודת העיריות}.

דעות השופטים נחלקו באותו עניין בשאלה האם די בידיעה של גורם כלשהו ברשות המקומית, כגון: מחלקת רישוי עסקים, כדי להטיל על העיריה נטל לבצע בדיקה אקטיבית לבירור זהותו של המחזיק בפועל בנכס, לצרכי ארנונה, או שמא נדרשת ידיעה בפועל של המחלקה הממונה על גביית הארנונה בעיריה, על חילופי מחזיקים בנכס, כדי לראות במחזיק היוצא כמי שניתנה על-ידו הודעה בדבר חדילת החזקתו בנכס בפועל.

עם-זאת היתה הסכמה, כי בנסיבות שבהן ישנה ידיעה פוזיטיבית של הרשות המוסמכת לגביית הארנונה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, החלטתה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא הינה בלתי-סבירה, ואיננה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת עליה מכוח תפקידה כנאמן הציבור. ראה: עע"ם 2611/08 {בנימין נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו(05.05.10)}, שם נקבע:

"...כשלעצמי סבורני, על-פי השכל הישר, כי אם אכן ידעה אל נכון המחלקה הרלבנטית על השינוי למעשה, די בכך לצורך תחילת הפעלתו של המנגנון לשינוי, ולמצער לבדיקה נוספת. ער אני לעומס המוטל על העוסקים בגביית ארנונה, בוודאי במקום רב נכסים ורב תחלופה... אך במקום שנפתח הפתח לבדיקה קלה יחסית נוכח ידיעתה הקונקרטית של הרשות, יש מקום למאמץ מצידה..."

בית-המשפט קבע, כי בענייננו, לא מדובר במקרה שבו נשלחה דרישת תשלום לאדם שהמבקש חשב, בטעות, כי הוא המחזיק בפועל בנכס, בשעה שבדיקה יזומה מצידו היתה מגלה, כי לא זה המצב, אלא בסיטואציה, שיש לקוות, כי היא אכן חריגה, שבה המבקש נקט בגישה של התעלמות מוחלטת, מופגנת, מראיות ברורות ומפורשות בדבר זהותו של המחזיק בפועל בנכס, שהיו מצויות בידי הרשות המקומית {הן בידי המשיב עצמו, והן בידי מחלקת רישוי עסקים בעיריה, ובהן: הודעת הפטור מתשלום ארנונה לתקופת השיפוץ בנכס, שניתן לחברת פלקון, על-ידי המבקש, בחודש פברואר 2005; ממצאי המדידה שנערכה בנכס בשלהי חודש פברואר 2005; רישיון העסק שהשוכרת ביקשה וקיבלה, בחודש אוקטובר 2005; הודעת השוכרת מחודש יוני 2006 בדבר הארכת השכירות לתקופה של שנה נוספת; ואף פסק-דין של בית-משפט השלום בהרצליה בתובענה שבין המשיבה לבין השוכרת}.

התנהלותו של המבקש בענייננו מעוררת תמיהות נוספות לנוכח העובדה שהמבקש לא הסתפק ב"התכחשות" לראיות הברורות הנ"ל שהיו בידיו, אלא שהוא אף ניסה להסתירם מהמשיבה, בחר לנקוט נגדה בהליכי גביה מינהליים {שמקשים על העלאת טיעונים כנגד החוב}, ואף המשיך לנהל הליך משפטי נגד המשיבה, ביודעו, כי אחרים החזיקו בנכס בתקופה הרלבנטית לחוב. התנהלותו זו של המבקש, בנסיבות המקרה שלפניינו, רחוקה מלהלום את מידת ההגינות שבה מחוייבת הרשות המקומית בהפעילה את סמכות גביית המיסים המסורה בידיה.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי במצב הדברים המתואר, יישום ההלכה שנפסקה בעניין דור אנרגיה, תוך הפעלת מידות של שכל ישר והגינות בסיסית, מובילים, בהכרח למסקנה, כי אין מקום להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הנכבד.

יתר הסוגיות המועלות בבקשה קשורות בטבורן לנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון ותחומות במאפייניו העובדתיים, כך ש"השלכות הרוחב" הנטענות בקשר אליהן, הינן מצומצמות, אם בכלל קיימות.

מכל מקום, בית-המשפט לא מצא, כי מדובר בשאלות בעלות חשיבות משפטית שטרם הוכרעו על-ידי בית-המשפט {ראה והשווה: עניין בנימין; ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, פורסם באתר נבו(21.08.12)}. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

במקרה אחר, ב- עת"מ (ת"א) 45583-03-15 {איזי יזהר אור-פז נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2016(1), 29142 (2016)} בית-המשפט קבע, כי העותר לא עמד בנטל להוכיח, כי מדובר במקרה חריג, בו הוכחה ידיעה פוזיטיבית של המחלקה המטפלת בגביית ארנונה אצל המשיבה על חילופי מחזיקים בנכס, ולכן העתירה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

העיריה הטילה על המשיבה חוב ארנונה, למרות שידעה, כי היא אינה המחזיקה בנכס - הבקשה נדחתה